דויד וייה הוא אגדה ספרדית, מלך השערים של כל הזמנים של הנבחרת הוסיף היום עוד שער לאוסף.

וייה הבקיע שער נפלא עם העקב נגד אוסטרליה והראה שהוא לא שכח איך מבקיעים שערים.

וייה אומנם עובר לשחק ב MLS, אבל הוא עדיין בכושר נפלא.

הנה התמונות היפות ביותר מהשער נגד אוסטרליה:

פרסומאים ואנשי שיווק ממש פינקו אותנו הקיץ בפרסומות אדירות.

במונדיאל גדלים כוכבים ומוכתרים מלכים, והפרסומת הזאת של אדידס בהחלט תופסת את אווירת הטורניר.

פסקול הפרסומת הוא השיר של קניה ווסט God Level, ורואים בה את ליאו מסי מסמס לחברים באמצע הלילה כשהוא לא מצליח לישון.

כמובן שכל החברים של מסי מקבלים חסות מאדידס, כמו רובין ואן פרסי, דויד וייה, לואיס סוארס, דני אלבס ובסטיאן שוויינשטייגר, וכולם מתכוננים למונדיאל במקומות שונים.

צפו בפרסומת המעולה:

אומנם מוקדם לקבוע, אבל אם לשפוט על פי הגול הראשון שלו אז אפשר לומר שדויד וייה הולך להיות כוכב השנה במדי אתלטיקו מדריד.

קהל רב הגיע ללאס פאלמס לראות את דויד וייה ואתלטיקו מדריד מנצחים 0-2 את הקבוצה המקומית.

וייה בעט פעמיים לשער במחצית הראשונה, כאשר הבעיטה השנייה הלכה בטיל לחיבורים! גולאסו!

וייה הוחלף במחצית השנייה על ידי כריסטיאן רודריגז שהבקיע את השער השני לאתלטיקו מדריד.

צפו בגולאסו של דויד וייה:

קליק על הלייק ותקבלו את כל העדכונים היישר לפייסבוק שלכם

כבר שנתיים ברציפות שביום ההולדת שלי אני מוצאת סיבה להיות עצובה. כמדי שנה, בסוף חודש אפריל, אני אורזת מזוודה ונוסעת למקום בו השפה שונה, התרבות שונה, האוכל שונה ובעיקר, הפלאפון כבוי ולא יכול לקבל שיחות "מזל-טוב" מאולצות שאף פעם אין לי מושג איך מסיימים אותן.

שנה שעברה משחק חצי הגמר נפל בדיוק על תאריך היומולדת שלי, שמחתי וציפיתי ליום הולדת בלתי נשכח, ולא רק בגלל המקום אליו אני נוסעת.

שנה שעברה היה זה תורה של אמסטרדם לחגוג לי, וכשהגיע תאריך יום ההולדת פגשתי שם כמה אוהדי ברצלונה מבוליביה, שאחרי שאיחלו יום הולדת שמח והלוואי שאקבל מתנה יפה ממסי, סיפרו שיש בר נהדר בשם 'ברסה' (כן, גם שם) ושאפשר לראות שם את המשחק היום בערב.

אז אכן לשם הגעתי, לבושה בחולצת ה'דויד וייה' שלי וצעיף, מלאת ציפייה ואמונה שלמה שהשנה, שוב, אנחנו בגמר.

צ'לסי ניפצה לי את כל החלומות. במשחק מגעיל, מתבנקר ומפוחד, היא השיגה על חשבוננו ניצחון שכ"כ לא הגיע לה, ובטח שלא התואר שקטפה.

ברגעים אחדים את החיוך החליף עצב גדול, את השמחה החליף כאב שהגיע בעקבות המראות של צ'אבי יושב על הדשא, מסי עם הראש בתוך החולצה ואינייסטה בוהה עמוק באדמה ואת זר יום-ההולדת החליף צעיף ספוג דמעות שהסתיר את הפנים וגרם לעשרות הולנדים לגשת, לחבק ולהבטיח ש"לא נורא, יש את שנה הבאה".

אז שנה הבאה הגיעה, שוב יום הולדת, שוב חו"ל ושוב חצי הגמר נוחת ביום בו הגחתי לעולם. אבל השנה הייתי מעדיפה שלא.

