אמנם אני אוהד את היונייטד אבל אי אפשר שלא לרחם על האוהדים המסכנים של ארסנל. לפני שעוד עונה תיגמר בלי כלום, הנה כמה הצעות לארסן ונגר איך בכל זאת יהיה ניתן לשנות אותה במאה שמונים מעלות באמצעות כמה שינויים קטנים. אם גם הפעם זה ייגמר בלי כלום, גם לאוהדים של התותחנים לא תהיה יותר סבלנות לפרופסור…
לפני שאכנס יותר לעובי הקורה, חשוב לי לספר יותר לעומק מדוע כתבתי את הטור.
אני אוהד מנצ'סטר יונייטד מושבע אבל למרות שמחתי למראה כישלונותיה של ארסנל בשנים האחרונות והפגני הלוזריות שלהם פעם אחר פעם, משהו בתוך תוכי רוצה לראות אותם מצליחים יותר. ככל הנראה זה מפני הרחמים על אוהדי ארסנל שרואים שנה אחר שנה את אותו תסריט ידוע מראש: למרות שחקנים מצוינים, אצטדיון ביתי ומסורת, איפשהו בדרך הכול מתפקשש בדרך לעוד עונה נטולת תארים, אבל לא נטולת המון ספיגות בדקה ה-90 והפגני לוזריות מדהימים נוספים (למשל ה-4-4 עם ניוקאסל לאחר 4-0 לטובת התותחנים).
ארסן ונגר היה בעבר מאמן מצוין שידע לשלב בין כדורגל יפה, טיפוח צעירים והצלחות גדולות. גם היום אין עוררין שהוא בין המאמנים הטובים בעולם למרות הצניחה במניותיו. אבל בגישתו הנוכחית לגבי המשחק אין לו מקום באחד מהמועדונים הגדולים בעולם.
ההצעות שאני מציע יובילו את התותחנים להישגים והן הצעות ריאליות שניתן לבצע אותן מהר ובלי לבזבז סכומי כסף ניכרים (לשמחתו של ונגר).
לאחר עזיבתו של ססק פברגאס לברצלונה וסכומי הכסף הגדולים שנכנסו למועדון, בצירוף היותו כבר עכשיו מועדון בין העשירים בעולם יכולים בהחלט להצעיד את ארסנל לדרך חדשה תוך מספר שנים. אבל מתוך ראייה לטווח הקצר אין ספק שארסנל במצבה הנוכחי לא תצליח לשכנע סופרסטאר עולמי כדוגמת פראנק ריברי, אריאן רובן, קרלוס טבז, ווסלי סניידר או אפילו זלאטן איברהימוביץ' לבוא לשחק בשורותיה גם אם תרצה בכך. אך אם תעשה את הצעדים הנכונים בעונה הקרובה, היא בהחלט תהיה בכיוון הנכון לשלב השני בתוכנית המוצעת מה שיוביל אותה חזרה להיות בין המועדונים הטובים בעולם.
להלן ההצעות:
להחתים בלם לצד ורמלאן
תומאס ורמלאן הוא בלם מצוין אבל כדי להיות בין הטובים באמת וכדי שההגנה של ארסנל תשתפר משמעותית הוא חייב לצידו בלם טוב יותר מסבסטיאן סקילאצ'י, יוהאן דג'ורו או לורן קוסיילני המאכזבים. שמות? ראיין שוקרס מסטוק סיטי או דייגו לוגאנו האורוגוואי המצוין מפנרבחצ'ה בהחלט יכולים לעשות את העבודה בצורה מצוינת והקנייה שלהם תהיה גם במחיר סביר.
