תגית: כדורגל

 "אי אפשר היום, יש משחק", "דבר איתי במחצית", "למה הוא לא מוסר?", "השופט זבל", "איזה בישול יפה!", "היה פה נבדל", "איך זה שהוא בספסל ולא פותח?", "חייבים חילוף", "יד!", "עבירה!", "גוווווללללללל!!". אלה ועוד, הם לא רק ציטוטים נבחרים של גברים הסובבים אותי, אלא בעיקר משפטים שלי ביום שברצלונה משחקת.

כן, שלום, אני ליאור ליבוביץ' אני בחורה נורמטיבית ואני חולת כדורגל.
רואה כל משחק, שולטת בחוקים, מאובזרת בחולצה (של דויד וייה עונה 2011-12) וצעיף, מכירה כל שחקן-שמו-גילו-תפקידו-ועם מי הוא הולך לישון בלילה, בקיאה בליגה, שונאת את היריבה כמצופה מכל אוהד אמיתי, לוקחת ללב כל תוצאה תהיה אשר תהיה ובגדול – חיה ונושמת את פוטבול קלאב ברצלונה 24/7.

בהתאם לכך, העם הגברי מתחלק לשניים: המפרגנים והמאוימים.

המפרגנים מתלהבים מהעובדה שקיימת בחורה שלא תשאל בזמן משחק "רגע, מי זו קרן? לא ידעתי שגם יש כאן בחורות" או "עם מי אנחנו? הלבנים או האדומים?" או "רגע, אם הם מנצחים מה זה אומר?", "מה זה נבדל ומה זה אופסייד?", "מי זה הבחור בצד שמרים את הדגל כל שניה?", "איזה עוד צבעים יש בכרטיסים חוץ מצהוב ואדום?", "מה זה מגן? מה זה בלם? מה זה קשר? מה זה חלוץ?", והכי מעצבן "נו, מתי זה כבר נגמר?".

בחורה שלא תתעסק ב-"וואוו איזה שרירים יש לכריסטיאנו רונאלדו ברגליים! אנחנו אוהדי ריאל נכון?" (לא!) ושלא תיבהל כשיש עבירה ותגיד "יואו מסכן איך הוא הפיל אותו! בטח איך כואב לו….".

ובגדול המפרגנים תמיד שמחים שאני לוקחת חלק בתחומי העניין שלהם, ומרגישים שעכשיו רק חסר ללמד אותי להבדיל בין סוגי מכוניות, לאכול לאפה כל חמישי וראשון ולתקוע גרעפס בווליום הנכון.

מצד שני, המאוימים. מרגישים שחברים שצופים איתם בכדורגל ואוכלים איתם לאפה יש כבר מספיק, שאין באמת דבר כזה בחורה שמבינה בכדורגל ושאת המכנסיים אשאיר להם ללבוש (ואם אוכל גם לגהץ אותם לפני זה יהיה נהדר) ואסתפק בחצאיות ואם אפשר הכי מיני והכי צמוד.

לחלק הזה של הגברים יש לי כמה דברים להגיד:

1. אם תעמידו אותי למבחן ותשאלו שאלות טריוויה, רוב הסיכויים שאדע יותר מכם.

 2. אין לי שום כוונה להשתלט לכם על המכנסיים (ובטח שלא לגהץ אותם) אז הסירו דאגה מליבכם.

3. אם תציבו בפניי אולטימטום ותאיימו "זה או מסי או אני" אני מקווה שהתשובה ברורה ומובנת לכם .

עוד לא התייאשתי מחיפושי אחר הגבר האולטימטיבי שגם יפרגן ויבין, גם יחלוק איתי את אותו השיגעון והאהבה לבארסה וגם ידע לבשל או לפחות לחמם היטב את האדממה לפני שהמשחק מתחיל.

אם אתה, שבדיוק קורא שורות אלה, מרגיש שאתה עונה על כל הקריטריונים (כי יותר מזה אני באמת לא צריכה, כזו אני, מסתפקת במועט ובחשוב באמת), אין מה לבזבז זמן בדייטים מיותרים, אנחנו מתאימים. ואם אתה דומה לג'רארד פיקה או לפחות לתיאגו אלקנטרה, תכין את הכוס, התקשרתי לרב וארגנתי סידור פרחים.