בכל המשחקים האמנתי, בעיקר בשלבים האחרונים. אחרי משחק הבית של מילאן בסן-סירו, קיבלתי עשרות טלפונים והודעות שזהו, תם עידן ברסה, הם עפים בשמינית. לא יודעת מאיפה שאבתי את הכוחות והאמונה השלמה והאמיתית ששכנה בתוכי, כשהוצאתי את המילים האלו מפי: "תהיה רמונטדה, ברסה עולה, מוכנה להתערב על כל איבר בגוף." והיא אכן לא אכזבה, מילאן פגשה בקאמפ-נואו בברסה אחרת, ברסה שאנחנו מכירים, ברסה האמיתית. וגם כשפריז הגיעה לבקר, ההרגשה הייתה אותה הרגשה, למרות שהגומלין נגמר בתיקו והמשחק היה רווי התקפי לב וניידת שח"ל הייתה בהיכון להגיע כל רגע למטה האוהדים, ידעתי שבסוף עוד נשיר כל הדרך אל חצי הגמר.

אבל אז הגיעה ההגרלה. אני מטבעי בן-אדם שלא מאבד את האמון, בטח שלא באנשים שאני הכי אוהבת, אבל כשראיתי 'באיירן' בפתק, פתאום הריח של הסוף היה חזק מאי פעם והכנתי את עצמי גם לאופציה אחרת, אופציה בה לא ניקח חלק בגמר, אופציה שלא באה בחשבון בשום שלב בצ'מפיונס.

הפעם ארזתי לאיטליה, היה יום הולדת נפלא, אבל שוב ברצלונה תכננה לי חגיגה קצת אחרת. עם כל ההכנות והניסיונות להבין שבאיירן מינכן היא כרגע הקבוצה החזקה ביותר באירופה, וזה בכלל לא נורא להפסיד לה בחצי גמר (בטח שלא נורא כמו להפסיד לבונקרצ'לסי), לא הייתי מוכנה לאוהדים האיטלקים שארבו לי בכל פינה ושאגו בכל גול של הגרמנים, ולא הייתי מוכנה לכזו תבוסה. לתוצאה המביכה, שאני רגילה לראות רק מהצד השני של המטבע, הפעם הייתה משמעות שונה לחלוטין.

בלית ברירה חיכיתי לגומלין, ושם לא חיכתה לי בשורה משמחת יותר. ברצלונה בהרכב שני, מלאת פצועי מלחמה, יוצאת לדשא ושוב מקבלת בראש.

הפעם תגובתי הייתה שונה, למזלי הכנתי את עצמי לכוויה, אמנם לא בדרגה כזו גבוהה, אבל ידעתי שיהיה שורף. בשעה כזו נמדדים האוהדים, ואני לא יודעת מה היה לי יותר קשה – לקרוא את תגובת האוהדים שהשמיצו את טיטו ושחקניו, או לשמוע את קריאות השמחה לאיד של כל שונאי ברסה שיצאו מהחורים, שכרגיל חזרו להספיד אותה.

זה כואב, זה עוד יכאב, אבל בסוף, בחגיגות האליפות זה ישתחרר. האכזבה קיימת, אבל האהבה התחזקה. ברגעים האלה אני אוהבת את ברסה יותר, קבוצה אנושית שיודעת גם להפסיד בכבוד ולהחמיא לעומדת מולה, ויש על מה.

מגיע לבאיירן מינכן להגיע לגמר אם לא גם לקטוף את התואר, מגיע לנו לקחת לפחות אליפות ולהתחיל לעשות חושבים לקראת שנה הבאה, מגיע לי יום הולדת אחד שקט ומגיע לפפ קבוצה כזו ענקית בהמשך הקריירה שלו.

ברסה, את תמיד בלב – בכל מצב, כל תוצאה וכל רגע. ועכשיו יותר מתמיד, הלב כחול אדום.

קליק על הלייק ותקבלו את כל העדכונים היישר לפייסבוק שלכם

לא עבר זמן רב מאז שכותרות העיתונים ואתרי האינטרנט זעקו שברצלונה במשבר. כל מה שהיה צריך כדי להכריז על משבר, או בניסוח המקובל יותר "סוף עידן" היו שני הפסדים לריאל מדריד, בגביע ובליגה, וכמו כן ההפסד במשחק הראשון בסן-סירו למילאן.