החתמת קשר אחורי משמעותי
אחת הבעיות הגדולות של ארסנל בשנה בשנים האחרונות, הייתה עמדת הקשר האחורי. אלכס סונג הוא שחקן אדיר, אבל בשנה שעברה הוא נאלץ לעלות משחק אחר משחק בגלל חוסר שחקנים שיחליפו אותו בעמדה מה שכמובן פגע ביכולתו וברעננות שלו. החתמת קשר אחורי נוסף לצידו לא רק שתפחית ממנו את העומס אלא גם תאפשר לארסנל לעלות מדי פעם בהרכב עם שני גרזנים בקישור האחורי מה שיהווה אפשרות לטקטיקה נוספת ואפשרות להתמודד טוב יותר מול יריבות מסוימות (מישהו אמר ברצלונה?). השמות שחשבתי עליהם הם וולטר גראגנו מנאפולי, גבי מודינאגי מבולוניה או ג'רמיין ג'ונס משאלקה. מה משותף לכולם? שלושתם יחסית זולים ולא מוערכים, כולם הגנתית מצוינים ובעלי כושר גופני גבוה. החתמה של אחד מהם עשויה לפתור לארסן ונגר בעיות רבות ותאפשר לאלכס סונג להיות טוב יותר לאורך העונה ולהיות טרי יותר לחלקים החשובים בה. בנוסף, החתמת שחקן כזה תיתן אפשרות לגיוון בטקטיקה. קבוצה עם מרכז שדה קשוח בצירוף חלק קדמי מצוין בהחלט מסוגלת לחזור לצמרת הגבוהה.
להחזיר את הנרי
אחד הדברים שהיו חסרים לארסנל בשנים האחרונות היה מנהיג שיידע לכוון ברגעי המשבר. תיירי הנרי אמנם מבוגר יותר, לא ברמה שהיה בעבר וכבר עוד מעט על סף פרישה אך החזרתו לקבוצה, גם אם בתפקיד משני בלבד עדיין עשויה לעזור המון לקבוצה כמו ארסנל. מלבד היותו היום שחקן מצוין שבהחלט מסוגל לעזור מקצועית החזרה של שחקן כזה תעזור מאוד בפן המנטאלי. מהלך כזה ללא ספק יתקבל בברכה אצל האוהדים, ימתג את ארסנל כקבוצה ששואפת לחזור לזכות בתארים ולא פחות חשוב – יוריד את הלחץ מצעירי ארסנל שיידעו שיש במי לבטוח ברגעים קשים. אולי תיירי הנרי רוצה בשנותיו האחרונות בקריירה לשחק כמה שיותר אבל קשה לי להאמין שהוא לא יסכים לחזור לארסנל גם אם בתפקדי משני בלבד אם ארסן ונגר יבקש ממנו
אם ארסן ונגר יבצע את שלושת השלבים הללו, היחסית זולים יש לומר, לא רק שיחסוך כסף וכנראה יצליח הרבה יותר מקצועית, ואף יותר חשוב, יחזור להיחשב כמאמן מהטובים ביותר ולא כמי שמבזבז את חייו באשליות וזמנו כמאמן בקבוצה ששואפת לתארים עבר.
ביצוע השלבים הללו-להכניס מנהיג וכמה שחקנים "רעים" לקבוצה לא רק שיעזור המון מקצועית בטווח הקצר אלא גם יוביל לשלב השני שהוא כנגזרת של ההצלחה המקצועית-מיתוג ארסנל כקבוצה מהטובות באמת, מה שיגרום גם לכך שגם על שחקנים מהטובים בעולם ארסנל תוכל לחזור להיאבק..אולי לא יהיה להם כסף כמו לסיטי,אבל היא תהיה חלום של הרבה שחקנים בנשימה אחת עם מנצ'סטר יונייטד וברצלונה.
שש שנים של כדורגל נהדר, כישרונות צעירים מתפתחים ללא הרף, שש שנים שמסתכמות באפס תארים. ארסן ונגר מאבד מהחסינות ומערך "הפרה הקדושה" בקרב אוהדי ארסנל. שנת המבחן שלו ושל ארסנל יוצאת לדרך
האגדה מספרת, על אוהדי טוטנהאם שהיו בין בוני האצטדיון החדש שנפתח ב-2006 והטילו עליו כישוף בכדי לפגוע ביריבה הגדולה. אז נכון, ארסנל לא ממש פוגעת מאז מבחינת תארים, אך אם נביט רק שנה קודם לכן, בעונה שקדמה לפתיחת ה"אמירויות", הגיעו ה"תותחנים" לגמר ליגת האלופות ונוצחו על ידי ברצלונה של רייקארד, 2-1, ונראה כי דווקא מאז כאילו דבקו בעניין הלוזריות.
