תגית: israsport

צבוע.

אני אדם צבוע.

אבא שלי תמיד רצה ג'יפ. כשהיינו ילדים הוא רצה בלייזר, כמו של צ'אק נוריס ב"ווקר", אבל לא היה מספיק כסף כדי לקנות ולתדלק דבר כזה.

לאבא שלי יש הרבה סבלנות.

כמה סבלנות?

כמה שצריך. 20 שנה.

בתחילת השנה, קצת לפני שנכנס לניתוח ערמונית הגיע זמן הג'יפ.

הגיע הזמן לחדש חוזה ליסינג על הרכבים בעבודה ואבא שלי הקים קואליציה והציג התכנות וכדאות כלכלית לרכישת ג'יפיי מיצובישי לחברה.

פועל יוצא של התהליך – פרוספקטים של הג'יפ מכסים את המושב האחורי של הפאסאט.

בפעם הראשונה שנתקלתי בפרוספקט, התמלאתי ביקורת מהולה בציניות.

בשביל מה אתה צריך ג'יפ? אפשר לחשוב כמה שטח אתה עושה ?

בשביל הפקקים, הא?

זה לא רכב בטיחותי למרות הגודל שלו!

תראה כמה הוא מזהם, הצבעתי על מד זיהום האוויר שבתחתית הפרוספקט, מד שמצביע על 13 יחידות אדומות כדם מתוך 16.

אבא כעס, קצת נעלב, אבל יום לפני שנכנס לניתוח חיכה לו בחנייה ג'יפ מיצובישי אאוטלנדר אפור שחור עם 0 ק"מ.

בקצת יותר מחצי שנה שחלפה מאז, נסעתי איתו בעיקר לסבתא, תמיד ליד הנהג, תמיד מציק לו, מזהם , קראתי לו.

עד סוף השבוע האחרון.

הם בחו"ל אבא ואימא, הג'יפ איתי , יום וחצי לקח לי להתרגל אליו .עכשיו אי אפשר להפריד בינינו. מזמן לא נהנתי כך מנסיעה להורים של כרמית.

תחושת גבר קשוח ואמיד מלווה אותי כשאני מטפס אליו, בוהה במראות שנפתחות ונסגרות בהתאם ללחיצה על השלט, כובש מדרכות, רומס חצץ. אני רוכב עז מבט על סוס יפני אצילי.

התמכרתי.

חושב איך ומתי אצליח לרכוש אחד כזה.

חולם. הוזה.

ג'יפ. רוצה.

ביום שלישי קיבלתי טלפון מרותם.

בצהריים דיברתי עם רועי.

אחרי הצהריים עברתי על כל מדורי הספורט באינטרנט.

בערב נכנסתי לפורום ומאז אני מרענן בקצב של ארבע פעמים ביום , מחכה לשמוע את האישור הרשמי.

שיאשר כבר את בואו, לשמוע שחתם.אצלנו.בחולון.

מריח את הכותרות.

מתרגש מהאפשרויות.מפנטז על החתמות, גביעים, אליפויות .

לוחש בשקט "שושלות".

ברור לי שזה לא משהו שאנחנו צריכים,.

יודע שכמו שיבוא כך הוא גם יכול להיעלם

יודע שהוא מזהם.

צבוע.

אני אדם צבוע.

ופיני גרשון הוא הג'יפ שלי.

בחזרה לעמוד הבית קליק על אתר ספורט

תארו לכם ליגה ללא מכבי תל אביב. תארו לכם ליגה שאין בה משחקים שנגמרים ב – 48 הפרש. תארו לכם ליגה שבה כל קבוצה יכולה לנצח כל קבוצה.

בתחילת העונה איימו מכבי תל אביב שאם לא יבוטל הפיינל פור הם ישקלו לא לשחק בליגת העל, ובמקום ילכו לשחק בליגה האדריאטית. ואני אומר, למה לא? שילכו לשחק בליגה האדריאטית. כך תהיה ליגה שקולה, מותחת ומעניינת סוף סוף.

נכון, חלקכם תגידו שמכבי תל אביב הפסידה שתיים מתוך שלוש האליפויות האחרונות. הכל נכון, אבל חשוב לזכור שמכבי תל אביב הפסידה את האליפויות הללו בשיטת הפיינל פור, ולא בסדרה כמו בכל מקום אחר בעולם.

משחק כדורסל טוב ומעניין בנוי על יריבויות, רק שלצערנו יריבויות אלה אינן קיימות כבר. יש יריבויות כמו הפועל ירושלים מול מכבי תל אביב, אבל בדר"כ המשחקים נגמרים ב – 20 הפרש למכבי, ואם שתיהן היו נפגשות בסדרת גמר אני מבטיח לכם שמכבי תל אביב הייתה מנצחת 3:0 בלי יותר מידי מאמץ.
הפסד אחד של מכבי תל אביב לבני השרון לא מעיד על שום דבר. כמו שקופמן נוהג לומר, היוצא מן הכלל אינו מעיד על הכלל. אוי כמה שהוא צודק…אז מכבי הפסידה משחק אחד לבני השרון, ביג דיל…סביר להניח שאם ארז כץ היה פצוע, אז גם את המשחק הזה מכבי תל אביב הייתה מנצחת. לא בגלל שארז כץ הוא שחקן שמנצח משחקים, אלא בגלל שארז כץ הוא שחקן שמנצח את מכבי תל אביב (11 ניצחונות על מכבי תל אביב, 9 עם בני השרון, 2 עם הפועל ירושלים).

