תגית: ליגת העל בכדורגל

שבת גשומה שהובילה את קריית שמונה להצהרה ברורה, הובילה את הלגיונרים לכבוש ולהעניק לנו כבוד, ואת אוהדי ליברפול לחשוב האם מגיע לקני דלגליש הכבוד המוענק לו. אחרי המבול, המסקנות

שבת קרירה וכמוהה גם האווירה שנוצרה בליגת העל. אף אחד לא מתרגש מהנעשה, כאילו כולם ממאנים להאמין שהדבר הבא הופך ריאלי ממחזור למחזור, עירוני קריית שמונה בדרך לתואר אליפות היסטורי. כשבהפועל תל אביב עסוקים בלפטר ולהתפטר, אין סיבה שהאליפות לא תעשה את דרכה צפונה.

צל"ש לרב"ש

לאחר 14 ניצחונות החליט רן בן שמעון לאשר כי קבוצתו היא אכן אחת מהמועמדות הבולטות לאליפות. רן, בוקר טוב! אתם המועמדת הבולטת וכנראה גם היחידה. ממרחק של שמונה נקודות וכשהיריבה היא מ.ס אשדוד שמסתפקת כדברי מאמנה, ב"לא לספוג", אתה יכול להיות רגוע. הצירוף של סולארי הוסיף מחץ, פתאום רואים גם שערים, וניצחון מבטיח בסכנין הוא התגלמות השאיפות. האליפות תלך לאצבע הגליל. לא הפועל תל אביב עם שירזי ואלימלך היא זו שתוכל לסכל את העניין, בטח כשאין שם רגע דל, וגם לא רצון אמיתי, וכנראה שגם לא אשדוד עם ניר ביטון המוכשר. אליפות ללא אוהדים, אבל עדיין אליפות.

רמת הכובש

אחת הסיבות לעונה המוזרה שחולפת לה בשתיקה מסוימת, ובהתעלמות מירידה ברורה בערכה של ליגת העל היא הרמה. זה כבר לא מרגש את אוהדי מכבי חיפה, לא את אוהדי מכבי תל אביב וגם לא את אלו של הפועל. העדרם של שחקנינו הגולים הוא הסיבה העיקרית לאובדן השליטה על רמת הליגה. כשניר ביטון בדרך למנצ'סטר סיטי, אפשר לחייך, ועם זאת להבין כי רמת הכובש של הליגה הזו תלך ותאבד מערכה עוד ועוד כי השחקנים כבר לא פראיירים, הם הבינו שבאירופה יש כדורגל, וגם כסף  ולשם הם מכוונים. אור בקצה המנהרה? אין.

להלן, הראיות

ובהמשך לפסקה הקודמת אנו רואים ולמדים כי טובי הסקוררים שלנו מוצאים מקומם בליגות אירופה ומראים כי יכולתם בליגת העל לא הייתה מקרית. אם תומר חמד מצליח להרשית מול ריאל מדריד, ועדן בן בסט מכריע משחק בליגה הצרפתית, שאר שחקני ליגת העל יכולים להתעודד ולהבין כי עבודה קשה תוביל אותם גם הם אל היעד. כאן נסבול מהיעדר אטרקציה, מרצונם של המוכשרים שבשחקנינו רק לברוח, ובמקום זאת בשבתות גשומות שכאלו נוכל להתנחם בהתכרבלות בפוך וצפייה באותם רגעי נחת מעבר לים.

אגדה? אולי של פסח

מחזור אמש בליגה האנגלית החזיר לרשימת הכובשים את פול סקולס שהוכיח כי כדורגל הוא לא שכח גם עם חצי שנת היעדרות. היונייטד מתחברים ומפעילים לחץ בלתי פוסק על הסיטי שאצלה ראינו סדקים בשבוע החולף. אולי הוא הבורג החסר בכדי להשליט סדרי עולם בעיר מנצ'סטר?

ונעבור כ-60 ק"מ מערבה משם אל אנפילד. הכבוד שזוכה לו קני דלגליש ביציעי אנפילד הוא מוצדק נוכח העבר הכביר שלו. ועדיין האם לא הגיע המקום לחדול מאותה נאמנות בלתי פוסקת, כאשר משחק אחר משחק הקבוצה שלו לא מצליחה לנצח דווקא מול יציעי אנפילד המצדיעים לו? סגל שחקנים שהוא בחר, עם הוצאות שבחלקן מגוחכות, וחוסר בולט במחץ עלול לעלות לקבוצת מהמרסיסייד בעוד עונה ללא ליגת האלופות. אולי זה הזמן של אוהדי ליברפול לאמץ גם הם משהו מישראל, את תרבות החוסר סבלנות, ובמקרה הזה בצדק, למחות בכדי שיעשה שינוי.

מסקנות נחרצות הם אלו שליוו את סוף השבוע הקריר הזה. אולי בחסות זעם הרעמים שהיכו בחוץ, אבל נחרצות היא שם המשחק של אחרי המבול.

מדיניות הקמצנות של אלי טביב גומרת להפועל תל אביב את העונה. בליגה כל כך חלשה, גם הטענה לסגל הטוב ביותר לא תועיל עם בעלים שמחפש לחסוך שקל אחר שקל, ולהיאבק בכל הבא ליד. פתרון? לא נראה באופק. אליפות? גם לא

בקיץ כשהחליט אלי טביב כן להניף את הכפפה ולרכוש משותפו ויריבו, מוני הראל, את מועדון הפועל תל אביב, היו מעט אוהדים שחייכו באמת, וגם אלו היו ספקנים למדי. בכל זאת, טביב אמנם שופע מזומנים, אך אף פעם לא התלהב לפזר אותם ותמיד חיפש את הדרך הקלה לרווח.

המאבק המלוכלך שפגע בעונה הקודמת של הקבוצה הגיע לסיום ויחד איתו זכה טביב גם בברכת הדרך גם מאלו שלא נמנו על תומכיו. הרי לאוהד כדורגל אמיתי, חשובה טובת הקבוצה שלו.

להחזיר את האליפות הביתה

זה המשפט הזכור ממסיבת העיתונאים המפתיעה בה הודיע טביב כי רכש את המועדון. ואכן תחילת הדרך נראתה כאילו הוא בהחלט מתכוון לדרוש בדבר. המאמן דרור קשטן הוחתם, ולמרות הוא לא אהוב על מרבית אוהדי הקבוצה, גם המינוי הזה עבר בשקט יחסי. עומר דמארי נקנה יחד עם נוסא איגיבור בסכומים לא מבוטלים, והכל נראה כי נבנית קבוצה שתיאבק על התואר, זאת כמובן בידיעה כי מכבי חיפה והיריבה העירונית, מכבי תל אביב יהיו שם בכדי לנסות לכבוש בעצמם את אותה הפסגה.

משחקי קדם העונה בליגה האירופית הראו כבר אז את חוסך הברק שקיים, על אף שטביב העמיד כיביכול את ה"סגל הכי טוב בליגה". הפסדים מביכים לקבוצות נידחות נשארו מאחור לאחר שהפועל הצליחה להתברג בצמרת הטבלה, והקהל לא דרש מעבר לכך, למרות שרבים כבר הבינו כי ההתנהלות מאחורי הקלעים היא פשוט מגוחכת. שחקנים אמנם שתקו כלפי חוץ, אך מה שנראה ורוד בחוץ, שחור למדי בתוך חדר ההלבשה.

