תגית: מיאמי היט

הלילה יפתח גמר ה -NBA  בין שתי הקבוצות הגדולות של המערב והמזרח, אוקלהומה סיטי ת'אנדר נגד המיאמי היט.

אני רוצה לדבר על אוקלהומה,ככל הנראה הקבוצה המוכשרת ביותר בליגה ואחת המלהיבות שבה,היא מורכבת משחקנים שכרגע נמצאים בעונותיהם הראשונות בליגה, שחקנים צעירים שעתיד גדול עוד נמצא לפניהם. הגמר הזה יכול להיות הראשון מני רבים של הקבוצה הנהדרת הזאת.
אם התהליך שקורה ב – OKC יימשך בשנים הקרובות, נוכל לחזות בקבוצה בלתי נשכחת, כזו שתזכיר לנו את שיקגו בולס הגדולה של ג'ורדן, פיפן, ופיל ג'קסון.

למה היא תזכיר לנו את שיקגו בולס? קודם כל בגלל הטריו המופלא של דוראנט, ווסטברוק וההוא עם הזקן – ג'יימס הארדן. טריו שאפשר להשוות במידה מסוימת לטריו של הבולס – ג'ורדן, פיפן ורודמן התולעת עם השיער הצבעוני. בנוסף אליהם קיים צוות מסייע איכותי מאוד הכולל בתוכו את סרג' איבאקה, סאפלושה ודרק פישר. בשיקאגו היו אלה טוני קוקוץ', הוראס גראנט וכו'.

דבר נוסף שיזכיר לנו את הקבוצה מהניינטיס הוא הסופרסטאר הראשי. זה שמתעלה מעל כולם ומגיע ברגעי האמת. קווין דוראנט הוא האיש של הת'אנדר, בדומה לג'ורדן שהיה האיש של הבולס ושל הכדורסל בכלל. שניהם קולעים מכל מקום באחוזים גבוהים,יכולת זריקה מדהימה ומה שיותר מדהים בהשוואה הזו הוא הגיל. דוראנט (23) כרגע קצת יותר מבוגר ממה שהיה ג'ורדן כשרק הגיע לליגה והוא יכול בקרוב מאוד לזכות באליפות הראשונה שלו.

להזכירכם, ג'ורדן עשה את זה רק בעונתו השביעית וקצת לפני גיל 30. תחשבו כמה אליפויות קווין דוראנט יוכל לקחת עם החבורה המעולה הזו שסביבו. חבורה שלא הייתה ליד ג'ורדן בעונותיו הראשונות בליגה, כמו למי שעשוי וצריך לאיים על אוקלהומה בדרך אל התואר, אדון לברון קינג ג'יימס.

הת'אנדר היא קבוצה צעירה, רעבה וגם די חדשה, לאחר שרק לפני ארבע שנים היא עברה מסיאטל לאוקלהומה סיטי. היא מודרכת על ידי המאמן סקוט ברוקס, שזו קבוצתו הראשונה בקריירת האימון שלו. אין ספק שהוא עושה עבודה טובה יחד עם הג'נרל מנג'ר – סם פרסטי, זה שאחראי במידה רבה על הגעתו של טוני פארקר לסן-אנטוניו.

מול אוקלהומה תתייצב קבוצה שלפני שנתיים האמינה שהיא תשלוט בליגה בלי בעיה. מה שהתברר כלא נכון בעליל. היא מגיעה לגמר כסוג של אנדרדוג אחרי שבקושי הצליחה לעבור את שני הסיבובים האחרונים (היא צריכה להודות המון ללברון ג'יימס המפלצת) מול הפייבוריטית שמעוניינת להתחיל שושלת חדשה ואמיתית בליגה הזו, בדיוק כמו השושלת של הבולס.

במידה ואכן תתפתח פה שושלת יהיה לאוקלהומה יותר קשה לשמור על הסגל המצוין שקיים כרגע. המשכורות של השחקנים יעלו והאגו יתחיל להתנפח אצל כמה מהם, והקבוצה תזדקק לשינוי. אני בטוח שהם יוכלו לטפל בכל בעיה שתתעורר בעתיד ותאיים לפגוע בקבוצה. על ידי ניהול נכון היא באמת תוכל לשלוט בליגה בניגוד ליריבתה לגמר המרתק שעומד להתחיל, המיאמי היט שהתעסקה ביותר מדי ברבורים ואוכלת הרבה חול בינתיים.