אתמול התקיים משחק בין הפועל חולון להפועל ירושלים (זו היריבות הכי צמודה שעדיין קיימת) וקיבלנו הוכחה לאיזו ליגה מצוינת ומותחת יכולה להיות לנו. נכון שהרמה לא הייתה מאוד גבוהה, אבל המשחק היה חם, הקהל של חולון לא הפסיק לעודד (הקהל של ירושלים יצא במהלך הרבע השני כאות מחאה נגד השוטרים שעצרו אוהד של ירושלים) וראינו שגם קבוצת תחתית עם תקציב נמוך יכולה לנצח קבוצת צמרת כמו ירושלים. ולא, את מכבי תל אביב הם לא יכולים לנצח. כי למכבי תל אביב, חוץ מתקציב ענק, יש את אפקט ההרתעה. אפקט ההרתעה הזה יוצר יתרון של 15 נקודות עוד לפני שהמשחק התחיל. להפועל ירושלים אין את האפקט הזה, וזה הבדל גדול מאוד בין הקבוצות. יותר מזה, אפקט ההרתעה הזה פועל גם על הפועל ירושלים, מי שאמורה לעמוד גאה מול אימפריית המכביזם.

אז מה עדיף? לראות את מכבי תל אביב משחקת מצוין ומנצחת ב – 30 הפרש כל משחק או לראות משחק ברמה בינונית בין ברק נתניה לאשקלון שנגמר בסל בשנייה האחרונה? הליגה הזו זקוקה לתרופה, לסדרה וליריבות. כל עוד מכבי תל אביב משחקת בליגה זה לא יקרה. ושלא תבינו לא נכון, אני לא מאשים את מכבי, אבל הפיתרון לליגה טובה ומותחת הוא שמכבי תל אביב תחליט לפרוש ממנה.

לטור זרים לכדורסל
לטורים נוספים בקטגורית כדורסל ישראלי
בחזרה לעמוד הבית – קליק על אתר הספורט

ב- 17.11.2010, במהלך משחק ידידות של נבחרת ישראל הצעירה (עד גיל 21) מול הנבחרת המקבילה של בלארוס, לעיני כ-200 צופים בלבד באצטדיון הסופרלנד בראשון לציון, התחוללה התפתחות שקטה אך משמעותית בהיסטוריה של הכדורגל הישראלי כאשר בפעם הראשונה פתחו 5 שחקנים המשתייכים למגזר הערבי (סארי פאלח (19), טאלב טוואחה (18), חסן אבו זייד (19), מוחמד כליבאת (20), ופיראס מוגרבי (19) ועוד 2 שחקנים שותפו כמחליפים במהלך המשחק (מרואן קבהא (19) ושעבאן שאדי (18)) בהרכבה של נבחרת לאומית המייצגת את הכדורגל הישראלי.

אמנם, זה נכון כי מדובר במשחק ידידותי של נבחרת ישראל הצעירה ולא הבוגרת, אך העובדה כי זה קרה במשחק רשמי של נבחרת ישראלית בכדורגל וכי אלו הם רק חלק משורה של שחקני דור העתיד בני המיעוטים שכבר בולטים בכדורגל הישראלי (כמו למשל: בירם כיאל, עלי עותמאן, ביבראס נאתכו, מוחמד גדיר, ויאם עמאשה, הישאם כיואן, ויקטור מרעי ועוד), מעידה בבירור על השינוי ההיסטורי המשמעותי המתחולל כיום בהשתלבותם של ערביי ישראל בהיסטוריה של הכדורגל הישראלי.

בחודש אפריל הקרוב, תחגוג נבחרת ישראל 80 שנות פעילות, ועולה השאלה כיצד ניתן לאפיין את השתלבותם של ערביי ישראל בהיסטוריה של הכדורגל הישראלי מאז הקמתה של נבחרת ארץ-ישראלית (לימים, נבחרת ישראל) ועד עצם היום הזה. לשם התמודדות עם שאלה זו, נסקר בקצרה את נקודות ציון הדרך של ערביי ישראל בכדורגל הישראלי, החל מבראשית: הנידוי המוחלט של ערביי ישראל בכדורגל הישראלי (1931– 1976), דרך הנורמליזציה: השתלבותם האינדיבידואלית של ערביי ישראל בכדורגל הישראלי (1976 – 1996), ועד השותפות המלאה: השתלבותם המוחלטת של ערביי ישראל בכדורגל הישראלי (1996 – ואילך), שאת נקודת השיא שלה עד כה ניתן לראות במשחק המדובר של נבחרת ישראל הצעירה ב- 17.11.2010.

בראשית: הנידוי המוחלט של ערביי ישראל בכדורגל הישראלי (1931– 1976)

חשוב לציין, כי ההיסטוריה של נבחרת ישראל בכדורגל החלה עוד בימים שקדמו להקמת מדינת ישראל. עוד תחת שלטונה של בריטניה (ששלטה בארץ ישראל עד שנת 1948), נציגי שלטון המנדט הבריטי היו בעלי מודעות לספורט והקימו את ליגת הכדורגל הראשונה בארץ. לראייה, ארץ ישראל התקבלה כחברה בפיפ"א (FIFA) כבר בשנת 1929. שנתיים לאחר מכן (1931), הוקמה נבחרת ראשונה שייצגה את ארץ ישראל-פלשתינה (למרות שלא הייתה מדינה ריבונית, וברבות הימים הפכה נבחרת זו לנבחרת ישראל בכדורגל), שקיימה את משחקיה הראשונים בהיסטוריה במסגרת מסע משחקים שערכה הנבחרת בעיר קהיר, מצרים, באפריל אותה השנה.

השלטונות הבריטיים שלחו למסע המשחקים במצרים נבחרת בעלת סגל של 17 שחקנים, שהורכבה משישה יהודים, וערבי אחד. לאחר חזרתה של הנבחרת לארץ ישראל בתום המסע, החלו ראשי התאחדות ארץ ישראל/פלשתינה לכדורגל (לימים, ההתאחדות לכדורגל בישראל) לפעול נמרצות למען הקמתה של נבחרת ארץ ישראלית שתורכב אך ורק משחקנים יהודים. שאיפה זו נשאה פרי לאחר שלוש שנים במשחקי המוקדמות למונדיאל (1934), שנחשב לטורניר הרשמי הראשון של נבחרת ארץ ישראל/פלשתינה, כאשר הנבחרת הורכבה אך ורק משחקנים יהודים.