קשטן לא זוכה לאהבה גדולה מהם, ועדיין לכבוד הוא זוכה מכולם, אך טביב? רק הלך וצבר מוניטין שלילי אצל השחקנים והדבר הוליד איבוד האמונה גם בקרב גרעין האוהדים, שמעולם לא דרש יותר ממחויבות על המגרש.

הבעיות נותרו בצד לרגע, לאחר שבשני משחקים רצופים ניצחה הפועל את שתי היריבות הגדולות שלה, מכבי תל אביב ומכבי חיפה, אך הרפש שנשמר בפנים חיכה בכדי להתפרץ, וכשזה הגיע, זה הגיע בבום.

או שלא…

רצף ארבעת המשחקים ללא ניצחון הוא כאין וכאפס לעומת גודל הבעיה השוררת בהפועל כרגע. סגל השחקנים התגלה כלא מספיק איכותי, גם בעונה בה שתי הגדולות האחרות לא במיטבן. השיטה ה"קשטנית" הידועה רק הוסיפה למצב הלא מזהיר שקיים מתחילת העונה בכר הדשא ומחוצה לו.

שלושה חלוצים בסגל של קבוצה זה משהו שמעולם לא מספיק. זרים שלא נותנים תמורה, ושחקנים ממורמרים להפליא, כולם יחד יוצרים תחושת מחנק ורצון לברוח.

מתברר כי הכל נעשה מתוך מטרות רווח, ומתוך רצון לחסוך כמה שיותר. עומר דמארי נקנה בסכום מכובד, אך מתוך מטרה ברורה להשביח אותו על הבימה של הפועל תל אביב ולייצר עליו כמות כסף שתיכנס לכיסם של טביב והלוזונים. איגיבור גם הוא נקנה מאותה הסיבה. החשיבה שמאחור היא רק לחסוך, ולהותיר את הכיס של טביב נפוח, ועל חשבון הפועל.

השחקנים שמאסו באותה התנהלות לא מצליחים להתנתק מהעובדה כי הבוס שלהם רק מחפש לחסוך בכל רגע נתון. טוטו תמוז רק מבקש להגיע לעמק השווה בנוגע למחיר הכרטיס ונתקל בהליכי בבוררות קרבים. שי אבוטבול מחכה למימוש החוזה שהובטח לו, ונתקל בחוסר היענות.

המרמור מצטבר אפוא, היכולת לא יכולה להתנתק מהחשיבה הכללית, וארבעה המשחקים האחרונים אומרים דרשני, הקבוצה אכולה מבפנים, וזאת למרות קהל ש"מת" לעטוף אותה באהבה, אך לא יכול להתעלם מהנעשה.

טביב בשלו, סוכנים אומרים לו כי עלותו של רכש זר, שאולי יוכל להציל את אותה מטרה הולכת ונעלמת, היא 400 אלף דולר, והוא? מציע 50 אלף. בלם סלובני שיכול לתת מענה להגנה מרובת החורים זוכה לכרטיס שכעבור יום מבוטל. אז כדאי לו לדעת לאדון טביב, כי אליפות לוקחים כשהזרים טובים ותורמים, כשהמערכת בריאה, וכשהבעלים אהוב. קרית שמונה לא צריכה יותר מבעלים אהוב, מאמן נאהב וחדר הלבשה חזק בכדי לפתוח פער כה גדול.

אז הנה כל הרפש מתחיל לצאת החוצה, שחקנים לא רוצים להישאר ומחכים רק לברוח, והמטרה הנעלה של טביב, כדאי לו שישכח ממנה וילמד קודם לתקן את ההתנהלות שלו, או שלא.

מובילת הטבלה, עירוני קריית שמונה, אמנם ראויה למחמאות, אך כתמונה הנשקפת מכל העניין היא שאין לנו באמת שחקן עונה ראוי. אם בפרמייר ליג זה דויד סילבה, באיטליה מרקיזיו ובספרד לא חסרים מועמדים, אז היכולת העלובה של ליגת העל שלנו מובילה לכך שאפילו מועמד ראוי אחד עדיין אין. על זה נאמר מוליכים שולל

לחובבי הכדורגל הישראלי ישנה עונה מרתקת בזאת אין ספק. הגדולות מדשדשות, אולי למעט הפועל תל אביב, שגם לא מציגה יכולת מבריקה, אך האם העובדה כי סינדרלה מתעוררת לחיים, לא מעידה מנגד שמא הרמה פשוט מזעזעת?

מוליכים ללא מוליך

קצרה היריעה מלהריע, לללטף ולהחמיא לחבורה של רן בן שמעון, ולמאמן עצמו. מאז אותם הימים שלפני "משחק השרוכים" לא הייתה קבוצה חביבה על אוהדי הכדורגל הישראלי כמו עירוני קריית שמונה. אז היינו נוהגים לומר כי "הקבוצה השנייה שלנו היא אותה עירוני בית שאן", היום זה כנראה מתחלף בחבורה של איזי שרצקי, לפחות בעיני מרבית הציבור, או לפחות אלו המייחלים לנפילה של הפועל תל אביב, שהינה המועמדת היחידה שעדיין בתמונת האליפות מהגדולות.

ועם כל הכבוד לאותה חבורה לא נוצצת מהצפון הרי שאי אפשר לציין ולו שחקן אחד מהכחולים הללו כמועמד בולט לתואר שחקן העונה. לא ברק בדש, לא אדריאן רוצ'ט, לא סלאח חסארמה וגם לא שמעון אבוחצירה גילו יכולת שמצדיקה את התואר המכובד. ובעצם אולי זה מה שמייחד את אותה חבורה, האחדות ואותו סטטוס קוו בין היכולות של השחקנים. העובדה הזו רק מעצימה את העבודה שעושה בן שמעון, את העובדה כי ממש אין לו חבורה נוצצת בכדי להוציא מים מן הסלע, ובכל זאת זה קורה. אז אולי בן שמעון עצמו הוא הראוי לתואר מאמן ושחקן העונה? אז אמנם אין מוליך מיוחד על המגרש, אך מוליך על הקווים ועוד איך ישנו.

שבוע שבוע

נכון, כלום עדיין לא סגור, והספקות לגבי היכולת של קבוצה קטנה לרוץ עד הסוף הפסגה הן גדולות. אז כאלטרנטיבה מבלה לה עדיין הפועל תל אביב במחיצת הצמרת הגבוהה, ועם זאת, גם אצלה אי אפשר לסמן מועמד בולט לתואר, ואנחנו כבר בתום סיבוב משחקים שלם. שבוע זהו טוטו תמוז, שבוע עומר דמארי, שבוע אלרואי כהן, מישהו מהם הוא המועמד המובהק שלכם?

בכלל עניין השבוע שבוע הזה זהו מוטיב שאפשר לאמץ העונה כראייה לחוסר היציבות, או לחוסר היכולת של הליגה להתעלות. בתחילת העונה כולם דיברו על דור מיכה, אחר כך חיפשו את הישועה במכבי חיפה, דיברו על עמאשה, אחרים מצאו את זה באחמד סבע. והיום בחלוף מספר שבועות מי נכנס לתמונה? אפה אמברוז?

אז עם כל הכבוד, וגם הכיף שבאלתור שחקן עונה, אולי בכדי לזעוק על אותה רמה מזוויעה של ליגת העל, יעשו טוב אותם כלי התקשורת ובמידה ובאמת לא יהיה שחקן ראוי בבירור, הם ימנעו ממתן התואר, ובכך יאמרו דרשני, חברים תתעוררו על הרמה שלכם.