 

מיאמי היא עלתה הבוקר לסדרת גמר ה – NBA, למורת רוחם של בערך 95 אחוז מאוכלוסיית אוהדי הכדורסל בארץ ובארצות הברית. השאלה האמיתית היא האם מגיע למיאמי לנצח את אוקלהומה ולקחת אליפות.

 

למה כן?

כי אולי הענשנו את לברון ג'יימס מספיק. כולנו כעסנו שהוא החליט ללכת לגלקטיקוס הכל כך לא אמריקאי של ההיט, ביחד עם הדינוזאור מטורנטו (בוש), אבל לברון ג'יימס עשה השנה קפיצת מדרגה, הוא התבגר, ויותר מהכל – הוא פשוט שחקן טוב יותר, והשחקן הטוב בליגה. אי אפשר לעצור אותו באחד על אחד, הג'אמפ שוט שלו השתפר, הוא מתעופף לגבהים לא אמיתיים, והוא סוחב את מיאמי לגמר ה – NBA על גבו בלבד. דוויין ווייד בינוני מאוד בפלייאוף, ולצד משחק גדול או שתיים בסדרה, הוא נותן עוד משחק נפל וכל השאר בגדר הבינוני. וזה לא בגלל שהוא משאיר את הבמה לקינג ג'יימס, זה בגלל שהוא מחטיא, מאבד, בוכה על כל דבר, ובעצם הפך להיות כינור שני לג'יימס.

יותר מזה, זאת כבר ממש לא קבוצה של 3 סופרסטארים, זה סופר-מגה- אול-סטאר, עוד אולסטאר בדמותו של ווייד, ושחקן משלים טוב – כריס בוש. בוש לא שיחק את רוב הפלייאוף, וגם ששיחק במשחקים האחרונים מול בוסטון – הנקודות שלו מגיעות כמעט תמיד מזריקה חופשית, תשומת הלב שנותנים ללברון ול-ווייד היא הסיבה שבוש מצליח לצבור יותר מ-10 נקודות למשחק, ולדעתי הוא לא יותר משחקן משלים.

ובואו לא נשכח שבגלל התקציב הענק שדורשים הגלקטיקוס, הספסל ושאר השחקנים של מיאמי בינוניים במקרה הטוב. צ'אלמרס לא היה רואה פרקט אם הוא היה שחקן אוקלהומה, והאסלם לא צריך להיות שחקן חמישיה / שחקן שישי בקבוצה אלופה.

והסיבה הכי גדולה שמיאמי צריכה לקחת אליפות – כי לברון מגיע גם במאני טיים הפעם. במשחק 6 מול בוסטון הוא נתן תצוגה ששמורה רק לגדול מכולם (והפעם אני לא מתכוון לויקטור מרעי). פשוט מגיע לו. ממוצעים של נקודות וריבאונדים מהטובים שנראו בפלייאוף, וכל זה מול הקבוצה הכי מנוסה ב – NBA.

 

למה לא?

הסיבה הראשונה – רענן כץ. מי באמת רוצה לראות אותו שמח? זה כמו לתת אליפות לאבי לוזון – מחדל.

כי הלקח שילמד מהאליפות הזאת יכול להרוס את כל הקסם בליגה הזאת, ובמקום שכל שחקן ינסה לקחת קבוצה על הגב שלו, לבנות קבוצה סביבו, הוא מעדיף להגיע לקבוצה של מישהו אחר וליצור מפלצת כאילו אנחנו משחקים בכדורגל האירופאי. אחת מהסיבות הגדולות לכך שלא משנה מתי, תמיד כיף לראות את הליגה הזאת זו התחרותיות, המאבקים בין הכוכבים. לברון הרס את זה לחלוטין.

בשביל הכדורסל כולו – אפשר להיות בעד קבוצה אינסטנט (מיאמי), שבנתה את עצמה על טריידים מוגזמים ושואו אוף, בזמן שהיא בוכה לכולם על כך ששורקים נגד לברון רק 25 זריקות עונשין למשחק, או שאפשר להיות בעד קבוצה עם 3 חבר'ה צעירים, שנבנו בעבודה קשה, בבחירות מעולות בדראפט, בטריידים מעולים (פרקינס), בשיפור מתמיד (איבאקה), ונראית כמו קבוצה שנבנית לאליפות בצורה מושלמת. הצדק יצא לאור שהשושלת הזאת תוכיח למיאמי איך צריך לבנות קבוצה.