שש שנים ללא תארים הם די והותר למועדון בעל שאיפות כמו ארסנל. האוהדים מתקנאים ביריבות יונייטד וצ'לסי, ומתחילים להפנות אצבע מאשימה גם כלפי מי שנמצא בראש המערכת כבר כמעט 16 עונות, ארסן ונגר. נכון, הוא הפך את ארסנל למועדון שמציג כדורגל סוחף, ומעין חממת טיפוח לשחקנים צעירים, אבל בעוד היריבות הגדולות לצמרת זוכות בתארים, כשאפילו מנצ'סטר סיטי מצליחה להוסיף בינתיים תואר לארון הגביעים, ארסנל "מצליחה" להפסיד לבירמינגהאם, קבוצה שירדה לליגת המשנה בתום העונה, בגמר גביע הליגה.
"נחמד" זה לא באמת נחמד
ארסן ונגר כבר יותר מעשור וחצי במועדון מצפון לונדון. הצרפתי, שיחגוג 62 באוקטובר, אחראי על הפיכתה של ארסנל למודל לחיקוי.
כל מה שמסמלת ארסנל היום הוא בעצם פרי יצירתו של ונגר, שילוב צעירים מכלל הגלובוס והפיכתם לשם דבר, כדורגל מרתק, מלהיב, סוחף וכזה שמושך אחריו עשרות אלפי אוהדים.
אין עוררין על יכולותיו הקסומות של ונגר, הוא מחנך דגול, כזה שבנה דורות של שחקנים שהלכו ונעשו יותר משובחים במהלך שנותיהם תחת שרביטו.
ונגר הוא לא האיש שיוציא סכומי עתק על רכישות. מעקב צמוד אחרי התפתחות כישרונות בעיקר במולדתו צרפת, העניק לארסנל מאגר שחקנים מצוין, אך מנגד, כאלו שגם לא הפכו למצרך הנדרש וסומנו כחלק מקבוצה שפשוט לא מסוגלת, חסרת אופי מנצח.
אז נכון שפברגאס השתבח במדי ארסנל והיום הוא כוכב עולמי, וכמוהו סמיר נאסרי, היה חומר גלם מעולה שרק צריך ליטוש, אך לעומתם חסרים השחקנים שיפגינו בטחון ברגעי האמת, ויהיו למנהיגים. החוסר בהנהגה בלט אשתקד במשחקים בעלי חשיבות מכרעת להמשך מאבקי הצמרת ואיום ממשי על התואר.
לפנתיאון חוסר היציבות של המועדון יכנסו ההפסד הביתי, 3-2, לטוטנהאם בדרבי הגדול של צפון לונדון, לאחר איבוד יתרון של 0-2 במחצית, והשוויון 4-4 בניוקאסל, במשחק בו הובילה 0-4 במחצית! לשם השוואה, היונייטד זכורים יותר כמי שידעו לצאת מפיגור ולהפכו לניצחונות. זה קרה בבלקפול (2-3), ווסטהאם (2-4), ובכפיית שוויון על אסטון וילה (2-2), לאחר פיגור של 2-0, אז מסתבר שככה לוקחים אליפות.
ונגר שנחל כאמור הצלחות רבות בתחום הרכש, לא יצא בזול לאור חוסר היציבות הזו, ועושה הרושם כי אוהדי ה"תותחנים" מאסו במשחק יפה וחסר תכלית.
שחקנים כמו מרואן צ'מאח שהגיע בכדי לסתום את החור שנוצר עם מכירתו של עמנואל אדבאיור, לא הוכיחו עצמם, למרות ההתעקשות של ונגר כי הם המתאימים.
לאחר שנפרץ המחסום, וונגר החל לקבל ביקורות ולאבד את צביון ה"קדוש", העונה שבפתח תהיה משמעותית עבור המשך הדרך. כמובן שאי אפשר לבטל את קו המחשבה של ונגר, והעובדות של תוצרת שחקנים מוכיחה עצמה אפילו כעת עם מכירתו של גאל קלישי, שהגיע ככדורגלן אלמוני, ונמכר בעבור 7 מיליון פאונד, אך כנראה שגם הצרפתי הבין את המסר, וכנראה מאס בלהיות הקבוצה ה"נחמדה".
