מיאמי היא עלתה הבוקר לסדרת גמר ה – NBA, למורת רוחם של בערך 95 אחוז מאוכלוסיית אוהדי הכדורסל בארץ ובארצות הברית. השאלה האמיתית היא האם מגיע למיאמי לנצח את אוקלהומה ולקחת אליפות.
למה כן?
כי אולי הענשנו את לברון ג'יימס מספיק. כולנו כעסנו שהוא החליט ללכת לגלקטיקוס הכל כך לא אמריקאי של ההיט, ביחד עם הדינוזאור מטורנטו (בוש), אבל לברון ג'יימס עשה השנה קפיצת מדרגה, הוא התבגר, ויותר מהכל – הוא פשוט שחקן טוב יותר, והשחקן הטוב בליגה. אי אפשר לעצור אותו באחד על אחד, הג'אמפ שוט שלו השתפר, הוא מתעופף לגבהים לא אמיתיים, והוא סוחב את מיאמי לגמר ה – NBA על גבו בלבד. דוויין ווייד בינוני מאוד בפלייאוף, ולצד משחק גדול או שתיים בסדרה, הוא נותן עוד משחק נפל וכל השאר בגדר הבינוני. וזה לא בגלל שהוא משאיר את הבמה לקינג ג'יימס, זה בגלל שהוא מחטיא, מאבד, בוכה על כל דבר, ובעצם הפך להיות כינור שני לג'יימס.
יותר מזה, זאת כבר ממש לא קבוצה של 3 סופרסטארים, זה סופר-מגה- אול-סטאר, עוד אולסטאר בדמותו של ווייד, ושחקן משלים טוב – כריס בוש. בוש לא שיחק את רוב הפלייאוף, וגם ששיחק במשחקים האחרונים מול בוסטון – הנקודות שלו מגיעות כמעט תמיד מזריקה חופשית, תשומת הלב שנותנים ללברון ול-ווייד היא הסיבה שבוש מצליח לצבור יותר מ-10 נקודות למשחק, ולדעתי הוא לא יותר משחקן משלים.
ובואו לא נשכח שבגלל התקציב הענק שדורשים הגלקטיקוס, הספסל ושאר השחקנים של מיאמי בינוניים במקרה הטוב. צ'אלמרס לא היה רואה פרקט אם הוא היה שחקן אוקלהומה, והאסלם לא צריך להיות שחקן חמישיה / שחקן שישי בקבוצה אלופה.
והסיבה הכי גדולה שמיאמי צריכה לקחת אליפות – כי לברון מגיע גם במאני טיים הפעם. במשחק 6 מול בוסטון הוא נתן תצוגה ששמורה רק לגדול מכולם (והפעם אני לא מתכוון לויקטור מרעי). פשוט מגיע לו. ממוצעים של נקודות וריבאונדים מהטובים שנראו בפלייאוף, וכל זה מול הקבוצה הכי מנוסה ב – NBA.
למה לא?
הסיבה הראשונה – רענן כץ. מי באמת רוצה לראות אותו שמח? זה כמו לתת אליפות לאבי לוזון – מחדל.
כי הלקח שילמד מהאליפות הזאת יכול להרוס את כל הקסם בליגה הזאת, ובמקום שכל שחקן ינסה לקחת קבוצה על הגב שלו, לבנות קבוצה סביבו, הוא מעדיף להגיע לקבוצה של מישהו אחר וליצור מפלצת כאילו אנחנו משחקים בכדורגל האירופאי. אחת מהסיבות הגדולות לכך שלא משנה מתי, תמיד כיף לראות את הליגה הזאת זו התחרותיות, המאבקים בין הכוכבים. לברון הרס את זה לחלוטין.
בשביל הכדורסל כולו – אפשר להיות בעד קבוצה אינסטנט (מיאמי), שבנתה את עצמה על טריידים מוגזמים ושואו אוף, בזמן שהיא בוכה לכולם על כך ששורקים נגד לברון רק 25 זריקות עונשין למשחק, או שאפשר להיות בעד קבוצה עם 3 חבר'ה צעירים, שנבנו בעבודה קשה, בבחירות מעולות בדראפט, בטריידים מעולים (פרקינס), בשיפור מתמיד (איבאקה), ונראית כמו קבוצה שנבנית לאליפות בצורה מושלמת. הצדק יצא לאור שהשושלת הזאת תוכיח למיאמי איך צריך לבנות קבוצה.
כי הם עדיין לא פגשו קבוצה אמיתית. אם מיאמי היו בחלק המערבי של ה – NBA, אני לא חושב שהם היו עוברים יותר מסיבוב, וגם זה בקושי. לנצח את ניו יורק בלי לין, דיוויס, וגם סטודמייר בקושי, זאת לא חוכמה גדולה. אינדיאנה בינונית, ובוסטון היא קבוצה הרבה אחרי השיא.
והסיבה האחרונה – כי היא הקבוצה שמקבלת הכי הרבה זריקות, ולברון מקבל כבוד לפחות ברמה של קובי בראיינט, והשופטים עוזרים להם הרבה. וכל קבוצה שהשופטים עוזרים לה, והם קונים את כל השחקנים הכי טובים בליגה, ויש לה את רענן כץ – חייבת להיות קבוצת בת של מכבי תל אביב בכדורסל.
אז לסיכום – אני חייב ללכת עם הקבוצה הכי מרגשת שה – NBA ייצר בשנים האחרונות, וזאת שהיא הרבה יותר גליל עליון ממכבי. יאלה הארדן, דוראנט ווסטברוק – תביאו את הגביע הבייתה!
בזמן שלברון ג'יימס עסוק במאבקים עם פול פירס וראז'ון רונדו בגמר המזרח בפלייאוף ה – NBA, הבן הקטן שלו – לברון ג'יימס ג'וניור, רק מתחיל להבין את הקונצפט של משחק הכדורסל על מגרש מלא.
ג'יימס ג'וניור הקטן (7), למד על בשרו מה שינוי כיוון יכול לעשות בשבילך, או במקרה הזה – מה שינוי כיוון יכול לעשות נגדך.
אבל הסיפור האמיתי בוידאו הזה הוא ג'יילן סמית' בן ה – 9, שמראה את הכישורים הנפלאים שלו. סמית' מספר שהשחקן האהוב עליו הוא לברון ג'יימס, האבא של הילד שעליו הוא עשה את הקרוס אובר המשפיל.
אפשר לראות שסמית' הצעיר יהיה כוכב גדול בעתיד, ושרמת המשחק שלו היא הרבה מעבר לגיל 9. כאשר שאלו את סמית' באיזהו מכללה הוא ירצה לשחק, הוא ענה בלי היסוס – קנטאקי. כנראה שהוא כבר בונה לעצמו את המסלול הבטוח ל –NBA.
קליק על הלייק ותקבלו את כל העדכונים היישר לפייסבוק שלכם
כולנו יודעים שקובי בראיינט הוא אחד השחקנים הגדולים בתולדות משחק הכדורסל. כולנו יודעים שלקובי בראיינט יש פה גדול, והרבה מאיתנו לא אוהבים את קובי בראיינט
אבל קובי בראיינט תמיד מלא הפתעות, על המגרש ומחוצה לו. לאחר שמכר את "מסכת הממבה" – בסכום פעוט של 67,100 דולר, קובי מציע לקהל הרחב לשחק נגדו את משחק הילדים – חמור ארוך (Game Of Horse), אבל כמובן שזה יעלה לכם.