כי הם עדיין לא פגשו קבוצה אמיתית. אם מיאמי היו בחלק המערבי של ה – NBA, אני לא חושב שהם היו עוברים יותר מסיבוב, וגם זה בקושי. לנצח את ניו יורק בלי לין, דיוויס, וגם סטודמייר בקושי, זאת לא חוכמה גדולה. אינדיאנה בינונית, ובוסטון היא קבוצה הרבה אחרי השיא.

והסיבה האחרונה – כי היא הקבוצה שמקבלת הכי הרבה זריקות, ולברון מקבל כבוד לפחות ברמה של קובי בראיינט, והשופטים עוזרים להם הרבה. וכל קבוצה שהשופטים עוזרים לה, והם קונים את כל השחקנים הכי טובים בליגה, ויש לה את רענן כץ – חייבת להיות קבוצת בת של מכבי תל אביב בכדורסל.

אז לסיכום – אני חייב ללכת עם הקבוצה הכי מרגשת שה – NBA ייצר בשנים האחרונות, וזאת שהיא הרבה יותר גליל עליון ממכבי.  יאלה הארדן, דוראנט ווסטברוק – תביאו את הגביע הבייתה!

איך שפר מזלם של האמריקאים. איך כל פעם יוצא להם סיפור עם הפי אנד בסוף, זה פשוט בלתי נתפס. והיום היה סרט קולנוע שלם, לא איזה סרט טלוויזיה של הולמרק, אלא סרט עם נפילות, עליות, שיא, אנדרדוג, ורשע. ובסוף, כמו בכל סרט אמריקאי קלאסי וקיטשי, הטובים ניצחו.

כל ספורטאי וחובב ספורט שראה את סדרת גמר ה-NBA צריך לקחת ממנה הרבה גם להמשך…שלמרות העולם הקפיטליסטי, וספורט שריק מתוכן, אבל מלא בשיווק שלאט לאט תופס את מקומה של הרומנטיקה בספורט, לפעמים גם יש צדק. צדק בדרך, צדק בהיסטוריה.

היום עלו המאבס למשחק האחרון מול המכבי/גלקטיקוס/אולסטארס/מיאמי היט, והוכיחו לי שעוד יש סיפורים גדולים בדרך. דירק נוביצקי, השקט והסימפטי, שאי אפשר שלא לאהוב, ג'ייסון קיד, שבין 3 הגדולים בהיסטוריית המשחק בערך בכל קטגוריה שלא דורשת ממנו ללכת לסל, THE JET, ג'ייסון טרי, גמד שתמיד היה שחקן שישי, טייסון צ'נדלר הלא נחשק על ידי שום קבוצה בערך, וכמובן כוכבי הסדרה- ג'יי ג'יי בראה, ובריאן קרדינל, שני שחקנים שספק אם מ.כ הבקעה היו מחתימים, לוקחים אליפות על הראש של 3 כוכבי על, בלי רגשי נחיתות ובלי פחד.

זה היה ניצחון של בעל קבוצה מטורף, אבל שהלך עם הקבוצה שלו לאורך כל הדרך ולא שינה אחרי כישלונות באופן דרסטי, שהאמין בקבוצתיות, ובזה שאליפות צריכים לקחת עם קבוצה שאוהבת ומכירה את עצמה בצורה מושלמת, מול בעלים שמאמין שאם תיקח 3 שחקנים גדולים, ותצמיד אליהם חבורה של נגרים, בלי לעבור תהליך כקבוצה, תיקח אליפות. את הלקח הוא היה צריך ללמוד כבר מריאל מדריד , מכבי תל אביב, או מ.ס. אשדוד J

ובסופו של יום, זה הניצחון של קבוצה קטנה, אולי הכי חלשה ב-NBA, קבוצה שראתה איך ילד שהתאהבה בו עם השנים, גידלה ורוממה, ובסוף הוא זרק אותה בשביל החברה הכי כוסית בשכבה, והקבוצה הקטנה הזאת, קליבלנד שמה, מגלה שבסוף החברה הכוסית הזאת, היא סתם פיקציה, ושבסוף, אין מחיר לנאמנות בספורט, ומי שבחר לעשות את המעשה הכי לא אמריקאי שיש, וללכת עם הקבוצה המנצחת, ולא לנסות לנצח אותה, גילה שבסוף הוא מה שאמריקה הכי אוהבת לראות. רשע שמפסיד בסוף הסרט.