בשביל לזכות בחסינות של אוהדי ארסנל, ונגר יאלץ להראות הרבה יותר כוח גם מול שחקניו, וגם בעניין הרכש והתארים, אחרת, ולמרות שכבר עתה יש כמה קווי דימיון, ארסנל תהיה דומה יותר לקבוצה הנחמדה, מהצד השני של הכביש, טוטנהאם.
הרימו עוגן
אחת מאותן הרכישות המוצלחות של ארסנל בשנים האחרונות, הייתה זו של הבלם הבלגי, תומאס ורמאלן.
ורמאלן המצוין, השרה שקט על כל המערך ההגנתי של ארסנל, גם כשניצבו לצידו שחקנים עם נטיות להשתולל (סקילאצ'י, קוסיילני, דג'ורו) ושוערים לא ממש יציבים (אלמוניה, פביאנסקי).
בעונתו הראשונה שיחק הבלגי כמעט בכל משחקי הליגה, ואף זכה להתגלות כבלם כובש שערים, כאשר כבש שבעה כאלו. אשתקד הוא סבל בעיקר מפציעות ונעדר במרבית שלבי העונה, כאשר מחליפיו הצרפתים, סקילא'צי ובעיקר קוסיילני, הופכים ליעד ללעג ביציעים ולגעגועים לחזרתו לקו הבריאות של הבלגי המצוין.
דווקא יוהאן דג'ורו, השוויצרי, שבתחילת הדרך, לא ממש נצץ, הלך ותפס מקום חשוב במרכז ההגנה של ארסנל, בתקווה כי ישמור על קו ההתקדמות הזו, לצד חזרתו של ורמאלן למעוז ההגנה, צפוי לארסנל עוגן רציני במרכז ההגנה, שיכול לתת מענה לאותם קריסות מאשתקד.
תוסיפו לכך את עזיבתו של קלישי, והכוונה של ונגר לקדם את קירן גיבס, האנגלי הצעיר, לצד ארמאן טראורה שחוזר מהשאלה ביובנטוס, באגף שמאל של ההגנה, ואת הצבתו הצפויה של ווצ'יך צ'זני כשוער הראשון של הקבוצה, וערך העוגן במרכז ההגנה מקבל משמעות כפולה.
הגענו לכאן בכדי לנצח
אשתקד נחשפנו כולנו ובאופן בולט לכישרון האדיר של ג'ק ווילשר.
האנגלי המצוין, בעל רגל שמאל, יתרון עצום בעמדת אמצע המגרש החשובה, כבר הספיק לערוך חמש הופעות במדי הנבחרת הבוגרת של אנגליה, והוא רק בן 19.
ווילשר, שהיה ממצטייני העונה שעברה, תפס פיקוד ואמור להיות להמשיך ולהנהיג את הקישור של ה"תותחנים" בשנים הקרובות. אם וכאשר יעזוב לבסוף ססק פברגאס, הוא גם צפוי להתקדם לעמדת הקפטן, דבר שיהווה חותמת על חשיבותו.
העונה החולפת הייתה גם עונה מצויינת עבור אלכס סונג, עוד אחד מאותם התגליות של ונגר. הקמרוני החזק, הצטרף רשמית לארסנל לפני חמש עונות בעודו בן 18, ולאט לאט תפס מקום של קבע בקישור וגם בעמדת הבלם בעת הצורך, כאשר הוא מנצל את הפיזיות שלו לדחוק החוצה את דנילסון הכושל, ותופס את המקום לצידם של ווילשר, ופברגאס, גם לפני תומאס רוסיצקי הצ'כי, שהובא כהבטחה גדולה.
אם ורמאלן הוא העוגן במרכז ההגנה, אלכס סונג ממלא את התפקיד במרכז הקישור, מחלץ מצוין כדורים ומניע אותם קדימה, וכשצריך גם יודע לכבוש, ארבעה כאלו הוא כבש אשתקד, כאשר שניים מהם במשחקי צמרת נגד צ'לסי ומנצ'סטר סיטי.
מחכים למשיח
הסגל של ארסנל שופע כדורגלנים מוכשרים, בעיקר אלו שבעמדות הקישור, כאלו שאפשר להגדירם כמי שמחכים לעונת הפריצה.
