תגית: שמעון מזרחי

אומנם שם הכותרת לא פופולארית בכלל בימים אלו, אבל אם נשים את הפוליטיקה בצד, אין צמד מילים טובות יותר לתאר את מצבו של הכדורסל הישראלי. לאחר תחילת סדרות רבע הגמר אפשר לומר בלב שלם – יש עתיד לכדורסל הישראלי.

רגע רגע רגע…לפני שאנחנו יוצאים מגדרנו חשוב לציין שענף הכדורסל עדיין חולה, אפילו חולה מאוד: המצב האבסורד שיו״ר איגוד הכדורסל כרגע הוא שמעון מזרחי, הכאוס במסדרונות האיגוד, מצב הכלכלי הקשה של הקבוצות והענף והגרוע מכל – אלימות מילולית ופיזית ביציעים. את הדברים החולים הללו צריך לתקן עכשיו כדי שבעתיד נוכל באמת ליהנות מפירות הכדורסל הישראלי.

למרות הפתיחה ה״לא אופטימית״ התכנסנו כאן דווקא כדי לציין לטובה את אשר מתרחש כרגע בליגה. סדרות רבע הגמר סיפקו לנו מפגשים פיקנטיים שעד עכשיו אפשר לומר עלו על כל הציפיות.

דבר ראשון אוהדי כדורסל בכל רחבי הארץ יכולים ליהנות מכדורסל איכותי: מירושלים לתל אביב, מראשון עד הגלבוע ומחיפה עד אילת כיף לראות את הכדורסל נוגע בחלקים כל כך נרחבים של המדינה. שנית קהל חם דואג למלא את המגרשים שמספק לשחקנים על המגרש אנרגיות לשרוף את הפרקט. חשוב מכל, המשחקים מותחים, איכותיים ומספקים שלל רגעי דרמה לצופים במגרש ובבית.

לכל אחת מהקבוצות שהגיעו לשלב זה מגיע הרבה קרדיט.

נפתח דווקא בהפועל תל אביב שממאבקי התחתית הגיע עד לסדרה מול מכבי תל אביב. דרבי זה תמיד דבר נפלא אבל מי האמין שכך תראה סדרה בין המקום ה-1 ל-8. אומנם מכבי דאגה לצנן את האווירה ולנצח בשני המשחקים אבל הפועל הייתה שם לתת פייט אדיר שהוכרע רק ברבעים האחרונים. עם יציעים מלאים, קהל דוחף ושחקנים בטירוף צריך להודות כמה טוב שהפועל תל אביב חזרה לליגת העל (כמה טוב? כל כך טוב ששמעון מזרחי נשאר לצפות בדרבי ולא נסע לגמר היורוליג).

נעלה צפונה לעוד קבוצה שעד לא מזמן הייתה שרויה במאבקי תחתית – הלא היא גלבוע/גליל של ליאור ליובין שפתחה את העונה בכל ענות חלושה והגיע לסדרה מול חיפה כשהיא לוהטת אחרי רצף ניצחונות בליגה ואלופת הליגה הבלקנית. הסדרה הצפונית עד כה סיפקה לנו משחק אחד נהדר שהוכרע רק בשנייה האחרונה כשחיפה מנצחת משחק שני ברציפות עם סל בשניות האחרונות. אומנם על הנייר נראה כי הפערים גדולים בין המקום ה-2 ל-7 אך על הפרקט זה סיפור אחר לגמרי.

אחרי שעלינו צפונה נרד דרומה, עד אילת. אילת שהפסידה לחיפה את המקום השני וקיבלה מפגש מול הכתומים מראשון לציון. גם כאן המשחק לא הוכרע עד שניות הסיום כשדווקא ראשון האורחת יוצאת כשידה על העליונה עם ניצחון חוץ מרשים על הקבוצה של קטש. הדבר המרשים באמת הוא שראשון שיחקה עם 2 זרים בלבד לאורך המשחק והוכיחה שיש שחקנים ישראלים צעירים וותיקים שאפשר ורצוי להישען עליהם.