אז מה היה לנו? הפועל תל אביב נראית טוב למרות רעידת האדמה בקיץ, מכבי תל אביב שוב לא משכנעת ושוב המאמן הוא זה שנשלח הביתה, מכבי חיפה נכנסת למשבר מנטאלי, אשדוד מפתיעה וקרית שמונה במקום הראשון. בשונה מעונות קודמות נראה כי המאבק על האליפות עדיין לא ברור, אבל קרית שמונה, הפועל תל אביב, אשדוד ואפילו עכו, לפי מצב הטבלה די חזק במאבק.

האמת היא שמגיע לנו קצת חידוש, אחרי שגאידמק פירק את בית"ר ירושלים, הליגה שלנו הייתה בנויה סביב הירוקים מחיפה והאדומים מתל אביב, ועכשיו? קבוצות כמו ק"ש, עכו ואפילו נתניה נמצאות בחלק העליון של הטבלה, מציגות כדורגל לא רע בכלל, ומגיעות גם למשחקים הגדולים. זה זמן לקצת רענון. אישית אני חושב שלראובן עטר ולרן בן שמעון מגיע להיות בפסגה. במיוחד לרן בן שמעון, שנבעט ממכבי תל אביב בזמנו כאילו הוא היה הסיבה להתפרקותה, רן – יש לי בשורה בשבילך, זוכר את מוטי איווניר? כרגע טוענים במכבי תל אביב שהוא הסיבה, בדיוק כמו שטענו על נימני, אז אתה לא לבד. אלי כהן עם עכו תפס מיקום טוב בטבלה בזמן ש"קבוצות הצמרת" הטבעיות מצאו את אמצע הטבלה, ומעל לכל אפילו העולה החדשה רמה"ש עומדת במקום החמישי בגאווה.

אז נכון שהפערים הם מאוד קטנים, במחזור או שניים הכל יכול להיראות אחרת, אבל ההסתכלות היא לא על נקודות, אלא על יכולת וכוח רצון, והשנה זה נראה כאילו הקבוצות החזקות בליגה משחקות בגלל המשכורת, והקטנות משחקות בשביל הקבוצה. הן פשוט נלחמות יותר, רוצות יותר, ולא מפחדות לתקוף, ללחוץ, ובעיקר הן לא מפחדות מהמילה ניצחון. בעבר המון קבוצות שהיו מגיעות לבלומפילד היו משחקות בשביל התיקו, המון קבוצות היו מסתגרות בבונקר בקרית אליעזר, אבל השנה הכל נראה אחרת, סוף סוף!

בואו נודה באמת, אם מסתכלים על התקציבים בלבד, הפסגה אמורה להתחלק בין התל אביביות והחיפאית, אבל פתאום קרה מצב שבו הכסף הוא לא הסיבה למיקומך בטבלה, פתאום התשוקה חזרה למגרשים. לא, אנחנו עוד לא מייצרים כדורגל איכותי שיכול לעמוד בסטנדרטים האירופאיים, אבל סוף סוף בפעם הראשונה רכש גדול ומפוצץ לא קובע אליפות. תסתכלו לדוגמא על מכבי חיפה, לרוב מכבי חיפה הייתה משאילה שחקנים לקבוצות "קטנות" ממנה כדי שיקבלו ניסיון ויחזרו למועדון, אבל תראו מה קורה השנה: ק"ש (מקום 1 כבר אמרנו?) מחזיקה בשלומי אזולאי, חלוצה לשעבר של החיפאית, מכבי נתניה (מקום 6) מחזיקה בליאוניד קרופניק (בלמה של חיפה לשעבר, לא מושאל, אך עדיין שחקן שבזמניו בחיפה תרם המון בניגוד לבלמים של היום), אמיר אדרי ומוחמד קליבאת (זוכרים אותו?) והפועל עכו? מחזיקה בסולליך (אלישע החליט שתורג'מן ודה חסוס עדיפים על שחקן המפתח של עכו). חיפה לא אמורה להשאיל שחקנים לקבוצות קטנות?

מחויבות אי אפשר לקנות בכסף, את זה אני תמיד אומר, וגם אם שילמת למישהו מספיק כדי שיהיה לצידך, אני לא קורא לזה מחויבות, בשפה המשפטית קוראים לזה שוחד. שחקנים שמשחקים בקבוצות הגדולות עסוקים בשטויות בזמן שהשחקנים המחויבים באמת נמצאים במקומות אחרים, וזה לאו דווקא קשור ליכולת, לא כל השחקנים בצמרת (נתניה, עכו, אשדוד…) הם שחקנים ברמה של נבחרת או אירופה, אבל כשמגיעים למפגש בין "משוחדים" ל"מחויבים" הכסף הופך לחסרון ובעיה לקבוצות גדולות, כי ביחד איתו מגיעים הלחץ והציפיות, ובנוסף מתווספת גם תחושה של "עושים טובה", למה? כי משלמים להם מספיק…

בנוסף לכל נושא המחויבות והיכולת, מגיעה נקודה מאוד מעניינת, עמדת המאמן. תנסו לעכל את הנתון הבא, בחלק העליון של הטבלה נמצאים מאמנים כמו: שלומי דורה, ראובן עטר, רן בן שמעון, יוסי מזרחי, אלי כהן (לא אלי כהן המפורסם) ושייע פיינגבוים. מה עם יצחק שום? אלי כהן(המפורסם)? רוני לוי? כל אלה ועוד אחרים ברחו מהביצה הישראלית כמו גם כל הכוכבים של הליגה זאת (חמד, ורמוט, מליקסון, רפאלוב…) ונותרנו עם הרבה זרים שבעיקר זרים לכדורגל, שחקני בית שחלקם מעניינים בזכות היכולת/פוטנציאל שלהם וחלקם בזכות כוח הרצון, וערימה של מאמנים חדשים/ישנים שיכולים לנצל את העונה המשוגעת הזאת לטובתם ולעשות היסטוריה עם קבוצה "קטנה".

זה הזמן לחידוש! מי ייתן והעונה תסתיים ללא אלופה צפויה, קצת עניין לא יזיק לאף אחד בליגה הגוססת שלנו…

בסופו של יום אני רוצה להגיד דבר מאוד פשוט, אנחנו לא נמצאים בעידן חדש של כדורגל ישראלי, לא, ממש לא. אני בפסק בכלל אם אשדוד, עכו או כל שאר הקבוצות הללו יישארו בפסגה עד סוף העונה, אבל לא זאת השאלה או המצב, אנחנו צריכים להבין שרכש פח כמו שעשו שלושת הגדולות של הליגה לא יספיק להן יותר, אני מקווה מאוד שגם הפחד שנעלם מכל הקבוצות הקטנות לא יחזור יותר לעולם, כי זה מה שיעיר את הליגה הזאת להתחיל לייצר שחקני בית טובים, בסופו של דבר כל קבוצות הצמרת האלה כוללות מספר לא מבוטל של שחקני בית. נמאס לראות איך כסף הופך לגורם הכי חזק בליגה. תקחו למשל את הליגה הצרפתית, מעבר ליכולת הגבוהה שיש בליגה הזאת, כבר לאורך שנים זה מוכח כי אין שם 2-3 קבוצות מובילות, אלא תקופות, והרבה שינויים.