אם קודם לכן הזכרנו את הדמיון דווקא ליריבה העירונית, טוטנהאם, אז אחת הסיבות היא תיאו וולקוט. כמו ארון לנון, ה"מטוס" בכנף ימין של ה"תרנגולים", כך וולקוט עבור ה"תותחנים". הוא כבר בן 22, ועדיין מוגדר כילד פלא, ולמרות שאשתקד שיפר את המספרים בצורה ניכרת ונהפך גם למי שיודע לכבוש שערים, הפוטנציאל הטמון בו הוא עצום. עונת פריצה של תיאו ואגף ימין של ארסנל יזהר.
ריו מיאיצ'י, הצעיר בן ה-18, חוזר מעונת השאלה לפיינורד ההולנדית, ולאחר שהפגין בה ניצוצות של כדורגל, צפוי לקבל שחקן הכנף היפני במה מכובדת ממי שממאמנו שבהחלט שחקנים מסוגו. מיאיצ'י, טכני וכבר במשחק ההכנה אמש נגד נבחרת מלזיה החלשה, הראה מעט ניצוצות, אם ימשיך ככה, צפויים יפנים רבים לפקוד את לונדון העונה.
עבור תומאס רוסיצקי העתיד תלוי קודם כל בעתידם של פברגאס ונאסרי. באם יעזבו השניים את אצטדיון ה"אמרויות", יוכל סוף סוף הצ'כי המאכזב לנסות ולבטא את יכולותיו מימים עברו, כזו שמזכירה איך לא? את שחקנה של טוטנהאם, לוקה מודריץ'. במידה ושני הכוכבים יישארו בארסנל, לא בטוח שיש לרוסיצקי מה לחפש עוד במועדון. הוא כבר מתקרב לשלהי הקריירה וצריך לשאוף לשחק בשנותיו האחרונות.
ברשימת הממתינים לפריצה, אפשר לציין גם את ארון ראמזי, הוולשי המוכשר שחוזר מפציעה קשה והשאלות לנוטינגהאם וקארדיף בליגת המשנה, וגם את קרלוס ולה, החלוץ המכסיקני, שגם הוא חוזר מהשאלה לווסט ברומיץ', ומחכה לעונה שתממש את הפוטנציאל שלו.
שניים נוספים שכדאי לסמן כמי שונגר יכול לחשוף אותם לעולם ככישרונות הבאים של ארסנל, הם מגן הרכש, קארל ג'נקינסון, אנגלי ממוצא פיני, שבחר דווקא לייצג את המדינה הסקנדינבית למרות שעבר בנבחרות הצעירות של אנגליה. ג'נקינסון, בן ה-19, נרכש במיליון ליש"ט מצ'רלטון, וצפוי לגבות את סאניה ואבואה ולשמש העתיד של אגף ימין של הקבוצה.
עמנואל פרימפונג, קשר אחורי יליד גאנה, גם כן מסומן כהבטחה גדולה, וכשלפניו מורה כמו אלכס סונג, הילד בן ה-19, יודע שיש לו לאן לשאוף וממי ללמוד.
אופטימיות לפני העזיבה
מי שאמורים לשאת את ארסנל מעלה, הם שלושת הכוכבים הגדולים, ססק פברגאס, סמיר נאסרי ורובין ואן פרסי.
הצרפתי הוא מנייה בעליה, ומבוקש בעיר מנצ'סטר לאחר עונת שיא בה החל לממש סוף סוף את הפוטנציאל שלו. ונגר מתעקש להשאירו, כמו גם את פברגאס, שזוכה לחיזורים בלתי פוסקים מצד בעיקר מצד ברצלונה, ומצד חבריו לנבחרת שמנסים לשכנעו להצטרף אליהם במולדתו.
"העמדה שלנו לא השתנתה, אנחנו נעשה הכל בכדי לשמור את ססק, ואותו הדבר לגבי נאסרי, אני בטוח ששניהם ישארו", אמר ונגר רק לפני שלושה ימים.
ימים יגידו אם הפיתוי הכספי שבהצעות ישמור את שני ה"אסים" הללו ב"אמירויות", אך במידה ובכל זאת יישארו, תהיה מחויבת ארסנל למאבק אמיתי על התארים, אחרת זו תהיה עונתם האחרונה בהחלט בקבוצה.