לטור אוקלנד רוצה אקשן
לטורים נוספים בקטגורית NBA
בחזרה לעמוד הבית – קליק על אתר הספורט

שנים על גבי שנים שקיים הויכוח בכדורסל, ובכל ספורט בעצם, מי השחקן הגדול בכל הזמנים.
בכדורגל השמות שעולים הם פלה, מראדונה, פתאום בשנה האחרונה גם ליונל מסי נכנס לויכוח, בטניס, רוג'ר פדרר או אולי פיט סמפראס.
הקונצנזוס היחידי קיים דווקא בכדורסל, כאשר אומרים שמייקל ג'ורדן הוא גדול שחקני הכדורסל בכל הזמנים אף אחד לא חולק על הטענה. וגם אני לא, עדיין.

הויכוח שקיים היום הוא מי השחקן הטוב ביותר בעולם כרגע. האם זה לברון ג'יימס או אולי דווקא קובי בראיינט?  אני אנסה לענות על השאלה בעזרת כמה פרמטרים.

אחד על אחד

קובי בראיינט – כאשר המשחק של הלייקרס תקוע, קובי בראיינט הוא האיש שיעשה סל. משחק האחד על אחד של קובי בראיינט לא מתאפיין בחדירה אגרסיבית לסל, בדומה למייקל ג'ורדן, בראיינט הוא שחקן פוסט אפ מצויין, עם קליעה מצוינת מחצי מרחק. בראיינט ידוע כמו ג'ורדן בקליעות משוגעות ב – Fade Away.
ציון – 8

לברון ג'יימס – גארד בגובה בגובה 2.02, בנוי כמו רסיבר בפוטבול, עם יכולות אתלטיות של מיטב האתלטים בעולם. משחק האחד על אחד של לברון ג'יימס מתאפיין בחדירה אגרסיבית לסל, ואין שחקן בעולם שיכול לעצור את החדירה שלו. החיסרון בצורת משחק כזו של אחד על אחד, שההגנה הרבה פעמים מביאה עזרה בחדירה של ג'יימס, ולכן לא תמיד החדירה מסתיימת בסל.
ציון – 7

הגנה

קובי בראיינט –  קובי בראיינט תמיד היה שחקן הגנה מצוין, בשנים האחרונות רמת המחויבות שלו למשחק עלתה באופן ניכר, וכך גם רמת ההגנה שלו. כאשר קובי בראיינט מחליט שהוא שומר על שחקן, אז קובי בראיינט שומר על שחקן, ולא נותן לו לנשום. ראינו את זה באולימפיאדת בייג'ין, כאשר בראיינט תמיד שמר על השחקנים המובילים של הנבחרות היריבות. לדעתי קובי בראיינט הוא מחמשת שומרי  האחד על אחד הטובים ב – NBA.
ציון – 10

לברון ג'יימס – האתלט הגדול ב – NBA, לא תמיד הדבר בא לידי ביטוי בהגנת באחד על אחד של ג'יימס. אבל לברון ג'יימס הוא בין שלושת החוסמים הטובים ב – NBA, ניתור מדהים, תזמון מעולה. ג'יימס ידוע במיוחד בחסימות כאשר שחקנים רצים לפאסט ברייק והם בטוחים שאין אף אחד מאחוריהם, ופתאום לברון ג'יימס מתעופף משום מקום ומעיף את הכדור כמו בהנחתה בכדורעף לשורה החמישית של האולם.
ציון – 10