אחרי שהפכה לאחת מאכזבות העונה עד כה בליגת לוטו, בני השרון/הרצליה מינתה ביום חמישי את עדי אזולאי למאמן הקבוצה במקומו של רועי חגאי. יהלי רואה בודק איפה נפלו הדברים בדרך, ומעלה שאלה אחת בוערת על סדר היום.

בני השרון/הרצליה היא אולי הקבוצה המאכזבת ביותר עד כה בליגת לוטו, ומקדימה בטבלה רק את ברק נתניה האחרונה. המועדון במתכונת המאוחדת של הערים הרצליה ורעננה, הפך בעשור האחרון לסמל ודוגמא עבור ניהול נכון וחתירה להישגיות בקנה מידה ישראלי. לא בכדי הקבוצה ייצגה את ישראל בזירה האירופית לא פחות משלוש פעמים, והגיעה שלוש פעמים נוספות לגמר גביע המדינה. השאפתנות והשפיות גם יחד של לני רקאנטי ואלדד אקוניס, הפכו את בני השרון למקום בו מאמנים משוועים ונהנים לעבוד – יעידו על כך יעקב ג'ינו, אפי בירנבוים, דן שמיר ואריאל בית הלחמי. ביולי השנה החליטה עיריית רעננה להפסיק את תמיכתה המאסיבית באגודה, והותירה את עיריית הרצליה בראשות יעל גרמן כגורמת הכלכלית הכמעט בודדה בבניית התקציב. לא ברור היה אם הקבוצה תפתח את העונה, אך המאמץ הגדול של רקאנטי ואקוניס נשא פרי. בני השרון הפכה לבני השרון/הרצליה, והחלה את העונה כשברקע תקציב צנוע ושאיפות פחותות משנים עברו. העובדה שבעונת 2011/12 אין יורדות לליגת המשנה, הסדירה את נשימתם של ראשי הקבוצה. ההנהלה החליטה למנות את רועי חגאי לתפקיד המאמן, איש מקצוע מוכשר לכל הדעות אך כזה שלא הוביל לעולם קבוצה בוגרת כסמכות המקצועית העליונה. ביום חמישי, אחרי פתיחת עונה צולעת ולבטים רבים מצד אלדד אקוניס, נפרדו שני הצדדים ובמקומו של חגאי מונה עדי אזולאי. זה הזמן להעמיק בבעיות שפקדו את הקבוצה, ולהבין איך האלטרנטיבה של מכבי וי-ם הפכה לקבוצה מאוסה ועייפה.

הדומיננטיות של אקוניס והסמכותיות שהוטלה בספק

רועי חגאי (35) הוא אחד מהשמות העולים בתחום האימון של עולם הכדורסל הישראלי. מי שליווה את אפי בירנבוים כעוזר מאמן, מבני השרון, דרך מכבי תל אביב ועד מכבי ראשל"צ, קיבל לא פעם ולא פעמיים קומפלימנטים נדירים מהאיש והפתיל הקצר. "לי ולרועי יש פילוסופיית כדורסל שגיבשנו יחד, אנחנו הולכים איתה עד הסוף בשיתוף פעולה מלא", נהג בירנבוים להגיד לכלי התקשורת. גם בהפועל ת"א יודעים להעריך עד היום את חגאי המאמן, שהוביל את קבוצת הנוער של המועדון לזכייה בגביע המדינה. חגאי צמח מלמטה, דרך עבודה עם חנן קרן ברמת אפעל ודני פרנקו בעירוני רמת גן. מדובר באיש שלומד את כללי המשחק הנוקשים בליגה של הגדולים, וללא ספק יגיע רחוק בהמשך הדרך. אלא שלבני השרון/הרצליה הגיע חגאי עם רזומה ריק לחלוטין כמאמן ראשי בבוגרים. מול הדומיננטיות המקצועית של אלדד אקוניס, חגאי נראה מהצד "חסר שיניים". הדבר צעק לשמיים עוד יותר כשבתדריכים עומדים מנגד בוקר, היקסון ויודה – חבר'ה מזון אחר, חבר'ה שצריך לשפשף את העיניים כדי להאמין שהם פה. הקומבינציה של חגאי חסר הניסיון על הקווים, מול ענקי הכדורסל מארה"ב, נשמעה, נראתה, הרגישה, לא רצינית. מצד אחד, אלדד אקוניס צריך היה לחשוב על דמות מוכחת יותר מחגאי ולא לזרוק אותו למים כ"כ עמוקים. מצד שני, רועי חגאי צריך היה לעבור קודם בקבוצה יותר רגועה, בה יתאפשר לו חופש פעולה, ופחות צעקנית.

חוסר המזל עם שחקני ה-NBA

בבני השרון/הרצליה עלתה מחשבה לעורר את האהדה בקבוצה מחדש לאחר סוף עידן האיחוד, עם הבאת שחקנים בעלי שיעור קומה מה-NBA. השביתה בליגה הטובה בעולם נתנה פתח להזדמנות שאין שני לה, ובני השרון/הרצליה צירפה לסגל הקבוצה את טרבור בוקר מהוושינגטון ויזארדס. לרוע מזלו של חגאי הצעיר, בוקר נפצע במהלך ההכנה לעונה ושוחרר מיידית מהסגל. רקאנטי עדיין חשב בגדול, ובקבוצה הנחיתו שחקן בסדר גודל יוצא דופן, הפאוור פורוורד של סקרמנטו קינגס, ג'יי ג'יי היקסון – בחירה מספר 19 של הקליבלנד קאבלירס בדראפט של לפני שלוש שנים. היקסון הספיק לקחת חלק בתבוסה המרה לחולון באולם הפחים (20 נק' ו-8 ריב'), לפני שארז את המזוודות ושב לאמריקה בטענת אי הסתגלות. האמת, אפשר להבין אותו לחלוטין. חשבתם שכאן הרפתקאות אשת טורס נגמרו? תחשבו שוב. רועי חגאי החתים באותה עמדה של היקסון המשוחרר, את אפה יודה מגולדן סטייט. אלא שהפלא ופלא, השביתה ב-NBA נגמרה ובני השרון/הרצליה רושמת שלושה צירופי שווא בשלושה חודשים. יודה אמנם שיחק בהפסד לגליל והפציץ עם 22 נק' ו-16 ריב', אך האקורדים מהצירופים הגרנדיוזים צורמים מאוד מבחינת הקבוצה השברירה מהרצליה. שלוש החתמות, שתי הופעות, שלוש עזיבות מידיות.

זהות ישראלית בהכחדה

אמרו את זה אלף פעמים לפני ויגידו את זה כנראה גם עוד אלפיים פעמים לפחות – בן רייס נפצע, ועליו הייתה אמורה הקבוצה להיבנות. האם על המנטרה הזאת ימשיכו קברניטי הקבוצה להישען? ברור שבן רייס סמול פורוורד צעיר ומאוד מוכשר, אבל בכדורסל כמו בכדורסל הדברים דינמיים ולכל דבר צריך להתכונן. בבני השרון/הרצליה של העונה, מצבת הישראלים היא הרבה מעבר לעגומה. מלבד ארז כץ הוותיק, ששיתופו בחמישייה נראה הכרח מטריד לפעמים, אין ולו ישראלי אחד שראוי ליותר מרבע שעה של קרדיט – אם שחר אורן מוביל את הקלעים הישראלים ברוטציה של הקבוצה, הרי שהפרובלמה צועקת לשמיים. חגאי התחנן בפני ההנהלה להחתים את משה מזרחי, עוד שחקן וותיק בפני עצמו, ונענה לבקשה בשלילה. האם מזרחי המזדקן היה פותר לבני השרון/הרצליה את הבעיה? קשה לדעת, אבל ללא ספק הקבוצה זקוקה נואשות למנהיג ישראלי דומיננטי. לזכותו של רועי חגאי יאמר – השמות בשוק אינם רבים כלל.