ההצעות למשחק נגד בראיינט יערכו בין ה – 4 ליוני ל – 11 ביוני, וכל הרווחים יועברו לקרן של קובי ואישתו – ונסה בראיינט אשר תומכת בצעירים חסרי בית. המשחק עצמו יערך ב – 2 ליולי, באולם ה – UCSB. האיש אשר יבחר לשחק מול בראיינט, הוא מי שיציע את ההצעה הכספית הגבוהה ביותר, והוא יוכל לקחת איתו אורח אחד אשר גם יוכל לשחק נגד בראיינט, ו – 2 צופים נוספים, שיזכו לראות את המחזה המשעשע.
קובי אומנם יהיה נדיב, ויספק חתימות וצילומים ולמעוניינים, אבל אל תתפלאו אם הוא יביא את כל כולו למשחק הילדים. קובי כמו קובי הוא תחרותי ביותר, ואין דבר שיעצור בעדו לנצח. אפילו אם זה רק משחק של ילדים, או נגד ילדים. בנוסף, כל המשחק יהיה מצולם בוידאו, וימכר למרבה במחיר.
אם קובי יפסיד במשחק, סביר להניח שהוא יעמוד מול גל בדיחות על חשבונו, מאוהדים, וכמובן מחברי קבוצתו. רק תשאלו את לברון ג'יימס, שלפני מספר שנים קיבל דאנק על הפרצוף מאחר האוהדים במחנה הקיץ שהוא מקיים. אבל כמובן שגם אם קובי ינצח, מי שהתמזל מזלו לשחק נגדו לא יצטער על כך, כי לא כל יום ניתנת ההזדמנות לפגוש את אחד משחקני הכדורסל הטובים בהיסטוריה.
לקובי לא תהיה בעיה למצוא מישהו שישחק נגדו במשחק הילדים הזה, הרי אותם אנשים שישלמו כסף לשחק נגד קובי, הם אותם האנשים שקנו את המסכה בעשרות אלפי דולרים.
פתיחת העונה ב-NBA מלאה במשחקים ובעיקר בחוסר יציבות של הרבה קבוצות. מי שנהנית מכל הספק הזה היא מיאמי שמרוויחה ביושר את היותה הפייבוריטית הברורה לאליפות. לברון תכין את האצבע לטבעת
כבר בפתיחת העונה ולמרות פגרה ארוכה למדי עושה הרושם כי המתמודדות העיקריות של הקבוצה מפלורידה לא בשיאן ובעיקר סובלות משחיקת שחקנים או מחוסר בעומק בסגל. תוסיפו לכך את הלמידה מאשתקד, החיזוק בדמות רכז רוקי שמביא ערך מוסף, ופתיחת עונה מגומגמת של יריבותיה העיקריות, והנה לכם כל הסיבות להכריז על מיאמי היט כמועמדת מספר אחת לאליפות. נכון, בקושי החל העונה, העייפות עדיין איננה ניכרת במרבית קבוצות הליגה, אך אף אחת האמת גם לא נראית כפוטנציאל לעצור את ה"ביג 3" של מיאמי בתוספת נוריס קול המפתיע.
הרוח נושבת מזרח
היריבות ממזרח נראות מבולבלות וחסרות השראה. בוסטון נשענת על רג'ון רונדו לצד שלושת הוטרנים, פירס, אלן וגארנט ונראית חסרת מעוף לגמרי, ובטח לא כזו שתדבר הרבה העונה. שיקגו עם ה-MVP רוז שנחשבת כפוטנציאלית היחידה מהמזרח שאיפשהו יכולה לדגדג את את ה"היט", גם היא לא ממש מרשימה. צירוף של ריף המילטון מוסיף קלעי אל לואל דנג המצוין, ועדיין לאיים באופן ממשי על מיאמי זה כנראה לא יספיק. הניקס כרגיל חסרי יציבות שאולי החלמת בארון דיוויס תעזור במעט לייצוב השורות, אך לא מעבר.
אורלנדו תמשיך להישען על הכתפיים הרחבות של ה"סופרמן", דוויט האוורד, שיחכה לעת הנכונה ויעזוב.
מי שמפתיעות באופן יחסי ונראות לא רע באזור החוף המזרחי הן אטלנטה ואינדיאנה. ה"הוקס" מציגים קבוצה עם עומק יחסי, כשג'ו ג'ונסון חד, ג'וש סמית' בשל, וגם ג'ף טיג משתדרג כרכז מוביל. ליריבות במערב הם יעשו חיים קשים, למיאמי? לא נראה שזה יספיק.
ה"פייסרס", שבנו סגל שזכה לחיזוק בדמותו של דיוויד ווסט, יצטרכו שנה שנתיים ועוד שחקן או שניים בכדי באמת לקרוא תיגר ולחזור לימים הגדולים של רג'י מילר. נכון, אשתקד הם הציקו לשיקגו, והגיוון הגדול בדמותם של דני גריינג'ר, טיילר הנסבורו וחבריהם הוא משהו שמתהווה להיות גורם משפיע בליגה הטובה בעולם, אך גם שם ייקח זמן.
לגבי שאר הקבוצות שדבוקות לחופי האוקיינוס האטלנטי, נו באמת אל תצחיקו את לברון?
האיום המערבי?
גם בנציגות החוף המערבי אי אפשר למצוא נחמה שנראית כמי שתוכל לעצור את מיאמי. האלופה, דאלאס, זו שגרפה בהפתעה גמורה את הטבעת מלברון עצמו, סובלת אף היא מסגל מבוגר בראשות נוביצקי, קיד, מריון, טרי וגם וינס קרטר. לעת עתה גם צירוף של לאמאר אודום הכבוי, ודלונטה ווסט, לא מועיל לחבורה של ריק קרלייל ליותר מידי הברקות, וכרגע היא מדורגת בתחתית הבית האזורי שלה, אחרי סאן אנטוניו, שממשיכה גם היא להישען על שלד וותיק שיהיה לה לרועץ במשך העונה.
הלייקרס עברו מתיחת פנים שהחלה עם עזיבה של המאמן המהולל, פיל ג'קסון, ונמשכה עם עזיבת אודום ומפח הנפש בעניין כריס פול. בינתיים איך נאמר? זה לא זה.
אוקלהומה היא קבוצה של שלושה שחקנים. דוראנט מעל הכל, ווסטברוק וג'יימס הארדן שמפגין יכולות של השחקן השישי הטוב בליגה. אבל מלבדם? לא איבקה, שלהט אשתקד ונחלש מאוד, ובטח לא ספלושה ופרקינס העגומים הם אלו שיעזרו ל"רעמים".
הקליפרס שסומנו כפוטנציאל הגדול למאבק יחד עם בלייק גריפין, דיאנדרה ג'ורדן והצטרפותם של כריס פול וצ'ונסי בילאפס, נראים כחומר גלם טוב, אך הזמן להתחבר הוא מה שימנע מהם כרגע להיות יציבים.
לגבי השאר באותו אזור? גולדן סטייט עם מארק ג'קסון נראית נחמד, גם סקרמנטו עם אוואנס וקאזינס, וגם פורטלנד שהפכה להצגה בודדת של למרקוס אולדרידג'. אבל עוד פעם נשאל אתכם? זה לא מצחיק את לברון?
