אחד הויכוחים הגדולים ביותר בעולם הכדורגל הוא איזו ליגה היא החזקה ביותר. רוב האנשים מסתכלים על 2-3 קבוצות גדולות מליגה כלשהי ולפי גדולתם של הקבוצות הם קובעים אם הליגה חזקה. כך למשל, יש הטוענים שהספרדית היא החזקה ביותר מכיוון שאצלה משחקות ברצלונה אלופת אירופה, וריאל מדריד שיאנית הזכיות בגביע אירופה.
השאלה הגדולה היא איך מודדים גדולה של ליגה? האם בכמות הכסף של קבוצות הליגה, או בכמות הקבוצות שזכו באליפות בעשור האחרון? ישנם מספר רב של משתנים שיכולים לעזור לקבוע מי גדולה יותר. כל אחד יכול לקחת את הנתון שחשוב לו ולהשתמש בו למען הויכוח.
אם כך, מבחינת כסף הליגה האנגלית היא המשופעת ביותר ביחד עם הגרמנית. חוזי הטלוויזיה המובילים באירופה והחלוקה כמעט שווה בין המועדונים. כך נוצר מצב שהפערים בין התקציבים בין הגבוהה ביותר לבין הנמוכה ביותר לא חוצות את קו ה-60 מליון דולר. בניגוד לספרדית שם ההבדלים גדולים מ-150 מליון דולר.
הקבוצות האנגליות מבזבזות הכי הרבה כסף, יותר מכל ליגה אחרת באירופה. הגרמניות מרוויחות יותר מכל אחת אחרת, והיא הליגה היחידה מבין "הגדולות" שעומדת במצב רווחי וללא הפסד. כתוצאה מכך, בגרמניה ובהולנד מספר האלופות המשתנות הוא הגדול ביותר. גם בליגה האיטלקית הכסף שזורם הוא רב, אך רוב הכסף מתחלק בין 5 קבוצות בלבד, ובספרד רק בין 2 קבוצות, זו אחת הסיבות לפערים הענקיים בין הגדולות לקטנות.
מבחינת מגרשים מלאים, הגרמנים מנצחים בנוק-אאוט, כאשר בורוסיה דורטמונד מובילה את אירופה בכמות המנויים שעומד על 88 אלף כבר מספר שנים ברציפות, יותר מבארסה שבה יש "רק" כ- 60 אלף מנויים.
אולי בכלל צריך לבדוק מאילו מדינות הגיעו הכי הרבה זוכות בתארים אירופאים? מבחינת 2 הגביעים החשובים באירופה, המאבק הוא כזה. בגביע אירופה (UEFA CUP) המאזן הוא כזה. איטליה עם 9 זכיות ואחריה ספרד עם 6, גרמניה עם 6 ואנגליה עם 5. הולנד עם 4 ורוסיה עם 3. כל היתר זניחות בתחרות. אך לא נמעיט מערכם.
בליגת האלופות, כך עומד מאזן הזכיות – ספרד עם 13 (ריאל מדריד עם 9 מהן), איטליה עם 12 (מחולק בין 3 קבוצות), אנגליה עם 11 (מחולק בין 4 קבוצות), גרמניה והולנד עם 6 זכיות. הצרפתים למשל שנחשבים לחזקים רק עם זכייה אחת.
קחו את הנתונים הללו ותנסו להחליט מי חזקה יותר, זאת עם מספר הזכיות הגדול יותר? או זאת שיותר קבוצות שלה זכו בתארים. בכל מקרה מספר ליגות שנחשבות חלשות יחסית כגון ההולנדים, נמצאים גבוה מאד ברשימת הזכיות, והצרפתים בערך ברמה של הליגה השבדית או הבלגית לפי הנתון הזה.
באנגליה למשל, המאבק על האליפות הוא בין הכי הרבה קבוצות, כאשר בספרד הוא רק בין 2 קבוצות במשך כמעט עשור, כך גם בצרפת כאשר ליון זכתה ב-7 אליפויות. למרות שלאחרונה חל שיפור בנושא כאשר בורדו, מארסיי וליל נאבקו גם כן על תואר האליפות.
אז איך מודדים חוזקה של ליגה? לפי קבוצה אחת? לפי כלל הקבוצות בליגה? או בכלל לפי מאזני תקציבים וזכיות בגביעים האירופאים? כנראה שאין תשובה אמיתית לכך. בכל מקרה, מכל הנתונים הללו מוכח דבר אחד שכולם יסכימו עליו. שישראל היא לא הליגה השישית באירופה. וכנראה גם לא העשירית או החמש עשרה אפילו.
דווקא אחרי עונת שיא מבחינתם שהסתיימה במקום ברבע גמר ליגת האלופות והדחה כואבת בעימות הכפול עם ריאל מדריד, איבדה טוטנהאם את המקום בארבע הגדולות של אנגליה. כעת מוטלת על כתפיו של הארי רדנאפ המשימה של בניה מחדש בכדי לשחזר את ימי הקסם שהותירו טעם של עוד.
ברגעים רבים העונה ובעיקר אשתקד היה נדמה כי טוטנהאם היא הדבר הבא בכדורגל האנגלי. הארי רדנאפ הצליח לבנות תלכיד רעב ומנצח, אך מה שהיה חסר לו בכדי להימנות על רשימת המאמנים המובילים בעולם היו הישגים משמעותיים. היותו מוערך על התקשורת הבריטית וכמובן שהקולגות שלו קיבלו חיזוק כאשר הוא הוכיח כי הוא מוביל קבוצה גם לתוצאות מרשימות. הכדורגל הסוחף, החוויה בליגת האלופות, הפכו את טוטנהאם של רדנאפ לאחת הקבוצות המרתקות באירופה.
אלא שדווקא לאחר ההדחה מליגת האלופות על ידי ריאל מדריד, ובעיקר התוצאה הכואבת 5 – 0 בסיכום שני המשחקים הובילה את ה"תרנגולים" לדעיכה ביכולת ולאיבוד עשתונות מסוים שגרם לכך שהיא לא תהיה חברה בליגת האלופות בעונה הבאה.