משחק קבוצתי

קובי בראיינט – בעונותיו הראשונות, בראיינט היה ידוע שסוליסט, שחקן שמשחק בעיקר בשביל עצמו, ולא משתף את חבריו. קובי בראיינט נכנס לליגה היישר מהתיכון ותהליך ההתאקלמות שלו, ולמידת המשחק ארך זמן, אך לאט לאט הוא הבין שבשביל לנצח משחקים צריך לשתף את החברים. וכך, לאט לאט קובי בראיינט הפך לשחקן קבוצתי יותר ויותר. יש כאלו שיגידו שקובי בראיינט הוא שחקן שמשחק לבד, אני לא מסכים עם האמרה הזו, וחושב שבראיינט משתף את השחקנים כשצריך. ולראייה ממוצע האסיסטים שלו בקריירה שעומד על 5 למשחק (ב – 3 העונות הראשונות שלו בליגה ממוצע האסיסטים עמד על סביבות ה – 2).
ציון – 7

לברון ג'יימס – הסקורר הכי קבוצתי ב – NBA. ממוצע קריירה של 7 אסיסטים למשחק. מלך הטריפל דאבל של ה – NBA  מאז שהוא הגיע לליגה. שחקן שקודם כל משתף את החברים ורק לאחר מכן חושב על הזריקה לסל. לברון ג'יימס הוא הסקורר הקבוצתי הגדול ביותר ב – NBA ב – 20 שנה האחרונות.
ציון – 10

קליעה

קובי בראיינט – קובי בראיינט מרבה לזרוק, ולפעמים גם זורק זריקות לא טובות, אך עדיין הוא קלעי מצוין. ממוצעי הקריירה שלו לא מזהירים – 33 אחוז מהשלוש, 45 אחוז מהשדה. אני מאמין שאם בחירת הזריקות של קובי בראיינט הייתה קצת יותר טובה, הוא היה שחקן של 50 אחוז מהשדה. חשוב לזכור שרוב הזריקות של קובי הם מטר בתוך קשת השלוש, ולפעמים עם שמירה כפולה.
ציון – 8

לברון ג'יימס – אחוזי הקליעה של לברון ג'יימס במהלך הקריירה הם – 33 אחוז מהשלוש ו  – 47 אחוז מהשדה. לברון ג'יימס חודר נפלא, והרבה מהסלים שלו מגיעים בחדירה לסל, או במתפרצות אשר מסתיימות בדאנק. הקליעה של לברון ג'יימס היא לא יציבה, ולא תמיד אפשר לסמוך על הקליעה שלו מבחוץ.
ציון – 7

קלאץ'

קובי בראיינט – גדול שחקני הקלאץ' מאז מייקל ג'ורדן. כאשר המשחק צמוד, אתה רוצה שהכדור יהיה בידיים של קובי בראיינט. גם אם הוא קלע באחוזים נוראים כל המשחק, כאשר המשחק מגיע למאני טיים, הוא האיש שיקלע את הסל, ולא משנה כמה הזריקה קשה. הווינר הכי גדול מאז מייקל ג'ורדן.
ציון – 10

לברון ג'יימס – גם לברון, גם בראיינט, שחקן קלאץ' מצוין, וקלע לא מעט זריקות גדולות בקריירה. נקודת התורפה של לברון היא הקליעה שלו, שהיא פחות טובה משל קובי בראיינט, ולכן לא תמיד הוא מצליח לקלוע את הזריקה הגדולה. וכאשר הוא חודר, כמעט תמיד הוא צריך להוציא את הכדור לשחקן אחר שיקח את הזריקה.
ציון – 8

 

סיכום

שני השחקנים הכי טובים ב – NBA לדעתי. קולעים, שומרים, מוסרים, ועושים הכל על מנת לנצח.
אם הייתי צריך לבחור, אז הייתי בוחר בקובי בראיינט. 5 אליפויות לקח בראיינט, ולברון ג'יימס עוד לא לקח אחת. קובי אומנם יותר מבוגר, אך כאשר המשחק מגיע לרגעים המכריעים אני תמיד אעדיף שחקן עם קליעה טובה על פני שחקן עם חדירה טובה. כמעט כל הסלים הגדולים של מייקל ג'ורדן היו מחצי מרחק.

ציונים סופיים

קובי בראיינט – 8.6
לברון ג'יימס –8.0

לטור מצעד הדאנק – 5 המטביעים הגדולים בכל הזמנים ב – NBA
לטורים נוספים בקטגורית NBA
בחזרה לעמוד הבית – קליק על אתר הספורט