כמו תמיד, הדיבורים התרכזו ברובם סביב ליאו מסי- "הוא מעולם לא כבש שער שדה מול קבוצה איטלקית", "הוא טוב רק בגלל שאינייסטה וצ'אבי טובים", "לא שחקן של משחקים גדולים" ועוד.

משחק הגומלין, שבו ברצלונה הציגה משחק הירואי והבקיעה ארבעה שערים (מתוכם שני שערי שדה של מסי כמובן) הצליח להשתיק את כל המבקרים ונתן את האות לחזרה לשגרה בכל הנוגע לאימרות שמדברות על כך שברצלונה היא הקבוצה הגדולה בכל הזמנים.

על אף שזה עלול להישמע מוזר, לדעתי ברצלונה צריכה להתמודד בשבועיים הקרובים עם מצב הרבה יותר קשה מאשר הייתה כאשר פיגרה 2:0 מול מילאן וזאת משום שככל הנראה היא תחסר את מסי.

אפשר, ואולי גם צריך, לדבר על מסי מהיום ועד עוד כמה שנים, אבל אפשר גם לספק מעט סטטיסטיקה שיכולה לשפוך אור, לפחות בכל הנוגע לשנה הנוכחית של ברצלונה. מסי הבקיע השנה ב"לה-ליגה" 43 שערים מתוך ה-90 של ברצלונה. אם המספר הזה לא מרשים אתכם מספיק אז חשוב לציין שהכובש המצטיין השני של ברצלונה הוא דויד וייה, שלא בדיוק מרבה לשחק השנה, ושמספר כיבושיו עומד על 8 בלבד. המצב לא שונה גם בליגת האלופות, שם מסי הבקיע 8 שערים מתוך  ה-17 של ברצלונה ואילו הכובש המצטיין, אם ניתן לקרוא לו כך, השני של ברצלונה במפעל זה הוא המגן ג'ורדי אלבה שהבקיע פעמיים בלבד במפעל.

אם ברצלונה הנוכחית באמת רוצה להפוך לאחת הקבוצות הגדולות בהיסטוריה של המשחק היא חייבת להוכיח שיש לה מה להציע גם כשהכוכב הגדול ביותר שלה פצוע. צפייה במשחקיה של הקבוצה גורמת לעיתים לחשוב ששחקנים כמו אלכסיס, וייה ופדרו שכחו שגם הם יכולים להבקיע גולים. אותם שחקנים שרק לפני כמה שנים הרעידו רשתות והגיעו בקלות למספר דו ספרתיים של שערים, חייבים להתחיל לאיים יותר על השער.

מסי הוא פנומן והוא גם יודע לשמור על עצמו. לא בכדי הפציעה האחרונה שלו הייתה אי שם בשנת 2009, אבל גם אותו ניתן לעצור. הדוגמא הבולטת ביותר היא במשחקים האחרונים של ריאל מדריד נגד ברצלונה שבהם ברצלונה הפסידה ומסי, גם אם כבש, נראה ברוב שלבי המשחק חסר אונים.

זה המבחן הגדול של ברצלונה ומעבר לכל הטקטיקה והאימונים יש צורך לעבוד גם בפן המנטלי, כי החלוצים של ברצלונה לא שכחו לשחק כדורגל. כל מה שהם צריכים זה ביטחון ואמונה בעצמם. אם הם יעמדו באתגר ויתנו הצגה נגד פ.ס.ז, אז הם יזכו בצדק לכל הכבוד וההערכה, אבל אם הם יתבטלו ויסתכלו אל עבר הספסל כדי לחפש את מסי, אז ככל הנראה שזלאטן וחבריו יוכלו לעזור למבקרים ולספר איך הם היו אלה שסיימו את העידן של אחת הקבוצות הגדולות בהיסטוריה של המשחק.

