היי ג'ו: על ג'ו קול חסר המזל

הסיפור של ג'ו קול שונה מהעלילה המוכרת לנו מהכדורגל העולמי והישראלי, על שחקן מוכשר שהתהילה עלתה לו לראש והרסה לו את הקריירה. במקרה הזה, בדומה למייקל אוון, הכול נופל על חוסר מזל של פציעות קשות שלאט לאט גורמות לשחקן לדעוך עד שהוא בגדר של חצי נעלם.

ג'ו קול גדל בווסטהאם ובגיל 17 ערך את הופעת הבכורה שלו בקבוצה הבוגרת. אייל ברקוביץ', שהיה באותה תקופה שחקן "הפטישים" שיבח אותו ואמר: "באימונים רק ג'ואי קול הצליח לעבור את ריו פרדיננד". בין היתר קול גם צחצח לברקוביץ' את הנעליים, כנהוג במועדון המזרח לונדוני. עם הזמן הוא קיבל מקום בהרכב וכשהקבוצה ירדה לליגת המשנה עבר לצ'לסי של אברמוביץ' תמורת 6.6 מיליון פאונד. מאמנה אז, ראניירי, ראה בו שחקן מהיר, טכני, עם בעיטה טובה ופוטנציאל ליכולת כיבוש גבוהה. בהמשך זה גם מה שקרה. עונת 2003-2004 הייתה הראשונה של קול בצ'לסי וגם החלשה מכולן. שער בודד ב-35 משחקים לא הצדיק את הקנייה שלו וכמות הדשא ראה. אולי השיטה ההגנתית של ראניירי סרסה שחקן עם אופי התקפי כל כך מובהק כמו של הקשר.

בסיום קמפיין ללא תואר עשה אברמוביץ' את מה שהוא תמיד עשה למאמן שהביא כאלה תוצאות – פיטר אותו. מוריניו הצבעוני ומלא האגו החליף אותו. הפעם לקול שוב הדברים לא הלכו, אלא שבניגוד לתקופה עם ראיינרי אצל הפורטוגלי קול מיעט לשחק. הוא כבר שקל לעזוב לטוטנהאם בינואר, עד שהדברים התחילו להשתנות. אריאן רובן נפצע, והאנגלי הצעיר קיבל הזדמנות להוכיח את עצמו באחת הקבוצות הטובות בעולם, תחת מאמן באותו סדר גודל. הפעם הוא לקח את ההזדמנות בשתי הידיים (והרגליים) וסיים את העונה עם שמונה שערי ליגה ועם חלק חשוב בזכייה באליפות הראשונה של צ'לסי מזה חמישים שנה. כצפוי, גם הזימון לנבחרת האנגלית הגיע ושם קול המשיך לתת תפוקה במשחקי מוקדמות המונדיאל. "אני חי בחלום" אמר הקשר.

שנה לאחר מכן הקשר לא הוביל את צ'לסי לאליפות, אבל זכה איתה בגביע האנגלי וסיפק יכולת טובה. הקשר הסילוני נמוך הקומה היה זן נדיר בנוף הקיצונים האנגלים שלרוב התמחו בהגבהות ולחימה. קול כידרר נהדר, עבר שחקנים, הבקיע הרבה והוסיף מימד ווירטואוזי וטכני לצ'לסי האפורה והטקטית. אלא שלכל דבר טוב יש סוף. בעונת 2006-2007 קול סבל מפציעה קשה שהשביתה אותו לתקופה ארוכה. רק שלושה עשר משחקי ליגה הוא רשם תחת השם שלו. תחילת הסוף אם תרצו.

בתחילת עונת 2007-2008 ז'וז'ה מוריניו פוטר ואברם גרנט מונה למאמן הקבוצה באופן מפתיע, או שלא. גרנט נתן לקול חופש על המגרש שמוריניו לא הרשה והקשר חזר לפרוח. לצערם של הצמד, קול מבחינת דקות המשחק וגרנט מבחינת הלוטו בו זכה, המאמן פוטר בסיום אותה עונה. הפציעות שוב נתנו את אותותיהם והפעם קול שילם מחיר לטווח הארוך. המהירות, שהייתה הנשק הגדול שלו, נפגעה בצורה נכרת. קול כבר לא יכול היה לעבור שחקנים מכל אגף במגרש וללהטט כל הדרך אל השער. צריך לזכור שמהירות היא תכונה חשובה מאין כמוה לליגה קצבית ופיזית כמו הפריימיר ליג. בצ'לסי כבר לא היה לו מקום.