בינתיים עד שהבחור יופיע, אני אמשיך לעקוב אחר הקבוצה כל עוד דם כחול אדום זורם בעורקיי. לפחות שם הבחורים גורמים לי נחת…

קליק על הלייק ותקבלו את כל העדכונים היישר לפייסבוק שלכם

ריאל מדריד נמצאת במסע ההכנה בארצות הברית לקראת העונה הקרובה. ואתמול בערב היא פגשה את קבוצת סנטוס לגונה. עוד משחק אימון רגיל, אלא ששער הניצחון שהבקיע סמי חדירה הובקע בצורה קצת מוזרה, בלשון המעטה…

ריאל הרימה קרן מצד הימני, הכדור הגיע לפינה השמאלית של הרחבה, הכדור הורם פנימה, ונהדף על ידי השוער בעוצמה היישר לפנים של סמי חדירה. שער נפלא אין ספק, ואם חדירה היה צריך לקבל כדור לפרצוף, לפחות יצא לו שער מהסיפור.

צפו בשער הניצחון המוזר של סמי חדירה:

איך ייראה הכדורגל שלנו בעתיד? האמת שאנשים שונים מתחילים לעבוד על כל מיני חידושים בתחום הכדורגל, שבבים בנעליים, אוזניות ומיקרופונים לשופטי הכדורגל, פעם אחד השדרוגים הכי גדולים היה לתת לשוערים כפפות, והיום הצ'יפים ומצלמות ה – HD תופסות מקום.

אז איך באמת ייראה הכדורגל שלנו בעוד 20-30 שנה מהיום? אחרי עונה כזאת משוגעת, עונה שבה דורטמונד הולכת על כל הקופה ועושה את זה בגרמניה, עונה שבה מנצ'סטר סיטי לוקחת "אליפות של כסף" אבל עם המון נשמה בדקה ה-94, עונה שבה כנגד כל הסיכויים אין סופר קלאסיקו בגמר ליגת האלופות, ואיך אפשר לשכוח אצלנו את עירוני קריית שמונה, קצת טירוף, לא?! מה יהיה הלאה? אילו דברים ייקרו דווקא בתחום הטכנולוגי והחוקתי של הספורט הזה שישנה אותו? ישבתי ושילבתי כמה רעיונות שלי, עם רעיונות שכבר עומדים להפוך לחלק מהספורט הזה, תיהנו !

בשנים האחרונות יש המון ביקורת על השיפוט בכדורגל, הכדורגל שלנו עומד לקראת אחד השינויים הגדולים שלו. בטניס ובכדורסל החכימו כבר לפני שנים והפכו את הספורט שלהם להרבה יותר מסודר מבחינה שיפוטית, רק הכדורגל שנים על גבי שנים התהדר במחלוקות שיפוטיות ואי סדר בכל עניין ההחלטות ברגעים המכריעים. השינוי שמתקרב בא לידי ביטוי בתוספת של שופטי רחבה, ובקרוב מאוד, כן כן, מצלמות טלוויזיה, אופ"א וכל ארגוני הכדורגל בעולם החלו לשקול את המהלך הזה ואם אכן יצא לפועל, כל הענף ישתנה, ולטובה! הדגש הרציני ביותר לדעתי הוא שהחוק יהיה דומה לזה שבטניס, לכל קבוצה תהיה 2 הזדמנויות במשחק להפעיל את חוק המצלמה, וכך המשחק לא יעצור בכל מהלך ויזרום באופן חלק.

דבר נוסף שחשבו עליו ברחבי העולם והאמת שמקיימים אותו פה בגביע הטוטו, שימוש ביותר משלושה חילופים כשהאידיאל הוא ארבעה, למה? דקות לשחקנים חדשים. נכון שטקטית המשחק הופך למעט קל יותר, אבל מספיק שיעלו את מכסת החילופים לארבעה ואנחנו נזכה לראות יותר ויותר כישרונות שרצים על המגרשים מסביב לגלובוס, המהלך הזה יתרום לכדורגל בצורה שפשוט אי אפשר לתאר!