קליק על הלייק ותקבלו את כל העדכונים היישר לפייסבוק שלכם

ברצלונה של עידן פפ גווארדיולה אופיינה במשחק התקפה מזהיר. רבות נכתב אודות הנעת הכדור המהירה והמדויקת מרגל לרגל, תנועת השחקנים הבלתי פוסקת, הלחץ של החלק הקדמי על הכדור בזמן התקפת היריב, ויכולתה לייצר הזדמנויות הבקעה ושערים. עם כל זאת, לאורך פרקי זמן משמעותיים במהלך העונה שעברה, בארסה התקשתה למצוא את הרשת.

לא לחינם נאלץ מסי להבקיע 40 שערים בליגה. אין ספק שהעניין קשור להתפתחותו המדהימה מעונה לעונה ואולי אף בתחרות האישית עם כריסטיאנו רונאלדו, אך מעבר לסיבות אלו, פשוט כמעט אף אחד אחר לא שם גולים. ראייה נוספת לעניין היא עונת שיא הכיבושים שעבר צ'אבי. יותר ויותר פעמים הוא התחיל תנועה לעומק ע"מ לסייע בפיתרון סוגיית הרגל המסיימת. אני לא חושב שמדובר בצירוף מקרים, אלא בפיתרון בעיות תוך כדי תנועה. דוויד וייה נפצע בינואר, פדרו חווה עונה נוראית מבחינת כיבושים, ואלכסיס סאנצ'ס התאקלם טוב, נפצע, וכשחזר סבל מירידה טבעית בכושר. ססק פאברגס פתח טוב מאוד את העונה אבל נחלש בהמשך, אינייסטה אף פעם לא הצטיין בכיבוש שערים ובטח שלא בוסקטס, אז מי נותר? מסי, צ'אבי והחלוצים הצעירים קוואנקה וטאייו שלא הרעידו המוני רשתות.

בפתיחת עידן וילאנובה טרם נראה פיתרון אמיתי לבעיה זו. אמנם מסי מסוגל לחולל ניסים גם במשחקים חלשים בסטנדרטים שלו (הצמד האחרון בליגה מול אוסאסונה הוא דוגמה טובה לכך) אבל בכדי שהמכונה הקטלונית תפסיק לחרוק, לפחות עוד שחקן התקפה אחד חייב להוות איום משמעותי וקבוע על השער.

אולי יהיה זה דויד וייה המתאושש, אשר הספיק כבר לכבוש העונה. החלוץ המצוין, מלך שערי נבחרת ספרד בכל הזמנים, יכול להיות השיפור לו התקפת ברצלונה זקוקה. הוא שחקן מגוון אשר יכול לשחק באגפים ומרגיש נוח מאוד במרכז, בעמדתו הטבעית. יש לו בעיטה טובה מרחוק, יכולת כדרור גבוהה, תנועה חכמה והבנה מצוינת של המשחק הקבוצתי של בארסה. בשיאו, דויד וייה הוא לכל הפחות בין חמשת החלוצים הטובים בעולם. אין ספק ביכולותיו, השאלה, כמו תמיד בפציעות הדורשות זמן התאוששות ארוך, היא חזרתו לכושר. אם וכאשר זו תתרחש, הרי שהתקפת בארסה תזכה לשדרוג רציני.

לא מעט יטענו שהבעיות המרכזיות של ברצלונה הנוכחית לא טמונות כלל בחלק הקדמי. הנעת הכדור אשר נראתה מעט חלודה מפתיחת העונה, עתידה להשתפר ככל שהעונה תתקדם והרוטציה בהרכב תתקצר. אותו הדבר נכון גם בנוגע לכניסתם לכושר הבקעה של שחקני ההתקפה. למעשה, לא בשונה מאוד מן השנה שעברה, הבעיות העיקריות של ברצלונה נמצאות בהגנה.

ירידת הכושר של ג'רארד פיקה, אשר החלה לקראת סוף העונה שעברה, לא נראית כמאיטה לקראת עצירה. הבלם שהלך והשתפר תחת גווארדיולה משנה לשנה חווה את אחת התקופות החלשות בקריירה שלו. מאסצ'רנו כנראה כבר לא יהיה הבלם האידיאלי שהיה יכול להיות, לגבוה הוא כבר לא יגבה, ויתכן שגם את השינוי המחשבתי הדרוש במעבר מעמדת הקשר האחורי לבלם לא ישלים לחלוטין. השער הראשון במשחק הסופר-קופה האחרון נרשם על אחריותו הישירה ונבע בין השאר מבטחון יתר בטכניקה האישית ומשיקול דעת מוטעה בלקיחת סיכונים. הרחקה פשוטה של הכדור הארוך החוצה, לאחר שכבר ניצח במאבקי המיקום, הייתה מונעת את כל ההסתבכות מול היגוואין. פויול עדיין נהדר אך לא ניתן להתעלם מגילו אשר החל נותן אותותיו. הוא איבד מן המהירות שלו ונפצע לעיתים קרובות. נכון, הפציעה הנוכחית לא קשורה כלל לגיל ונגרמה מפגיעת מרפק בפניו, אך זוהי היוצאת מן הכלל בשלל פגיעותיו האחרונות.