נכון, במחזור האחרון ניצחה טוטנהאם באנפילד 2 – 0 וככל הנראה הורידה מעליה את המתחרה העיקרית על המקום בליגה האירופית, אך הארי רדנאפ יצטרך לשנס מותניים ולצאת לפרויקט בניה מחדש בעונה הבאה.
הכישלון בהשגת מקום בארבע הגדולות נבע ככל הנראה מההתקפה הרעועה של הקבוצה שהסתמכה על שעריו של הכוכב הבולט שלה, גארת' בייל.
בייל הוא בכלל מגן שמאלי שהוסב בעקבות המהירות המסחררת שלו לעמדת הקיצוני השמאלי (עוד אחת מהברקותיו של רדנאפ), ולראייה כאשר הוא נפצע וסיים את העונה כך החלה טוטנהאם לדעוך, או יותר נכון למעט בהבקעות, דבר שעלה לה ביוקר.
דפו, קראוץ' ופאבליצ'נקו לא סיפקו את הסחורה העונה ועתידים למצוא עצמם מחוץ למועדון כחלק מהסקת המסקנות של הארי רדנאפ. 16 שערים משלושת החלוצים יחד זהו סך עלוב לגמרי שבדרך כלל אמור להיות מנת חלקו של לפחות אחד מהחלוצים הללו לבדו. לא פלא שהצמד הלוהט של פורטו, האלק ופאלקאו שהוליכו את הפורטוגלים לזכייה בליגה האירופית הם השמות החמים לתפוס את החוד בוויט הארט ליין, בעסקה שתעלה ל"תרנגולים" לא מעט כסף.
לצד בייל נתן לוקה מודריץ' עונה טובה מאוד ויחד עם רפאל ואן דר וארט אמורה טוטנהאם של העונה הבאה להיבנות סביב השלישייה הזו. ניקו קראנצ'ר, ג'רמיין ג'נאס ואפילו ארון לנון מוזכרים כמי שיעזבו את הקבוצה כשגם השוער גומס עשוי להיות מוחלף בידי שיי גיבן שאיבד את מקומו בהרכב הסיטי ממנצ'סטר וחייב למצוא לעצמו מקום בהרכב של אחת מקבוצות הצמרת בפרמייר ליג.
דווקא ההגנה היא עוגן מסוים בקבוצה בתקופתו של רדנאפ, זאת למרות פציעותיו החוזרות ונשנות של לדלי קינג אשר מעמידות בספק את המשך הקריירה שלו. מייקל דוסון השתדרג, הוא תפס עמדת מפתח הן כקפטן וגם כשחקן נבחרת אנגליה ויחד עם וויליאם גאלאס הוותיק , אסו-אקוטו, ואלן האטון באגפים ותוספת חיזוק מתאים ההגנה לא אמורה להיות הבעיה של הקבוצה. שילוב צעירים דוגמת דני רוז, סנדרו הברזילאי וטום האדלסטון הם התוספת שיחד עם צעירים נוספים יבנו את טוטנהאם העתידית.
הארי רדנאפ חייב להחזיר את האטרקטיביות למשחק שאפיין את הספרס אשתקד, וחייב גם לנפק תוצאות, אם יצליח בכך, דרכו להיות היורש של קאפלו בנבחרת האנגלית ולצמרת המאמנים העולמית סלולה.
זהו. נגמר. כל הליגות באירופה הכריזו על האלופה (חוץ מצרפת, אבל כנראה שליל תזכה בסופו של דבר).
אחרי מבט אחד על האליפויות ביבשת, היה משהו משותף לכל הזכיות בליגות הבכירות. כולן הגיעו לאליפות אחרי שנים לא מעטות של כלום, ולמרות שמנצ'סטר יונייטד זכתה באליפות רק לפני שנתיים, ההישג שלה כן נכנס להגדרה הזאת, שכן היא עקפה את ליברפול במספר האליפויות ובעצם שברה שיא שעמד על יותר מ – 20 שנה.
אז מה הסיבה שפתאום קבוצות מהיבשת זכו להניף את צלחת האליפות אחרי שנים של כלום ושום דבר? וזה עוד במקרה הטוב…
גרמניה
בבונדסליגה העונה בורוסיה דורטמונד זכתה באליפות אחרי עשור חסר תארים. למה? אנחנו צריכים לחזור מספר שנים אחורה כדי להבין איך היום היא האלופה. בשנת 2003 נפגעה דורטמונד כלכלית ונכנסה לקשיים, כתוצאה מכך היא מכרה את האצטדיון שלה (למרות שהיא עדיין משחקת בו) ומכרה המון שחקני מפתח כמו תומאס רוזיצקי, ויאן קולר. למרות שנקלעה לקשיים כלכליים היא החליטה להשקיע במחלקת הנוער שלה וחוץ מלשדרג אותו בכמה מיליונים, היא גם הגדילה את רשת הסקאוטינג שלה. אחרי שנים של בניה, העונה בורוסיה דורטמונד היא אלופת גרמניה, עם אחד הסגלים הצעירים ביותר ביבשת, וכמובן תוסיפו לזה את סגנון המשחק שלה שדומה מאוד לסגנון של ארסנל וברצלונה, ותקבלו את אחת הקבוצות המרשימות והחזקות ביותר באירופה היום, וכבר בשבועות האחרונים התבשרנו על קצירת הפירות של מחלקת הנוער של דורטמונד עם הידיעה שריאל מדריד החתימה את נורי שאהין תמורת 10 מיליון יורו.
צרפת
56 שנה ריקות מזכייה בגביע הצרפתי הגיעו לקיצם. תנו לי לחזור על המשפט, אחרי 56 שנה ליל זכתה בגביע הצרפתי.
עכשיו כשנותרו עוד 2 משחקים לסיום העונה (לליל 3 משחקי) ועם פער של 3 נקודות ליל בדרך הנכונה והבטוחה לזכות באליפות ראשונה מזה 57 שנה.
ההצלחה של ליל נובעת בעיקר מהיחלשות של שאר הקבוצות הבכירות בליגה הצרפתית. ליון, אחרי שנים של שליטה בליגה הצרפתית הפסידה לפני שנתיים את האליפות שלה לבורדו ובשנה האחרונה למארסיי. ושימו לב לזה, בורדו שלפני שנתיים זכתה באליפות, מדורגת היום במקום ה -11, מקום שלא מוביל אותה לשום מקום וכל מה שנותר לה זה לבנות את עצמה לעונה הבאה מוקדם מהצפוי.