עוד קבוצה שגנבה את הביתיות היא הפועל ירושלים, שלמרות הרעש והבלאגן שעופף את המועדון ניצחה את מכבי נתניה במשחק צמוד ומרתק, מגיעה גם מילה טובה לנתניה שאומנם לא ניצחה אבל עושה עונה יפה מאוד והסדרה הזאת רחוקה מלהיגמר.

אז מה היה לנו? משחקים צמודים, הכרעות בשניות הסיום, גניבת ביתיות, שחקנים ישראלים איכותיים, יציעים צבעוניים ורועשים והרבה כדורסל יפה לעין. מי אמר שהיא אפשר לשחק סדרות ושאין כדורסל בישראל?!

נכון שיש הרבה מה לשפר והצעתי הראשונה לאדון פרנקל היא: תפקידך לא לחלק מתנות לשחקנים המצטיינים, שב ותתחיל לעבוד כי הבעיות לא יפתרו מעצמן! אבל אחרי שבוע כזה של כדורסל ישראלי אפשר להישען על הכורסא בנחת (או ביציע כל אחד והעדפתו) ולהאמין שעם קצת עבודה ורצון טוב, לכדורסל הישראלי בהחלט – יש עתיד!

קליק על הלייק ותקבלו את כל העדכונים היישר לפייסבוק שלכם

אבנר קופל קם בוקר אחד השבוע והחליט שמספיק לו, הוא אינו מעוניין להשתתף בגרסה הישראלית והספורטיבית למשחקי הכס. טענות רבות יש נגד אבנר קופל: התנהלויות לא סדירות, בעיות מיסים ותככים במסדרונות האיגוד, בסופו של דבר תהיה הסיבה אשר תהיה אדון קופל סיים את תפקידו, לדעת רבים בקול ענות חלושה.

רק לפני מספר חודשים ניצח אבנר בקרב על הכתר, אך הניצחון לא הוביל לשינוי וענן אפור כבד ישב מעל משרדי האיגוד וסירב לעזוב. המפסידים לא ראו בעין יפה את בחירתו ליו״ר והמשיכו למרר את חייו. אם יש דבר שהאוהד הפשוט לעולם לא יבין (אני לדוגמא) זה איך נהפך איגוד הכדורסל (בדומה להתאחדות לכדורגל והאיגוד האולימפי) לגוף פוליטי מושחת שבו משפטי המפתח הם: ״יד רוחצת יד״ ו״שמור לי ואשמור לך״. האם איבד איגוד הכדורסל את דרכו?! האם המטרה העיקרית של איגוד הכדורסל היא לא לדאוג ולפתח את ענף הכדורסל שלמענו הוא קם ובשבילו הוא עובד?! אז נכון להיום אבנר קופל הלך, אבל אותו ענן אפור לא ממהר לעזוב גם בימי שרב שכאלה.

איני מעוניין לבקר את אבנר קופל, כי אנו גם לא יודעים את כל פרטי הפרשה וסיבת העזיבה האמיתית. בינתיים אני מעוניין לחשוב שאבנר קופל סך הכול ניסה להניע את העגלה הכבדה והביורוקרטית שנקראת ענף הכדורסל בישראל, אבל המכשולים ששמו לו בדרכו היו קשים לו מנשוא והוא החליט לוותר (יש שיגידו שאני תמים, אבל אני רוצה להאמין שמטרתו של קופל הייתה באמת ובתמים לעזור לכדורסל הישראלי). אז המצב האבסורד עוד יותר שנוצר עכשיו הוא שממלא מקום היו״ר עד שיבחר חדש הוא לא אחר מאשר יו״ר מכבי תל אביב בכבודו ובעצמו (פוליטיקה אמרנו). יכול להיות שגם שמעון מזרחי סך הכול רוצה רק לעשות טוב לכדורסל הישראלי אך לא משנה כמה הוא ינסה להפריד בין שני תפקידיו, הוא לא יצליח לשים בצד את האינטרס של כל בעל מועדון לדאוג בראש ובראשונה לקבוצתו שלו.