בקיצור, ברצלונה עדיין סובלת מחוסר יציבות במרכז ההגנה. חולשה כזאת עולה בגולים. מספיק להסתכל בארבעת השערים שספגה הקבוצה בשני המשחקים האחרונים מול מדריד. אחד מקרן כשרונאלדו הקדים בנגיחה את מסצ'ראנו, אחד מתנת ואלדז, אחד נוסף באדיבות מאסצ'ראנו, ואחד מטעות של פיקה.

החולשה ההגנתית לא נעלמה מן הצוות המקצועי של ברצלונה. עדיין, למרות דיבורים רבים בתקופת חלון ההעברות, בלם נוסף לא נחת בקאמפ נואו. ההתמקדות בשוק, כנראה בעקבות מחלתו החוזרת של אריק אבידל (שבינתיים נרשם לסגל), הופנתה לטובת איוש עמדת המגן השמאלי. במהלך הקיץ הגיע המגן הצעיר והמוכשר, ג'ורדי אלבה. איכויותיו המגוונות נראו היטב במהלך היורו האחרון. אלבה ודני אלבס אמורים להתיצב בהרכב הפותח של וילאנובה ולחזק את החלק האחורי. פיתרון לבעיית הבלמים טרם נראה באופק. סונג, שהגיע מארסנל, אינו בלם טבעי, גם אם ביכולתו לשחק בתפקיד במקרה הצורך. אולי יהיה זה אנדראו פונטאס הצעיר אשר יצליח לעשות מה שמספר מחבריו לקבוצות הצעירות של בארסה עשו ולהשתלב במדי הקבוצה הבוגרת.

בשנתו הראשונה של גווארדיולה כמאמן ברצלונה הקבוצה הפסידה במשחק הליגה הראשון וסיימה בתיקו את השני. אותה עונה הסתיימה בטרבל היסטורי וזכייה בגביע העולם לקבוצות. עוזר המאמן היה טיטו וילאנובה. בתום ארבע שנותיו כראש המערכת המקצועית עמד קפטן הקבוצה לשעבר מול יציעים מלאים באיצטדיון הגדול באירופה והקשיב לקהל קורא שוב ושוב בשמו. אין אדם על פני כדור הארץ המצפה מוילאנובה להגיע לאותם הישגים כמו של פפ, זוהי ציפיה לא הוגנת, לא ריאלית. ודאי, ברצלונה תתמודד בשנותיו על כל התארים, כך היה גם לפני פפ ויהיה אחרי טיטו, אך כמות הישגים שכזו בפרק זמן כה מוגבל נראית כבלתי מתקבלת על הדעת. למרות מסי, למרות אינייסטה, למרות צ'אבי. אף על פי כן, השלד אותו ירש וילאנובה רחוק מאוד מלהיות רעוע. אמנם נדרשים מעט תיקונים וצריכות להעשות מספר התאמות, אך נראה שככל שנתקרב לחודשי ההכרעה בליגה ובאירופה, הקבוצה מצפון ספרד תציג, גם השנה, כדורגל התקפי, קבוצתי, סוחף ומהנה.

קליק על הלייק ותקבלו את כל העדכונים היישר לפייסבוק שלכם

אחד השחקנים הכי נערצים, הכי אנדרייטד והכי מהנים בכדורגל הספרדי והעולמי בכלל נעדר מן הנבחרת כבר כמעט 4 שנים ולא מוזמן יותר לסגל הספרדי. אין ויכוח לגבי יכולותיו של  השחקן הענק ראול ועל היכולת בשתי רגליו הנהדרות.