בזמן שכולם שיחקו ברחבי אירופה, וויד וג'יימס חיפשו איך להעביר את הזמן, וכנראה שעניין הטריות משחק גם כן תפקיד מרכזי. חיזוק של חוכמה בעמדת הרכז שלא נצצה אשתקד כשמריו צ'אלמרס נאלץ להתמודד עם כל המעמסה לבדו כי מייק ביבי זה כבר לא זה, רק יוסיף לעומק והטריות. בעוד ג'ונס, האסלם ואחרים רק מספקים משענת למקרה הצורך, וטרן כמו שיין באטייה מוסיף את החוכמה ונוריס קול, ההפתעה הגדולה בעמדת הרוקי, נותנים אופציות חדשות לקבוצה של ספולסטרה, כזו שלא קיימת בשאר קבוצות הליגה.
כבר בשלב מוקדם של העונה הדחוסה הזו ניתן לומר כי טבעת האליפות קרובה מתמיד לאצבע של לברון. אפילו הסאות' ביץ' המפורסם מתמרק לכבוד המעמד.
הסתיימה השביתה וב-NBA התחילו לעבוד. ובקצב. כל יום שחקנים חופשיים חותמים בקבוצות חדשות, וטריידים משמעותיים המתבצעים משנים את אופיין של הקבוצות. הייתי רוצה להתייחס לתופעה המסעירה את הליגה בשנים האחרונות וזוהי לידתה של ה"סופר-טים”.
בתקופה האחרונה אנו נחשפים ללידתן של קבוצות בעלות 2-3 כוכבי על מרכזיים.
בוסטון של פירס, אלן, וגארנט, הלייקרס של קובי, וגאסול וכמובן מיאמי של ווייד, לברון ג'יימס וכריס בוש הן דוגמאות בולטות לכך. הכוכבים הגדולים ביותר מבינים שכדי לקחת אליפות הם צריכים לוותר (קצת) על האגו, על הכסף והמעמד כדי לקחת טבעת. בעוד שפירס, אלן וגארנט עשו זאת לאחר גיל 30 ואחרי 10 שנים באותה קבוצה לוזרית, חבורת הצעירים ממיאמי החליטה שהיא לא מחכה יותר מדי וחוברת יחדיו כדי ליצור את ה"סופר טים" מפלורידה.
הייתם חושבים שבעקבות הכישלון של הכוכבים ממיאמי מול דאלאס (וכוכבה היחיד, נוביצקי) בסדרת הגמר האחרונה הקונספט של ה"סופר-טים" קצת ייפגע. אבל ההפך הוא הנכון. כבר בשבועיים האחרונים אנחנו עדים ללחץ של כוכבי על נוספים בליגה: כריס פול ודוויט הווארד המאיימים לעזוב את הקבוצה בה עשו את כל הקריירה המקצוענית שלהם ולעבור לקבוצה אחרת בה יש כוכב אחד לפחות. תחילה רצה כריס פול לחבור לאמארה וכרמלו בניו יורק או לקובי בלייקרס, אבל בסוף "הסתפק" בבלייק גריפין מהקליפרס. בעוד שעניינו המרכזי של הווארד הוא להשאיר חותם רשמי על כך שהוא הסופרמן האמיתי ולהיות המחליף של שאקיל בלייקרס.
החלטתו הדרמטית של לברון בקיץ שעבר לחבור לווייד ובוש במיאמי נתנה לכל שאר הכוכבים בליגה להבין שכדי שהם לא יהפכו להיות רג'י מילר, גארי פייטון וקארל מלון הבאים (שחקנים גדולים שלא לקחו אליפות), הם צריכים לעשות שינוי ועכשיו. לא עוד 7 שנים עם חוזה מירבי בקבוצה בינונית. לא עוד תירוצים של ג'נרל מנג'רים שמנסים בכל הכוח להשאיר אותך בקבוצה. כל הכוח נמצא אצל כוכב העל, והוא זה שיקבע לאן הליגה והוא ילכו.
ה"סופר טים" היא התוצאה הישירה של שינוי מאזן הכוחות בליגה. אם עד לפני מספר שנים בעלי הקבוצות והג'נרל מנג'רים שלהם שלטו בשחקנים וביחסי הכוחות בליגה, אז היום הכוכבים הם אלו שקובעים את כללי המשחק.
כמו שכולם יודעים אין עשן בלי אש. כך גם הפך להיות ברור שללא כוכבים אין ליגה. והחשוב ביותר, שהם יהיו מרוצים. בסופו של דבר אפילו הקומינישר, דייוויד סטרן, הבין שכדי להמשיך ולשמור על המותג שנקרא NBA הוא צריך לנשוך שפתיים ולתת לטבע לעשות את שלו. ומי ששולט היום בטבע של ה- NBA הם השחקנים.
לדעתי, השינוי ב-DNA של הליגה פוגע בה. אז נכון שהחלום של לא מעט אנשים זה לראות כוכבי על משחקים ביחד יותר פעמים ,ולא פעם בכמה שנים במסגרת הדרים טים. ונכון שאין דבר יפה יותר מלראות את ווייד נותן אסיסט לדאנק של לברון. יחד עם זאת, השוויוניות שאפיינה את הליגה לאורך שנים נפגעת. שווקים שלמים נשארים ללא פרנציי'ז פליירז, אוהדים פחות ופחות מגיעים למשחקים והפתעות בפלייאוף הולכות ומתמעטות.
לסיכום, לידתה של ה"סופר טים" גורמת לשינוי אופייה של הליגה על המגרש ומחוצה לה. כעת, כאשר הכוח בידי השחקנים, יהיה מעניין לצפות איזו ליגה אנחנו הולכים לקבל בעונה הקרובה.
אז לאחר 149 ימי ניגוח בין הבעלים לבין השחקנים הכריזו הצדדים על שביתת נשק והניחו את העטים על השולחן וחתמו על ההסכם שממנו אף צד אינו יוצא נשכר.
אז מה יהיה לנו?
בואו נעשה לכם סדר בדברים. עונת ה-NBA הקרובה נדחסה לארבעה חודשים צפופים מזיעים ומעייפים, הכוללים מרתון של 66 משחקי גב אל גב, לעיתים שלושה בארבעה ימים, גיחה קצרה אל משחק האול-סטאר שיתקיים באורלנדו באמצע העונה וכל זה לא כולל את הפלייאוף. בפעם האחרונה שקיבלנו עונת שביתה מקוצרת הייתה עונת 98/99 והתקיימו בה 50 משחקים בלבד ללא משחק האול-סטאר. לצורך השוואה – בעונה סדירה מתקיימים 82 משחקים הפרוסים על קצת יותר מחמישה חודשים לא כולל את הפלייאוף. בימים אלו ממש מתקיימים משחקי קדם העונה כאשר הליגה צפויה להיפתח ביום ראשון 25.12.2011 במהלך חג החנוכה או הקריסמס תלוי במתבונן.
אז מה היה לנו?