ועדת איתור – זוהי ההחלטה, מועדה זו אמורה לבוא הישועה לענף הכדורסל. טובי המוחות יתרכזו להם יחדיו ויחליטו מי האדם הראוי להוציא את העגלה מהבוץ. אם אני בתור אוהד יכול להמליץ לוועדה משהו קטן: תעזבו אותנו מפוליטיקה! יו״ר איגוד הכדורסל הוא לא שר בממשלה ולא חבר בקואליציה, הוא לא נבחר ע״י הציבור/אוהדי הכדורסל. הוא צריך להיבחר מתוך שלל נתונים והצדקות שהוא האיש הנכון לשעה ולא ע״י כמה חברים שלו יושבים בוועדה. את החשיבה וההחלטה אני אשאיר לוועדה לעשות, אבל אם אפשר עוד בקשה נוספת: תביאו מישהו מבחוץ, איש מקצוע. אדם שיוכל להסתכל על הענף בצורה אובייקטיבית ולהחליט לגבי עתיד הכדורסל ממניעים נטרלים לחלוטין. איש שפיו וליבו אחד, אדם שבזכותו הכדורסל הישראלי יהיה שם דבר, שבעלי מועדון לא יוכלו לקנות אותו וחשוב מכל שיחזיר אמונה ותקווה לאוהדי הכדורסל בישראל.

עד אשר יצא עשן לבן ממשרדי האיגוד ויביא איתו אץ הבשורה המרגשת מיהו היו״ר החדש, נשאר לנו רק להמתין ולקוות לחדשות טובות. אולי האדם הנכון יצליח לפזר את אותו ענן אפור מעל משרדי האיגוד. דרך אגב אם ועדת האיתור מתקשה בחיפושים – אז אני פנוי להצעות.

קליק על הלייק ותקבלו את כל העדכונים היישר לפייסבוק שלכם

אחרי ההדחה הכואבת מאירופה, יהלי רואה שם את הזרקור על נושא ממנו אי אפשר לברוח – התרומה הדלה של הישראלים במכבי תל אביב.

מלבד יוגב אוחיון, אין ישראלים שמסוגלים לתת את הטון בהיכל נוקיה וזה הזמן לשלוף מהכובע אסים כמו עמרי כספי, יותם הלפרין, ואולי אף מועמדים מפתיעים כמו גל מקל, אלישי כדיר, בר טימור, דגן יבזורי, ניצן חנוכי, רביב לימונד ויובל נעימי. זה מה שיש בשוק, ועם זה צריך לעבוד, כי בלי ישראלים דומיננטים – הקהל לא משולהב והקבוצה לא הופכת לכוח מחובר ומלוכד.

כשמכבי תל אביב פרחה באירופה והניפה גביעים, היא עשתה את זה תמיד עם ישראלים איכותיים שנתנו מימד של לב ונשמה יחד עם הכתבת הטון בקבוצה – ממיקי ברקוביץ', טל ברודי, מוטי ארואסטי שנות ה-70' וה-80') , דורון ג'מצ'י (שנות ה-80' וה-90') ועד נדב הנפלד (שנות ה-90'), גור שלף (שנות ה-90' וה-2000) והאחרון שבהם טל בורשטיין (שנות ה-2000). הרשו לי לשאול באופן ישיר, מי יש היום בקבוצה? ליאור אליהו לא מצליח להתעלות ולהשתכלל, יוגב אוחיון דורך לאחרונה במקום והתעסק בקיץ בכל הדברים מלבד כדורסל, גיא פניני ומורן רוט לא ברמה מספיק גבוהה… זהו, פה זה נגמר. אז מה מצפים שיקרה?

לטעמי, בעונה הבאה צריכים להשאיר מהרשימה הנ"ל אך ורק את יוגב אוחיון – רכז פנטסטי שהתחבר מצוין לקהל, בגיל מתאים. אליהו מיצה את עצמו, פניני ורוט לא מתאימים לרמות האלה ולמרות שהם שחקנים נפלאים, צריך להפנים – שניהם בגיל שכבר קשה לבנות עליהם, ואין מה לעשות, חייבים לבצע רענון. איזה שחקנים אפשר וצריך להביא? האמת המצערת היא שאין הרבה ישראלים טובים בשוק. בעצם, מספרם דל מאוד ודיוויד בלאט צריך לבחור בפינצטה את הרכש הכחול-לבן שלו.

עמרי כספי: מתהילת ה-NBA  לבית החם בתל אביב?