אבל למרות שזה לא תירוץ, הסיבה אולי העיקרית למעט היחלשותם של היריבות הגדולות בשנים האחרונות זה הסגל של ליל שמחובר כל כך טוב, והיעדר משחקים במפעלים שונים, כמו ליגת האלופות, הליגה האירופית, דבר שמשאיר את ליל לדהור כל הדרך אל התואר. אין בעיות של עומס, אין בעיות של פציעות, וזה נותן לליל שקט בגזרה הזאת.
ספרד
לברצלונה השנה אין שום דבר חדש. הכל נשאר אותו דבר והכל נראה כמו שידור חוזר של העונה שעברה. שוב מסי וברצלונה שוברים שיאים, שוב הם מגיעים לגמרים של המפעלים, ותמיד מראים תצוגות בלתי נשכחות של כדורגל.
אבל למרות שספרד יוצאת דופן משאר הליגות בעולם, גם העונה נלקח שם תואר שהגיע אחרי שנים ארוכות של היעדרות מהגמר ובטח מהזכייה בו. כמובן שאני מדבר על ריאל מדריד שהגיעה לגמר הגביע הספרדי אחרי 18 שנה, וכמובן זכתה בו. מעבר לזה הכל במקום ושום דבר לא השתנה.
אנגליה
נכון. מנצ'סטר יונייטד זכתה רק לפני שנתיים באליפות, אבל איזו אליפות. אחרי ש – 20 שנה הייתה ליברפול בטופ מבחינת כמות הזכיות, מנצ'סטר יונייטד עשתה את זה. ולא רק את הזכייה באליפות, אלא גם את הזכות לעקוף את ליברפול בטבלה הנחשקת מכל.
אכלס פרגוסון האיש שהפך את מנצ'סטר יונייטד לקבוצה הפופולארית באנגליה והפופולארית ביותר בעולם אחרי ריאל מדריד זכה איתה באליפות מס' 12 בעשרים השנים האחרונות שהוא נמצא איתה. מנצ'סטר השנה לא הראתה סגל מיוחד או נוצץ עם שמות מפוצצים כמו שנים עברו אבל היא הראתה סגל יציב ומחובר ששיחק בצורה יעילה, נכונה, ולא נפל מול הקבוצות הגדולות.
מנצ'סטר בקיץ האחרון לא עשתה שום רכש מאסיבי ולא הוציאה מיליונים על שחקנים, גם בגלל משפחת גלייזר שגרמה לה להיכנס לחובות עצומים, וגם בגלל שהשחקן היחיד שהיא הייתה צריכה זה חאבייר הרננדז. כל השאר היה מושלם מבחינתה, וזאת הוכחה לכך שלא רק שהיא זכתה באליפות מס' 19 של המועדון, אלא גם הגיעה לגמר ליגת האלופות השני שלה מזה שנתיים.
מנצ'סטר יונייטד הוכיחה שלא חייב להביא ילדים בני 18 כדי להצליח בכל המפעלים. היא גרמה לראיין גיגס להיות אחד השחקנים הטובים שלה העונה, ואחד הטובים באירופה. עם שוער בן 40, גיגסי בן ה – 37 ועם סקולס בן ה – 36, מי אמר שיש לגיל השפעה על היכולת.
פרגסון הוכיח שיש לו את זה, ולא רק עם כוכבים. גם שחקנים שעוד מעט חוגגים את הולדת הנכד שלהם. הוא ידע לשנות להם עמדות ולהוציא מהם את המיטב כמו שרק הוא יודע לעשות.
מצידה השני של העיר עומדת סיטי. מנצ'סטר סיטי. או יותר נכון,מנצ'סטר – כסף כמו מים, ועם תקציב כמו כוכבי השמיים – סיטי. סיטי לקחה גביע אחרי 35 שנה ריקות מתארים וגרמה לכל העיתונים באנגליה להתעלם באופן ביזארי מהזכייה ההיסטורית של מנצ'סטר יונייטד. כל כותרות העיתונים התייחסו לזכייה של סיטי כאילו היא זכתה עכשיו בליגת האלופות, אבל את המהפך שעשתה סיטי בזכות הכסף הגדול שלה לא נעלמה מעיני כותרות העיתונים, ותוסיפו לזה את המקום הרביעי שהבטיח לה להיות במוקדמות ליגת האלופות בפעם הראשונה בתולדותיה ותבינו את עצם משמעות ההיסטריה וההיסטוריה סביב סיטי.
אולי כבר בעונה הקרובה אנחנו נצפה בעוד היסטוריה קטנה. שסיטי תזכה בליגת האלופות, והעיר מנצ'סטר תהפוך לעיר השנייה בעולם שבה יש שתי קבוצות מאותה עיר שזכו בליגת האלופות (היום זאת העיר מילאנו).
איטליה
משנת 2004 מילאן לא זכתה באליפות. היא הגיעה פעמיים לגמר ליגת האלופות, וזכתה באחד מהם. אבל את האליפות היא שכחה בצד. חוץ מהשנים הרעות שעברו על מילאן עם הורדת נקודות בפרשת הקאלצ'ופולי, ואי זכייה באליפות הסרייה A, למילאן הייתה בעיה גם עם רכש שחקנים.
מילאן לא ממש מפזרת כסף לקניות ולא בגלל שהיא לא רוצה. פשוט אין לה. כאלופה היוצאת, אינטר מחתימה שמות גדולים, מילאן מחתימה שחקנים שלא מוצאים את עצמם, או שלא מוצאים את הקריירה שלהם.
אבל למילאן יש העונה מזל, והרבה מזל. אחרי שהיא רכשה את רוביניו, זלאטן, וקווין פרינס בואטנג, היא החליטה להצהיר על הכוונות שלה כבר מהתחלה. אז נכון שלא כולם הם השחקנים הכי טובים והכי זוהרים בשוק אבל זה לא שיובנטוס התחזקה באופן משמעותי, או שרומא מציגה את סגל חזק. חוץ מאינטר, לא הייתה למילאן שום יריבה אמיתית, למרות שגם נאפולי ולאציו היו ממוקמות במקום השני בחלקים שונים של העונה. כאשר מילאן הגיעה מולם, הם פשוט נפלו מהרגליים והפסידו.
