האבא חזר הביתה מאוחר אחרי יום עבודה מפרך.
כמו אבות רבים הוא רק רוצה לנוח ולהירגע, לראות משחק בטלוויזיה בלי שיצטרך להתמודד עם ילדים צורחים או מטלות בית שצריכות להיעשות. אבל לבסוף לאישה נמאס מה'התנהגות אחרי העבודה' שלו, ולבסוף היא קמה ועוזבת אותו. עכשיו הוא לבדו עם הילדים. וזה מה שהיה לו לומר על זה:
"יקירתי,
לפני יומיים היה לנו ריב גדול. חזרתי הביתה עייף מהעבודה. השעה הייתה 8 בערב, וכל מה שרציתי היה לשבת ולראות את המשחק.
כשראיתי אותך, הייתי תשושה ובמצב רוח רע. הילדים רבו והתינוק בכה בזמן שניסית להרדים אותו.
כל מה שאני עשיתי היה להגביר את הווליום בטלוויזיה.
'לא יהרוג אותך אם תעזור קצת ותהיה יותר מעורב בגידול הילדים' אמרת לי בכעס בזמן שהנמכת את הטלוויזיה.
עניתי בכעס: 'ביליתי את כל היום בעבודה כדי שאת תוכלי להישאר להישאר בבית ולשחק עם בית הבובות'.
הויכוח נמשך ונמשך. את בכית בגלל שהיית כעוסה ועייפה. אמרתי לך דברים אכזריים. את צעקת, ואמרת שאת לא יכולה להתמודד עם זה יותר. רצת החוצה בבכי והשארת אותי לבדי עם הילדים.
הייתי צריך להכין לילדים ארוחת ערב ולהכין אותם לשינה. יום למחרת עדיין לא חזרת והייתי צריך לבקש מהבוס שלי יום חופש כדי להישאר ולטפל בילדים.
חוויתי את התקפי העצבים והבכי.
חוויתי את זה שהייתי צריך לרוץ כל היום בלי רגע אחד פנוי, אבל לא לעשות מקלחת.
חוויתי את זה שהייתי צריך להיות כלוא בתוך הבית כל היום בלי לדבר עם מישהו מעל לגיל 10.
חוויתי את זה שלא הייתי מסוגל לשבת רגוע ליד שולחן האוכל וליהנות מארוחה בזמני הפנוי, בגלל שהייתי צריך לרדוף אחרי ילד.
חוויתי תשישות פיזית ומנטלית שכל מה שרציתי היה ללכת לישון ל 20 שעות רצופות, אבל הייתי צריך לקום 3 שעות אחרי שנרדמתי בגלל שהתינוק בכה.
חייתי שני ימים ושני לילות בנעליים שלך ואני יכול להגיד לך, אני מבין.
אני מבין את העייפות שלך.
אני מבין שלהיות אמא זו הקרבה תמידית.
אני מבין שזה מעייף יותר מאשר להיות במשרד במשך 10 שעות ולקבל החלטות פיננסיות.
אני מבין את התסכול של ויתור על קריירה וחופש כלכלי כדי שתוכלי להיות שם עבור הילדים שלך.
אני מבין את אי הודאות לגבי הבטחון הכלכלי שלך, ושאת צריכה להיות תלויה בבן הזוג שלך.
אני מבין את ההקרבות שאת עושה כשאת לא יוצאת עם חברות, עושה ספורט או ישנה כל הלילה רצוף.
אני מבין כמה קשה זה יכול להיות, להיות כלוא ולטפל בילדים בזמן שאת מרגישה שאתם מחמיצה את מה שקורה בחוץ.
אני גם מבין כשאת מתעצבנת שאמא שלי מבקרת את הדרך בה את מגדלת את הילדים שלנו, בגלל שאף אחד לא יודע מה הכי טוב לילדים כמו אמא שלהם.
אני מבין שלהיות אמא זה לשאת את העומס הכי גדול של החברה. אחד שאף אחד לא מעריך, או מתגמל.
אני כותב לך את המכתב הזה לא רק כדי להגיד לך שאני מתגעגע אלייך, אלא גם בגלל שאני לא רוצה שיעבור עוד יום בלי שאני אגיד לך:
"את אמיצה מאוד, עושה עבודה נפלאה ואני מעריץ אותך".
המכתב הפך ויראלי ובגלל סיבה טובה מאוד. הוא סוף סוף חושף גבר שטועם את הקושי שאמהות בבית עוברות. הם לוקחים אותן כמובן מאליו, אבל בתקווה שאחרי החוויה שעבר הבעל, חוויה אותה הוא משתף, הם יבינו שהם טועים וצריכים להיות אסירי תודה על כל רגע שיש להם אותן.