מצב זה, בו הנבחרת הלאומית של ישראל משחקת אך ורק עם שחקנים יהודים המשיך להתקיים גם לאחר הקמתה של מדינת ישראל (1948), ובמשך למעלה מארבעים השנה הבאות, עד אולימפיאדת מונטריאול בשנת 1976, כפי שנראה להלן.

הנורמליזציה: השתלבותם האינדיבידואלית של ערביי ישראל בכדורגל הישראלי (1976 – 1996)

הטורניר הגדול האחרון בו נבחרת ישראל בכדורגל השתתפה היה אולימפיאדת מונטריאול, קנדה, בקיץ שנת 1976. הנבחרת שהגיעה באותה האולימפיאדה לרבע גמר (אך הודחה על ידי ברזיל, 4-1), כללה בסגל לראשונה מזה 42 שנים קשר- חלוץ מקבוצת הפועל תל – אביב, בשם ריפעת טורק, שהיה לכדורגלן הערבי – ישראלי הראשון שרשם על שמו הופעה בין לאומית במדי נבחרת ישראל (ב- 23.07.1976) אל ריפעת טורק, שהמשיך לשחק בעשר השנים הבאות ורשם במדי הנבחרת 32 הופעות, הצטרף בתחילת שנות ה- 80', חלוץ צעיר בשם זאהי ארמלי, שהפך לכובש הערבי – ישראלי הראשון במדיה של נבחרת ישראל במשחק מול נבחרת אורוגוואי (שנערך ב- 26.09.1983). שני השחקנים הללו המשיכו ביחד לשחק במדיה של נבחרת ישראל עד שנת 1986, היו לכוכבים בקבוצותיהם (הפועל תל אביב ומכבי חיפה), ונחשבו למודל של הצלחה אישית וספורטיבית בקרב ציבור המגזר בישראל.

יחד עם זאת, עם ירידתם ממרכז הבמה של ארמלי וטורק בכדורגל הישראלי, נוצר חלל עמוק וחלה נסיגה בייצוג של שחקני המגזר הערבי בנבחרת ישראל בשנות ה- 90 המוקדמות, כאשר רק שחקן אחד, מגן הפועל תל אביב דאז בשם אחמד מוסה, ייצג את המגזר הערבי בנבחרת ישראל כשרשם על שמו שתי הופעות בינלאומיות בלבד. מצב זה נמשך עד 1996, עת שהתחולל השינוי בכדורגל הישראלי, כפי שנראה להלן.

השותפות המלאה: השתלבותם המוחלטת של ערביי ישראל בכדורגל הישראלי (1996 – ואילך)

עם פתיחתה של עונת הכדורגל בישראל בקיץ 1995-1996, התרחשה לה היסטוריה משמעותית בליגת הכדורגל הבכירה בארץ (אז נקראה הליגה הלאומית) בפרט ובכדורגל הישראלי ככלל. לאחר שסיימה במקום הראשון בליגה הארצית (הליגה השנייה דאז), הייתה זו הפועל טייבה לקבוצה הראשונה מן המגזר הערבי שהעפילה לליגה הראשונה בישראל.
אמנם, הקבוצה ירדה ליגה כבר אחרי אותה עונה, אך היא פתחה את הדרך לקבוצות המגזר הערבי להשתתף בליגה הבכירה של ישראל. במקביל, גל חדש של שחקנים מהמגזר הערבי בישראל החל לצמוח לקראת סוף שנות ה- 90', כאשר מגן-קשר הפועל פתח תיקווה בשם וליד באדיר ערך את משחק הבכורה בנבחרת (ב-05.08.1997), והמגן השמאלי ממכבי חיפה נג'ואן גרייב הצטרף אליו בייצוג המגזר הערבי בסגל הנבחרת (ערך את הבכורה בנבחרת ב- 18.03.1998). שני השחקנים הללו, באדיר וגרייב, היו גם השחקנים הראשונים אי פעם מהמגזר הערבי בישראל שיצאו לשחק מחוץ לישראל: באדיר חתם בוימבלדון (1999-2000), וגרייב באסטון וילה (1999-2001), שתי קבוצות ששיחקו בליגה האנגלית הבכירה. החל מסוף שנות ה-90', ולאורך תחילת שנות ה- 2000, וליד באדיר קנה לו מקום של קבע בהרכבה של הנבחרת הלאומית של ישראל, ואליו הצטרף נציג נוסף לסגל הנבחרת (ב- 21.08.2002), מגן ימני מקבוצת הפועל פתח-תיקווה, בשם עבד רבאח. בסיומה של עונת הכדורגל 2002-2003, שתי קבוצות מהמגזר הערבי בישראל (מכבי אח"י נצרת ואיחוד בני סכנין) עלו מהליגה השנייה (ליגה לאומית), ובפעם הראשונה שיחקו במקביל שתי קבוצות של המגזר הערבי במסגרת הליגה הראשונה (ליגת העל) בישראל. למעט חלק מאוהדי בית"ר ירושלים הידועים בדעתם הקיצונית כנגד השתלבותן, ניתן לומר כי הקבוצות זכו לסימפטיה רבה בקרב כלל הציבור היהודי.