האוהדים לא מצביעים ברגליים

באופן טבעי, אחרי שרעננה משכה את תמיכתה במועדון, תמיכתם של תושבי העיר בקבוצה מוטלת בספק. כרגע נראה שהקהל לא מגיע בהמוניו לאולם היובל, והאכזבה ניכרת גם על ראשי מנהלת הליגה. בני השרון/הרצליה במתכונת הנוכחית לא תצליח לסחוף אחריה קהל רב, ולא תדגדג לעולם את האולטרס שקיים בהפועל חולון, הפועל ירושלים ואפילו מכבי ראשל"צ. בלי זהות ישראלית, ועם המון סימני שאלה כלכליים לקראת השנה הבאה, איש אינו ימהר לקנות מנוי וללכת אחרי הקבוצה באש ובמים. על אחת כמה וכמה כשאיש אינו מבין עדיין אם הקבוצה נקראת בני השרון או בני הרצליה.

עדי אזולאי – האיש שיחזיר את המועדון למסלול הנכון?

ביום חמישי האחרון החליטו בעצה אחת אלדד אקוניס ולני רקאנטי, למנות את עדי אזולאי למאמן הקבוצה. אזולאי שגדל במחלקת הנוער של המועדון חוזר לאמן בישראל אחרי שלוש שנים בגלות. בזמן שלא היה בארץ, אימן אזולאי בשתי קדנציות את קרבנוס הקפריסאית, אותה קבוצה בה בילה גיא פניני חצי עונה. לאזולאי ניסיון מוכח בעירוני אשקלון, אותה הוביל למקום החמישי בליגת העל, וכן קדנציות בהפועל גבעתיים ומכבי ראשל"צ. הדבר הראשון שצריך אזולאי לבצע זה רכש ישראלי לעמדה מספר 3. על אזולאי להכניס לרוטציה בהדרגה את הצעירים לביא וחבקין, ולא לפחד ללכת על כל הקופה בעונה בה אין יורדות. הקבוצה חייבת לשוב להיות נלהבת ורעבה, כמו שהיינו רגילים לראות אותה בשנים האחרונות. נכון, התרחישים האחרונים הלכו נגדה בתקופה האחרונה אבל כעת הכל בגדר היסטוריה. חדוות המשחק חייבת, אבל חייבת לחזור לאולם היובל, ויפה שעה אחת קודם.

 

על פי כתב האישום שהגישה מדינת ישראל – בבית משפט השלום בבאר שבע נגד נפתלי יצחק –  עולה כי ביום 15.10.2011 הגיע הנאשם לאיצטדיון העירוני בבאר שבע לצפות במשחק קבוצתו נגד מכבי חיפה, כשבחלציו מוסלק רימון גז מדמיע. כידוע, בדקה העשירית הושלך רימון הגז, שהוביל להפסקה בת חמש דקות במשחק הכדורגל. במקביל להגשת כתב אישום נגד נפתלי יצחק, ראתה לנכון ההתאחדות לכדורגל בישראל להאשים את הפועל באר שבע בעבירה של "התפרעות אוהדים", בהתאם לסעיפים 20(טו)1 ו 20(טו)2(ד) לתקנון המשמעת.

ביום 18.10.2011, הורשעה הפועל באר שבע בעבירה של "התפרעות אוהדים" והושתו לחובתה משחק ביתי ללא קהל, וקנס כספי בסך 10,000 ש"ח. אב בית הדין המשמעתי של ההתאחדות לכדורגל בישראל, עורך הדין חיים אלחדיף, סמך את נימוקיו המשפטיים על העובדה כי זריקת רימון הגז בוצעה על ידי "אדם המוכר לקבוצה והיא לא הופתעה לזהות את העבריין". יתרה מכך, הוסיף וקבע עו"ד אלחדיף כי "מצד שני מדובר בביצוע של עבריין מוכר שהצליח להכניס אמל"ח מסוכן מאוד, לא נתפס, פעל כבר מתחילת המשחק (הדלקת אבוקה) וגרם לנזק חמור שבחמורים. אינני בטוח שיציע זה זכה לכיסוי מתאים למניעת העבירה". במקביל, על מנת לשכנע בדבר העונש המוטל, קבע עו"ד אלחדיף כי "אם נקל ראש בעבירה חמורה זו… הרי שאנו מתעלמים מתפקידה של ההתאחדות לכדורגל להפעיל את תקנוניה להגנת הקהל".

ביום 25.10.2011, נדחה ערעורה של הפועל באר שבע. בית הדין העליון ציין "ככל שדעתנו איננה נוחה מהטלת עונש של משחק ללא קהל, עדיין לא נמצאה צורת ענישה אחרת שתבטא את האחריות השילוחית של הקבוצה להתנהגות קהל הצופים…".

בפתח הדברים אציין כי על פי תקנון המשמעת של ההתאחדות לכדורגל בישראל הרשעת הפועל באר שבע הינה כדין. על כך אין מחלוקת. יחד עם זאת, ראוי לבחון את נכונות התקנון לגופו, בהסתמך על העובדה כי העונשים המוטלים על הקבוצות אינם בהכרח מרתיעים את "האוהדים" מביצוע מעשים הנוגדים את תקנון המשמעת.

סעיף 15ב לתקנון המשמעת הוא, לטעמי, שורש הבעיה. זאת, נוכח הקביעה בדבר "אחריות שילוחית" אותה חבה הקבוצה כלפי התנהגות הקהל "… בין אוהד קבוע ובין אוהד לשעה, בין שנעשתה מטעמה או מיוזמתה ובין שנעשתה מיוזמת האוהד ושלא מטעמה, בין שנעשתה בידיעת הקבוצה ובין שנעשתה שלא בידיעתה, בין שפעל מתוך כוונה לשרת את מה שנראה לו עניינה של קבוצה מסוימת ובין אם לאו".

לטעמי התקנון הרחיב יתר על המידה את המושג אחריות שילוחית אל מול הגדרתה המקורית בחוק השליחות, התשכ"ה – 1965, ובכך טעה. זאת מדוע? ראשית, האיצטדיון בו נערך המשחק אינו בבעלות הקבוצה, אלא העירייה, שבעבור דמי שימוש מעניקה לקבוצה את האפשרות להשתמש באיצטדיון. שנית, המגרש מאובטח על ידי המשטרה, או למצער, קיים כח משטרתי. שלישית, כמות הסדרנים, נקבעת על ידי קצין המשטרה, המפקח על מנהל אירוע הספורט. וחשוב מכל, האוהדים, הבאים מכל מגוון הקשת הסוציואקונומית, השכלה, ועבר (או שאגיד עתיד) פלילי, אינם כפופים לרצון הקבוצות, אלא פועלים על פי דחף, או מכח השתייכות לקבוצת אוהדים כזו או אחרת.