לצערו של השחקן הדגול יכולתו הנהדרת לא הצליחה להביא את התארים שציפו ממנו בנבחרת, על אחת כמה וכמה כשנבחרת זוכה בתארים (אלופת אירופה ואלופת העולם) בלעדיו! אז למה אנחנו כן צריכים לראות את אותו "ראולוזר" באליפות אירופה בקיץ הקרוב?

נתחיל מהסוף. ראול מחזיק במספר תארים אישיים נהדרים – הכובש המוביל של ליגת האלופות בכל הזמנים (71), מלך השערים של ריאל מדריד בכל הזמנים (309), הכובש מספר 2 אי פעם בליגה הספרדית וכמובן שיאן ההופעות של ריאל מדריד עם 550 הופעות במדים של הבלנקוס. בל נשכח את מספר התארים הרב להם זכה במדים הלבנים של הקבוצה ממדריד.

אך למרות אין ספור התארים האישיים והקבוצתיים, לא הצליח ראול להביא את התארים הכי חשובים לאומה הספרדית. החמצה שסחב איתו כל השנים והתארים היחידים שבהם לא זכה מעולם. כיום במדים של שאלקה הגרמנית ראול מציג יכולת נהדרת ואחראי לא מעט לעובדה שקבוצתו מדורגת במעלה הטבלה וממוקמת מצוין בהמשך המאבק על אליפות הבונסליגה.

לאחרונה קמו קולות רבים להחזרתו של ראול לנבחרת הספרדית גם בגלל יכולתו וכמובן לאור פציעתו של חלוץ ברצלונה דויד וייה. האחרון צפוי להחלים מהפציעה הקשה אותה ספג לאחרונה ואולי להיות כשיר לאליפות אירופה בקיץ אבל בנבחרת אדומה-צהובה לא לוקחים סיכונים והתקשורת כבר התחילה להריץ את הקמפיין התורן שלה: החזרת ראול לנבחרת!

למה לא להחזיר את ראול בנבחרת

"ראולוזר" – הכינוי לו זכה במדי הנבחרת. לצערנו כל זמן שראול המחונן היה חלק מהנבחרת הנהדרת הזו הם לא הצליחו לזכות בתארים. יצא המזל והגיע המאמן המעולה – ויסנטה דל בוסקה להצעיד את הנבחרת. דל בוסקה החליט על הצערת הנבחרת ועל כך ראול שילם את המחיר. מה שקרה מאז בנבחרת כולנו יודעים.

חלוצים שתמיד חסו בצילו פתאום קיבלו את אור הזרקורים ואת ההזדמנות שכל כך חיכו לה והרשימה לא קצרה, בין השמות שמככבים אפשר למצוא את החלוצים הטובים שיש ל-לה ליגה להציע: פרננדו יורנטה (אתלטיקו בילבאו), פדרו (ברצלונה), רוברטו סולדאדו (ולנסיה), אלברו נגרדו (סביליה), אדריאן לופס (אתלטיקו מדריד). רובם צעירים שעתידם עוד לפניהם. טורניר כמו אליפות אירופה בהחלט יכול לתת להם זינוק משמעותי במדים של קבוצתם בעונה הבאה.

 למה כן להחזיר את ראול בנבחרת

למרות הלוזריות בנבחרת אי אפשר לשכוח שראול הוא אחד הסמלים הכי גדולים של ספרד אי פעם. האיש שתמיד נמצא במקום הנכון, בזמן הנכון. לא משנה באיזה גיל, לא משנה באיזה מדים. תמיד יש על מי לסמוך בהתקפה. גם היום בכושרו הנוכחי הוא אחד החלוצים הכי טובים שיש ליבשת להציע. הבייבי פייס האלגנט שרוצה תואר בינלאומי אחד שיהיה חתום על שמו. ולמי אם לא לראול מגיע הכבוד לזכות בו?

אבל עם כל הכבוד לראול אין סיבה להחזיר אותו לסגל. הוא עשה את שלו והגיע הזמן להמשיך הלאה. כל האחרים לא פחות טובים ואולי אף יותר. לפי איך שזה נראה, אין סיבה טובה לחזור אחורה, או שאולי הפעם כן?

בואו להיות חברים שלנו בפייסבוק