רובין ואן פרסי, שחזר מפציעה רק באמצע עונת אשתקד, ובכל זאת להפגיז 18 שערים בליגה, הוא החלוץ המוביל של ונגר מאז נטישתו של אדבאיור. הכישרון של ההולנדי הוא אדיר, שליטה בשתי רגליו מקנה לו יכולת כיבוש משובחת לצד יכולת בעיטה מוכחת.
יחד עם הרכש הבולט של ארסנל הקיץ, ג'רביניו, שמגיע לאחר עונת שיא בליל הצרפתית, עימה זכה בדאבל היסטורי, נראים השניים כמי שיוליכו את החוד של ארסנל.
ג'רביניו הוא לא חלוץ קלאסי ויותר שחקן אגף שמאל, אך כזה שיכול להשלים את ואן פרסי מבחינת הבקעת השערים, שבהיעדר חלוץ קלאסי, ולאחר החולשה של צ'אמח והפרידה הצפויה מבנדטנר, נראה כי זהו הצמד המוביל בהתקפה.
לא שכחנו גם את הפוטנציאל של אנדריי ארשבין ואבו דיאבי, אך קודם כל הם צריכים להפגין יותר יציבות במשחקם בכדי להיכנס לקטגוריית הכוכבים.
עונה חדשה בפתח ולמרות שהפנים את חשיבותה, ונגר שומר על משנתו לטיפוח הצעירים וגם מילוי החלל באגף שמאל של ההגנה יבוצע כנראה על ידי צעירים מבית. חיזוק אפשרי יהיה רק במרכז ההגנה, כאשר שמו של גארי קייהיל המצוין מבולטון הוא היעד המועדף שלו.
בינתיים במשחק האימון נגד נבחרת מלזיה, זה נראה נחמד, ולה הצליח להרשים, כשגם הצעירים פרימפונג ומיאיצ'י תורמים את חלקם, אבל בארסנל כבר רוצים להיות הרבה מעבר לנחמד.
כאשר ברור כי פברגאס ונאסרי לא יסכימו להישאר במועדון ללא שאיפות אמיתיות לתארים, וכשהכישרון בסגל הוא עצום, אם סוף סוף ידבק בו גם מימד הווינריות, אולי בכל זאת יזכו בארסנל להיפטר מאותה אגדה על ה"אמירויות". העונה לסילוק האגדה יוצאת לדרך, מוכנים?
אם נולדת בעיר שפילד סביר להניח שתבחר לאהוד את הוונסדי או היונייטד. תושבי העיר שמרבית הנחת שלהם סובבת סביב קבוצת הכדורגל האהובה שלהם, הפכו את הדרבי של העיר לאחד החמים באנגליה כולה. בעונה הבאה הדרבי הזה יהיה משחק על טהרת הליגה השלישית, מעניין זה בטוח יהיה
מחוז יורקשייר באנגליה שופע בערים מלאות תעשייה, כאלו שתושביהם יוצאים לעבודה במפעל ומתנחמים בערב בישיבה בבר המקומי, בדרך כלל השיח סובב סביב קבוצות הכדורגל המקומיות. שפילד הממוקמת בדרום המחוז ידועה למשל בתעשיית הפלדה שלה. כלכלת העיר נמצאת בפריחה לאחר שנים של משבר כלכלי, העיר התפתחה במהירות ובנייני המשרדים הגבוהים שלה מזכירים יותר את ארה"ב. דווקא כשהעיר בצמיחה כזו מועדוני הכדורגל המקומיים מתרסקים להם ומגיעים למקומות שאינם מוכרים להם.
להב לא חד שפילד יונייטד הוא אחד המועדונים הותיקים באנגליה, אמנם תארים זהו לא תחום ההתמחות שלו, אך 60 עונות בליגה הבכירה זהו בהחלט נתון מרשים. בשנותיו הראשונות של הפרמייר ליג בילה המועדון שנתיים בליגה הבכירה, אך בשנים האחרונות ניתן לומר כי "הלהבים", הכינוי של היונייטד, כבר מזמן לא חדים כפי שהיו. למעט עונה אחת לפני חמש שנים בה חזרה שפילד יונייטד לליגה הבכירה ונשרה כלא הייתה, בילתה את שאר העונות של העשור האחרון בליגת המשנה, הצ'מפיונשיפ. פה ושם נאבקה על עלייה, שיחקה במאבקי הפלייאוף על העליה לפרמייר ליג, אך חותמת ממשית לא הצליחה להטביע, זאת למרות שניל וורנוק, שהוביל העונה את קווינס פארק ריינג'רס חזרה לפרמייר ליג, החזיק במשרת המאמן במשך 8 עונות. לאחר מכן הגיעו שורה של מאמנים שלא הצליחו להוביל את המועדון חזרה לפרמייר ליג, וזאת למרות תפיסת המעמד של הקבוצה הבכירה בשפילד.