בעונתה הראשונה בליגת העל, זכתה קבוצת בני סכנין בגביע המדינה (לאחר ניצחון בגמר על הפועל חיפה, 1-4), והייתה לקבוצה הערבית הראשונה בישראל שזכתה בתואר כלשהו. בעונה שלאחר מכן (2004-2005), שיחקה קבוצת המגזר הערבי של בני סכנין כמחזיקת גביע המדינה וכנציגת ישראל במסגרת מוקדמות גביע אופ"א, אך הודחה בסופו של דבר על ידי ניוקאסל יונייטד האנגלית בסיכום שני המשחקים.
זו למעשה הייתה הבמה לצמיחת דור הזהב של ערביי ישראל בכדורגל הישראלי החל מאמצע העשור הראשון של המאה ה- 21. בחודש פברואר 2005, ערכה נבחרת ישראל שני משחקים ביתיים חשובים נגד נבחרת אירלנד ונבחרת צרפת. במשחק הראשון, עבאס סואן כבש שער שוויון בבעיטה מרחוק בדקה ה – 90 ונהפך ליקיר האוהדים, ואילו במשחק השני היה זה וואליד באדיר שכבש את השוויון לישראל.

לצד השמחה והפרגון הגדול לצמד, ותקווה ששערי השוויון יגבירו את הדו-קיום, עדיין שררה מתיחות בעקבות פרשת המשחק באצטדיון טדי נגד קרואטיה (9.2.2005), שם אוהדי בית"ר שרקו בוז לעבאס סואן, קשר הנבחרת וקבוצת בני סכנין, כל פעם שנגע בכדור. מלבד אפיזודה חד פעמית ויוצאת מן הכלל שכזו במשחק של הנבחרת, ניתן לומר כי בתקופה הנדונה הכדורגל הישראלי מתנהל כמו חברה שוויונית, שמתגמלת את חבריה על פי האיכויות שלהם, בלי להתחשב כלל בדת או/ו מוצא. לראייה, בעונת 2007-2008, הפועל תל אביב מינתה בלי שום התלבטות גזענית את וואליד באדיר, שחקנה הערבי – ישראלי, לתפקיד קפטן הקבוצה. זאת ועוד, בספטמבר 2009, שיחקו שלושה שחקנים ערבים – ישראלים בהרכבה של מכבי חיפה (מוחמד גאדיר, עלי עות'מן ובירם כיאל) במשחק הפתיחה של הקבוצה בליגת האלופות שנערך על אדמת גרמניה מול קבוצת באיירן מינכן.

כמו כן, מאז שנת 2005, הייצוג של המגזר הערבי בישראל בנבחרת הלאומית של ישראל הולך וגדל (סלים טועמה, ביראם כיאל, ביבראס נתכו, ועלי עות'מאן), וכפי שראינו במשחקה של הנבחרת הצעירה מול בלארוס (17.11.2010), בו שותפו כאמור 7 שחקנים ערבים – ישראלים, אפשר לצפות כי רמת הייצוג של ערביי ישראל בנבחרת ישראל הבוגרת רק תלך ותגדל ותשבור שיאים חדשים בהיסטוריה של הכדורגל הישראלי.  מה אתם חושבים על התופעה ההולכת וגודלת מול עינינו?

לטורים נוספים בקטגורית כדורגל ישראלי
בחזרה לעמוד הבית – קליק על אתר הספורט

ההכנות לעונת הכדורסל בעיצומן, ועדיין לא ברור איך מכבי תל אביב תיראה. דבר אחר ברור, מכבי תל אביב בנתה קבוצה על מנת לקחת את האליפות בארץ ולא כדי להגיע לשלבים הגבוהים של היורוליג. קבוצה עם סנטר אחד, שיכול לשחק כ – 20 דקות בערב לא תוכל להגיע לשלבים האחרונים של היורוליג.

לאחר שמכבי הפסידה 2 מתוך 3 האליפויות האחרונות בארץ והרגישה שהקהל המכביסטי האדוק מתחיל להתרחק, ולמעשה היא כבר לא נחשבת ל"קבוצה של המדינה" (כפי שבתקשורת אוהבים לכנות אותה) החליטו בהנהלה להפוך את הקבוצה ליותר ישראלית, והחזירו את ליאור אליהו וטל בורשטיין לאחר ניסיון ספרדי מוצלח יותר או פחות, החתימו גם את אלישי כדיר שלקח להם את האליפות במדי גליל גלבוע, וסגרו סגל ישראלי מצוין אשר כולל גם את דיוויד בלו (בלות'נטאל לשעבר), גיא פניני שמשנה לשנה משתפר וגם השנה צפוי להיות שחקן חמישייה אשר יציק ויצבוט ליריבות, יניב גרין, אשר לא ברור מה מצבו הבריאותי, אבל הוא יוכל לתת דקות טובות בליגה אם אכן יהיה בריא, וכמובן דרק שארפ הבלתי נגמר.

בגזרת הזרים החתימה מכבי תל אביב את ג'רמי פארגו המצוין, אשר היה אחד השחקנים הבולטים שנה שעברה במדי גליל גלבוע, השאירה את דורון פרקינס וצ'אק אידסון לעונה נוספת, ריצ'ארד הנדריקס חתם גם הוא לאחר עונה מצוינת במדי גראנדה הספרדית שם העמיד ממוצעים של 13.1 נקודות, 6.9 ריבאונדים ו – 1.4 חסימות למשחק. כמו כן, החתימה מכבי את ג'ף פוט הצעיר אשר מגיע הישר ממכללת קורנל, שם הגיע עימה בעונתו האחרונה לשלב ה – סוויט 16 בטורניר המכללות, וכמובן ההחתמה המרשימה של מכבי תל אביב היא סופוקליס שחורציאניטיס הידוע בכינוי "בייבי שאק", אשר מגיע מעונה בינונית באולימפיאקוס.

איפה הסנטר הנוסף?

מכבי בנו קבוצה של פורוורדים שמותאמת לליגה הישראלית, וגם אם היא לא תיקח את האליפות השנה, את הליגה היא תדרוס, שלא כמו בשנים האחרונות כאשר היא הפסידה מספר משחקים במהלך העונה הרגילה. הסגל הישראלי המצוין שיש לה, בתוספת זרים חזקים יחסית לליגה נותנים לה יתרון יותר גדול משנים עברו, ולמשחק האליפות היא אמורה להגיע בקלות.