תדמיתה של הליגה המטופחת והמבוקרת לעיתים עד כדי פנאטיות ע"י הקומישינר דיוויד סטרן ספגה את המכה הכואבת ביותר שלה, המלחמה באיגוד השחקנים הביאה בשלב מסוים להתדרדרות במצבו הבריאותי של הקומישינר, השחקנים טענו שהליגה מאז ימי ג'ורדן העליזים לא ראתה אחוזי רייטינג גבוהים כל כך ורצו לשמור על חלקם בעסקה. לעומתם, בעלי הקבוצות שדיווחו על הפסדים עצומים וחלוקה לא שווה של זכויות השידור. תדמיתם של השחקנים לא יצאה ללא רבב וספגה זעזוע בכך שהצטיירו כרודפי בצע בזמן שהמיתון האמריקאי בשפל המאיים לשבור את המיתון שלאחר מלחמת העולם הראשונה. במהלך השביתה הציף גל גדול של שחקנים את אירופה אך היו אלו שחקני הדרג השני ושהשלישי למעט דרון וויליאמס (שיחק בבשיקטאש הטורקית), כשלבסוף נכנעו והכריזו על פירוק הארגון וסיום השביתה.
אז מי לא יהיה לנו?
אבל הליגה לא רק איבדה נתח מנכסיה היא איבדה את אחד השחקנים הגדולים בדורנו.
הגבוה הדומיננטי ביותר שידעה הליגה מאז ווילט צ'מברליין וביל ראסל, האיש ששקל 325 ליברות או בתרגום לשפתנו 147 ק"גאשר היו מתוחים על 216 סנטימטרים, התופעה שידעה לחסל שחקנים, קבוצות, לזלול תארים, ואחרי כל זה לחייך חיוך של אחד שנמצא פה רק בשביל השואו-טיים. אין ספק ששאקיל אוניל על שלל כינוייו יכנס להיכל התהילה של הליגה אך העובדה שבמשחק האול-סטאר העונה באורלנדו, דווקא העיר שבה הוא החל את קריירת ה–NBA שלו, הוא לא ילבש את מדי המזרח או המערב אלא יהיה מאחורי מיקרופון של רשת השידור TNT בתור פרשן. אין ספק שכל אוהד כדורסל על הפלנטה יהיה עצוב לא לראות את שאק משחק באולסטאר.
הפציעות הן שהביאו קריירה עמוסת תארים לסיומה, פציעה טורדנית באצבע ועוד אחת בקרסול וברכיים שכבר לא יכלו לשאת את משקל הגוף אדיר המימדים הזה גרמו לו להחליף גופיה בחליפה. את הקריירה החל באורלנדו מג'יק, זכה בתואר רוקי השנה, ובעונתו השלישית הוביל את המג'יק לגמר ה-NBA אך שם פגש אגדה אחרת, האקים אלאג'ואן ויוסטון רוקטס, והושפל בסוויפ. לאחר מכן החליף חוף ועבר לצידה השני של ארה"ב ונחת בלוס אנג'לס. הלייקרס החלו לבנות את השושלת שלהם סביבו וסביב רוקי צעיר שנשלח בטרייד משארלוט תמורת ולאדה דיבאץ', קובי בראיינט שמו. בארבע העונות הבאות עם צירופו של פיל ג'קסון לקחו הצוות "שאקובי" שלוש אליפויות רצופות בין העונות 1999/2000 ל-2001/2002 במהלכן עברו להקות של פוקימונים שחורים בין השניים והגיצים עפו לכל עבר. לאחר שהלייקרס הצביעו ברגליים סביב מי הם בונים את השושלת הבאה הועבר שאקיל בטרייד למיאמי היט ושם חבר לסופר-סטאר צעיר נוסף העונה לכינוי "פלאש", דווין וייד. בעונתו השנייה ולאחר פציעה, הוליך את מיאמי לגמר ה-NBA ושם הם גברו על דאלאס מאבריקס וזכה באליפות רביעית במספר.
לאחר כמה פציעות לא קלות החל לנדוד ברחבי הליגה, תחילה נחת בפיניקס המדברית והדביק לעצמו את הכינוי "דה ביג שאקטוס", סיבוב נוסף הביא אותו לשתף פעולה עם לברון ג'יימס בקליבלנד שעליו הכריז כגדול בכל הזמנים. את עונותיו האחרונות בילה בצוות הגריאטרי של בוסטון סלטיקס, שם לא הזדמן לו לשחק יותר מדי עקב פציעות חוזרות, אך ברגע שעלה לפרקט היה נדמה שהנה הוא חוזר, ה"דיזל" שב לדרוס את הליגה אבל אז היינו מתבשרים על פציעה נוספת שמנפצת לנו את הבועה.
והסוף הידוע מראש הגיע כמו שרק שאקיל הרגיל את עולם הכדורסל במסיבות הבריכה שלו. מסיבת עיתונאים בביתו כשהוא אוסף את בכירי הרשתות ומגיע חנוט בחליפה אפורה ועניבה ורודה, לא מזיל דמעה, מחייך, מפזר בדיחות על עצמו ומודה לכל מי שהיה שם לאורך קריירה מפוארת, ולבסוף שולף עוד שפן מהכובע עם הכרזה על הצטרפותו לצוות TNT כפרשן.
עונה מפתיעה ורבת תהפוכות עברה ליגת ה-NBA בסיומה נוביצקי נכנס לספרי ההיסטוריה עם טבעת אליפות. דריק רוז הוביל את שיקגו לעונה מצוינת ומנוגדת לתחזיות, סן אנטוניו סיימה את המצבר מוקדם מידי, הלייקרס ובוסטון עברו שחיקה שהזיקה להם בפלייאוף, וגם מבט על עוד כמה נקודות לציון. זו הייתה עונת הNBA- 2011
לסיום כזה לא ציפה אף אחד. דירק נוביצקי וג'ייסון קיד קשישא, הצליחו להעניק למארק קיובן, היו"ר הצבעוני, את הטבעת הנכספת. לברון ג'יימס, דווין וויד וכריס בוש, ה"ביג 3" של מיאמי יאלצו לחכות לפחות עוד שנה, אך קבוצה שמעיפה את הלייקרס בסוויפ ראויה הרבה יותר מהם לתואר.
דריק רוז, ה-MVP של הליגה, הוליך את שיקגו לעונה נהדרת שגלשה אפילו מעבר לציפיות. לוס אנג'לס, בוסטון וסן אנטוניו קרסו דווקא ברגע האמת, ממפיס ואוקלהומה דאגו לספק נחת לאוהדיהם, והניקס יצטרכו כנראה יותר שחקנים מובילים בכדי להשתדרג קדימה.
לפעמים חלומות מתגשמים מארק קיובן, ריק קרלייל, דירק נוביצקי, ג'ייסון קיד, ג'ייסון טרי, כל אלו הם כעת אלופי ה-NBA הגאים. בעונה הבאה הם יגיעו בראש מורם לכל מגרש בו ישחקו ויאמרו בגאווה, "אתם משחקים מול האלופה, תנו כבוד!". הבחורים של קיובן וקרלייל זכו באופן מוצדק בתואר.
הם הציגו חבורה לוחמת, מגובשת ונטולת אגו שזכתה בתואר בצדק, חלפה בסוויפ על פני הלוס אנג'לס לייקרס, האלופה היוצאת, וידעה להתחבר ברגעי ה"מאני-טיים". בקבוצה כזו גם שחקנים כמו בראיין קארדינל, איאן מהאינמי ופג'ה סטויאקוביץ' הופכים למשמעותיים ברגעי האמת.
דירק נוביצקי סוף סוף זכה בתואר שנתן חותמת על כך שמדובר באחד מגדולי הכדורסלנים אי פעם, ובטח באחד מבכירי כדורסלני אירופה בכל הזמנים. ה'"ג'רמנייטור" התעלה גם ברגעי מחלה, קלע סלים רבי משמעות, ולקח את החבורה מטקסס על הגב עד הסיום המרגש.