השחקנים של מילאן הראו חיבור יוצא דופן, ובינואר מילאן התחזקה עם שחקנים לא רעים בכלל. גם קסאנו,וגם ואן בומל הגיעו למילאן כדי לחזק את הסגל שלה. אז נכון שהם לא יכלו לשחק בליגת האלופות דבר שהתברר כנכון וטוב למילאן. ככל שמילאן נפלה במסגרות השונות היא יכלה להתרכז במטרה הנחשקת מכל. אליפות הסרייה א'.
אז גם אינטר, שהראתה יכולת עלובה מפתיחת העונה ויש שיגידו בגלל המונדיאל ואולי בגלל רפא בניטז שלא הצליח להיכנס לנעליים הגדולות של מוריניו, למילאן היו את כל היתרונות להצליח העונה ולעשות את זה.
למרות שחלק מהשחקנים שלה יכולים להיות בגילאי דינוזאורים מסוימים, כנראה שברלוסקוני ביקש מכל אחד מהם לתת את העונה האחרונה שלו במדי הקבוצה ועם יכולת טובה. והם, כנראה שהם הקשיבו. אחרת איך תסבירו את סיידרוף שפרח, את נסטה שהפגין יכולת לא רעה, וכמובן גאטוסו ופירלו.
אז כן, מילאן לא הראתה כדורגל סוחף, מרהיב, ובטח שלא עוצר נשימה. היא הסתפקה ביעילות ויציבות לאורך כל העונה, וזה מה שנתן לה את אליפות מספר 18, והשתוותה לאינטר.
לסיכום: אז אם ניתן ללמוד מכל מה שהיה לנו העונה ברחבי אירופה, זה זכיות של תארים ששברו שיאים ו/או הגיעו אחרי המון שנים.
נקווה רק שנמשיך לראות את זה בעונות הבאות וגם במפעלים האירופיים.
כניסתו של אברם גרנט לספרי ההיסטוריה היא מהסיבות הלא נכונות לצערו, לאחר שהוא המאמן היחיד שהוריד שתי קבוצות ברצף מהפרמייר ליג. אבל אם הירידה עם פורטסמות' עוד התקבלה בטבעיות, אפילו לאברם גרנט מלך התירוצים לא יכול להיות תירוץ מספיק טוב כדי להסביר את אחד הכישלונות הגדולים בשנים האחרונות של קבוצה כלשהי.
סקירת העונה של ווסטהאם מ – 10 כיווני רוח
רקע
קרלטון קול, רוברט גרין, מתיו אפסון וסקוט פארקר, כולם שחקני נבחרת אנגליה, הם רק חלק מרשימת שחקנים גדולה שהייתה אמורה להצעיד העונה את ווסטהאם לעונה שקטה במרכז הטבלה. תוסיפו אליהם את דמבה בה, רובי קין, תומאס היצלספרגר ו-ווין ברידג ', שהגיעו בינואר ועוד כישרונות כמארק נובל, וויקטור אובינה ותקבלו סגל מצוין שבהחלט שווה צמרת גבוהה. אבל מי האמין שעם סגל כזה והפטישים ימצאו את עצמם יורדים ליגה מהמקום האחרון.
האחראי על העסק הכושל הזה הוא אברם גרנט. למרות היותו מאמן כדורגל, יכול היה אברם גרנט לשקול קריירה חלופית בתור קוסם לאחר שהצליח להעלים בכישרון רב את כל הסגל המצוין הזה ולרדת ליגה. לאנשים שלא בקיאים בכדורגל האנגלי צריך להבין איזה מועדון פאר אברם גרנט הצליח להוריד ליגה. מועדון בעל מסורת מפוארת, זוכה גביע אירופה למחזיקות גביע, שלושה גביעים אנגליים, מגן הקהילה ומחלקת נוער מצוינת, ואין ספור הופעות בחלק הגבוה של הטבלה בפרמייר ליג. בצירוף אוהדים נפלאים שנחשבים לבין הטובים באנגליה ואצטדיון שעד לא מזמן נחשב לאחד האצטדיונים הביתיים בליגה – אפטון פארק, לא הספיקו לאברם כדי להישאר.
קיץ
בתחילת העונה קיבל אברם גרנט את משרת החלומות מבחינתו. סגל מצוין שעליו כבר דיברנו, חוזה לארבע שנים במועדון מכובד ובעל שם באנגליה, ועם בעלים יחסית נוחים שיש להם סבלנות וללא אווירת הפירוק שהייתה לו בפומפי.
מנהיגות
אבל גרנט, התברר פשוט לא מאמן מספיק טוב לרמות האלו. השחקנים תחתיו סבלו מחוסר ביטחון וקרסו תחת הלחץ, הוא לא הצליח להקרין מנהיגות ברגעים הקשים ולא הצליח לעצור את ההידרדרות.
תירוצים
"שלטנו במשחק אבל הרבנו להחמיץ", "השופט שדד אותנו", "סבלנו מחוסר מזל", "הגיע לנו פנדל", הם רק חלק מלקסיקון התירוצים שהמאמן הישראלי חזר עליהם שבוע אחר שבוע במהלך העונה. אם בהתחלה עוד היה אפשר לקחת את הדברים ברצינות וחלקם באמת היו נכונים הרי שמשבוע לשבוע התירוצים הפכו להיות הזויים יותר ויותר וכבר עוררו גיחוך. במקום לקחת את האחריות ולהפיק את הלקחים ,גרנט בחר להתעסק יותר מדי בדברים שמסביב ובסופו של דבר זה עלה לו ביוקר.
אוהדים
למרות העונה הגרועה והאכזבה מהקבוצה והמאמן, האוהדים של ווסטהאם תמכו בה לאורך כל העונה, וגם אתמול הגיעו למשחק 4,500 אוהדים שהיו נחושים לתמוך בקבוצה בכל מחיר. האוהדים הם הסיבה היחידה שווסטהאם עוד לא ירדה מוקדם יותר.
