רג'י מילר, ריי אלן וסטפן קארי הם בין הקלעים הטובים בהיסטוריה של ה NBA, אז יהיה זה מתאים שהם יופיעו במיקסטייפ של 'אמנות הקליעה'.
צפו:
במהלך הביקור של מיאמי היט בבית הלבן, מישל אובמה לקחה הפסקה מתפקידה כאשת הנשיא, ונתנה לשחקני ההיט את מנת הוידאובומב שהם כל כך אוהבים.
בזמן שהמאמן אריק ספולסטרה ראיין את דוויין ווייד וריי אלן, הגברת אובמה דפקה דאנק אדיר לסל צעצוע אותו החזיק מאחוריהם לברון ג'יימס.
כתוצאה מהדאנק, ספולסטרה, אלן ו-וויייד נראו חסרי מילים. זה בהחלט היה אדיר.
צפו:
בינתיים כריס בוש המשיך במוסרת הוידאו בומב שלו.
אני אוהב לראות סרטים, הרבה סרטים. לא תמיד יש זמן (יותר מדי שידורי ספורט – בעצם…אין דבר כזה יותר מדי שידורי ספורט), אבל לפעמים אני מוצא שעתיים פנויות ונרגע עם סרט טוב, פופקורן וקולה (כי אי אפשר לאכול פופקורן ולא לשתות קולה).
קומדיות, אקשן, דרמה, אימה – אני אוהב כמעט כל ז'אנר, אבל בעיקר אני אוהב לראות סרטי ספורט. סרטי ספורט טובים. אבל יש לי הרגשה שבשנים האחרונות פשוט לא עושים יותר סרטי ספורט טובים. מדי פעם יוצא סרט ספורט אבל הוא Over Made – זאת אומרת, מנסים לעשות אותו יותר מדי בומבסטי ומפספסים את הפואנטה. את היופי של הספורט.
אז מכיוון שאני כל כך אוהב לראות סרטי ספורט, החלטתי לדרג בשבילכם את הטופ 10 של סרטי הספורט (שאני ראיתי) של כל הזמנים.
אז קבלו את הדירוג:
The Natural .10 – אחד מסרטי הבייסבול הטובים שנעשו. רוברט רדפורד מגלם שחקן בייסבול ממוצע, שמשום מקום מגיע לרמות הכי טובות עם כישרון נדיר במיוחד. (1984)
9. יום ראשון הגדול – Any Given Sunday – סרט עוצמתי של אוליבר סטון. מסופר על מאמן פוטבול (אל פאצ'ינו) שחברו הטוב נפטר והוריש את ניהול הקבוצה לביתו (קמרון דיאז) שאותה מעניין רק המצב הכלכלי של הקבוצה. המצב הגרוע נעלם כאשר שחקן רוקי אותו מגלם ג'יימי פוקס מתחיל לפרוח, אבל דווקא אז מתחילות שוב הצרות, בגלל האישיות הבעייתית של ווילי בימן (ג'יימי פוקס). (1999)
Blue Chips .8 – אני חושב שהסרט הזה נמצא בטופ 10 שלי רק בגלל שאקיל אוניל שהוא אחד משחקני הכדורסל האהובים עלי (וגם שחקן קולנוע לא רע – להוציא את שאזאם). סרט כדורסל כייפי וקליל. סיפור מכללות קלאסי של גיוס שחקנים שלא ע"פ החוק, מאמן/מחנך בעייתי וכו'…אתם כבר מכירים את הז'אנר. (1994)
Rebound: The Legend Of Earl "The Goat" Manigault .7– סרט מרגש על חייו של ארל מניגולט – שחקן כדורסל רחוב שגדל בהארלם. היה אחד משחקני התיכון הגדולים בארה"ב, אבל פנייה לסמים הובילה אותו לכלא, לאחר שיצא מהכלא הקדיש את חייו לקהילה הצעירה של הארלם. למניגולט יצא לשחק במגרשים של ניו יורק עם כמה מהשחקנים הגדולים שנולדו (קארים עבדול ג'באר, ארל מונרו). את מניגולט משחק דון צ'ידל. (1996)
Hoosiers .6 – סיפור אמריקאי קלאסי. מאמן בעייתי, קבוצת תיכון קטנה מאינדיאנה שמגיעה משום מקום כדי להיות מתמודדת על האליפות הארצית. סרט מרגש ומצוין. עם ג'ין האקמן, ודניס הופר. (1986)