גם לריק קרלייל המאמן, ולבעלים מארק קיובן מגיעות מחמאות רבות על העקביות וחיבור החבורה הלוחמת הזו שגם ללא קארון באטלר ורודריג בבואה הצליחה לגעת בנחלה.
לא שבר, משבר מה לא נאמר על לברון ג'יימס. מחד, הוא הושווה לגדול מכולם, מייקל ג'ורדן. מאידך, אחרי הכישלון של פרויקט ה"ביג 3" של מיאמי היט, נשפכו טונות של ביקורות על דרך ההתנהלות שלו, והבחירה בקיצור דרך כביכול. בסדרת הגמר לברון "נחנק" למרות שהוא לא ממש אוהב את הדבקת הסטיגמה הזו, והוכיח כי הוא עדיין בן אנוש שלא יכול להתנתק מההמולה סביב.
אריק ספולסטרה גם הוא נאבק במטען שלם של ציפיות, וידע ברגעים מביכים לחבר מחדש את שחקניו ולהביאם כמעט עד לבאר, השאלה היא אם בכל זאת פט ריילי יתן לו את היציבות הנדרשת בכדי לעשות שינויים מינוריים ולחזור מחוזקים יותר בעונה הבאה.
בעוד דווין וויד התגלה לבסוף כאיש הכי יציב באזור סאות' ביץ', גם סימן השאלה סביב כריס בוש יעסיק את ראשי מיאמי הקיץ.
להתראות, שלום – זה לא נגמר הלייקרס הגיעו שבעים מידי לפלייאוף. עונה לא ממש יציבה עברה על החבורה מהסטייפלס סנטר וזאת כמובן ביחס לציפיות ולכישרון הטמון בה. ההתרסקות מול דאלאס בסוויפ המדהים הוציאה החוצה את כל הרפש.
פאו גאסול נהיה למוקד האש כאשר חשף אווירה לא ממש חברית בחדר ההלבשה של הקבוצה.גאסול הוא גם אחד ממאכזבי העונה, כאחד שיכל להפוך את איזור הצבע של הלייקרס לאימתני ביותר הוא הרבה לשמור דווקא על חוסר היציבות, כנראה שלשאנון בראון התשובות מדוע. קובי כרגיל נתן את התפוקה שלו, אך לא הצליח לסחוף אחריו את ארטסט, אודום וביינום שסבל מפציעות לאורך העונה. עכשיו מגיע מייק בראון בשביל לחבר את ההריסות ב"עיר המלאכים".
גם בבוסטון אוספים את השברים. דוק ריברס והחבורה בירוק חוו עונה די בינונית למרות ההגעה לחצי גמר הפלייאוף.
הטרייד בו הגיעו קרסטיץ' וג'ף גרין תמורת קנדריק פרקינס לא הוכיח עצמו, ואף גרם לדעיכה ביכולות הברומטר של הקבוצה, ראז'ון רונדו, שמאז ינואר ירד במספרים דווקא לאחר פתיחת עונה מדהימה. הסגל הוותיק עם גארנט, פירס ואלן נתן מספרים טובים, אך הגיל עושה את שלו והחומר שחוק, בשביל להוות גורם אמיתי צריך הרבה יותר מכך.
מצטיינים ונהנים…או שלא שיקגו בעונת הבכורה של תום ת'יבודו כמאמן ראשי, הצליחה מעל ומעבר. מאמן ההגנה של הסלטיקס לשעבר, הוכיח למה הבולס בחרו בו לתפקיד ובנה חבורה צעירה, נטולת אגו שהשיגה את המאזן הטוב בליגה הסדירה. דריק רוז, ה-MVP של הליגה, נתן עונה של כוכב על, חדר, חילק, חטף וצלף ממוצעים אדירים שבצדק נתנו לו את התואר.
הצוות המסייע אמנם נתן גם הוא עונה שמעבר לציפיות, אך דריק לא יכול לבד, וכשבוזר בגדר נעלם, לא מספיקות רק הצליפות של לואל דנג כשמגיע ה"מאני טיים". בכל זאת בשיקגו יכולים לסמן "וי" ענק על העונה הזאת.
סן אנטוניו הייתה בעלת המאזן הטוב ביותר כמעט עד לסיום הליגה. הספרס לחצו על הגז כנראה מוקדם מידי והשחיקה בסגל הדליל של פופוביץ' הגיעה לשיאה בהדחה המפתיעה נגד המדורגת שמינית במערב, ממפיס. פארקר נאלץ להתמודד עם הפציעה של מאנו ג'ינובילי ולקחת עליו את הפיקוד, וכשטים דאנקן כבר לא בשיא, גם ג'ורג' היל, ריצ'ארד ג'פרסון, גארי ניל, ותיאגו ספליטר לא מספיקים.
נעים סביב הממוצע בין הקבוצות שהיו לבסוף בחבורת הפלייאוף ראוי לציין את ממפיס, שעשתה עונה מדהימה בקנה המידה שלה. זאק רנדולף פרח וקטף, מארק גאסול נתן גוף ושאב, שיין באטייה שהגיע באמצע העונה הוסיף לשווי המשקל ואפילו או ג'יי מאיו המושמץ נתן פלייאוף לא רע שהוכיח כמה כשרון טמון בו. וכל זה בלי רודי גיי, הכוכב של הקבוצה שנותר פצוע במרבית שלבי העונה. אלביס פרסלי יכול להיות גאה ב"דובי הגריזלי" מעירו.
אוקלהומה עם ראסל ווסטברוק וקווין דוראנט הגיעה עד לגמר המערב ונתנה עונה מעולה, למרות מאבק עיקש עם אותה חבורה מממפיס. את דוראנט כולם כבר סימנו כאחד מהאולסטארים של הליגה, והעונה הרכז ראסל ווסטברוק הצטרף אליו עם שדרוג יכולות ללא עוררין ותפוקה של ממוצעים נהדרים. גם סרג' איבקה, וג'יימס הארדן ראויים לציון בקבוצה של סקוט ברוקס, שעשויה להיות אחת מאריות הליגה בעתיד הקרוב.
אורלנדו נשענה יותר מידי על דוויט האוורד העצום, אך ממש לא הרשימה, פורטלנד הרוויחה את לאמרקוס אולדרידג' בעונה ענקית, אך הפציעות של ברנדון רוי הקטינו את העומק אצל החבורה מאורגון, דנבר נתנה פלייאוף סביר אחרי הטרייד עם הניקס שבעצמם חזרו לפלייאוף אחרי שנות היעדרות רבות, אך קיבלו בראש מבוסטון, והוכיחו כי גם עם אמארה סטודמאייר וכרמלו אנתוני בחיזוק בילאפס, האליפות עדיין רחוק מ"התפוח הגדול".
ניו אורלינס עם כריס פול שנתן פלייאוף אדיר, פילדלפיה עם כישרונות כג'רו הולידיי ואוון טרנר, אטלנטה עם ג'וש סמית', ג'ו ג'ונסון וג'ף טיג, ואינדיאנה שחזרה גם היא להופעה בבמה המרכזית עשו עונה טובה מאוד. הפייסרס הציגו קבוצה צעירה בראשות דני ג'ריינג'ר וטיילר הנסברו ואפשר לסמן אותם כמשהו מרענן לגמרי.