דבר מאוד חשוב וגם הכי שנוי במחלוקת (והאמת שאין לי דעה בו) כי אם הוא יתבצע הכדורגל נהיה ספורט אחר, אולי יותר כיפי ואולי לא, אבל בואו ונציג את הסוגיה: ביטול חוק הנבדל. למה? כדי שמשחקים ייגמרו בתוצאות של 5-4, 8-3, 4-4, יותר שערים, יותר קהל. אם הצעד הזה ייקרה אישית אני חושב שייפתח ענף חדש, בדיוק כמו שקרה עם הפוז'יוולי, כדורגל הרחוב, וכדורסל רחוב.

אלה מביניכם שקוראים עכשיו בוודאי ראו משחק כדורסל אחד לפחות בחייהם, מה קורה כששעון ההתקפה נגמר? נכון! אורות אדומים מסביב לקרש, ומה קורה כשמעבירים יד בדלת של מעלית שעומדת להסגר? נכון, הדלת נפתחת מחדש באמצעות חיישנים, דיברנו כבר על שבב שיש בנעליים? מדוע שלא יהיה גם בתוך הכדור? והנה שילבתי לכם שלושה רעיונות לרעיון אחד שישכיח לנו את זיכרונות הגול של למפארד במונדיאל, אורות אדומים סביב השער כאשר הכדור עובר את הקו. והאמת ששמעתי כמה רמיזות מסביב לרעיון דומה, אישית אני חושב שזה דבר די מגניב, מעבר לכל העניין שזה יוסיף, כך לדרמטיות בהילוכים החוזרים. אם יצליחו להכניס דבר כזה לספורט שחקנים לא יצטרכו יותר להרים את היד בטענה שהכדור נכנס או לא.

חושבים שזה נגמר? בואו נמשיך…השינוי העיקרי ביותר שקרה בשנתיים האחרונות: שינוי שיטת הענישה כנגד אלימות במגרשים, האמת שהדבר הזה כבר קורה, אבל לדעתי הוא צריך ללכת בצורה כזאת: שחקן אלים? הרחקה מהמגרשים, קהל אלים? ענישה פרטנית כנגד אנשים בתוך הקהל(יש את האמצעים) ואם מדובר באירוע חריג ביותר אז הורדת נקודות לאותן קבוצות, התפרעות של שחקני הקבוצה? הורדת נקודות.

יש לכם עוד רעיונות? איך לשפר את הענף? איך לפתור בעיות? האמת שלכל בנאדם שרואה כדורגל יש רעיון אחד טוב לפחות, הענף בארץ נמצא בנפילה ובאירופה יש מקומות שפשוט לא יודעים מאיפה להתחיל לאכול את הבעיות.

תארו לכם את יואב זיו עושה קרוס אובר ועולה לדאנק מטורף על הפנים של רמי גרשון, או את מוראד מגאמדוב תופס עמדה ב"אותיות" (עם מבטא של שימי ריגר) וקולע ג'אמפ הוק יפה.

ישנם מספר לא רב של ספורטאים אשר שיחקו במקביל במספר ענפי ספורט באופן מקצועני, אבל מה היה קורה אם הכדורגלנים שלנו היו מחליפים את הכדורסלנים שלנו?

ניסינו להרכיב את נבחרת ישראל החדשה בכדורסל – אבל מכדורגלנים ! וזה מה שיצא:

חמישייה פותחת:
רכז: ביבראס נאתכו – הקשר האחורי המחונן של קאזאן בקלות היה יכול להחליף את יוגב אוחיון או מורן רוט בניהול המשחק. עם ראיית משחק מושלמת, רגש ודיוק, נאתכו הוא ה"כדורכז" המושלם.

שוטינג גארד: יוסי בניון – יוסי אומנם מעבר לשיא, אבל עדיין הסקורר הכי טוב שיש לישראל להציע. יוסי בניון הוא וירטואוז לא קטן, וכמו שהיה עושה דריבל לשוויצרים, כך הוא גם היה עושה את הקרוס אובר ועולה לג'אמפ יפה מחצי מרחק.