אף אם אלונה היתה מזהה את האוהד הסורר, הרי היא אינה יכולה למנוע את כניסתו לתחומי המגרש, זאת בהתאם לחוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים, התשס"א-2000. כמו כן, היא אינה רשאית לבצע חיפוש בגופו או בכליו של האוהד, בהתאם לחוק סדר הדין הפלילי, על כל רבדיו. אם כך, מדוע נענשה אלונה? ברצינות תהומית הדגיש בית הדין העליון כי "עדיין לא נמצא צורת ענישה אחרת" ועל כן יש להעניש את הפועל באר שבע בגין התנהגות אוהדיה.

מקובעות זו, המטילה חובה על הקבוצה לפקח על התנהגות אוהדיה, אך מנגד, מונעת כלים לעשות כן, פסולה, ואין בה כדי למגר את נגע האלימות במגרשים. לא זו אף זו, לטעמי, עצם הטלת האחריות השילוחית על הקבוצה יש בה כדי "לעודד" את ההתאחדות לכדורגל, כמו גם את כוחות השיטור, להימנע מהטיפול בבעיה לגופה, זאת מכיוון שתמיד יימצא האשם התורן.

הפתרון המוצע בפטירת הקבוצה מהתנהגות אוהדיה, אף הוא אינו הפתרון האידיאלי. אך כך, לפחות תמנע ענישה לא צודקת, שאין בכוחה להפחית את נגע האלימות. לטעמי, הקבוצות צריכות לעשות מעשה ולפעול למען ביטול האחריות השילוחית של הקבוצה על קהל אוהדיה.

* הכותב הינו עורך דין המתמחה בדיני ספורט

אחרי שלושה חודשים בסטנדרד ליאז' וארבע הופעות בלבד אפשר להגיד בפה מלא שהשילוב של מאור בוזגלו  בליאז' נכשל ובגדול. מאור בוזגלו לא השתלב ולא התאקלם טוב בבלגיה וכנראה שבסטנדרד ליאז' לא מתלהבים ולא מחזיקים ממנו כשחקן. אז איך זה שכשרון כה גדול שנחשב לכוכב בליגה שלנו בישראל מדשדש אפילו בליגה הבלגית?

מאור בוזגלו רק בן 23, אחד הכישרונות הכי גדולים שצמחו כאן בשנים האחרונות בכדורגל הישראלי, שחקן נבחרת ישראל, שחקן שגדל במכבי חיפה, היה אחראי להצלחתה של סכנין ושיחק גם במכבי תל אביב, עזב בחודש אוגוסט האחרון את הארץ ועבר לשחק בסטנדרד ליאז' הבלגית. בוזגלו שבינואר הקרוב יחגוג 24 עבר לבלגיה אחרי בלאגן שלם וקרבות מתוקשרים עם הנהלת מכבי תל אביב שלא ספרה ולא רצתה אותו בשורותיה העונה. הטענה הבולטת הייתה שמאור בוזגלו פוגע במרקם החברתי של הקבוצה. אין ספק שלמאור יש כשרון ענק אבל יש לו גם לא מעט בעיות משמעת שנובעות עקב התערבותו המוגזמת מדי לטעמי של אביו, יעקב.

כרגע זה נראה שמאור נכשל בבלגיה וכמעט שלא משחק, אחרי שלושה חודשים הוא שיחק רק 205 דקות בליגה, 90 דקות בגביע ו-68 דקות בליגה האירופית. מיותר לציין שלמאור בוזגלו אין אף בישול וגם לא שער. בקצב הזה, אם מאור בוזגלו ימשיך לשחק כה מעט ובהזדמנויות המעטות שנותנים לו לא לנצל אותן גם אז לא מן הנמנע שהקבוצה תרצה לשחררו כבר בינואר הקרוב. היו דיבורים על כך שבוזגלו ישחק באנגליה אבל אחרי הכישלון שלו בבלגיה, תוך שנה אני מאמין שהוא יחזור לליגה שלנו, ליגת העל. בסופו של דבר, גם הוא ימצא את עצמו מדשדש בקבוצת אמצע טבלה בליגה הישראלית אחרי לא מעט לגיונרים שניסו את מזלם בליגות שונות בחו"ל וחזרו מהר מאד אחרי שנכשלו שם.

כל מה שנותר לנו לקוות הוא שכבר החל ממחר (שישי) בערב במשחק החוץ של סטנדרד ליאז' בליגה בחוץ נגד לובן במסגרת המחזור ה-14 מאור יתחיל לקבל הרבה יותר הזדמנויות בהרכב שיוכל להוכיח את כל הפוטנציאל הגדול שיש בו ואז אני מאמין שגם יגיעו השערים והבישולים.

כל יום שעובר, אני שומע סביבי דיעות שאומרות, אין כדורגל בארץ, אין שחקנים, אין יכולת, צריך לצמצם את הליגה, מאז שאני קטן אני זוכר את חוסר vהחלטיות סביב הקטנת והרחבת הליגה. אחרי כל כך הרבה זמן שאני רואה כדורגל מהארץ ומהעולם אני יכול להגיד סוף סוף, גודל הליגה לא קשור לאיכות, נקודה.

אם נקטין את הליגה מv זה ייתן? ליגה כמו סקוטלנד? 10 קבוצות ובסוף או סלטיק או ריינג'רס לוקחות את הגביע או האליפות? מ-1986 שום קבוצה סקוטית אחרת לא לקחה את האליפות, רק סלטיק וריינג'רס, זה מה שאנחנו רוצים? קידוש קבוצות הצמרת? להשאיר את הגדול גדול ואת הקטן קטן?

אני מסתכל על הליגה ומבין די מהר, זה לא שאין כדורגל בארץ, זה פשוט, אין ספורט בארץ, אין חינוך ספורטיבי בארץ. הכל מתחיל בגילאים קטנים, בית ספר יסודי, שיעורי ספורט מזולזלים, וגם מתקני הנוער המתיישנים של הקבוצות השונות בארץ. מקדמים מאמן כי הוא הבן של… ולא בעל יכולות ניהוליות טובות, מקדשים כאן את הניצחון והתארים ולא את הדרך וההתקדמות, כסף כאן קונה הכל, אפילו נשמה של שחקן, ומעל לכל, שחקני חיפה מכבי והפועל תל אביב עייפים במשחקי הליגה, למה? כי הם שיחקו 72 שעות קודם לכן, כדורגלנים הם בקושי, ספורטאים הם ממש לא.

אני מסתכל על הליגה שלנו ממש כמו שאני מסתכל על מסעדה, אם מסעדה נפתחת וכל יום בא רק לקוח אחד, וגם הוא מתלונן על טיב האוכל, השירות והמחיר היקר, מה יעשה הבעלים של המסעדה? יביא טבח אחד, כוס אחת וצלחת אחת בשביל הלקוח היחיד שבא? יצמצם? כי אין? לא, הוא ישקיע באוכל טוב, שירות טוב, פרסום ושיווק כדי להציל את המסעדה שלו מלהיסגר, ככה הליגה שלנו, לא מגיעים כל כך הרבה אנשים למגרשים בגלל איכות המתקנים, משלמים הרבה כסף ומקבלים כדורגל סביר מינוס, ובמקום שהאנשים שם בהתאחדות יקבלו החלטות להתחיל לחנך כאן לכדורגל וספורט, הם חושבים על צמצומים, אם אין, אז אין, לא?