יוסטון, יוטה ופיניקס דעכו במערב, שארלוט של ג'ורדן הייתה על סף פלייאוף וראויה למחמאות, ו"הקאבס" מקליבלנד נאבקו בעידן שאחרי לברון, כל אלו גם כן שווים אזכור.
אי שם מעבר לקשת שחקנים אחרים שראוי להזכיר את שמם העונה היו קווין לאב ממינסוטה שקבע שיא חדש במשחקים רצופים עם דאבל דאבל (נקודות וריבאונדים), בלייק גריפין שליהטט בהטבעות במדי הקליפרס שעשויים להיבנות כדבר מבטיח בשנים הקרובות, ג'ון וול, שנתן עונת רוקי טובה מאוד ויכול לקחת את הוויזארדס מבירת ארה"ב קדימה, וגם דרון וויליאמס שבחר בכסף הגדול של ניו ג'רזי והיה לאחד מהטריידים של העונה.
זה שיר פרידה
ולסיום פרידה משני ענקים. הראשון, פיל ג'קסון, המאמן המעוטר בהיסטוריה, עם 11 טבעות אליפות, האיש שבנה את שיקגו הגדולה של ג'ורדן, ואחר כך גם את שושלת הלייקרס עם קובי ושאקיל ראוי לכבוד גדול ומחליפו מייק בראון רק מייחל לרבע מההצלחה שלו.
והצלע השנייה או אולי הראשונה באותה "שושלת לייקרס" של פיל ג'קסון, שאקיל אוניל, ה"ביג מאן" שתלה את הנעליים אחרי 19 עונות. אחד מגדולי המשחק, שאב ריבאונדים, זכה באליפויות עם מיאמי והלייקרס ובתום עונה רוויות פציעות במדי ה"סלטיקס" מבוסטון החליט לומר שלום, וכיאה לשאקיל היה זה שלום מיוחד, באופן מבדר משהו.
שניהם יחסרו, שניהם היו חלק נכבד מההיסטוריה העשירה של ה-NBA, ושניהם ראויים לתודה גדולה על שזכינו לראות אותם על המרקע.
תמה לה עוד עונת NBA, עם הזיכרון הטרי של נוביצקי וטבעת האליפות נותר לנו רק טעם של עוד, רק שלא תהיה שביתה.
הישורת האחרונה של עונת המשחקים הסדירה ב – NBA בפעולה, האם סן אנטוניו בנסיגה שמעידה על אפיסת כוחות? האם הלייקרס יעשו זאת שוב ויתחברו ברגע האמת? ומה עם מיאמי שמגלה סימנים מעודדים של חיבור לקראת המאני טיים?
ניתוח אחרון לפני שמתחיל המשחק האמיתי.
המערב דווקא בעונה בה המזרח ריכז אליו את מירב הכוכבים, בעלת המאזן הטוב ביותר עד כה ובהפתעה מסוימת היא סן אנטוניו. הטקסנים הבכירים הציגו כדורסל סוחף ברוב העונה, בניצוחם של מאנו ג'ינובילי בעונת שיא, וטוני פארקר שלא נתן לגרושיו מאווה לונגריה לפגום במשחקו. אך לאחרונה נראו סימני דעיכה אצל סן אנטוניו, הלייקרס ומיאמי רמסו את הקבוצה של פופוביץ' והשאלה שנותרה היא, אם על אף המאזן הנהדר זה יספיק בכלל בכדי לדגדג מועמדות לאליפות, מה שלא נראה כרגע כריאלי.
דווקא הלייקרס, חרף חוסר יציבות מסוימת מראה כי לחיבור וניסיון אין תחליף. הקבוצה בשינויים קוסמטיים בודדים נשענת על חמישייה שרצה ברובה כבר כמה שנים (למעט רון ארטסט), על העליונות של קובי כבר דובר רבות, אך מי שיעשו את ההבדל הם פאו גאסול שחווה עונה בינונית עד לאחרונה, אנדרו ביינום שהיה פצוע תקופה לא מעטה, ולמאר אודום שבגובהו הוא הערך המוסף של האלופים מקליפורניה, ואם כל החבילה תתחבר בתוספת ארטסט, דרק פישר וסטיבי בלייק, מאט בארנס כגיבוי, וכשכל הניסיון של פיל ג'קסון נותן אותותיו, אפשר לסמן אותם כמועמדת העיקרית להגיע מהמערב לסדרת הגמר.
המאבריקס מדאלאס גם הם מציגים כדורסל משובח בניצוחו של דירק נוביצקי הבלתי נלאה. בנוסף לנוביצקי הרכב השחקנים די משובח יחד עם ג'ייסון טרי ובבואה הצרפתי, אפשר יהיה לראות אותם כנציגה הבכירה ממדינת טקסס בתום הפלייאוף, לגבי אליפות זה כנראה לא יספיק. אוקלהומה אמנם בנוייה סביב אולסטאר אדיר בדמות קווין דוראנט, כשלצידו ראסל ווסטברוק מתברג כרכז אימתני בעונה נהדרת, ופוטנציאלים כסרג' איבקה וג'יימס הארדן, ובכל זאת חוסר היציבות והעובדה כי מדובר בקבוצה צעירה יחסית עלולה למנוע מהת'אנדר להוות גורם רציני במאבקי הפלייאוף במערב.
דנבר שאחרי כרמלו אנת'וני וצ'ונסי ובילאפס יכולה להתחבר דווקא במאני טיים, כשיש לה סגל מאוד מוכשר ובהנחה שכולם יגיעו כשירים היא יכולה להגיע עד לגמר המערב.
טיי לאוסון, גלינארי, פלטון, ננה וחבריהם הם חבורה מאוד מוכשרת שעלולה להתפוצץ דווקא ברגעי ההכרעה של העונה ולהוכיח כי הטרייד הענק עם הניקס גורף הצלחה רבה.
פורטלנד, ניו אורלינס וממפיס או יוטה ישלימו כנראה את תמונת הפלייאוף באיזור החוף המערבי, אך לא אמורות לקרוא תיגר אפילו על גמר הקונפרנס.
ברנדון רוי הכוכב הבלתי מעורער של פורטלנד נאבק בפציעות, למרכוס אולדריג' לא יספיק לבדו. כריס פול כבר חושב על מעבר אפשרי לתפוח הגדול ולא צפוי להוביל את ניו אורלינס להצלחה מטורפת וממפיס היא בכלל הפתעה כאשר היא משאירה מחוץ לתמונת הפלייאוף את פיניקס, יוטה ויוסטון, קבוצות בכירות וותיקות ממנה.
המזרח האיזור המזרחי גועש, עמוס כישרון ועתיר יכולות במגוון רחב של קבוצות, ובעוד כבערך 15 משחקים של העונה הסדירה תתברר התמונה השלמה של המיקומים במזרח, אך כבר עתה אפשר לסמנו כאחד המעניינים שחווינו. שיקגו שמפתיעה את כולם בחיבור המהיר של הכישרון הידוע שיש בקבוצה ומדורגת בראשות המזרח כרגע, נהנית תחת הנהגתו של תום ת'יבודו מעונה נהדרת.