סמול פורוורד: ערן לוי – לא גבוה, אבל מוצק מאוד. מזכיר את צ'ארלס בארקלי. כאשר בניון היה עולה לזריקה משלוש, ערן לוי היה נותן כמה מרפקים מתחת לסל, מפנה לעצמו שטח, קוטף את ריבאונד ההתקפה (מתחת לגובה הטבעת), ועולה לקרש סל קליל.

פאוור פורוורד: דקל קינן – יסודות מצוינים, השקעה בלתי נגמרת, אבל מחסור בכישרון ומהירות. דקל קינן משתלב כמו כפפה לעמדת הפאוור פורוורד שלא קולע הרבה נקודות מדי ערב, אבל יקח 10 ריבאונדים, יחסום 2 זריקות, וייתן גוף גדול בהגנה.

סנטר: טל בן חיים – גבוה, חזק מאוד, קשוח. כל מה שסנטר צריך. אולי לא יהיה הסנטר הכי התקפי בעולם, אבל בהחלט ישלוט בריבאונדים, יחסום לפחות פעמיים במשחק, וגם יוריד מישהו לפרקט במקרה הצורך. שילוב של סרג' איבאקה ועופר פליישר.

 

אז זו החמישייה הפותחת של נבחרת ה"כדורסלרגל" (או נבחרת ה"רגלסל"?), אבל לכל חמישייה פותחת, יש חמישיית מחליפים. אז הנה החמישייה השנייה:

רכז: מאור מליקסון – לא בטוח שהיה נכנס לנבחרת לפני שנתיים, אבל לאחר עונה מצוינת בפולין, הוא מקבל מקום של כבוד. זריז מאוד, גמיש. יהיה רכז קולע – שילוב של מורן רוט וג'ון וול.

שוטינג גארד: ערן זהבי – אם המשחק היה מגיע לזריקה מכרעת, ערן זהבי הוא האיש. לא קלע שלשות גדולות, אבל קליעה מצוינת מחצי מרחק, בלתי ניתן לחסימה בזריקת הפיידאווי. מזכיר את קובי בראיינט בשילוב יותם בלפרין.

סמול פורוורד: חאלד חלאיילה – עוד סמול פורווד לא גדול, אבל חיה רצינית. לא שחקן שהייתם רוצים לעמוד מולו לתוקף, או לשמור עליו מתחת לסל. לא מפחד לחלק מרפק, אבל טעון שיפור בקליעה. מזכיר את אנת'וני מייסון האגדי.

פאוור פורוורד: עומר דמארי – לא גבוה במיוחד. אבל חזק, מהיר ואתלטי. ירוץ את המתפרצות במהירות ויסיים בדאנק מרהיב, יקלע מקו הבסיס, ויעזור בריבאונד. משהו כמו ליאור אליהו פוגש את נדב הנפלד.

סנטר: מוראד מגאמדוב – סנטר וותיק שראה דבר או שניים. לא יקלע הרבה נקודות, אבל ייתן גוף רחב, יקריב עבירות, ובעיקר ייתן מניסיונו הרב לשחקנים הצעירים. מזכיר את ביל קרטרייט פוגש את ג'ון תומאס.

 

אבל רגע, חייבים מישהו שידריך את החבורה המוזרה הזו, לא? מאמן כדורסל צריך להיות בתוך המשחק בכל רגע ורגע. לא יכול לשבת בשקט, וחייב להיות מעורב כל הזמן. בקיצור – להיות בטירוף. אז המאמן שלנו הוא גם מטורף, גם מצחיק, ולא מפחד לומר מה שהוא חושב.

מאמן: שייע פייגנבוים – מטורף עם קבלות, לא מפחד להגיד אשר על ליבו, ואם מישהו יפתח עליו את הפה – לא יהסס לשים אותו במקומו. שייע יצעק בפסק הזמן, יגיד לשחקנים לשתוק, ולבסוף ישרטט תרגיל שאף אחד לא מבין.