תקשורת
אחת ההישגים היחידים העונה של אברם גרנט, שלמרות עונה קטסטרופלית הצליח לשמור על שקט תקשורתי נדיר למרות שהמועדון הוא אחד האהודים באנגליה. מלבד ביקורת של בני מקארתי על גרנט זו בהחלט חזית שבה אברם הצליח כי גם ביקורת זו הייתה מפי שחקן ספסל מתוסכל ששוחרר מהקבוצה
התקופה הטובה
התקופה הטובה העונה של ווסטהאם הייתה בין אמצע פברואר לאמצע מרץ, אך התפנית בעלילה התרחשה אחרי איבוד יתרון 2 – 0 במחצית על מנצ'סטר יונייטד להפסד 2 – 4, ומאז ווסטהאם פשוט לא תפקדה יותר. ההפסד ערער את הביטחון של הפטישים, שלאחר מכן הפסידו לבולטון, אסטון וילה, צ'לסי ומנצ'סטר סיטי, ולא הצליחו למנוע את המפולת עד לירידה המאכזבת אתמול.
שני המחזורים האחרונים
למרות היכולת הרעה הגיעה ווסטהאם למחזור שעבר נגד בלקבורן עם סיכוי טוב להינצל. אך לאחר החמצות רבות היא סיימה ב 1 -1 בלבד, שלמעשה חרץ את גורלה. למשחק אתמול ווסטהאם כבר הגיעה בלי הרבה סיכוי אך באופן מפתיע בירמינגהאם הפסידה לפולהאם כך שניצחון של גרנט היה נותן לו סיכוי להישאר. אבל גם יתרון של 2 – 0 לא מנע מקבוצתו לרדת מנוצחת 3 – 2בתום דרמה אדירה בדקה ה – 94, שהפעם באמת חרץ את גורלה של הקבוצה מלונדון באופן סופי.
התחת של אברם
איך אפשר לעשות כתבה על סיכום עונה על אברם גרנט בלי להזכיר את ה "תחת" המפורסם. בסופו של דבר אברם גרנט לא סבל מחוסר מזל העונה אך בניגוד לשנים הקודמות "התחת" הצליח רק לאזן את המזל הרע ולא מעבר לכך. ניתן היה להבין שהפטישים לא יישארו כבר לאחר ההחמצות המדהימות מול בלקבורן בשבוע שעבר, וגם אתמול, 2 דקות לפני השער של וויגאן, דמבה בה החמיץ שער בטוח משני מטרים שאם הכדור היה נכנס מי יודע אם הכתבה הזו בכלל הייתה נכתבת.
פרס ניחומים
אבל לא הכל רע בבית גרנט. למרות העונה ה"מוצלחת" הזו, יש סיכוי סביר שאברם יזכה לפרס וחזרה לתפקיד המנהל המקצועי בצ'לסי. הרי בקשרים אישיים אברם תמיד היה טוב וגם ירידה עם 2 קבוצות ברצף לא תוכל לקחת לו את זה.
אין ספק מלבד היותה האליפות ה – 19 של מנצ'סטר יונייטד, ה – 12 של אלכס פרגוסון ועקיפתה של ליברפול במספר האליפויות היא אליפות גדולה מעוד הרבה סיבות
קשה להאמין שמישהו סבר שמנצ'סטר יונייטד מסוגלת לזכות באליפות לאחר הרכש הדל בקיץ – הומלס ושחקן אלמוני ממקסיקו, ובטח לא לאחר איבודי הנקודות הקריטיים נגד פולהאם ממש לקראת סוף המשחק, שמיטת יתרון 3 – 1 מול אברטון ממש בדקה האחרונה, ניצחון חוץ ראשון רק במחזור התשיעי ובנוסף מכת פציעות שלא זכורה כמותה – וידיץ', פרדיננד, אושיי, פלטשר ולנסיה, פארק, סקולס, אנדרסון ובעצם מי לא. הגנה חדירה שספגה 11 שערים בתשעת המחזורים הראשונים, כושר נוראי של וויין רוני לאורך מרבית העונה ומנגד מול כושרה המצוין של צ'לסי שרמסה כל דבר שזז לא נראה היה שלמנצ'סטר יונייטד הרבה סיכוי לזכות בתואר.
המפנה הגיע דווקא לאחר איבוד יתרון 2- 0 באולד טראפורד ל 2 – 2 בלבד מול ווסט ברומיץ'. כשנראה היה שהכל אבוד כמה שעות מאוחר יותר גם הבלוז שמטו נקודות עם 0 – 0 בחוץ מול אסטון וילה מה שהעניק תקווה למנצ'סטר יונייטד. בהמשך הגיע ניצחון חוץ ראשון ממש בדקות האחרונות מול סטוק משער של הרכש האלמוני אז – חאבייר הרננדז הידוע יותר בכינוי צ'יצ'ריטו שהתחיל את ההתאוששות של יונייטד לעומת שמיטת נקודות בקצב מסחרר של צלסי וריצה יפה בליגת האלופות של השדים האדומים נתנו את האות למהפך.מנצ'סטר יונייטד למרות חוסר יכולתה לנצח בחוץ הבינה שגם תיקו זו לפעמים תוצאה טובה (11 תוצאות תיקו בחוץ) ובאולד טראפורד שמרה על מאזן מדהים – שמטה רק שתי נקודות מתחילת העונה (מול ברומיץ'). כל המחמאות מגיעות לאלכס פרגוסון שלמרות המצב הקשה וסגל פחות זוהר מהרגיל, הצליח לבנות תלכיד חזק שלמרות הפציעות הרבות והתוצאות הלא טובות שמר את מנצ'סטר יונייטד במצב טוב גם גם ברגעים הקשים עד לקיחת האליפות ההיסטורית הזו ואפשרות לקחת דאבל מדהים עם זכייה בליגת האלופות.
קרדיט מגיע כמובן לראיין גיגס שכל מילה עליו מיותרת, לאדווין ואן דר סאר הנפלא שכנראה יפרוש בסוף העונה, לחוליית ההגנה בראשותו של וידיץ' שהיה צריך במרבית העונה לשחק בלי פרדיננד והוכיח שהוא בין הבלמים הטובים באירופה. ההגנה של מנצ'סטר יונייטד חזרה להיות ההגנה הטובה באירופה.