אם אין אז אין?! נו באמת… מוכרים לנו כאן אשליות של כלום ושום דבר, שחקנים גדולים גדלו כאן ועדיין יגדלו, כל מה שצריך זה להתחיל לשחק ולהתאמן ולהפסיק להתעסק במסביב, בקצב הזה נצמצם את הליגה לשלוש קבוצות וגם הן כבר לא משהו, חיפה הפועל ומכבי, זה באמת מה שאנחנו רוצים? ליגה של 10 קבוצות? 12? 8? ליגה שבה סגנית האלופה רחוקה 15 נקודות מזאת שנלחמת על חייה? כבר היינו בסרט הזה, ובוא נגיד שלא זכינו בשום תואר אירופי, בגלל המלחמה הבלתי נגמרת בין המקומות וצפיפות הטבלה, לא היה גם מקום לשחקני נוער לעלות ולקבל הזדמנויות, ומה שקיבלנו זאת טבלה שמשתנה כל מחזור מקצה לקצה, שלוש גדולות בצמרת, כמעט ואין שיתוף נוער בליגה, אולי רק בגביע הטוטו, וזהו בעיקרון.

לסיכום, תסתכלו באנגליה וספרד, במחזורים האחרונים, כשקבוצות אמצע הטבלה כבר יודעות שהן לא יורדות ולא עולות, הן משתפות הרבה שחקני נוער, כדי לטפח את דור העתיד, והרבה שחקנים יוצאים מהקבוצות הללו, המון! בליגה שלנו? של 12 קבוצות? לא היה זמן לשתף אותם, רק לקדש את התוצאה ולשרוד…ככה זה העם היהודי, לא חושב איך לפתח לעתיד טוב יותר, הוא אוהב לבכות על כך שרע לו ולנסות לשרוד…

מכבי חיפה גדולה במשחקים גדולים, לפחות לרוב/מכבי תל אביב מוכשרת, אך אינה גדולה כפי שעשו ממנה/ הפועל תל אביב מתחברת למציאות/ באר שבע מתחברת לאשליות/ וגם באירופה מתחילים לקבל צורה. סוף השבוע הארוך הסתיים, זה הזמן לסכם

חיכיתי עד אמש בכדי להתחיל ולהסיק מסקנות. מה לעשות ככה זה כשהגדולות של ליגת העל משחקות רק ביום שני בערב. על הנייר הייתה תחושה של חזרה וציפייה לימים בין הקרב בין המכביות, זו מת"א וזו מחיפה חוזר למרכז הבמה, על הדשא ישנה עוד הרבה עבודה. ובכדי שגם הפועל ת"א תצטרף לאורך זמן לחבורה הזו, חייב לבוא איזשהו שינוי מהיר, אם לא בהרכב, לפחות בחשיבה.

הזמן שלך

יש בה משהו אחר במכבי חיפה. נכון, קרה שהיא גם קרסה במשחקים גדולים וחשובים, הפועל ת"א בבלומפילד אשתקד, הפועל ת"א במשחק העונה שסגר את הקיזוז, וכמובן במשחק נגד בני יהודה שמנע אליפות מהירוקים. עם זאת לרוב ועם כל חוסר הבהירות סביב עתידו של אלישע לוי, התחושה כי מכבי חיפה היא המועדון הכי בריא בכדורגל שלנו נותנת אותותיה כשהיא מגיעה כאנדרדוג, לפחות על הנייר. אמש היא שטפה את המגרש עם אינספור החמצות, כדורגל סוחף שבמזל לא נגמר בשלושה או ארבעה שערים לזכותה, ובעיקר זה שהבהיר לכולם כי כשהיא רוצה, זה הזמן שלה.

כישרון לחוד, קסם לחוד

העובדה כי היא נראתה הכי טוב מתחילת העונה לא גרמה לשינוי המחשבה כי במכבי ת"א יש חומר טוב יותר מזה של הירוקים. אמנם איווניר הצליח לחבר את הצעירים יחד עם המבוגרים יותר וליצור מערכת שקטה, אך התצוגות, ויגידו גם מביני עניין, לא היו גדולות כאלו שהצדיקו הצהרות, ובעיקר נבעו מהחלשות היריבות העיקריות למאבק האליפות, אלה שנתנו בטחון לצהובים. והנה אמש הובהר כי הכישרון אינו הפתרון לאליפות. הייתכן כי שחקנים שעד לעונה הנוכחית זייפו ובגדול יהפכו פתאום לטורפי הדשא? לא כך הדבר. נכון, דור מיכה ורועי קהת יחד עם עומר ורד הם עתיד ורוד ביותר, אך בנוגע לשאר? ימים יגידו אם הם באמת כאלו קוסמים.

איפה שר הביטחון?

אם במכבי ת"א יכולים להתאכזב מעט מהיכולת אמש, בהפועל ת"א צריכים להתחיל לחפש פתרונות ובמהירות. זה לא סוד, וכתבתי על כך לא פעם העונה, ההצמדות לצמרת הגבוהה אינה ביטוי ליכולת מרשימה. 11 שערים בשבעה מחזורים לא יכולים לשאת את הקבוצה לריצה בצמרת, וכאשר ההגנה שספגה עד אמש שני שערי ליגה, ממשיכה את הקו מפולין בה נחשפה לחוסר התיאום המשווע שלה, מתגלה במערומיה. עד כה פגשה הפועל קבוצות פחות טובות והתקשתה גם מולן, אם חלוצים טובים יותר לא בטוח שהפועל חיפה וב"ש היו יוצאות בידיים ריקות מבלומפילד. עכשיו כשאין אפשרות לצרף שחקנים, אולי הגיע הזמן לתת במה למור שושן הצעיר? פרנסמן חסר בטחון, באדיר קשיש, אז אולי האוהדים יקבלו בשמחה שילוב של בלם צעיר שיבטיח הרבה יותר, והאמת, גם אם זה יעלה בכמה נקודות.

עכשיו אני כי ההוא הלך

הרבה כבר נכתב על ההתפטרות של ניר קלינגר. אל לה להפועל ב"ש לחשוב כי הניצחון בקריית אליעזר בקרב כה חשוב, הוא בשורה כי הכל תקין. גיא לוי, שחוזר למועדון, הינו מאמן מוכשר, אך הסגל לא מבטיח כי האדומים מהנגב יצליחו לחבר ניצחונות בכזאת מהירות ולברוח מאימת התחתית. מי שקורא עמוק בין השורות יכול להבין כי העונה החליטה אלונה ברקת שלא להוציא כסף בכמויות, ועל אף ההצגה של תקציב גבוהה, אין מענה אמיתי של קבוצה שרוצה חלק עליון. יוסף אבו לאבן זה נחמד ומוכשר, אך האם זה יספיק לברוח? יותר נכון אם מעתה יגידו בב"ש לפחות לאוהדיהם, להנמיך ציפיות, אחרת גם עם גיא לוי לא בטוח שיגיעו לנווה המדבר.

אירופה, צורה לה

ובאירופה במחזור שסגר לנו את בואה של השנה החדשה עבר מחזור דיי שגרתי. פאריס סן ז'רמן הוכיחה כי מתחברת במהרה, הדילוג המהיר על ליון האימתנית, הוכיח כי למרות פתיחה מגומגמת, השנה צרפת תואר מאורות הבירה. נאפולי ממשיכה במגמת ההתייעלות והשיפור המתמיד, ונראה כי היא תחבור ליובנטוס בצמרת הגבוהה. וולטר מאצרי האנרגטי מפיק משחקניו קסם שבדרום איטליה מתקשים להאמין למראות הנוצצים שבו, אך אם ימשיכו כך, אולי התכלת שלהם יתאים עצמו לשמיים ולפסגות.