אבל מה עם היורוליג?

מדברים במכבי תל אביב על החתמות של מספר שחקנים נוספים, אבל משום מה הם מדברים רק על גארדים. זה אומר לי שהם לא בונים קבוצה ליורוליג, כי עם סופוקליס שחורציאניטיס, יניב גרין מרותך, אלישי כדיר חסר ניסיון וריצ'ארד הנדריקס שהוא לא בדיוק סנטר אין למכבי תל אביב מה לחפש מול קבוצות כמו ריאל מדריד, אולימפיאקוס, פנאתנייקוס, ברצלונה, קאחה לבוראל, צסקא מוסקבה ושאר אריות הכדורסל האירופאי.

תמיד יש את ההרגשה שמכבי תל אביב מעדיפה לא לעלות שלב ביורוליג מאשר להפסיד אליפות בארץ, בניית הקבוצה השנה מוכיחה את הטענה הזו במיוחד. מכבי תל אביב בנתה קבוצה לליגה הישראלית על מנת לדרוס את הליגה ולהזכיר לכולם שאולי הם הפסידו 2 מתוך 3 האליפויות האחרונות, אבל שלא ישכחו מי היא אימפריית הכדורסל בישראל. אבל אם מכבי תל אביב לא תעלה משלב הבתים ביורוליג – למרות שיש לה בית יחסית קל, או אם היא תעוף בשלב הטופ 16? האם הקהל יקבל זאת בהבנה? או ששוב האדמה מתחת לרגליו של דיוייד בלאט תרעד?

אין ספק שמכבי תל אביב היא הפייבוריטית הגדולה לזכייה באליפות השנה, כמ בכל שנה בעצם, אך אל לה לשכוח שהמאמן שלקח ממנה את האליפות לפני שנה, עודד קטש, בנה קבוצה לא רעה בכלל בירושלים, ומה יקרה אם גם השנה מכבי תל אביב לא תיקח את אליפות הליגה? האם הצביון הישראלי שכל כך היה חשוב להנהלה ירד לטמיון, האם יאשימו את דיוויד בלאט בבחירת זרים לא טובים?

עונה מעניינת הולכת להיות עבור אוהדי מכבי תל אביב, ואם אתם שואלים אותי, מעניינת היא תהיה, ולא במובן החיובי.

לטורים נוספים בקטגורית כדורסל ישראלי
בחזרה לעמוד הבית – קליק על אתר הספורט

כמו כל בוקר בדרכי לעבודה קראתי את מדור הספורט של עיתון "ישראל היום", עיתון מכובד, עם מדור ספורט עשיר ומושקע, שטובי עיתונאי הספורט כותבים בו. אך היום מופיע טור של אלי סהר שהצליח להרגיז אותי במיוחד. הטור של אלי סהר היה צריך להופיע בעיתון "איראן היום" ולא ב – "ישראל היום", כי בישראל, היום, יש גם אנשים שלא מאמינים באלוהים ולא שומרים על מה ששמרו "אבות אבותינו בארץ לא להם" לפי מילותיו של סהר.

הטור של אלי סהר נכתב בתגובה לטורים של משה שיינמן ואמיר אפרת שנכתבו אתמול במוסף הספורט של "ידיעות אחרונות".
אפרת ושיינמן הגנו בטורים שלהם על יובל שפונגין ששיחק ביום הכיפורים במסגרת הליגה הקפריסאית בקבוצתו אמוניה ניקוסיה. אפרת כתב שלאף אחד לא אכפת מה יובל שפונגין עושה במשך 364 ימים בשנה אבל משום אילצו אותו לשחק ביום הכיפורים הדביקו לו כאן כתם שילווה אותו לכל החיים. מה שנכון נכון. על יובל שפונגין מודבק עכשיו כתם הכפייה הדתית של אלי ישי, אלי סהר ושאר הפרימיטיביים שחושבים שמה שטוב להם, טוב גם לנו.

שיינמן רשם בטור של אתמול ב"ידיעות אחרונות" ששפונגין לא מייצג את ישראל, אלא רק אם הוא נכלל בנבחרת רשמית. גם נכון. יובל שפונגין הוא כדורגלן, איש מקצוע, ומתפרנס מכדורגל. משחק ליגה בקפריסין הוא מבחינתו יום עבודה, וכשבישראל לא עובדים ביום הכיפורים זה לא אומר שבמקומות אחרים בעולם לא עובדים. הטיעון של המגוחך של אלי סהר היה – "שפונגין, למיטב ידיעתי נמנה עם סגל נבחרת ישראל". אז מה אלי? כל מי שנמנה עם סגל נבחרת ישראל מייצג את מדינת ישראל 365 ימים בשנה?  למעשה, אפשר להבין מדבריו של אלי סהר שכל אזרח ישראלי מייצג את מדינת ישראל 365 ימים בשנה ולא משנה איפה הוא נמצא.
אלי סהר לא מפסיק, הוא כותב – "שפונגין לא חילל את יום הכיפורים בביתו, אלא עשה זאת בפרהסיה". אלי היקר, משחק ליגה בקפריסין זה הבית של יובל שפונגין, זו העבודה שלו, וזה המקצוע שלו.
ועוד מאלי סהר – "יום הכיפורים בתל אביב הוא יום רגיל, אז מה אתם רוצים משפונגין". אני גר בתל אביב, אני לא ראיתי רכב אחד נוסע בכביש, אני לא ראיתי בית עסק או פיצוציה אחת פתוחה. אז על מה אלי סהר מדבר?