גם אם בסופו של דבר העונה תיגמר עם תואר האליפות "בלבד", אין ספק שזו מהעונות הגדולות של היונייטד (בטח ובטח אם היא תיגמר בדאבל) מפני שלמרות כל הקשיים הרבים במהלך העונה היא הצליחה להגיע למצב הנוכחי שנראה לא אפשרי בחלקים גדולים של השנה – עקיפת ליברפול במספר האליפויות, הישג שלא נראה הגיוני עד לפני כמה שנים ומנצ'סטר יונייטד הפכה לקבוצה הגדולה באנגליה באופן רשמי.
נוריץ' סיטי משלימה עונה חלומית ועלייה לפרמייר ליג ועליית ליגה שניה ברצף של שנתיים הישר מהליגה השלישית. פול לאמברט מוביל את הקנריות מדרום מזרח אנגליה לעבר פסגות חדשות.
בסוף עונת 2004-2005 הובסה נוריץ' 6-0 בידי פולהאם וגורל הירידה שהיה ידוע מראש נחרץ סופית ונוריץ' ואוהדיה המסורים נאלצו להיפרד מהפרמייר ליג.
מאז הקבוצה דישדשה בין מרכז לתחתית הטבלה בליגת המשנה וחיפשה את דרך המילוט חזרה במעלה הליגות.
הישועה הגיעה בדמותו של פול לאמברט, בקיץ 2009 לאחר שנשרה גם מליגת המשנה לליגה השלישית מונה לאמברט למחליפו של בראין גאן שוער העבר של הקבוצה, שניסה להשאיר את קבוצתו האהובה בליגת המשנה, אך לא צלח את המשימה.
לאמברט הסקוטי, שחקן עם עבר מפואר בסלטיק ועונה בבורוסיה דורטמונד בה זכה עימה בליגת האלופות בשנת 1997, ובכל זאת לא מן השמות בולטים שרבים זוכרים גם אחרי פרישתם. הוא היה קשר אחורי קשוח, בעל יכולת מנהיגות שאפשרה לו גם להיות הקפטן של אותה סלטיק, וכנראה שזה מה שגם בונה אותו למאמן צעיר ומצליח.
לאמברט אמנם לא הצליח במיוחד בקבוצה הראשונה שאימן בה, ליבינגסטון הסקוטית, אך מאז הקריירה שלו בנסיקה אדירה. את וויקומב הצנועה הוא הוביל הישר מהליגה השלישית לחצי גמר גביע הליגה והפסיד רק במשחק חוזר לצ'לסי הגדולה. אחרי שמחץ עם קולצ'סטר את נוריץ' של אותו בראין גאן 1-7 במחזור הפתיחה של עונת 2008-9, הוא נחת כאמור בקרו רואד של נוריץ', תוך שנוריץ' נאלצה לשלם תמורתו פיצויים בסך 425 אלף פאונד לקולצ'סטר, והוא החליף את גאן המפוטר.
מאז נוריץ' לא עצרה והעפילה בתום העונה שעברה חזרה לליגת המשנה לאחר עונת אחת בלבד, אך לאמברט לא עצר ושאף להתמודד על עלייה לפרמייר ליג. הוא הביא את גרנט הולט, סקורר במונחי ליגות המשנה באנגליה, הביא את אנדרו סורמן מוולבס, שחקן ממוצא דרום אפריקאי שנחשב כישרון מימיו בסאות'המפטון, ואת סטיבן יוז שבעברו שיחק בגלזגו ריינג'רס ומוסיף ניסיון רב במרכז המגרש.
צעירים שרצו דקות משחק כמו דני פאצ'קו מליברפול והנרי לנסברי מארסנל מחזקים אף הם את הסגל, וגם ההגנה חזקה עם ראסל מרטין, רוב אדוארדס ויינס אסקו הדני.
לאמברט מוציא את המיטב משחקניו ובניגוד לכל הציפיות הצליחו וחרף הסגל הפחות נוצץ מקבוצות צ'מפיונשיפ רבות אחרות העפילו הבחורים מקרו רואד ליגה, לאחר שער ניצחון של החלוץ סימאון ג'קסון הקנדי וניצחון 0-1 על פורטסמות'. בעונה הבאה הם צפויים לפגוש את צ'לסי, מנצ'סטר יונייטד והסיטי בליגה הבכירה.
כמובן שהסגל יצטרך לעבור שינויים משמעותיים כדי לא להידמות לברנלי שלא השקיעה ברכש ומיד מצאה עצמה חזרה בליגת המשנה, אבל אפשר לסמוך על לאמברט שימשיך בדרכו לפסגה וידאג שבחוריו לא יהיה צאן לטבח גם מול האריות מהפרמייר ליג, הרי מדובר ב"קנריות", והן לעולם לא מפסיקות לשיר.
22 שנים מחכים בצד האדום של המרסיסייד לתואר האליפות. נכון, העונה הם אפילו פתחו בצורה קטסטרופלית את הליגה, ועושה הרושם כי גם את הגמוניית האליפות יאבדו החברים מליברפול ליריבה השנואה ממנצ'סטר, אבל בכל זאת קני דלגליש מפיח תקוות חדשות שמא העתיד האדום צבוע ורוד.
כשרוי הודג'סון מונה למאמנה של ליברפול בתחילת העונה היו שציפו שהנה המפנה מגיע. ג'ו קול הוחתם כמי שאמור להוביל את השאיפות של הקבוצה ויחד עם מילאן יובאנוביץ' וכמובן שהכוכבים שנשארו בקבוצה טורס וג'רארד ציפו בקבוצה לחזור לצמרת האנגלית כבר העונה תחת שרביטו של האנגלי הוותיק שהגיע מעונה קסומה בפולהאם.
הדברים התפתחו כמובן קצת אחרת, ליברפול פתחה בצורה נוראית את העונה, הייתה אפילו מתחת לקו האדום לתקופה מעטה, והרי מדובר במועדון פאר בקנה מידה עולמי, דבר שכמובן לא התקבל בצורה חלקה על ידי האוהדים ולאחר מכן גם ההנהלה.קני דלגליש הוזעק למלא את השורות, וליברפול נסקה במעלה הטבלה כשרגע היא מתדפקת על דלתות המקום החמישי בליגה, דבר שעד לפני חמישה חודשים היה בגדר חלום.