למרות הכרסום ביכולתו, לקול עדיין היה מעמד של שחקן מעולה באנגליה וליברפול קיבלה אותו בחינם. במקום להיות הגניבה הגדולה של חלון ההעברות הקיצי של עונת 2010-2011 קול הפך לפלופ. אוהדי ליברפול התאכזבו קשות (והם רגילים לאכזבות) ואוהדי ארסנל שמחו שבסופו של דבר הוא בחר בקבוצה של רוי הודג'סון ולא שלהם. ההידרדרות לא נעצרה שם והקשר, פעם שחקן ברמה כמעט עולמית, מצא את עצמו בליל הצרפתית. גם שם הוא לא הצליח לחזור לעצמו וכבש ארבעה שערים בכל עונה. תקופה קצרה ונוספת בליברפול שוב העלתה חרס עד שהפטישים הרימו את הכפפה בינואר האחרון והחזירו אליהם את השחקן  שגדל אצלם. אין קבוצה שפחות מתאימה לקול מאשר ווסטהאם של סם אלרדייס. כדורים ארוכים ומשחק אגרסיבי אלו לא התכונות של קבוצה שבה קול יכול להביא לידי ביטוי את היכולות שלו. מאז המעבר הוא מיעט לשחקן, מיעט לתרום ואין זכר לשחקן הנהדר שהיה. תהילת העולם לה זכה חלפה מזמן. נשאר רק קשר שאוטוטו סוגר 32 סתווים, שמעריציו איבדו בו עניין. אלא שהאשמה לו עליו.

קליק על הלייק ותקבלו את כל העדכונים היישר לפייסבוק שלכם

רע-ניירי

אחרי 5 אליפויות רצופות, וסגנות בעונה שעברה משהו בהחלט עובר על אינטר. משהו לא טוב, משהו שחור. מה קורה העונה בנראזורי שמביא אותם לכישלון כה גדול? התרגלנו לראות את הצבע שלהם בכותרות, התרגלנו לשמות הנוצצים שהקבוצה הזו מביאה כל שבוע למגרשים, התרגלנו לראות אותם מניפים צלחת אליפות. אבל מה קורה השנה באינטר?

למה המפלה כל כך קשה וכואבת? האם העזיבה של מוריניו השאירה בור כל כך גדול במועדון ענק שכזה?

על העבר של אינטר אין צורך לספר, לא על 18 צלחות האליפות, על 7 הגביעים האיטלקיים ו-9 התארים האירופאים. כמו כל שנה חשבנו שגם השנה נראה את אינטר במרכז הבמה האירופאית ולבטח האיטלקית, אבל משהו קרה שם, משהו שאף אחד מאיתנו לא מבין איך.

הכל מתחיל מהעזיבה של ה"מיוחד" את סן סירו בצבעו הכחול. המהפכות שידעה הקבוצה מאז פשוט לא נגמרות. גם בצוות השחקנים וכמובן בצוות הניהולי. מאז שמוריניו עזב את אינטר התחלפו שם לא פחות מ 4 מאמנים בשנה וחצי. השמות שישבו על הספסל יכלו לאמן כל קבוצה ברחבי אירופה וכל אחד קליבר בפני עצמו.

הראשון היה רפא בניטס (אלוף אירופה עם ליברפול) שחשב שיוכל לקחת את המושכות בידיו ולהביא את ה"אני מאמין" שלו. בניטס לא החזיק מעמד יותר מדי זמן. ההתחלה הייתה מבטיחה, בניטס הצליח להביא זכיה יפה של הסופרקאפ האיטלקי לארון העמוס ואפילו הניף את גביע אליפות העולם למועדונים, אבל שם זה נגמר. חצי שנה שוררת בקבוצה המבולגנת הספיקה לספרדי והוא החליט להשתחרר מחוזהו ולחפש מקום אחר.