אלי סהר רוצה לכפות על אנשים את דעתו, בדיוק כמו המפלגות הדתיות. הם לא מסוגלים להבין או לחיות עם זה שיש אנשים, יהודים, שפשוט לא מאמינים באלוהים, או ששומרים על מה ששמרו "אבות אבותינו בארץ לא להם". מספיק עם הפרימיטיביות ומספיק עם הכפייה ! אם אני לא רוצה לצום, אם אני רוצה לראות טלוויזיה ביום כיפור אז מותר לי. אם אני רוצה לאכול פיתה בפסח, אז מותר לי. אני לא מפריע לך להתפלל או כופה עלייך לנסוע בשבת, אז אתה אל תכפה עלי דברים שאני לא מאמין בהם.

אם אלי סהר, אלי ישי ושאר הכופים למיניהם רוצים שכולם יאמינו ויחיו בדרך שהם חושבים שצריך לחיות, אז אני ממליץ להם לקנות מכונית דלוריאן, לחפש בדפי זהב את השם אמט בראון, לבקש ממנו לגנוב קצת פלוטוניום ולבנות להם מכונת זמן.

לטורים נוספים בקטגורית ספורט – כללי
בחזרה לעמוד הבית – קליק על אתר הספורט

נבחרת ישראל בכדורעף נשים עלתה לאליפות אירופה ! אני חוזר שוב, נבחרת ישראל בכדורעף נשים עלתה לאליפות אירופה לאחר 39 שנים !
פשוט בלתי נתפס. אף אחד לא חלם שזה יקרה, ורק שנתיים לאחר תחילתו של הפרויקט של אריה זלינגר.

נבחרת הנשים ניצחה את בלרוס בסיכמום של שני משחקים. הנבחרת אומנם הפסידה בחוץ 3:2, אך ניצחה בבית 3:1, עלתה לאליפות אירופה ומיקמה עצמה כנבחרת משחקי הכדור השניה בטיבה בארץ אחרי נבחרת הגברים הכדורסל.

אריה זלינגר והבנות בנבחרת הוכיחו שעם עבודה קשה, תנאים טובים, מחויבות ואמונה ניתן להגיע להישגים.
הדבר המדהים הוא שלמרות שנבחרת ישראל בכדורעף נשים העפילה לאליפות אירופה הליגה שאמורה להיפתח בקרוב עדיין נמצאת בסימן שאלה. המצב הכלכלי של הקבוצות רע מאוד, הליגה היא חובבנית לחלוטין, ועדיין… חבורת הבנות המדהימה הזו הצליחה להגיע להישג שהכדורגלנים שמרווחים מליוני שקלים בשנה כנראה לא יגיעו גם בעוד 20 שנה.
אני רוצה להאמין שאיגוד הכדורעף יבין את גודל הפוטנציאל שנמצא בבנות הללו, וכמובן במאמן כמו אריה זלינגר ויחליט להשקיע גם מכספו (המימון של פרויקט זלינגר הוא על ידי איש עסקים פרטי בשם קובי ריכטר). אם איגוד הכדורעף ירתם למשימה, ימצא ספונסרים אז המשכיות שהיא דבר כל כך נדיר בנוף הספורט שלנו כאן בישראל היא לא מילה גסה.

סגל נבחרת ישראל בכדורעף נשים – טניה פראגה (קפטנית), אנסטסיה שבוטארוב, אנה וילקי, יוליה ווליבאץ', גלית דבש, אדווה זינובר, אינה בירמן, אלווירה קולנוגרוב, ליבי חיים, פולי ארזי, רון פונטי, טלי ארטמנקו וענבר וינרסקי.

אתר ישראספורט מצדיע לנבחרת ישראל בכדורעף נשים !

לטורים נוספים בקטגורית כדורעף
בחזרה לעמוד הבית – קליק על אתר הספורט

אז מי היו הספורטאים המצטיינים של ישראל השנה? לכבוד השנה החדשה אתר הספורט ישראספורט מדרג את חמשת ספורטאי השנה שלו



1. שחר פאר – נערת הטניס הנצחית של ישראל. ידעה עליות ומורדות, אבל בשנת 2010 חזרה לעצמה בגדול והגיעה לדירוג השיא שלה (מקום 14 בעולם). הגיעה 3 פעמים לשמינית גמר גראנס סלאם בשנת 2010 (אוסטרליה, רולאן גארוס, ו – US Open).

2. עומרי כספי – הישראלי הראשון ב – NBA, נבחר במקום ה – 23 על ידי סקרמנטו קינגס וסיים עונת רוקי מוצלחת מאוד עם ממוצעים של יותר מ – 10 נקודות למשחק ויותר מ – 4 ריבאונדים. עומרי כספי גם לקח חלק במשחק האולסטאר המסורתי בין הרוקי'ס לבין שחקני העונה השניה.

3. יוסי בניון – גדול שחקני הכדורגל בישראל. לאחר 3 עונות מוצלחות בליברפול יוסי בניון חתם במועדון הפאר צ'לסי. וכמו בכל קמפיין בינלאומי, יוסי בניון ממשיך להוביל את הנבחרת על גבו הצנום.



4. גל נבו – השחיין מקיבוץ חמדיה אשר סיים במקום השלישי באליפות אירופה בבודפשט במשחה 400 מטר מעורב אישי. ישראספורט מצדיעה לגל נבו !



5. בת אל גטרר – לא הרבה אנשים מכירים את השם בת אל גטרר. גטרר היא אלופת אירופה עד משקל 57 ק"ג בטאקוונדו. בת אל גטרר היא אחת מהתקוות הגדולות של ישראל למדליה באולימפיאדת לונדון 2012.