 

אז זו הנבחרת הכדורסל החדשה של ישראל אשר מורכבת משחקני כדורגל – חושבים שתרכיבו נבחרת טובה יותר? כתבו לנו בתגובות את הנבחרת שלכם

אם להיות כנים, כדורגלנים הם אתלטים חסונים, ואולי רובם גם נחמדים, אבל אם הם ירצו הם יכסחו לכל אחד מאיתנו את הצורה די בקלות.

אבל יש חמישה כדורגלנים שגם אם היינו ממש רוצים, והיינו ממש חזקים – עדיין לא היינו רוצים לפגוש אותם בסמטה חשוכה, בטח לאחר שהם שתו וודקה רדבול…או שתיים.

5. אז במקום החמישי והמכובד נמצא החלוץ של פורטו – האלק – אשר ידוע בזריקת אגרוף לכאן או לשם:

4. במקום הרביעי נמצא וויין רוני, חלוצה של מנצ'סטר יונייטד. רוני – חוליגן אנגלי במקרה הפיכח, וחוליגן צפון אנגלי במקרה השיכור מוצא לעצמו מקום של כבוד ברשימת הכדורגלנים שלא היינו רוצים לפגוש

 

3. במקום השלישי אנחנו מוצאים את לוסיו – הבלם הברזילאי הנפלא של אינטר. לוסיו לא נראה חסון במיוחד, אלא יותר ארוך, אך עם טמפרמנט ברזילאי, רגליים גמישות וארוכות, וניסיון רב במאבקי רחבות – תהיו בטוחים שבעיטה אחת שלו ואתם מסיימים באיכילוב

 

2. במקום השני מתייצב לו בגאון ההולנדי החסון – נייג'ל דה יונג AKA מכסחת הדשא. דה יונג שבנוי כמו לבנת איטונג לא ממש מפחד משום דבר ולהיכנס לעימותים זה הלחם וגם הקשה של הלחם שלו. כולנו זוכרים את בעיטת הנינג'ה שלו על צ'אבי אלונסו בגמר המונדיאל מול ספרד

 

1. ובמקום הראשון והסופר דובר מכובד, מי אם לא ג'נארו גאטוסו. אין צורך לכתוב עליו יותר מידי מילים, כולנו יודעים שאף שחקן לא רוצה לשחק מולו, ואף אחד לא רוצה לריב איתו. גאטוסו הרוויח את המקום הראשון בכבוד ובצדק

 

מסכימים איתנו? יש לכם חמישה כסחנים אחרים שלא הייתם רוצים ללכת איתם מכות? תרשמו לנו בתגובות מה דעתכם

קליק על הלייק ותקבלו את כל העדכונים היישר לפייסבוק שלכם

איך הופכת תוך מספר שנים בודדות אלופה של 7 שנים ברציפות באחת הליגות המעניינות באירופה, לקבוצה שבקושי מצליחה לאיים על המקום שמוביל לליגת האלופות בליגה המקומית?

ליון היא אחת הקבוצות המעניינות של הליגה הצרפתית, אחת האימפריות בצרפת במיוחד בשנים האחרונות, אבל אימפריה שכנראה איבדה את תור הזהב שלה. שבע שנים הטובות שלה כבר נגמרו ועכשיו היא חווה את שבע השנים הרעות. מצד אחד קשה להסביר את הנפילה התהומית של ליון. עם השנים חלק גדול מהכוכבים עזבו את המועדון, אך עדיין משחקים בו מספר כוכבים ברמה עולמית ברוב העמדות על המגרש, אז איך לעזאזל הפאזל התפרק לחתיכות ולגורמים?

מועדון הכדורגל של ליון הוקם ב-1950, ליון הקבוצה ממרכז צרפת מעולם לא נחשבה לשם גדול בליגה. למועדון היו פה ושם הבלחות של זכיות בגביע הצרפתי אך מעולם לא היה שגור בפיהם של שחקנים ומאמנים מהטופ האירופאי. רצף האליפויות האדיר שהתחיל משנת 2002 והמשיך עד לשנת 2008 וכלל בנוסף גם את רצף הזכיות בסופר-קאפ הצרפתי באותן השנים, לווה בזכייה בגביע הצרפתי ב-2008 העלה את מניותיה של ליון על המפה הראשית באירופה בדמותה של ליגת האלופות. עוד יותר עשתה והגדילה הקבוצה כשהעפילה לשלב חצי הגמר בעוד עונה גדולה מבחינתה בעונת 2009/2010 כשהיא מדיחה את הקבוצה בלבן ממדריד.