באנגליה עניין שגרתיים בעיר מנצ'סטר, אך בלונדון ראינו את טוטנהאם מתחברת ואחרי הפתיחה הלא טובה, ידע הארי רדנאפ היכן לגעת והתרנגולים הופכים אופטימיים. עם אדבאיור חד, מודריץ' מבריק וואן דר וארט מפציץ, הספרס ינסו לנשל את צ'לסי ממעמד הקבוצה הבכירה של לונדון.

לסיום נאמר כי אי אפשר להפריד בין כדורגל, פסיכולוגיה וביטחון. כאשר שלושתם מתחברים בקבוצה, היא תזהר, כאשר אחד הסממנים לא יציב, כך גם יראה משחקה של אותה קבוצה.

באמת קיוויתי.

אני לא אשקר לכם, כמו כל אוהד הפועל, גם לי היו שנתיים לא מציאותיות. התרגלתי למשחקים עם גולים, התרגלתי להביס קבוצות, הגעתי לבלומפילד כל שבת עם התחושה שאנחנו הולכים לפרק – ולא כמו שעלי מוהר ז"ל היה אומר – לפרק 0:1 אלא לנצח בסטייל, בגולים כבר לא קפצתי התחבקתי וחגגתי, פשוט נתנו כמה כיפים, חיבוקים של לצאת ידי חובה, וממשיכים הלאה, מי ישים את הגול הבא.

אני לא אכחיש, היה כיף. אבל נגמר.

ונגמר לא כי רצינו, נגמר כי ככה הוחלט. אין ספק, שטוב שכך, דור שלם של אוהדי הפועל שגדל על ברכי קבוצת גוטמן בשנים האחרונות, חונך לתחושה שאוהדי הפועל ותיקים יותר לא מכירים. לכעס על מסירה שלא נמסרת טוב, לבעיטה רעה, לאיבוד כדור, על כל מהלך לא נכון – אתה שומע את הקהל, גם אם הוא לא מקלל, אי אפשר שלא לשמוע את הרחש מסביב. איבדנו סבלנות מהר, מהר מדי אבל גם איבדנו באיזשהו מקום את הקבוצה שלנו. אין שחקן אחד שכיף לנו להזדהות איתו, שאנחנו רוצים בהצלחתו כאילו הוא היה ההוא שיושב לידינו ביציע. וזה לא חייב להיות שחקן בית, אבל זה חייב להיות שחקן שרץ גם כשהדקה היא 90, והקבוצה מפסידה, ראה ערך איתי שכטר.

במשחק מול ראפיד, ראינו קבוצה שלא רוצה מספיק, שלא משחקת בשביל אף אחד. שלא משחקת בשביל הקהל שלה, ובמיוחד שלא משחקת בשביל המאמן שלה, ואיך אפשר להאשים אותה? אצטדיון חצי ריק באירופה (כי התרגלנו לטוב), צעקות כבר במחצית, והכי נורא – מאמן שאיבד את הצפון. לא בגלל החילופים הנוראיים, וההצבה היותר מהזויה של פרנסמן ( לא רציתם אותי כבלם – אני אראה לכם איך לשחק מגן שמאלי בלי רגל שמאל וטכניקה). לא בגלל שהוא לא יודע להחליף שחקנים לא טובים, אלא רק להחליף את החילופים שהוא קבע מראש לפני המשחק. שחקנים יודעים שהם יכולים להיות חלשים, וימשיכו לשחק. שי אבוטבול, סמל אדום – התקווה של אוהדי הפועל לשחקן שאפשר להיות לצידו בכל עת, נראה כאילו השדרוג הכספי שכל כך העיק לו תקופה ארוכה, יושב לו על הרגליים עכשיו. זה לא אותו שי שפתח את העונה, זה לא אותו רצון להוכיח, וזאת לא אותה תקווה להיות השחקן שמוביל את הפועל להצלחות.

אני באמת קיוויתי. רציתי, התפללתי, שיקרתי לעצמי ולאחרים כשאמרו לי שקשטן חזר, אמרתי, זה לא אותו קשטן. הוא נרגע, הוא יעשה סדר במועדון, זה בדיוק מה שצריך. אבל קשטן באמת השתנה.

הוא הפך ממאמן עם עקרונות ומשמעת, למאמן עם תחושת רדיפה. כולם רוצים ברעתו ובגנותו, הדור הצעיר כועס כי הפועל נראית רע? הוא צריך ללמוד דרך ארץ וללמוד איך להתנהג. הפסדנו באירופה 3 משחקים מתוך 5? זה בסדר, שיחקנו טוב, העיקר שאני לא טעיתי. קשטן הפך להיות מערכת משומנת של אדם אחד, שמפיל אחריות על כל הסביבה.

דרור יקר, כהברחת פאקטים ואלכוהול מהדיוטי – לא היה אכפת לנו. שלקחת לאבוקסיס את התפקיד ,בן הטיפוחים שלך בלי להתנהג במינימום נימוס ולהרים לו טלפון, לא היה אכפת לי. כשהשתלחת בכל כלי תקשורת ובכל מי שרק שאל שאלה שלא הייתה בדיוק מה שאתה רוצה לענות עליו – לא היה אכפת לי.

אבל שזה פוגע בקבוצה שלי – אני רוצה שתפסיק. קצת כבוד לעצמך ולמקצוע. או שאתה רוצה את סלים, או שלא. או שאתה מראה קצת משמעת ואחריות, ומנסה לעשות מהקבוצה הזאת משהו מיוחד (ואפשר לעשות ממנה), או שתוותר, תקח ת'ביואיק ותלך הביתה. אין סיטואציה ששחקן מרגיש בנוח לקבל אדום מזעזע 20 דקות אחרי שהוא נכנס, ולדעת שהוא יפתח ביום ראשון במשחק הבא. פה צריך לשים סטופ, ולהגיד די. אביחי לא צריך לראות דשא הרבה זמן, שי צריך לנוח קצת בצד, דמארי צריך להבין לאיפה הוא הגיע, וטוטו צריך לדעת שיש עוד אנשים לידו, ושכדורגל זה משחק קבוצתי, עם חברים.

אז אני מבקש דרור, בגלל שאני יודע, שהדבר היחיד שהפך להיות חשוב בשבילך זה הכסף, ואתה לא יכול לשדר לשחקנים אחרת, שתלך. במקום להחזיר אותנו 10 שנים אחורה, שכבר בתחילת האלפיים מיצינו את היחסים בינינו, תעזוב עכשיו, שגם לנו וגם לך יש עוד את הכבוד שנשאר.

שתבין שאנחנו בסך הכל רוצים לראות כדורגל, ולאהוב את הקבוצה שלנו, גם אם היא מקום שישי, אבל היא קבוצה שנהנית לשחק בשביל אוהדים שבשבילה הם כל חיי. גם אנחנו אשמים, גם אנחנו פשענו, לא היינו צריכים להגיב כך במשחק מול ראפיד, ויכול להיות שהיחסים האלה צריכים יותר זמן, אבל בסופו של יום, אני הולך לישון עם דמעות, ויש לי הרגשה שאתה לא.

רק תשמע את מה שאנחנו שרים לה, ותבין שזה לא בשבילך. בבקשה דרור, תוותר.

בלעדייך אין לי שום דבר, בגללך הלב שלי נשבר.