העונה האחרונה הייתה נוראית, מיקי אדאמס נכשל כישלון חרוץ בתפקידו ולמרות סגל טוב מרבות בקבוצות ליגת המשנה, נשר המועדון לליגה השלישית לאחר 23 שנים רצופות בשתי הליגות הבכירות באנגליה. בעונה הבאה יצטרכו "בבראמל ליין" להתמודד עם מגרשים קטנים בהרבה שמאפיינים את קבוצות הליגה השלישית, אך מעל הכול יפגשו את היריבה העירונית הדועכת גם היא לקרב על טהרת שפילד. לשם כך ינסו במועדון לשמור על מרבית הסגל שבאופן ניכר הוא טוב יותר מאלו שיש לקבוצות הליגה. אדאמס פוטר מתפקידו, ודני ווילסון, דווקא שחקן ומאמן העבר של הוונסדיי, מונה למאמן החדש. לווילסון רשומה עלייה היסטורית עם בארנסלי לפרמייר ליג והוא נחשב למקצוען אמיתי שיודע לשאוב משחקניו את המיטב. צ'אד אוואנס הוולשי הבינלאומי, לי וויליאמסון מג'מייקה, דאריוס הנדרסון וסטיב סימונסן האנגלים המנוסים אמורים להחזיר את היונייטד לליגת המשנה ובדרך להותיר גם חותם על זהות הקבוצה הבכירה בעיר.
זהירות! ינשופים בדרך בעוד היונייטד מוסמנת כבר עתה כמועמדת הבכירה לשוב לצ'מפיונשיפ בתום העונה הקרובה, הוונסדיי יאלצו לשנס מותניים ולעבוד קשה בכדי לשוב ולבקר במגרשים כמו "אלאנד רואד" בלידס הסמוכה ואחת מיריבותיה הידועות.
הוונסדיי הם מועדון אפילו ותיק יותר מהיונייטד, נוסדו ב-1867, אך באצטדיון המפורסם של הקבוצה" הילסבורו", זה מהאסון המפורסם, לא ראו יותר מידי שימחות בעשורים האחרונים. הוונסדיי זכו בגביע הליגה אי שם לפני עשרים שנה, אך מאז שהיו לחברים קבועים בפרמייר ליג במשך שנותיה הראשונות, דרך כוכבם ולמרות מסורת מאוד מכובדת הם כבר 11 עונות מנסים לפלס דרכם חזרה במעלה הליגות כששחקנים בקנה מידה של לוק ניליס הבלגי, וים יונק ההולנדי ודז'אן סטפנוביץ' הסרבי כבר מזמן לא נראים במועדון.
"הינשופים" מיענו להאמין כאשר לפני שתי עונות נשרו לליגה השלישית, אך מהר מאוד נאלצו להתעורר למאבקים מול הדרספילד, סאות'המפטון, פטרבורו ובורנמות' ולגלות שהחיים בליג 2 לא ממש קלים, למרבה המזל זה הסתיים רק במקום ה-15 ולא גרוע יותר.
גארי מגסון הג'ינג'י שהוליך את בולטון בפרמייר ליג להישגים לא רעים הגיע לקראת סוף עונת אשתקד והעונה הבאה מסתמנת כשנת מבחן עבורו לפני שגם הוא יאלץ למצוא עצמו מחוץ למועדון. מילאן מנדריץ' הסרבי שניסה מזלו בכדורגל האנגלי כבעלים של פורטסמות' ולאחר מכן של לסטר, ולא ממש זכה להצלחה, רכש את הוונסדיי בסוף 2010 ושואף סוף סוף לרוות נחת. אשתקד זה לא ממש הלך, אך כעת עם מאמן מנוסה כמו מגסון, שחקנים מנוסים כמו ניקי וויבר השוער, וקלינטון מוריסון האירי הבינלאומי לשעבר, שכבש על אדמת ישראל בתיקו 1-1 באצטדיון ר"ג במרץ 2005 במסגרת מוקדמות הגביע העולמי, וחיזוק שעתיד להגיע, גם בוונסדי מכוונים להעפלה ולחזרה לימי הזוהר.