 באותן שבע השנים הטובות של המועדון עברו שמות נוצצים ומכובדים שהגיעו כדי להיות חלק מההיסטוריה הקצרה ומרובת ההישגים המקומית. את תור הזהב האדיר הרכיבו שמות שכל אוהד מכיר היום בעל-פה:

גרגורי קופה השוער הוותיק, בהגנה כיכבו אריק אבידל (ברצלונה), אדמילסון (סראגוסה), בקישור הצבעוני והנהדר נהנו להם פלורן מלודה (צ'לסי), ז'וניניו הקוסם הברזילאי, מיקל אסיין (צ'לסי), לודוביק ז'יולי, והחלוצים שהבקיעו בצרורות היו הברזילאים סוני אנדרסון וגם אלבר שהגיע קצת אחרי. כשלאחריהם שלטו ברחבות פרדי קאנוטה וכמובן אחד הכוכבים הכי גדולים בליון – קארים בנזמה.

 ההצלחה גררה איתה גם התעניינות גדולה ברוב שחקני הקבוצה וכאשר הכסף הגדול מדבר השחקנים עוזבים בהתאם, אך מה שהשאיר תמיד את ליון בטופ הייתה היכולת שלהם למשוך עוד כוכבים ושחקנים טובים על מנת להמשיך ולהישאר למעלה ולקטוף עוד אליפויות. בשנים האחרונות הזרם הופסק, ליון לא ראתה צלחת אליפות כבר 3 שנים כשבכל עונה חווה המועדון עונה גרועה יותר ויותר. נכון להיום אין הרבה שמות מפוצצים בהרכב, אך למרות זאת השחקנים שמשחקים כיום במועדון בהחלט יכולים וצריכים להרים את הקבוצה קדימה ולהיאבק איתה על האליפות בליג 1.

השמות שהמועדון עדיין מצליח להחזיק בשיניים הם השוער המעולה – לוריס, עלי סיסוקו שהוא אחד הבלמים שכל אירופה שמה עליו עין, ואיתו משתף פעולה הבלם כריס, הקשר הברזילאי המפציץ באסטוס והשבדי הנהדר קים קאלסטרום, החלוצים המעולים גומיס וליסנדרו לופז ולמרות הכל זה עדיין לא זה. נכון לעכשיו ליון מדורגת רק  במקום ה-7 בליגה. בקבוצה לא מבינים איך התדרדרו כך בטבלה.

מאמן הקבוצה כיום הוא רמי גארדה, אחד השחקנים שהיה להם חלק בתור הזהב. גארדה הובא לאחר מסכת ארוכה של מאמנים שהוחלפו בשנים האחרונות בעקבות התדרדרות המועדון. גארדה הגיע בקיץ האחרון לקבוצה על מנת להחליף את קלוד פואל המאמן שכשל. לפני כן אימן גארדה את קבוצות הנוער השונות של המועדון וזכה בהן להצלחה, לכן כנראה האמין בו נשיא המועדון והחליט להחתימו לעונה אחת. השיא השלילי בעונה הכושלת הזו הגיע עם החותמת הסופית וההדחה בשמינית הגמר של ליגת האלופות ע"י אפואל ניקוסיה הקטנה מקפריסין.

לפי מהלך העונה והמיקום בטבלה הצרפתית אני בספק אם במועדון יתנו לגארדה את ההנהגה והמושכות לעונה נוספת. בקיץ כנראה יתבצע חריש עמוק בסגל הקבוצה ושחקנים רבים ימכרו על מנת להזרים דם חדש. אחרי הכל, מישהו צריך להתעורר שם מהסיוט ולקטוע את שבע השנים הרעות של המועדון.

האם יקרה סוף סוף נס ושחקנה של סראגוסה נס זמיר יקבל מעמד עילוי ולא יתגייס? מדוע הצבא מבייש את עצמו ואת הכדורגל שלנו כל כך? זה מה שמעניין אותנו? רק לגייס אנשים לצבא? מה נס זמיר כבר יעשה על מדים?