מבחינת מכבי תל אביב, חזרה של עמרי כספי להיכל נוקיה היא יותר ממתבקשת. הסמול/פאוור פורוורד שעשה היסטוריה בליגה הטובה בעולם, כישראלי הראשון בה, מגמגם מבחינת היכולת בשנה האחרונה וזוהי ההזדמנות של הצהובים להעמיד בפתחו של כספי הצעה מפתה. כמובן שכל הזדמנות ששחקן יכול לקבל בקלחת האמריקאית היא קדושה ויוקרתית, אך מבחינת כספי, נשאלת השאלה האם לא כדאי לו להיכתב באותיות זהב דווקא בקבוצת נעוריו, שרוצה להחזיר עטרה ליושנה ביורוליג, ואחרי ארבע עונות מכובדות ב-NBA, לבצע קאמבק שיחמם את לב הקהל הישראלי.

יותם הלפרין: האיש שכבר ראה הכל

דיוויד בלאט רודף אחרי החתמת הלפרין כבר שלוש שנים. רק בעיות פרוצדורליות בנושא המיסוי מנעו חזרה מאוד מתבקשת של יותם להיכל. בלאט לא סתם נאבק על הרכז/קלעי. הוא יודע שיותם הוא מניה בטוחה, מבחינת יכולת, מבחינת ניסיון מקצועי וחיבור חברתי. לא בכדי אריק שיבק בחר בו כקפטן הנבחרת הלאומית. יותם כבר חווה הצלחות באירופה, הן במכבי, והן בשאר היבשת כליגיונר. גם יותם יודע שבאיירן מינכן היא אמנם קבוצה חביבה, אך מקומו בצהוב-כחול של מכבי. האם הפעם הקאמבק יושלם?

גל מקל: כמות כישרון שחייבת להתפוצץ

רכז נבחרת ישראל הנפלא, ילד הפלא של הפועל ומכבי תל אביב בתקופת הנוער, כוכב נבחרת ישראל בכל הגילאים, הגיע לשעת האמת בקריירה שלו. הוא כבר בן 25, ויודע שעכשיו עליו לבחור לאן פניו מועדות. במכבי תל אביב היה לו כבר שני ניסיונות לא מוצלחים במיוחד לפני חמש וארבע שנים, מפאת גילו וחוסר ניסיונו, ומפאת יציבות הקאדר בתקופת פיני גרשון, שלא נתן לו קרדיט כפי שציפה השחקן. אולי דווקא עכשיו, אחרי שבילה בליגה האיטלקית האיכותית, בבנטון טרוויזו, והפך לשחקן מפתח אצל בראד גרינברג במכבי חיפה עם ממוצעים נהדרים, זה הזמן שלו לחזור מלוטש יותר, חכם יותר, משוכלל יותר ולהוביל את הצהובים הן בליגה והן באירופה. אנחנו תמיד בעד סגירות מעגל.

אלישי כדיר: ודלת הננעלת לא במהרה תפתח?

מה לא נאמר על אלישי כדיר אחרי הזכייה המדהימה של גלבוע/גליל באליפות? שחקן העונה בליגת העל מודל 2010 הוכיח שפאוור פורוורד כמוהו צומח בישראל אחת לאולי דור, ועם כמות הכישרון שלו, חבל, פשוט חבל שלא ייקח סיכון, ויחזור לצהוב כדי להוכיח את כוחו כישראלי מוביל. אולי דווקא כשהציפיות כבר לא בשמיים ואף חרב לא מונחת על צווארו, יעשה כדיר סטייל יוגב אוחיון ויצליח להיכנס לנעליים שבהחלט מתאימות למידותיו.

אפשרויות נוספות הדורשות מחשבה: בר טימור, הגארד באדום שמתגלה ככישרון מדהים, דגן יבזורי המצוין מגלבוע/גליל, ניצן חנוכי שמנהיג את ראשל"צ, רביב לימונד שכבש כל חלקה בליגת העל וצבר ניסיון גם ביורוליג ויובל נעימי קר הרוח שעושה עבודה יפה בליגה הרוסית.

