הסיפור של ג'ו קול שונה מהעלילה המוכרת לנו מהכדורגל העולמי והישראלי, על שחקן מוכשר שהתהילה עלתה לו לראש והרסה לו את הקריירה. במקרה הזה, בדומה למייקל אוון, הכול נופל על חוסר מזל של פציעות קשות שלאט לאט גורמות לשחקן לדעוך עד שהוא בגדר של חצי נעלם.
ג'ו קול גדל בווסטהאם ובגיל 17 ערך את הופעת הבכורה שלו בקבוצה הבוגרת. אייל ברקוביץ', שהיה באותה תקופה שחקן "הפטישים" שיבח אותו ואמר: "באימונים רק ג'ואי קול הצליח לעבור את ריו פרדיננד". בין היתר קול גם צחצח לברקוביץ' את הנעליים, כנהוג במועדון המזרח לונדוני. עם הזמן הוא קיבל מקום בהרכב וכשהקבוצה ירדה לליגת המשנה עבר לצ'לסי של אברמוביץ' תמורת 6.6 מיליון פאונד. מאמנה אז, ראניירי, ראה בו שחקן מהיר, טכני, עם בעיטה טובה ופוטנציאל ליכולת כיבוש גבוהה. בהמשך זה גם מה שקרה. עונת 2003-2004 הייתה הראשונה של קול בצ'לסי וגם החלשה מכולן. שער בודד ב-35 משחקים לא הצדיק את הקנייה שלו וכמות הדשא ראה. אולי השיטה ההגנתית של ראניירי סרסה שחקן עם אופי התקפי כל כך מובהק כמו של הקשר.
בסיום קמפיין ללא תואר עשה אברמוביץ' את מה שהוא תמיד עשה למאמן שהביא כאלה תוצאות – פיטר אותו. מוריניו הצבעוני ומלא האגו החליף אותו. הפעם לקול שוב הדברים לא הלכו, אלא שבניגוד לתקופה עם ראיינרי אצל הפורטוגלי קול מיעט לשחק. הוא כבר שקל לעזוב לטוטנהאם בינואר, עד שהדברים התחילו להשתנות. אריאן רובן נפצע, והאנגלי הצעיר קיבל הזדמנות להוכיח את עצמו באחת הקבוצות הטובות בעולם, תחת מאמן באותו סדר גודל. הפעם הוא לקח את ההזדמנות בשתי הידיים (והרגליים) וסיים את העונה עם שמונה שערי ליגה ועם חלק חשוב בזכייה באליפות הראשונה של צ'לסי מזה חמישים שנה. כצפוי, גם הזימון לנבחרת האנגלית הגיע ושם קול המשיך לתת תפוקה במשחקי מוקדמות המונדיאל. "אני חי בחלום" אמר הקשר.
שנה לאחר מכן הקשר לא הוביל את צ'לסי לאליפות, אבל זכה איתה בגביע האנגלי וסיפק יכולת טובה. הקשר הסילוני נמוך הקומה היה זן נדיר בנוף הקיצונים האנגלים שלרוב התמחו בהגבהות ולחימה. קול כידרר נהדר, עבר שחקנים, הבקיע הרבה והוסיף מימד ווירטואוזי וטכני לצ'לסי האפורה והטקטית. אלא שלכל דבר טוב יש סוף. בעונת 2006-2007 קול סבל מפציעה קשה שהשביתה אותו לתקופה ארוכה. רק שלושה עשר משחקי ליגה הוא רשם תחת השם שלו. תחילת הסוף אם תרצו.
בתחילת עונת 2007-2008 ז'וז'ה מוריניו פוטר ואברם גרנט מונה למאמן הקבוצה באופן מפתיע, או שלא. גרנט נתן לקול חופש על המגרש שמוריניו לא הרשה והקשר חזר לפרוח. לצערם של הצמד, קול מבחינת דקות המשחק וגרנט מבחינת הלוטו בו זכה, המאמן פוטר בסיום אותה עונה. הפציעות שוב נתנו את אותותיהם והפעם קול שילם מחיר לטווח הארוך. המהירות, שהייתה הנשק הגדול שלו, נפגעה בצורה נכרת. קול כבר לא יכול היה לעבור שחקנים מכל אגף במגרש וללהטט כל הדרך אל השער. צריך לזכור שמהירות היא תכונה חשובה מאין כמוה לליגה קצבית ופיזית כמו הפריימיר ליג. בצ'לסי כבר לא היה לו מקום.
למרות הכרסום ביכולתו, לקול עדיין היה מעמד של שחקן מעולה באנגליה וליברפול קיבלה אותו בחינם. במקום להיות הגניבה הגדולה של חלון ההעברות הקיצי של עונת 2010-2011 קול הפך לפלופ. אוהדי ליברפול התאכזבו קשות (והם רגילים לאכזבות) ואוהדי ארסנל שמחו שבסופו של דבר הוא בחר בקבוצה של רוי הודג'סון ולא שלהם. ההידרדרות לא נעצרה שם והקשר, פעם שחקן ברמה כמעט עולמית, מצא את עצמו בליל הצרפתית. גם שם הוא לא הצליח לחזור לעצמו וכבש ארבעה שערים בכל עונה. תקופה קצרה ונוספת בליברפול שוב העלתה חרס עד שהפטישים הרימו את הכפפה בינואר האחרון והחזירו אליהם את השחקן שגדל אצלם. אין קבוצה שפחות מתאימה לקול מאשר ווסטהאם של סם אלרדייס. כדורים ארוכים ומשחק אגרסיבי אלו לא התכונות של קבוצה שבה קול יכול להביא לידי ביטוי את היכולות שלו. מאז המעבר הוא מיעט לשחקן, מיעט לתרום ואין זכר לשחקן הנהדר שהיה. תהילת העולם לה זכה חלפה מזמן. נשאר רק קשר שאוטוטו סוגר 32 סתווים, שמעריציו איבדו בו עניין. אלא שהאשמה לו עליו.