אחריו הגיע לאונרדו הברזילאי. אף אחד לא האמין שדווקא השחקן שכל כך מזוהה עם מילאן (ואפילו אימן אותה עונה לפני כן) יחצה את הקווים ויישב על הספסל בצד השני של העיר, אבל הכסף הגדול הביא אותו גם לשם. אחרי חצי עונה שבה הצליח לסיים עם אינטר כסגנית הסריה A למילאן וזכה בגביע האיטלקי החליט גם הברזילאי לברוח מסן סירו.

אינטר פתחה את עונת 2011/2012 עם זעזוע רציני בסגל. שוב הכסף שיחק תפקיד לא קטן בהחלטות. בתחילת העונה מונה לתפקיד המנג'ר ג'אן פיירו גאספריני האיטלקי שהגיע מגנואה. לי אישית ולבטח לאוהדי אינטר החתמתו הייתה מעשה תמוהה מצידו של יו"ר המועדון מוראטי. כנראה אחרי שבזבז מיליונים על מאמנים בעלי שם עולמי, שלא הביאו את האליפות חשב אולי ששם קטן יוכל להביא לו נחת (סטייל אלגרי במילאן). אך המפלה הייתה מהירה וכואבת יותר ממה שחשב.

הכוכב הגדול סמואל אטו עזב לטובת הליגה הרוסית בתמורה ל-27 מיליון יורו, ווסלי סניידר לא מצליח להיגמל מפציעות חוזרות ונשנות. הרכש היה לא מועט, אבל כנראה גם לא מספיק. לחוד ההתקפה הצטרפו: מאורו סראטה מלאציו ודייגו פורלאן מאתלטיקו מדריד. לקישור הצטרפו: אנדראה פולי וריקי אלבארז (שהיה אמור להיות הכוכב הגדול). אבל פה זה נגמר. השמות אכן שמות מכובדים, אבל אי אפשר לצפות משחקנים סבירים וחלקם גם לא מוכרים שיסחפו מועדון בעל שם עולמי תוך כמה חודשים. לאחר המפלה האדירה שספגה אינטר עם גאספריני הוחלט להנחית שם מוכר וידוע במועדון שיעשה סדר.

הבא בתור היה לא אחר מאשר קלאודיו ראניירי. שם גדול ללא ספק, אבל לוזר גדול גם כן. המנג'ר שלא זכה בתואר כבר כמעט עשור הונחת אולי רק כדי למלא חורים ולנסות לבנות את הביטחון שאבד במשך שנה וחצי, אבל אולי מסותם חורים הוא יהפוך להיות שם מכובד באסקולה האיטלקית?

קלאודיו ראיינרי הצליח להשתלט על הספינה הטובעת ולייצב את השורות. הקבוצה התחילה להשלים משחקים חסרים ולאט לאט לטפס במעלה הטבלה. השיא היה עד לפני כ-5 מחזורים. כאשר אינטר החלה לדגדג את הצמרת, כולם חשבו שהנה הם חוזרים, הנראזורי יכנסו למירוץ מחדש. אך כנראה שחלומות לחוד וציפיות לחוד. השחקנים של ראניירי (ואולי גם הוא עצמו) לא עמדו בלחץ והקבוצה החלה במטר הפסדים שסגרו לה סופית את חלום האליפות.

אחרי שאיבדה את הגביע האיטלקי בהפסד ללאציו בחצי גמר, איבדה כנראה גם את הליגה ברצף של 3 הפסדים קשים. 9 נקודות שבאינטר לא חשבו שיאבדו. הפסדים ללצ'ה, נובארה ועכשיו גם לבולוניה כולן מתחתית הליגה הביאו מכות כבדות לקבוצה.

אחרי הכל, כנראה שקלאודיו ראניירי יישאר לפחות עד סוף העונה, מישהו מוכן להמר שהוא יישאר שם גם בעונה הבאה?