זאת סוגייה נורא מעצבנת, ובכלל מטרידה גם בפאן ההסברתי. לא משנה כמה הסברה ישראל תשקיע בספרד או באירופה ותסביר את המצב בינה לבין הפלסטינאים יגיע המקרה הזה וישבור הכל, כי צבא ישראל מכריח, ואני מדגיש מכריח! לגייס את כולם ל״מלחמה״.

עכשיו די עם פוליטיקה ובוא נדבר תכלס. דיברנו המון על כשרונות עתידיים לכדורגל, כאלה שמשחקים באירופה, גיא אסולין, בן סהר, גיא בלומשטיין, ובזמנו גם יוסי בניון ושי בירוק. בסופו של דבר כשהם חוזרים לגיוס הם בסך הכל נהיים משקים של ממטרות ובאים לשעה לבסיס. אז בשביל מה? בשביל מה לקטוע את הקריירה שלהם?

תנסו לדמיין כמה כישרונות איבדנו רק בגלל השירות הצבאי, כמה שחקנים טובים ששיחקו בארץ או בחו״ל גויסו לצבא ובכך סיימו את הקריירה, זה פשוט מטורף מדי! בסופו של יום כשאנחנו רואים את נבחרות הנוער שלנו לאורך שנים בכל ענפי הספורט אנחנו רואים הישגים יפים, גמרים והמון כישרון, אבל כשמגיעים לגיל הקריטי של 18-21 הצבא לוקח אותם, שם אותם במשרד או בשק״ם וגומר להם את הקריירה! ההפרשים בינינו לבין אירופה, מעבר למתקנים, ולכמות הכספים שמושקעת, מתחילה בבסיס מאוד בעייתי, שבגיל 18 עד 21 כשהכדורגלן האיטלקי או הגרמני עסוקים בלהתחיל את הקריירה הבוגרת שלהם, הכדורגלן ובכלל הספורטאים הישראליים מתעסקים באיך לשמר את הקריירה ולא לגמור אותה, בעייתי קצת, לא?

במיוחד עכשיו כשעולה לו כל נושא חוק טל, זה תופס צורה ומשמעות עמוקה הרבה יותר. לא, אני לא אוהב להיכנס לנושאים פוליטיים בספורט, אני לא ח"כ בן ארי, אבל שימו לב, שמדינת ישראל מאבדת את כל הכישרונות הגדולים שלה בספורט ,במוזיקה ובכל תחומי התרבות בכלל, כשהיא מגייסת אותם ולא מוותרת, גם אם זה בכוח. ויש מגזר שלם שמראש אומר שהוא לא יתגייס לצבא ויש לו גם חוק שתומך בזה.

אני לא יודע כבר מה לחשוב. לא נמאס לכם שהורסים לנו את הספורט בגלל זה? כי לי נמאס, זה מתחיל בנושאי צבא כאלה וממשיך בחוקי האזרחות של ישראל. שחקנים טובים וגדולים שבאמת רוצים לשחק בנבחרת כדי לתרום לה מקבלים מבחנים, בדיקות ותהליכים בירוקרטיים כל כך מתישים ולא רלוונטיים וכשהם יכולים להתחיל לשחק בנבחרת, הם מקבלים את ההזדמנות רק כשהם עוברים את השיא, להזכיר לכם את ג'ובאני רוסו? את בוקולי? שחקנים שהיו בשיא מסוים בקריירה ולא זכו לאזרחות, וקולאוטי? שקיבל אותה רק אחרי השיא שלו…

אני לא קורא להשתמטות חלילה וגם לא לרעת צה״ל, כל מה שאני מנסה להסביר לכם זה שאם אותם ספורטאים היו עושים משהו חיוני ומציל חיים בצה״ל, אז מילא, אבל את הממטרות ליד השק״ם יכולים לפתוח גם חיילים אחרים, כי הספורטאים האלה אולי ייצגו את ישראל בגאווה בעתיד ויעזרו לנו להפוך למדינת כדורגל ותרבות.