ת'יבודו שהגיע רק הקיץ למשרת מאמן בכיר, אך כנראה שהדיבורים סביב היותו מאמן הגנה מעולה בבוסטון נתונים כעת לתוצאות מוכחות. הוא חיבר את האולסטאר דריק רוז שפשוט מפגין כדורסל עצום העונה, ולצידו של לואל דנג, יואקים נואה הלוחם, קית' בוגנס היעיל וקרלוס בוזר המנוסה, שיקגו יכולה בהחלט להתברג בסדרת הגמר, אמנם זה לא יהיה פשוט כשיריבות איכותיות רבות מנגד.
הסלטיקס מבוסטון מגלים לאחרונה מעט סימני דעיכה. חוסר היציבות במשחקו של רונדו העונה מונע נראה מהשאר להציג יכולות שביום נתון מנצחת כל קבוצה בליגה, ומאידך יכול לפסיד לנמושות כמו גולדן סטייט.
סביר להניח כי דוק ריברס יידע להביא את שחקניו לגדולות דווקא ברגעי ההכרעה, ג'ף גרין יחד עם טרוי מרפי יוסיפו מהספסל לחמישייה המנוסה, כאשר ננאד קרסטיץ' מוכיח את עצמו בינתיים כיעיל לא פחות ואף יותר מקנדריק פרקינס המוגבל יחסית. פירס, אלן וגארנט רוצים עוד טבעת ובוסטון הוכיחה לא פעם כי היא מסוגלת להיכנס לתכונה מיוחדת ולהתחבר ולהשיג את המטרה. מיאמיעם ה"Big Three" שלהם עושה קולות של מתחברת לקראת הפלייאוף, והצליחה לגבור על יריבות כמו הלייקרס וסן אנטוניו לאחרונה כמשהו שאולי מסמן כי די לבכי וזהו זמן לעבודה. אין ספקות בנוגע לכשרון העצום שטמון בחבר'ה מפלורידה, ואם ישמרו על קו זהה ליכולתם האחרונה קשה לראות מי מבין הקבוצות בליגה שתעצור בעדם חרף העונה הלא משכנעת וחוסר היציבות שאפיינה אותם. אורלנדו, הקבוצה השנייה מפלורידה גם היא נוטה להפגין כדורסל משובח במאני טיים וזאת ראינו בשנתיים האחרונות. ל"סופרמן", דוויט האוורד, מצטרפים טורקוגלו, נלסון, ארינאס וג'ייסון ריצ'רדסון, אך קשה לראות אותם נאבקים העונה בבוסטון, שיקגו ומיאמי ואולי אף בניקס.
הניקס עצמם עם שלושת הכוכבים שלהם מועדים רגעים אחדים לפני הפלייאוף. אמארה נותן עונה מפוארת בהשראת הביקור בישראל בקיץ האחרון כנראה, כשמלו ובילאפס יחד לנדרי פילדס וג'ארד ג'פריס נותנים יד, אך קשה לסמן את הקבוצה ממנהטן כמועמדת לאליפות, לפחות להוות גורם בפלייאוף אוהדי הניקס יזכו אחרי שנים שחונות.
אטלנטה, פילדלפיה, ואינדיאנה או שארלוט לא צפויות לעבור את הסיבוב הראשון, זאת למרות שכרגע ההוקס מדורגים לפני הניקס, ואינדיאנה חוזרת למרכז הבמה לראשונה מאז פרישתו של רג'י מילר האגדי.
ובכן, נותרו 15 משחקים שכנראה לא ישנו בהרבה את תמונת המצב הנוכחית ואת הרכבי הקבוצות שיאבקו בפלייאוף. זה הזמן לעבודה ויש שיאמרו כי עכשיו מתחילה העונה האמיתית של ה – NBA.
כל הקיץ חיכו לפתיחת העונה ב- NBA. לא בגלל ג'ון וול הרוקי המצוין של וושינגטון, וגם לא בגלל המעבר של שאקיל אוניל לבוסטון. כולם חיכו לראות את מיאמי היט בהרכבה החדשה. כולם חיכו לראות את לברון ג'יימס לובש את גופייה מספר 6 של מיאמי. והאמת שעד עכשיו, היינו יכולים לחכות עוד כמה חודשים בנחת. מיאמי לא דומה לקבוצה, אלא יותר לאסופת שחקנים מצוינים שנזרקו למגרש.
נכון שמדובר ב – 6 משחקים בסה"כ, ואני תמיד מטיף לסבלנות בספורט. לכן הביקורת הזו היא רק לגבי ששת המשחקים הראשונים.
מיאמי היט אומנם מחזיקה במאזן חיובי של 4 ניצחונות לעומת 2 הפסדים. אך חשוב לזכור מול מי הניצחונות שלה הגיעו. ניצחון על פילדלפיה, ניו ג'רזי ומינסוטה שהן לא בדיוק מאריות הליגה (הם גם שחטו את אורלנדו 96:70, אך זה משחק שלא יחזור עליו, לכן אני לא ממש מחשיב את הניצחון הזה כמדד), ו – 2 הפסדים. לבוסטון במחזור הפתיחה, ואתמול בלילה לניו אורלינס של כריס פול.
הדבר הכי בולט לדעתי עד כה במשחק של מיאמי הוא שאין איזון בקבוצה הזו. יש את דווין וויד, יש את לברון ג'יימס, וגם כריס בוש מופיע מידי פעם. אבל זהו. מעבר לזה אין לקבוצה הזו מה להציע. זאת אומרת, אולי יש להם מה להציע, אבל עד עכשיו הם מחביאים את זה מצוין.
למיאמי היט אין שחקן בצבע. הם הביאו את כריש בוש, אבל בוש אוהב לשחק עם הפנים לסל, ובעיקר לזרוק מחצי מרחק. כאשר הוא משחק כך, אין למיאמי נוכחות למטה, ולמעשה כל המשחק שלה הוא מקו העונשין החוצה.
השאלה היא איך מיאמי תמשיך לשחק. אתמול המשחק שלה היה כדור לוויד, חדירה לסל. כדור לבוש, זריקה מחצי מרחק. רק לברון ג'יימס משחק כמו שהוא תמיד שיחק, משתף את החברים, חודר חזק לסל. אבל מעבר לשלושת הכוכבים לא ראיתי מה יש למיאמי להציע.
ג'יימס ג'ונס אומנם קולע 10.7 נק' למשחק, אבל הממוצע הזה הוא בעיקר בגלל משחק אחד ענק שכלל 6 שלשות. אדי האוס עדיין מפגיז, והוא יצטרך לתת עונה טובה, כי אין ספק שהוא יקבל הרבה זריקות פנויות, קרלוס ארויו משחק כמו שהוא שיחק במכבי תל אביב (לא טוב עד גרוע), אודוניס האסלם נותן מלחמה כמו תמיד, ושאר זקני השבט שמיאמי היט הביאו (האוורד, סטאקהאוס, אילגאוסקס) לא משחקים יותר מידי, וגם לא תורמים.
התחזית שלי, מיאמי היט תגיע לחצי גמר מזרח, שם היא תפגוש את בוסטון או אורלנדו. אם היא תפגוש את בוסטון, את הגמר היא תראה מהטלוויזיה, אם זו תהיה אורלנדו, יהיה דרבי פלורידיאני מצוין, שבסופו אני נותן לאורלנדו יתרון. לפחות ע"פ מה שראיתי ממיאמי עד כה.
לטורים נוספים בקטגורית NBA
בחזרה לעמוד הבית – קליק על אתר הספורט
שנים על גבי שנים שקיים הויכוח בכדורסל, ובכל ספורט בעצם, מי השחקן הגדול בכל הזמנים.