התגעגענו אז באנו שתי קבוצות עם מסורת רבת שנים, קהל רב מאחוריהם, שמגיעות מעיר שחווה שגשוג פורה. שתיהן תפגשנה פעמיים העונה לדרבי חם במסגרת הליגה, שוב זה יקרה, אך הפעם במסגרת הליגה השלישית, משהו שנשמע קצת דמיוני עד לפני שנים אחדות. העונה הקרב על שפילד יהיה חם מתמיד, מאמנים מנוסים הגיעו לשתי הקבוצות בכדי להחזיר עטרה ליושנה, ובכדי לשלוט ביוקרה של העיר. שפילד גועשת, עוד צעד של שתיהן במעלה הליגות וגם כלל הממלכה תגעש. לטור סוונ-שיא
לטור ופל בלגי משובח
לטורים נוספים בקטגורית כדורגל עולמי
בחזרה לעמוד הבית – קליק על אתר הספורט
תמיד עושים השוואות בין ליגות הכדורגל באירופה – מי היא הליגה הטובה ביותר?
בשנים האחרונות הקבוצות האנגליות הגיעו להישגים הגדולים ביותר במסגרות האירופאיות (למרות חוסר ההצלחה לפני שנה), אך האם זה הופך את הליגה האנגלית לטובה ביותר? אני לא בטוח, ואני גם לא יודע אם זה משנה. אני חושב שהשאלה צריכה להיות אחרת, השאלה צריכה להיות – איזו ליגה הכי כיף לראות? אני עדיין מתבלט לגבי התשובה. מה שבטוח, התשובה היא לא הליגה הספרדית. אני מתבלט בין הליגה האנגלית, והליגה הגרמנית.
למה דווקא הליגה האנגלית? נכון, לא תמיד הכדורגל שם הוא הכי יפה לעין. אבל המחויבות של השחקנים בליגה האנגלית היא בלתי נגמרת. גם משחק שמסתיים בתוצאה 0:0 יכול להיות מרתק במשך 90 דקות. הקהל יושב ממש על המגרש וזה מוסיף מאוד לאווירת הצפייה. ההשקעה של השחקנים היא דבר מדהים, והלוואי ואצלנו בישראל שחקנים היו משקיעים ומחויבים כמו השחקנים בליגה האנגלית.
למה הליגה הגרמנית? סיבה ראשונה, כמות השערים. כמעט בכל שנה ממוצע השערים הגבוה ביותר הוא בליגה הגרמנית. הקבוצות משחקות פתוח, מהר ויפה לעין, וכתוצאה מכך מגיעים השערים. בגרמניה יש גם את ממוצע הצופים הגבוה ביותר שנה אחר שנה. הקהל מחזיר לשחקנים על התצוגות שהם נותנים בכל שבוע.
בליגה הספרדית יש משחקים מצוינים, אין ספק. ברצלונה – ריאל מדריד, כמובן. ברצלונה – ולנסיה ועוד. אבל יש משחקים שאתה תוהה איך הם יכולים להתקיים בליגה הספרדית. ולא בגלל היכולת, אלא בגלל המחויבות, בדיוק ההיפך מהליגה האנגלית. קבוצה כמו מיורקה סביר להניח שהיא הרבה יותר כשרונית מבחינת כדורגל מאשר קבוצה כמו האל סיטי, אך כאשר רואים משחקים של שתי הקבוצות, השחקנים של האל סיטי יהיו מחויבים 38 משחקים בעונה, והשחקנים של מיורקה סביר להניח שלא.
לכן, אני בהחלט מעדיף לראות את הליגה האנגלית ו/או את הליגה הגרמנית על פני הליגה הספרדית, הליגה הצרפתית, וכמובן כמובן על פני הליגה הישראלית.
