לדלג לתוכן
0-6 זאת תוצאה מרשימה אבל על נבחרת כמו לוקסמבורג היא דבר די ליגיטימי אבל כנראה שכבר הספדנו אותו. אלי גוטמן, מאמן מעוטר וגדול בישראל מונה להיות מאמן הנבחרת ופתאום נראה כאילו הוא האיש הלא נכון. האם באמת ככה הדברים?
אפתח את דברי במספר מעניין: 24. אנחנו עוד נחזור למספר הזה.
הקמפיין הזה היה אבוד עוד מרגע ההגרלה, פורטוגל זאת לא יוון ורוסיה היא לא קרואטיה. כריסטיאנו רונאלדו ונאני בלבד מספיקים כדי להפחיד את הנבחרת וזה כמובן בלי שהזכרנו את פפה, קרז'אקוב, אקינפייב ועוד…ההגרלה הזאת קשה מדי, היא מתחילה קצת להזכיר את ההגרלות שהיינו מקבלים פעם, עם צרפת וספרד בעשור הקודם.
אז נכון שלא ראינו שיטה מסודרת ועקבית, נכון שהרבה שחקנים קיבלו זימונים בצורה מפוזרת, אבל חברים יקרים, באמת שיש לנו חורים גדולים מאוד במלאי השחקנים, במיוחד בחלק האחורי – שחקני הגנה ושוערים. אין לנו פריבילגיה כמו לנבחרות גדולות אחרות כשיש להם 150-200 שחקנים שמשחקים בקבוצות גדולות באירופה (עם דגש על מ-ש-ח-ק-י-ם). אין שוער טוב יותר מדודו אוואט ויש מחסור קשה מאוד בשחקני הגנה, וזה כמובן בלי להזכיר את החור הענק בעמדת המגן השמאלי.
רוב הנבחרות בעולם משחקות עם 2-3 שחקני הגנה שמשחקים באותה קבוצה יחד, כך שעבודת החיבור ביניהם בנבחרת כמעט ולא קיימת כי הם כבר מתואמים, אצלנו לא רק שקשה מאוד לבחור שלושה שחקנים מאותה קבוצה, אפילו 2 זה כמעט בלתי אפשרי, כשלכל קבוצה בליגה יש לפחות זר אחד בעמדות האחוריות. אחרי כל המחסור הגדול הזה גם מזמנים כל פעם בלמים ומגנים אחרים מה שגורם לחוסר תיאום ולהגנה חלשה.
הגיע הזמן להבין שאסור לבנות על הישגים מידיים, צריך לבנות שיטה וסגל קבוע שיתחיל להוביל אותנו אבל לא בקמפיין הזה, אלא בקמפיין הבא. חבל שמאמן גדול כמו אלי גוטמן יאבד את הג׳וב הזה רק בגלל ריו 2014, ואני אחזור על דברי שוב, מראש לא היו לנו סיכויים. הרי עברנו כבר יותר מדי מאמני נבחרת, אתם לא חושבים? האם זה הגיוני שגם דרור קשטן (6 אליפויות, 6 גביעים ו-2 גביעי טוטו)גם אברם גרנט (5 אליפויות, גביע אחד ו-4 גביעי טוטו), גם לואיס פרננדז (גביע צרפתי 1, גביע ליגה הצרפתית 1 וגביע המחזיקות 1), גם שלמה שרף (3 אליפויות, 3 גביעים) וגם ריצ'ארד מולר נילסן (2 אליפויות, גביע 1 ויורו 1) לא היו האנשים הנכונים למשימה?
זוכרים את המספר 24? 24 נבחרות ישחקו ביורו הקרוב, אני באמת חושב שאנחנו אחת מ-24 הנבחרות הטובות ביבשת. אם אנחנו לא בין 24 הנבחרות הטובות ביבשת אז מה אנחנו באמת? אין מה לבנות על המונדיאל, היורו הוא אפשרי והגיוני יותר, כי במוקדמות היורו גם הגרלה מול פורטוגל ויוון היא עדיין אופציונלית יותר והגיונית יותר. אל תלחצו על גוטמן עכשיו, זה לא יוביל לשום מקום, וחבל, בסוף נאבד גם את היורו, ואז מצבינו יהיה באמת קשה.
שכחו מניסים ונפלאות, אין הצלחה מיידית, צריך לבנות כאן שלד חזק שיביא הישגים, בין אם יוסי בניון בסגל או לא זה לא משנה, אם מיניתם מאמן תנו לו גם את חופש העבודה לבחור לנכון מי הוא רוצה שישחק.