דלגליש או קינג קני בפי יושבי ה"קופ" באנפילד הבין כי העתיד טמון בהחדרת מוטיבציה כי הרי חומר משובח ישנו, והעתיד תלוי בשילוב צעירים רעבים ושחקנים שיתנו כל עבור המועדון דבר שלא ניתן לומר למשל על פרננדו טורס.
וכשטורס נטש את הספינה הטובעת לצ'לסי (בינתיים שובק מהבקעה) והוחלף בצמד קארול וסוארז שבינתיים הפכו חלק ממהפכת דלגליש, זאת המבשרת על העתיד הורוד של המועדון. האגו נשכח בצד, הגיעו שחקנים שרעבים להצלחה, סוארז מפרק הגנות, קארול הוא מספר 9 קלאסי, ואפילו דירק קאוט הפך לסקורר. מיירלס נבחר לשחקן המשתפר בפרמייר ליג, לוקאס עשה שדרוג מדהים ביכולתו ותפס את החולצה מספר 5 גם בהרכב של הסלסאו מברזיל.
אבל לא רק אותם השחקנים היותר צבעוניים של ליברפול הם שהשתדרגו יחד עם קני דלגליש והקבוצה. מרטין קלי תפס פיקוד באגף ימין של ההגנה, וכשהוא נפצע גם ג'ון פלאנגן הוכיח עצמו כחומר טוב לעתיד. ג'יי ספירינג בשיפור עצום חרף נתוניו הפיזיים הוא מעין סוג של "פיטבול אנגלי" במרכז המגרש, ג'ונג'ו שלבי ודני ווילסון נכנסים גם הם לעניינים ועוזרים לייצוב השורות. וכשצעירים כמו סוסו הספרדי ורהאים סטרלינג מתדפקים על דלתות הקבוצה הבוגרת ככישרונות העתיד בהחלט נראה אדום בגוון ורוד.
בגיבוי ג'ון הנרי ואולי אפילו לברון ג'יימס שנכנס לאחרונה לביזנס באותה החברה ששולטת בקבוצה ייהנה קני דלגליש מתקציב נוח לרכש בקיץ, ואם ישמור על המרקם החברתי, שילוב הצעירים והרעב העצום לתואר האליפות ולחזור להיות שם דבר בקנה מידה אנגלי ואירופאי, העתיד מאיר פנים לחבורה האדומה שכבר לא נראית כמו מרסי-סייד, כזו שזקוקה לרחמים, אלא מהווה מחדש את גאוות המרסיסייד.
כולם יודעים שהכדורגל הומצא באנגליה. כולם יודעים שלונדון היא בירת אנגליה, וכולם יודעים שלונדון היא בירת הכדורגל העולמי. או שאולי לא?
מפת לונדון בכדורגל היא דבר מדהים. בלונדון קיימות 13 קבוצות מקצועניות, ועוד 80 ליגות חובבניות המאוגדות תחת איגוד הכדורגל של לונדון.
בפריימיר ליג האנגלית ישנן 5 קבוצות מלונדון הקבוצות הן צ'לסי, ארסנל, טוטנהאם, ווסטהאם, ופולהאם. ללונדון יש 3 נציגות בליגת האלופות(!!!). דבר מדהים לכשעצמו.
בליגת המשנה, הצ'מפיוניס שיפ ליג קיימות בלונדון 3 קבוצות – קריסטל פאלאס, מילוול, וקווינס פארק ריינג'רס (כולן היו בעבר גם בפריימיר ליג).
בליגה השלישית של אנגליה קיימות בלונדון 4 קבוצות – ברנפורד, צ'רלטון, דאגנהם & רטברידג', ולייטון אוריאנט.
קבוצות הכדורגל בלונדון נקראות על שם השכונות בהן הן נמצאות. ולכל קבוצה יש אצטדיון ביתי משלה, שלא כמו בישראל, אשר בתל אביב יש 3 קבוצות בליגת העל, וכולן משחקות באותו האצטדיון.
תארו לכם שבתל אביב הקבוצות היו נקראות על שם שכונות – הפועל פלורנטין, מכבי נווה צדק, ואליצור הדר יוסף. ולכל קבוצה היה את המגרש שלה. יום שבת בתל אביב היה מרתק, וההזדהות עם הקבוצות הייתה אפילו יותר גדולה ממה שהיא היום.
ארסנל ניצחה את בראגה במחזור הראשון של ליגת האלופות בתוצאה 6:0 ושוב נשמעו אותם הקולות באולפן ליגת האלופות של ערוץ הספורט – "זו יכולה להיות השנה של ארסנל" אמר נדב יעקבי, ופתאום היה לי דה ז'ה וו. זה לא מה שאמרו על ארסנל לפני שנה, לפני שנתיים ולפני שלוש? ארסנל קבוצה מצוינת שמשחקת את הכדורגל הכי יפה והכי מהנה ביחד עם ברצלונה, אבל ברצלונה זוכה בתארים, וארסנל פשוט לא.
התואר המשמעותי האחרון של ארסנל היה בעונת 2003-2004 כאשר היא זכתה באליפות הפרמייר ליג, והציגה עונה מדהימה וקובעת שיא פריימר ליג – 49 משחקים רצופים ללא הפסד ! אבל חוץ משתי זכיות באליפות הפרמייר ליג (הייתה אלופה גם בעונת 2001-2002) ארסנל זכתה משנת 2000 ב – 5 תארים. 3 זכיות בגביע ה – FA, ושתי זכיות בגביע מגן הצדקה.אומנם תארים, אבל יחסית זניחים.
ארסנל תמיד ידעה להגיע לבאר, אבל לרוב לא הצליחה ללגום את המים היקרים
ארסנל סיימה 4 פעמים במקום השני בפרמייר ליג, הפסידה בגמרים של הגביעים האנגלים 4 פעמים, והפסידה בשני גמרים אירופיים, וכל זה ב – 10 השנים האחרונות. זה נכון שארסנל מעמידה קבוצה חזקה כל שנה, ונכון שהיא מתמודדת על תארים בכל שנה, אבל עושה רושם שחבורת שחקנים צעירים וכישרוניים, שמשחקים אולי את הכדורגל היפה בעולם פשוט לא מספיקה בכדורגל של היום על מנת לזכות באתרים הגדולים באמת, שהם אליפות הפרמייר ליג וזכייה בליגת האלופות, שאלה בעצם המטרות העיקריות של הקבוצות הגדולות האירופה.