התצוגה של תומר חמד מול ריאל סוסיאדד היא לא פחות מהישג שיא עבור הכדורגלנים הישראלים העונה. הטיל שיירט לבין חיבורי הקורות, והצ'יפ ששיחרר מרגלו בקלאסה מעל שוער היריבה,  מעמידים אותו סופית כחלוץ לגיטימי בליגה הטובה בעולם.

שימו לב איזה דינמי והפכפך הוא הכדורגל – לפני שנה וחצי תומר חמד עוד קיפץ בין בורות הבוץ בעילוט והספיק לרדת ליגה עם אח"י נצרת. היום, הוא משחק לצד האיכותיים ביותר ומנפק קבלות בכדורגל הספרדי. קפיצת המדרגה של תומר חמד במיורקה, ולפניה קפיצת המדרגה שלו במכבי חיפה, מצביעות על אופי ומקצוענות בלתי מעורערים של השחקן.

הרבה מזלזלים בכיבוש חמשת הפנדלים של חמד בליגה הספרדית עד כה, אך לא מבינים שעצם הקרדיט למתן הבעיטות, ועצם ביצוען בהצלחה, הן תעודת הכבוד הגדולה ביותר שחמד יכל לקבל בעונתו הראשונה בספרד. בשלישי חמד השתיק את כל המצקצקים, עם צמד חלומי ב-1:6 הענק של מאיורקה על סוסיאדד בגביע המלך. הפעם השערים נכבשו מהשדה, ואלו לא סתם שערים, אלא ביצועים מלוטשים ויפהפיים של שחקן ברמות הגבוהות ביותר.

על כתפיו של תומר חמד לא נערמות כמויות לחץ אדירות, מכיוון שאינו נחשב שחקן זר  (מחזיק בדרכון פולני). הדבר משחק לרגליו של החלוץ, שיכול ללמוד תוך כדי תנועה מהספרדים הטכניים והקשוחים כאחד, ולהתקדם בקצב אחיד, בדיוק כמו שהוא עושה כיום.

האמון של מאמן מאיורקה חואקין קפארוס בחמד, והסבלנות שהוא מגלה כלפיו מרגע הצטרפותו, מוכיחים דבר אחד – הוא כאן כדי להישאר. כולי תקווה שתומר חמד יידע לנצל את הסיטואציה המצוינת הזו ולקחת אותה בשתי ידיים. בינתיים זה נראה לא רע בכלל.

ומילה לגבי ההתקדמות של חמד: קפיצת המדרגה שלו צריכה להוות דוגמה לכל שחקן ושחקן שמצוי במשבר. בכדורגל הישראלי ראינו לא פעם שחקנים שאינם מתמודדים היטב עם חוסר הצלחה, בייחוד בהתחלת הקריירה, כשהם על האולימפוס על ים של קומפלימנטים וציפיות. תומר חמד לא מצא את מקומו במכבי חיפה, נעלם במכבי הרצליה ונכשל בבני יהודה. תראו איפה הוא היום. החלוץ יכול להיות מרוצה מרף ההתקדמות שלו, לא לפני שישלח מאות זרים לאלישע לי, האיש שהעלה לו מחדש את המניות.

אין לי ספק שהביצועים של החלוץ לא נעלמים מעיניו של מאמן הנבחרת הטרי, אלי גוטמן. חמד, שבקמפיין הקודם רשם את הופעותיו הראשונות במדי הכחול-לבן, ואף כבש שער בזאגרב מול קרואטיה, מסתמן כזימון הכרחי לקראת משימתנו הבאה – מוקדמות מונדיאל 2014.

נכון שעמדת החלוץ משופעת בשחקנים ישראלים נפלאים, כמו איתי שכטר, טוטו תמוז, בן סהר ואליניב ברדה, אך לטעמי חמד אינו נופל כיום מאף אחד מהם. כשהוא מתקרב לגיל 25, זה הזמן של חמד לפרוע שטרות במדים הלאומיים. הוא משחק בליגה טובה מזו של תמוז, נמצא בכושר טוב יותר משכטר ובגיל אופטימלי יותר משל ברדה, ולכן הכול תלוי רק בו לקראת העתיד לבוא.