קליק על הלייק ותקבלו את כל העדכונים היישר לפייסבוק שלכם
כחולה לבנה שלי,
לא ידעתי אם לשבת ולכתוב לך הערב לפני שניפגש או לתת פורקן למה שאני מרגיש אחרי שתסתיים פגישתנו המחודשת לקראת הנסיעה המיוחלת לברזיל. בסופו של דבר, אני יושב וכותב לך אחרי הטיול המשותף שלנו לבאקו בירת אזרבייג'אן, טיול שהרגיש כמו מסע כומתה מתיש ומוכר.
שוב אנחנו נפגשים לפני טורניר גדול – שלבי ההכנה המוקדמים זימנו לנו כמה טיולים משותפים ברחבי אירופה – ביקור ברוסיה, סיבוב בפורטוגל ועוד שלושה מפגשים שהנייר טוען שאנחנו אמורים לעבור בלי מכס. והנה, ערב שבת, יום בו אנחנו לא נפגשים בד"כ, מחזיר אותי לאותה תחושה מוכרת שמלווה את הקשר בינינו מאז ומתמיד: אצלנו לא קיים המושג הזה 'טובים יותר על הנייר', בטח אם העט שלנו לא עובד כבר כל כך הרבה שנים.
עוד קמפיין נפתח, עוד מאמן התחלף ועוד שמות של לגיונרים ישראלים מצליחים לגרום להתרגשות חסרת בסיס בכל בית עם מזוזה בכניסה. גם בבית משפחת גוטמן חשו כנראה את אותה התרגשות, חבל רק שראש הבית לא הצליח להעביר אותה לשליחים של כולנו על הדשא. חבל שקיבלנו את התחושה שהם לא מתרגשים כמונו.
סה"כ יש לנו נבחרת של שחקנים לא רעים במונחים מזרח אירופאיים, שמות שמצליחים לצבוע במרקר כל מוסף ספורט ישראלי אבל ברגעי האמת הופכים למדור רכילות זול. אני יושב ומסתכל עלייך דרך המסך ולא מצליח להבין מה לא עובד פה? מה חסר לך? מולך נבחרת בינונית ומטה, ואת לא מצליחה להתעלות ולכבוש כראוי. ההגנה נראית חסרת בטחון בצורה מחפירה ושמות כמו שכטר, ורמוט ואוואט הולכים לאיבוד על הדשא – כוכבים ישראלים נופלים בשמי אירופה.
הדבר הכי מתסכל בקשר בינינו היא הידיעה שלא חסרה לך יכולת למרות המפגשים הבלתי קבועים והאימונים שמתקיימים פעם בתקופה. אבל בינינו, מה שחסר לך יותר מהכל זו נשמה. וזה הדבר שהכי בולט דרך מסך הטלוויזיה והדשא בבאקו. את לא באמת רוצה את זה כמוני.
לפעמים אני מהרהר אם את בכלל חושבת עליי ועל שאר השותפים למערכת היחסים המורכבת הזאת. חושב אם גם את מתרגשת. אם את יודעת שגם ככה החיים שלנו כאן לא קלים. הגזירות הכלכליות והביטחוניות שבועטות לנו בסדר היום יכלו לכאוב פחות אם לא היו נוחתות עלינו גם גזירות ספורטיביות. יש לך יכולת שאין לכל אחד במדינה הזו, יש לך יכולת לשמח לבבות של מיליוני יהודים שמחכים לטורניר גדול ראשון בשנות האלפיים.
אני יושב הערב וכותב לך כשברזיל נראית לי רחוקה שנות אור ממך וממני גם יחד. בעוד כמה ימים את עולה להתמודדות נוספת על הדרך לריו עם נבחרת רוסיה הפייבוריטית. שוב פעם הנייר מדבר ומסמן שאין לגוטמן שום סיכוי מול החבורה של קאפלו. ושוב, בצורה בלתי הגיונית ביום שני בערב אני אתחיל להתרגש ולהאמין שוב. להאמין שאולי יש אופציה לעשות את הבלתי נתפס ולנצח את החבר'ה של ארשבין שמגיעים בלעדיו. כנראה זה ההבדל בינינו נבחרת יקרה שלי. האמונה שאפשר. ההתרגשות שבאופציה לשמח מדינה שלמה. אני מאחל לך שלושה ימים של הבנת הדברים החשובים באמת. מאחל לך לעלות בשלישי על הדשא ולהאמין שאפשר, להאמין כמעט כמוני, יכול להיות שזה יספיק.
קליק על הלייק ותקבלו את כל העדכונים היישר לפייסבוק שלכם