5. רוקי – Rocky – מי לא מכיר את רוקי של סילבסטר סטלון? כל מילה מיותר. סרט קלאסי. (1976)
He Got Game .4 – סרטו המעולה של ספייק לי. סיפורו של אב שצריך לשכנע את בנו הכדורסלן לשחק בקולג' ספציפי על מנת שהוא יקבל קיצור בעונשו, וישב פחות זמן בכלא. עם דנזל וושינגטון וריי אלן. (1998)
3. ג'רי מקגוויר – Jerry Maguire – קלאסיקה של הבמאי קמרון קרואו. טום קרוז משחק סוכן שחקנים, אשר מתפטר מסוכנות גדולה, ומנסה למשוך אליו שחקנים שיחתמו איתו, ולבסוף מוצא את עצמו משקיע את כל זמנו בשחקן פוטבול (קובה גודינג ג'וניור – שזכה באוסקר על התפקיד). סרט מצחיק, מרגש, ופשוט מעולה. (1996
2. השור הזועם – Raging Bull – סרטו הנפלא של מרטין סקורסזה. רוברט דה נירו מגלם את ג'ייק למוטה – מתאגרף, שההרס העצמי שלו מוביל אותו לפסגה המקצועית, אבל לשפל בחייו הפרטיים. הסרט מבוסס על חייו האמיתיים של למוטה. (1980)
1. שדה החלומות – Field Of Dreams – כן כן, אני יודע מה תגידו. סרט אמריקאי קיצ'י ומשעמם. אבל מה לעשות? סרט פשוט ענק, שאני מסוגל לראות שוב ושוב. קווין קוסטנר מגלם חקלאי ששומע קולות אשר אומרים לו לבנות מגרש בייסבול ומישהו יגיע. ואכן, מישהו באמת הגיע. המגרש אגב, אמיתי וקיים במדינת איווה שבארה"ב, והוא אטרקציית תיירות גדולה מאוד במדינה. (1989)
אז זהו, זה הטופ 10 שלי לגבי סרטי הספורט. כמובן שהוא מבוסס על סרטים שראיתי. שמעתי שאומרים ש – Moneyball הוא סרט מעולה, אבל לצערי עוד לא יצא לי לראותו.
אהה, כמובן שיש עוד כמה סרטים שלא מצאו מקום של כבוד ברשימה, אבל ניתן להם את הכבוד המגיע להם ונציין אותם בכל זאת.
כמובן שיש מספר סרטי ספורט ישראלים, אבל עם כל הכבוד, לא מגיע להם להיות ברשימה (אני גם לא חובב גדול של סרטים ישראלים). אבל נציין אותם בכל זאת. אז כמובן שיש את מלך הסלים עם דובי גל, ואת הסרט אזרח אמריקאי, על שחקן כדורסל זר בישראל.
מסכימים? חושבים שהדירוג שלי גרוע? אשמח לתגובות ולדירוג עשרת סרטי הספורט האהובים עליכם.
הם חשבו שיוכלו למשוך כך עוד עונה, עשו שינויים מינוריים בסגל, ונוכחו לדעת כי החיים האמיתיים עם האמונה בסגל המתבגר מעמידה בסימן שאלה אפילו את המקום בין שמונה הראשונות. התרסקות נוסח בוסטון סלטיקס
איזו פתיחת עונה מזוויעה עוברת בוסטון סלטיקס. המועדון הוותיק והבכיר, זה שלקח כבר 17 טבעות אליפות ובשורותיו עברו עשרות אגדות כדורסל הולך ודועך. כיצד קורה שלא מזהים מראש את הנפילה? האם זה עניין של כבוד או שמא אחת הרעות הבודדות בדבר המופלא הזה שנקרא NBA?
איינג' והטעויות
הימים של שנות ה-60 עם אגדת ביל ראסל, הימים של שנות ה-80, המאבקים הבלתי פוסקים בין הסלטיקס של בירד, מקהייל ופאריש לבין הלייקרס עם מג'יק, ג'אבר וג'יימס וורת'י הן תקופה שנחקקה בתולדות ה-NBA ויצרה יריבות היסטורית שהיה הרושם כי היא חוזרת לאחר שני עשורים ולשמחת כולם.