לטורים נוספים בקטגורית ספורט – כללי
בחזרה לעמוד הבית – קליק על אתר הספורט

בסיום שני הניצחונות בקמפיין מוקדמות אליפות אירופה בכדורסל שתתקיים בקיץ 2011 בליטא, משהו הרגיש קצת מוזר. אולי זו התקשורת האוהדת שמצפה בכליון עיניים להצלחה של נבחרת ישראלית כלשהיא בזירה הבינלאומית. אולי זהו עומרי כספי שהגיח לחופשת קיץ מהליגה הטובה בעולם. אולי הפנטזיה של רבים (לא שלי כמובן) לראות שוב את הטריו: הלפרין, בורשטיין ואליהו משתפים פעולה בהיכל. כולם אוהבים פתאום את נבחרת ישראל בכדורסל. בימים האחרונים (קצת לפני המעידה בפינלנד) נראה היה כאילו חזרו פה כולם לקיץ 67'. ענן של תהילה עופף את הענקים בכחול לבן, גיבורי ישראל הביסו את הלטבים (החלשים) והאיטלקים (שגם בכדורסל כמו בכדורגל, בינוניים מאוד). נבחרת עם עומק והמון כישרון אמרו יודעי דבר, הכי כשרונית אי פעם הוסיפו אלו שמלווים שנים. הם כבר ראו את גורדון ושפר מביסים את יוון, את מיקי ומוטי נעצרים רק בגמר בבריה"מ, אבל זאת הכי מוכשרת.

בשבוע הבא תגיע להיכל מונטנגרו. מאזן מושלם, שחקנים ממושמעים כיאה לכדורסל היוגוסלבי העתיק. קל זה לא יהיה, בטח כשכבר שנים אין פה סנטר חזק שיעצור שחקני פנים אימתניים (ברניאני האיטלקי הוא גבוה, גבוה מאוד אפילו, אבל שחקן פנים הוא לא). הירד כל הכישרון לתמיון בגלל מחסור בשחקנים בצבע? או ששוב יקימו שלושת המאמנים את הענק יניב גרין משנתו?

ניצחון או הפסד, עליה חלקה או שוב טורניר ההזדמנות האחרונה  (לא יקרה הפעם) הם כמו סם המסתיר מאיתנו את המציאות העגומה. נבחרת ישראל בכדורסל זה נחמד וזה חשוב אבל הכדורסל הישראלי בבעיה. ליגת זרים, אפילו החוק המגן על דקות המשחק של הישראלים הוא רוסי, שיטת פיינל פור שנלקחה במקרה הטוב מליגת המכללות בארה"ב ובמקרה הגרוע מהליגה הצרפתית של אפיק נסים וגם בו המעודדות אינם תוצרת כחול לבן.העיקר שבקיץ לפני שהכל מתחיל אפשר יהיה לתפוח לעצמנו על השכם ולהתגאות בטובי בנינו המוכשרים שמסתכלים לאירופה בלבן של העיניים.

רק שאלה קטנה לסוף. האם במקרה של הפסד שני ברציפות, נצעד כולנו 5 שנים קדימה ומהאופוריה המוגזמת של קיץ 1967 נעבור לדיכאון של ולדכדוך של סתיו 1972? הכל בפרופורציה כמובן….זה רק ספורט.

בחזרה לקטגורית כדורסל ישראלי
בחזרה לעמוד הבית – קליק על אתר הספורט

במהלך סוף השבוע חשבתי על מה לכתוב. חשבתי לכתוב על המעבר של מאיר טפירו לאשדוד, חשבתי לכתוב על המינוי של גיא לוזון לנבחרת הצעירה, אבל לאחר שראיתי את המשחק של נבחרת ישראל בכדורסל נגד לטביה מיד שכחתי ממאיר טפירו או מגיא לוזון.

אני עוקב אחרי הכדורסל הישראלי מגיל 10 בערך, והרבה שנים לא ראיתי נבחרת שכל כך כיף לראות, נבחרת לוחמת, נחושה, רעבה וגם מאוד כישרונית. לבטח הנבחרת הכי כישרונית שהייתה לנו ב – 10 השנים האחרונות. אם כדורסל היה משוחק ללא סנטר אז לישראל יש את אחת הנבחרות החזקות באירופה, ולא בגלל הכישרון, אלא בגלל מכלול של דברים. לחימה, נחישות, כישרון, רעב.
אני לא משלה את עצמי ואומר שנבחרת הכדורסל של ישראל יותר כישרונית מסרביה, יוון, צרפת, ספרד או רוסיה, אבל מה שתמיד אפיין את נבחרת ישראל בכדורסל זו הלחימה והנחישות והפעם הלחימה והנחישות מתובלת בלא מעט כישרון.

לאחר שני משחקים נבחרת ישראל בכדורסל נראית מצוין. משחק ענק באיטליה (אחד המשחקים הטובים בשנים האחרונות של הנבחרת), משחק מצוין היום ביד אליהו מול לטביה.
כרגע הנבחרת מסתדרת ללא סנטר, אבל ביום שבת מגיעה ליד אליהו נבחרת מונטנגרו, נבחרת פיזית, גבוהה, עם הרבה כדורסל.
לנבחרת מונטנגרו יש שחקנים מצוינים מהשורה הראשונה באירופה. ניקולה פקוביץ' שחתם בקיץ במינסוטה טימברוולבס מה – NBA, גוראן יירטין (אקס מכבי תל אביב), וראנש הענק מפרטיזן בלגרד, ועומאר קוק המתאזרח. זהו משחק מאוד חשוב עבור נבחרת ישראל בכדורסל ואסור לה להפסיד אותו.
אבל לפני מונטנגרו יש את פינלנד ביום רביעי. הפינים תמיד עשו בעיות לישראל, ורק לפני כמה ימים הם ניצחו את ישראל בעתודה. הפינים אומנם לא מהנבחרות החזקות באירופה אך הם ידועים בקליעה המטורפת שלהם מהשלוש, ואם הם תופסים יום קליעה טוב, הם נבחרת שמאוד קשה לנצח אותה, לבטח בחוץ.