בכדורגל השמות שעולים הם פלה, מראדונה, פתאום בשנה האחרונה גם ליונל מסי נכנס לויכוח, בטניס, רוג'ר פדרר או אולי פיט סמפראס.
הקונצנזוס היחידי קיים דווקא בכדורסל, כאשר אומרים שמייקל ג'ורדן הוא גדול שחקני הכדורסל בכל הזמנים אף אחד לא חולק על הטענה. וגם אני לא, עדיין.
הויכוח שקיים היום הוא מי השחקן הטוב ביותר בעולם כרגע. האם זה לברון ג'יימס או אולי דווקא קובי בראיינט? אני אנסה לענות על השאלה בעזרת כמה פרמטרים.
אחד על אחד
קובי בראיינט – כאשר המשחק של הלייקרס תקוע, קובי בראיינט הוא האיש שיעשה סל. משחק האחד על אחד של קובי בראיינט לא מתאפיין בחדירה אגרסיבית לסל, בדומה למייקל ג'ורדן, בראיינט הוא שחקן פוסט אפ מצויין, עם קליעה מצוינת מחצי מרחק. בראיינט ידוע כמו ג'ורדן בקליעות משוגעות ב – Fade Away.
ציון – 8
לברון ג'יימס – גארד בגובה בגובה 2.02, בנוי כמו רסיבר בפוטבול, עם יכולות אתלטיות של מיטב האתלטים בעולם. משחק האחד על אחד של לברון ג'יימס מתאפיין בחדירה אגרסיבית לסל, ואין שחקן בעולם שיכול לעצור את החדירה שלו. החיסרון בצורת משחק כזו של אחד על אחד, שההגנה הרבה פעמים מביאה עזרה בחדירה של ג'יימס, ולכן לא תמיד החדירה מסתיימת בסל.
ציון – 7
הגנה
קובי בראיינט – קובי בראיינט תמיד היה שחקן הגנה מצוין, בשנים האחרונות רמת המחויבות שלו למשחק עלתה באופן ניכר, וכך גם רמת ההגנה שלו. כאשר קובי בראיינט מחליט שהוא שומר על שחקן, אז קובי בראיינט שומר על שחקן, ולא נותן לו לנשום. ראינו את זה באולימפיאדת בייג'ין, כאשר בראיינט תמיד שמר על השחקנים המובילים של הנבחרות היריבות. לדעתי קובי בראיינט הוא מחמשת שומרי האחד על אחד הטובים ב – NBA.
ציון – 10
לברון ג'יימס – האתלט הגדול ב – NBA, לא תמיד הדבר בא לידי ביטוי בהגנת באחד על אחד של ג'יימס. אבל לברון ג'יימס הוא בין שלושת החוסמים הטובים ב – NBA, ניתור מדהים, תזמון מעולה. ג'יימס ידוע במיוחד בחסימות כאשר שחקנים רצים לפאסט ברייק והם בטוחים שאין אף אחד מאחוריהם, ופתאום לברון ג'יימס מתעופף משום מקום ומעיף את הכדור כמו בהנחתה בכדורעף לשורה החמישית של האולם.
ציון – 10
משחק קבוצתי
קובי בראיינט – בעונותיו הראשונות, בראיינט היה ידוע שסוליסט, שחקן שמשחק בעיקר בשביל עצמו, ולא משתף את חבריו. קובי בראיינט נכנס לליגה היישר מהתיכון ותהליך ההתאקלמות שלו, ולמידת המשחק ארך זמן, אך לאט לאט הוא הבין שבשביל לנצח משחקים צריך לשתף את החברים. וכך, לאט לאט קובי בראיינט הפך לשחקן קבוצתי יותר ויותר. יש כאלו שיגידו שקובי בראיינט הוא שחקן שמשחק לבד, אני לא מסכים עם האמרה הזו, וחושב שבראיינט משתף את השחקנים כשצריך. ולראייה ממוצע האסיסטים שלו בקריירה שעומד על 5 למשחק (ב – 3 העונות הראשונות שלו בליגה ממוצע האסיסטים עמד על סביבות ה – 2).
ציון – 7
לברון ג'יימס – הסקורר הכי קבוצתי ב – NBA. ממוצע קריירה של 7 אסיסטים למשחק. מלך הטריפל דאבל של ה – NBA מאז שהוא הגיע לליגה. שחקן שקודם כל משתף את החברים ורק לאחר מכן חושב על הזריקה לסל. לברון ג'יימס הוא הסקורר הקבוצתי הגדול ביותר ב – NBA ב – 20 שנה האחרונות.
ציון – 10
קליעה
קובי בראיינט – קובי בראיינט מרבה לזרוק, ולפעמים גם זורק זריקות לא טובות, אך עדיין הוא קלעי מצוין. ממוצעי הקריירה שלו לא מזהירים – 33 אחוז מהשלוש, 45 אחוז מהשדה. אני מאמין שאם בחירת הזריקות של קובי בראיינט הייתה קצת יותר טובה, הוא היה שחקן של 50 אחוז מהשדה. חשוב לזכור שרוב הזריקות של קובי הם מטר בתוך קשת השלוש, ולפעמים עם שמירה כפולה.
ציון – 8
לברון ג'יימס – אחוזי הקליעה של לברון ג'יימס במהלך הקריירה הם – 33 אחוז מהשלוש ו – 47 אחוז מהשדה. לברון ג'יימס חודר נפלא, והרבה מהסלים שלו מגיעים בחדירה לסל, או במתפרצות אשר מסתיימות בדאנק. הקליעה של לברון ג'יימס היא לא יציבה, ולא תמיד אפשר לסמוך על הקליעה שלו מבחוץ.
ציון – 7
קלאץ'
קובי בראיינט – גדול שחקני הקלאץ' מאז מייקל ג'ורדן. כאשר המשחק צמוד, אתה רוצה שהכדור יהיה בידיים של קובי בראיינט. גם אם הוא קלע באחוזים נוראים כל המשחק, כאשר המשחק מגיע למאני טיים, הוא האיש שיקלע את הסל, ולא משנה כמה הזריקה קשה. הווינר הכי גדול מאז מייקל ג'ורדן.
ציון – 10
לברון ג'יימס – גם לברון, גם בראיינט, שחקן קלאץ' מצוין, וקלע לא מעט זריקות גדולות בקריירה. נקודת התורפה של לברון היא הקליעה שלו, שהיא פחות טובה משל קובי בראיינט, ולכן לא תמיד הוא מצליח לקלוע את הזריקה הגדולה. וכאשר הוא חודר, כמעט תמיד הוא צריך להוציא את הכדור לשחקן אחר שיקח את הזריקה.
ציון – 8
סיכום
שני השחקנים הכי טובים ב – NBA לדעתי. קולעים, שומרים, מוסרים, ועושים הכל על מנת לנצח.
אם הייתי צריך לבחור, אז הייתי בוחר בקובי בראיינט. 5 אליפויות לקח בראיינט, ולברון ג'יימס עוד לא לקח אחת. קובי אומנם יותר מבוגר, אך כאשר המשחק מגיע לרגעים המכריעים אני תמיד אעדיף שחקן עם קליעה טובה על פני שחקן עם חדירה טובה. כמעט כל הסלים הגדולים של מייקל ג'ורדן היו מחצי מרחק.