בוסטון של אותם השנים גם היא התפרקה לה. שחקנים פרשו, הנהלה התחלפה, אפילו הבוסטון גארדן שודרג והפך "TD גארדן". בין לבין חוותה הקבוצה תקופה של היעדרות ממאבקי הפלייאוף, הימים של אנטואן ווקר ורג'י לואיס המנוח, למרות היותם כוכבים, לא זכורים כימי זוהר בתולדות המועדון הירוק. הקהל קיווה כי לקחים ילמדו וכמו שהלייקרס מצליחים ולא משנה עם מי להישאר בסביבות המקומות הראשונים, כך גם יעשה בבוסטון.
כשנבנה הטריו המבטיח של גארנט, אלן ופירס, זה שהביא תואר אליפות בשנת 2008, היו צריכים כבר אז לחשוב ולהבין כי בכדי שלא תחזור התקופה השחונה של ווקר ולואיס, יש לתת מענה בטווח של עונה או שתיים.
החוזים של ריי אלן ופול פירס מוצדקים, לבטח גם זהו של ראג'ון רונדו, שלמרות שאיבד שני חברים בשנתיים האחרונות (פרקינס ודיוויס), הוא הברומטר של הקבוצה הזו, ואחד הרכזים הטובים בליגה, אך הבעיות מתחילות כשמביטים על שאר החמישיה, ובראשה KG, קווין גארנט.
החוזה היקר של גארנט, זה שמסתיים רק בעוד שנתיים, מעיק על המועדון, והמנג'ר דני איינג' יחד עם המאמן דוק ריברס מעדיפים לוותר על בנייה נכונה של הקבוצה, למרות שהם יודעים כי זוהי העילה העיקרית לסגל הבעייתי שבאמתחתם. במקום זה הם עושים טריידים שאמנם מצליחים להביא שחקנים משלימים מצוינים כמו ברנדון באס, אך נתקעים בלי פתרונות בעמדות הפנים שלצד גארנט, זה שכבר לא תורם את שתרם בעבר, ונמצא הרחק משיאו.
נוסף על כך לקחה על עצמה הקבוצה חוזה מגוחך של שחקן כמו ג'רמיין אוניל שלא קרוב להיות שווה את הערך של אותו חוזה. המצב יוצר אובדן אפשרויות תקציביות, ופשרות בסגל בדמותם של שחקנים כמו נייט רובינסון, דלונטה ווסט, מרקיס דניאלס, כריס ווילקוקס וכעת גם מיקאל פייטרוס. כולם שחקנים טובים, אבל לא כאלו שיכולים למלא את החסר לגרום לקבוצה להתעופף מעלה.
צפיפות אוכלוסין
בעיה נוספת שלא חשבו עליה במועדון הירוק ממסצ'וסטס היא העונה הצפופה והדחוסה לקראתה ידעו שהם הולכים. כמה אפשר למשוך על טהרת הניסיון והגיל. טענות על פציעות חוזרות ונשנות של שחקנים צעירים הרבה יותר, אנו כבר שומעים, אז לבטח שלהסתמך על חבורה זקנה שכזו הוא לא צעד נכון.
ועדיין אחת מהבעיות היא גם בעיה במבנה החוקתי של הליגה הזו, עם כל הטוב שהיא מביאה, ערך השוויוניות והרצון לעזור לחלשים. קבוצות שלא מוצאות פתרון לחוזים יקרים, ומוגבלות תקציבית בעקבות כך, סובלות מפשרות וכך יוצא שאת הסגל של בוסטון ממלאים אייברי בראדלי (שלא הסתדר בהפועל י-ם) וגרג סטיימסה שאפילו לא נבחר בדראפט ומקבל במה כשחקן פנים משלים.
כמו כן, אולי זה צבעוני ויפה שתהיינה לפתע קבוצות מרעננות כמו הקליפרס שיתמודדו על התואר, אך האם לא ראויה הליגה הטובה בעולם לבסיס של קבוצות שתמיד יהוו חלק ניכר במאבקי הפלייאוף שלה.
הנעשה בבוסטון לא רומז על עתיד ורוד יותר. דוק ריברס ודני איינג' יצטרכו לחשוב ולמצוא פתרון לאפשרות ששוב הסלטיקס תיעדר תקופה ארוכה מתמונת הפלייאוף, אולי ויתור על כבוד לשחקן וותיק, אולי מהלך אחר, אבל אי הגעה לפלייאוף תהווה מכה קשה לקבוצה, להיסטוריה שלה, וגם לחובבי הכדורסל העולמי. ככה זה כשמאבדים את הראש, לא?