נבחרת ישראל בכדורסל נראית מצוין, ואם היא תשחק ביכולת הזו היא צריכה לנצח בפינלנד. עומרי כספי משחק כמו כוכב, יותם הלפרין כאילו אגר את כל הביקורות שהיו נגדו במהלך השנים ומוציא את הכל בטורניר המוקדמות, טל בורשטיין משחק כמו טל בורשטיין מלפני 5 שנים, ליאור אליהו אומנם קצת חלוד, אבל גם הוא משחק בסדר גמור, ואני מאמין שהוא רק ילך וישתפר, גיא פניני הוא גיא פניני, קליעות גדולות בעזרת זריקות מכוערות, דיוויד בלות'נטל משחק כאילו הרב גלויברמן נמל אותו לפני שבוע והפך אותו ליהודי פטריוט, יניב גרין אומנם מרותח כמו איש הפח מארץ עוץ אבל משחק כמו אריה (ולא הפחדן), יובל נעימי משחק מצוין, יוגב אוחיון נותן הגנה גדולה, ואורי קוקיה משחק כמו שחקן רוגבי במקצוע הלא נכון.

מחמאות מגיעות גם לצוות המקצועי של נבחרת ישראל בכדורסל. אריק שיבק, דן שמיר ועודד קטש.
אריק שיבק תמיד היה מאמן מצוין, היו לו שנים מצוינות בהולנד ובבלגיה, והוא נעזר בשניים ממאמני העתיד של הכדורסל הישראלי. דן "הלפטופ" שמיר, מנתח סטטיסטיקות בזמן אמת כמו אנאליסטים של חברת נייס, ועודד קטש קורא את המשחק יותר מהר מאשר צ'יטה רעבה שרודפת אחרי אנטילופה.
כל זה יוצר תלכיד מצוין עם הרבה ציפיות ותקווה שנגיע לאליפות אירופה ללא צורך בטורניר ההזדמנות האחרונה.

בחזרה לקטגורית כדורסל ישראלי
בחזרה לעמוד הבית – קליק על אתר הספורט

כבר זמן רב שקיים ויכוח בנוגע לכמות השחקנים הזרים בכדורסל הישראלי.
בעבר היו 3 זרים בקבוצה, אך בשנים האחרונות רכבת השחקנים הזרים עובדת שעות נוספות. 6 זרים בקבוצה, 8 זרים בקבוצה, שחקני בוסמן, 8 זרים בקבוצה, אך רק ל – 6 זרים מותר להירשם בטופס המשחק. היו כל מיני שיטות. לפני מספר עונות הגיעו לפשרה. הפשרה הייתה לאמץ את ה"חוק הרוסי". החוק הרוסי אומר שבכל זמן נתון צריכים להיות לפחות 2 ישראלים על המגרש. על פניו חוק שאמור לתת לשחקנים הישראלים דקות משחק, והמספרים של חלק מהשחקנים הישראלים אכן עלו, אבל אני שואל – אם 2 ישראלים צריכים להיות על המגרש בכל זמן נתון, אז למה לא להגביל את כמות הזרים ל – 3 בסה"כ?
חלק יגידו שזה יפגע בקבוצות שמשחקות בגביעי אירופה (זה יפגע רק במכבי תל אביב), חלק יגידו שהרמה תרד (אפשר לחשוב שהרמה כל כך גבוהה היום), חלק יגידו שלא יבוא קהל למשחקים, כי אף אחד לא רוצה לראות את גור אריה משחק, והוא יעדיף שחקן אמריקאי שמטביע.
אז אני אומר – שטויות !
ההיגיון הבריא אומר שצריכים להגביל את כמות הזרים ל – 3 בלבד.
לגבי מכבי תל אביב, מכבי יכולה להחתים 5-6 זרים ויותר, ולעשות סבב בליגה. כל פעם שניים שלושה שחקנים ישבו על הספסל ולא ישחקו. אפשר לחשוב כמה הם מתאמצים במשחקי ליגת העל בכדורסל, וגם אם הם משחקים, בדר"כ מכבי תל אביב מובילים ברבע השני ב – 20 הפרש ואז רוב השחקנים הזרים יושבים על הספסל רוב המשחק. לא יקרה שום דבר אם מכבי תל אביב יעשו סבב עם השחקנים הזרים.
הרמה של ליגת העל בכדורסל תרד? אני לא חושב. אולי יהיו פחות הטבעות במשחקים, אבל תהיה לחימה הרבה יותר גדולה על כל כדור, תהיה הקרבה למען הקבוצה, וילדים שיבואו לראות את השחקנים הישראלים יחשבו לעצמם שאולי יום אחד הם אלה שיזנקו על כדורים אבודים על הפרקט של יד אליהו.

לגבי החוק הרוסי. החוק הרוסי הוא כיסוי תחת לגבי כמות הזרים. החוק הזה מגביל מאוד את המאמנים, בנוסף לאסטרטגית משחק הם צריכים לחשוב על אסטרטגית חילופים, וצריכים לחשוב גם על זה בזמן המשחקים. מאמן כדורסל לא צריך לחשוב בזמן משחק אם הוא מכניס למשחק שחקן ישראלי או שחקן זר. מאמן כדורסל צריך לחשוב איזה שחקן הוא מכניס ואת מי הוא מוציא בלי קשר לאיפה הוא נולד.
זה מצוין שמשחקים 2 ישראלים באופן קבוע, אבל למה שהשחקן השישי לא יהיה ישראלי? אם שחקן זר נקלע לבעיית עבירות, למה ששחקן זר אחר יכנס במקומו? למה לא לתת לשחקן ישראלי צעיר צ'אנס?
מי יודע? אולי נראה 2 ישראלים ב – NBA

בחזרה לקטגורית כדורסל ישראלי
בחזרה לעמוד הבית – קליק על אתר הספורט