בשורה התחתונה, מתוך הרשימה הנ"ל מכבי תל אביב צריכה (בהנחה שיוגב אוחיון יישאר הצלע הראשונה בחמישייה), עוד שניים-שלושה שחקנים דומיננטיים שישתלבו בקאדר הצהוב. שניים-שלושה שחקנים שיחזירו את הצביון הישראלי להיכל נוקיה, ידעו לקחת אחריות, ידעו לסחוף, להעז, לעלות מדרגה מבחינה מקצועית וחשוב מכל, להידבק במכביזם. כשלב ראשון, ניתורים חוזרים ונשנים על הפרקט יעשו את העבודה. הזמן הוכיח, שכשיש את המרכיב הזה השאר כבר מגיע עם הזמן, כאשר ישנם נתונים עימם אפשר לעבוד. בד בבד, במכבי תל אביב חייבים להמשיך ולדחוף קדימה את כישרונות הנוער שלהם דוגמת איתי שגב, עידן זלמנסון, גל גלינסקי, עידן פז ועידו חלפיה. שיהיה בהצלחה.

קליק על הלייק ותקבלו את כל העדכונים היישר לפייסבוק שלכם

עבדכם הנאמן (לא באמת, אם תבקשו ממני הלוואה או לעזור לכם להזיז ספה אני אסרב בנימוס) רגיל לשנוא כל מה שקשור במכבי תל אביב.

כדורגל, כדורסל, פינג פונג ועיצוב שיער. לכן, כשמכבי תל אביב כדורסל מתמודדת מול קבוצה מאירופה ביורוליג אני תמיד בעד היריבה. אין לי קבוצה ישראלית שאני אוהד בתחום, אלא אם אתם קוראים לגבעת שמואל קבוצה. פשוט שונא את מכבי ורוצה תמיד שהם יפסידו. יש כאלו שאוהדים יריבות של מכבי בארץ, אבל במסגרת האירופאית הם בעדה. קצת אירוני.

אותם אנשים טוענים שהם עושים את זה מטעמי פטריוטיות. ההשפעה של הישראלים במכבי היא מאוד קטנה. גם זר יבין זאת. ליאור אליהו נותן משחקים טובים לפעמים, אוחיון אפילו פחות. במקרה של האחרון הוא היה כל כך פטריוט, שברגע שקיבל הצעה מקבוצה נחותה ממכבי בליגה הרוסית (לוקומוטיב קובאן) הרכז הפנה לה גב קר וניסה לעבור למדינה הקרה. חבר זה לא קיר. גם קבוצה. הצהובים מתל אביב השאירו אותו בכוח וחבל שכך. שחקן שלא רוצה לשחק אצלך לא צריך להישאר אצלך. חוץ מזה אין הרבה מה לומר על הישראלים במכבי.

סיבה שנייה שאפשר להיות פטריוט בלי לאהוד אותם ביורוליג היא שמדובר במועדון שמייצג את עצמו ונועד על מנת להרוויח כסף. עסק כלכלי לכל דבר. שום דבר בשביל המדינה. גם אם שמעון מזרחי יגיד אחרת. הרי הוא לא היה נשאר הבעלים ובא לעבוד בחינם. בגלל אותו גב כלכלי גדול היא בפער ענק על שאר הליגה בארץ, מה שיוצר תחרות-לא תחרות עם סוף ידוע מראש.

מבחינת אדם שאוהד עד הסוף קבוצה שהיא לא מכבי, ימי חמישי הם ממש לא חג. אלא אם היא הפסידה. לפני כמה שנים טובות, יום אחרי שמכבי הפסידה לפנאתנייקוס (שוב) בגמר היורוליג, יוסי אבקסיס הפתיע ואמר שהיה לו ערב מאוד נחמד. האהדה למכבי בארץ היא קונצנזוס ואובקסיס יצא נגדו. קצת פחות מפתיע שזה בא מאוהד הפועל תל אביב, אבל לרוב אנחנו שומעים אנטי כלפי מכבי באירופה מהיציע ולא הספסל או הדשא.

אם מכבי מנצחים יפה להם ולא יפה לי, אם קשה או מפסידים – זאת בעיה שלהם.

קליק על הלייק ותקבלו את כל העדכונים היישר לפייסבוק שלכם