אני חושב שארסן ונגר עושה עבודה נפלאה בארסנל ב – 14 השנים שהוא מאמן אותה, והוא נאמן לשיטה ולראיית המשחק כפי שהוא חושב שהיא צריכה להיות, אבל התוצאות מדברות בעד עצמן. לארסנל חסר הגרוש ללירה, או חסר השחקן הדומיננטי בעל הנסיון בין המקום השני לראשון, או בין מועמדת לזכייה לבין הזוכה המאושרת. ארסנל תמיד פתחה את שלב ליגת האלופות בצורה חזקה, וגם לפני שנה עלתה מהמקום הראשון בקלות יחסית. לאחר מכן בשמינית הגמר שיחקה מול פורטו והפסיקה את המשחק הראשון בתוצאה 2:1, ופירקה אותה בבית 5:0, לרוע מזלה היא עלתה לשלב רגע הגמר מול ברצלונה החזקה, וכאשר ארסנל משחקת בשנים האחרונות מול קבוצות העילית של אירופה ידה על התחתונה. במשחק הראשון באצטדיון האמרויות נפרדו הקבוצות בתיקו 2:2, ובקמפ נואו פירקה ברצלונה את ארסנל 4:1.
אני מאוד אוהב את ארסנל, אוהב את הגישה של איתור שחקנים צעירים מרחבי העולם ולגדל אותם להיות שחקנים מובילים בכדורגל העולמי, אני אוהב את גישת המשחק של ארסנל, שכמו שכתבתי משחקת אולי את הכדורגל היפה ביותר היום, אבל כפי שנכחנו לראות, כדורגל יפה בדר"כ לא מנצח משחקים. וארסנל צריכה שחקן אחד או שניים עם יותר ניסיון שיוכל לאזן בין השחקנים הצעירים והטכניים לבין ניצחונות בשלבים המכריעים. כי כמו בכל שנה, אנחנו שומעים שהשנה הזו יכולה להיות של ארסנל, ולבסוף נפרדים ממנה בשלב רבע הגמר של ליגת האלופות.
אני אהיה מאושר אם ארסנל תזכה בסופו של דבר באליפות הפרמייר ליג ו/או בליגת האלופות אך לצערי אני חושש שגם השנה זה לא יקרה.
ביום בו רפא בניטס עזב את ליברפול, תקוות נוצרו אצל אוהדיה, מאמן אחר, מאמן שהצליח כל כך אשתקד, יביא עימו רוח חדשה וסגנון מלהיב יותר, ודווקא לנוכח המשחק עם ארסנל, נראה כי דבר לא השתנה.
21 שנים מחכים אוהדי ליברפול לתואר נכסף, אליפות הליגה האנגלית הראשונה, הפרמייר ליג היא נקראת כיום, אך עוד לפני היווסדה ב-1992, הפסיק המועדון הענק הזה לאגור תארי אליפות, וזאת אחרי עשור עתיר בתארים.
21 שנים של תקוות, של חילופי מאמנים, שכל אחד מביא איתו פילוסופיית משחק אחרת שאולי מאתגרת מחדש את הקהל הנאמן באנפילד, אבל תואר אליפות – אין.
שאנקלי, פייזלי, פאגאן ודלגליש בנו שושלת ששאר המאמנים לא מצליחים לחקות. 4 שנים של רוי אוואנס, 6 שנים של ג'ראר הוייה, 6 שנים של רפא בניטס ותואר אליפות לא נראה ביציעי הקופ. נכון גביעי אלופות, אופ"א, גביעי ליגה וגביע אנגלי כן נוספו לארון הגביעים, אך התואר הנכסף, אליפות, הפך להיות מנת חלקם של צ'לסי והיונייטד, ומה שצורם הוא שליברפול כבר לא נספרת כמועמדת לתואר אפילו.
רוי הודג'סון הגיע הקיץ ועימו הכמיהה לשינוי במועדון, מועדון שצמא להצלחות, עם קהל נאמן ובעלים שמעוררים סלידה.
אחרי עונה נוראית בה סיימה ליברפול רק במקום ה-7, בו נראה כי יצאה סופית ממעגל 4 הגדולות הקבוע של הפרמייר ליג, כשהסיטי עם העושר שלה ניצבת על דלתות הכרטיס לצ'מפיוניס וכמוהה טוטנהאם, ליברפול צריכה לחזור למרכז הבמה האנגלית והאירופית.
הודג'סון לא זכה לתקציב כמו היונייטד, כמו צ'לסי ובטח שלא כמו הסיטי, ונאלץ להסתפק ברכש צנוע שחלקו הגיע בהעברה חופשית (ג'ו קול, יובאנוביץ') וחלקו במעט המוזמנים שכן הופשרו לחיזוק.
האוהדים מקווים כי עם הישארותם של סטיבן ג'רארד ופרננדו טורס בתוספת ג'ו קול תצליח ליברפול להתברג בחלק העליון של הטבלה, אך על פי משחק הפתיחה, רחוקים הדברים מהמציאות. סגנון המשחק נותר שבלוני, כשסטיבן ג'רארד לא מקבל תפקיד מוגדר ולמעשה מנטרל את מרכז השדה של הקבוצה. ג'ו קול בבכורה לא מחמיאה עם כרטיס אדום, אם כי לא מחויב, ופרננדו טורס שנכנס כמחליף ונראה חלוד אינם הצליחו לסחוף את הקבוצה קדימה ולפתוח את העונה בצורה טובה דווקא נגד יריבה משמעותית מהצמרת, ארסנל.
אך התקוות עדיין קיימות, שהודג'סון ראה והבחין כי הוא חייב לשנות את המנטאליות ולהפוך את הקבוצה ליותר מרתקת, ועם אנגוג שהפתיע לצד יובאנוביץ' ישנה האפשרות שלמרות הגול המטופש שקיבל פפה ריינה, תצליח הקבוצה להפתיע גם את סוכני ההימורים ולהתברג שוב בצמרת, כיאה למועדון מפואר שכזה.
העבודה בידי הודג'סון, ועד אז איך אומרים, "YOU'll NEVER WALK ALONE".
