חובב הכדורסל האירופאי לא יכול היה לקבל בשורה משמחת מזו שקרתה הקיץ. ממצב של אולמות ריקים, חוסר עניין וחיפוש אחר הישועה, השביתה ב-NBA הגיעה כמתנת שמיים. דרון וויליאמס, סרג' איבקה, טוני פארקר ממש כאן מול העיניים. מה נגיד? שלא יגמר לעולם
מצב הכדורסל האירופאי היה בכי רע. אפילו באליפות אירופה האחרונה ראינו לא פעם יציעים לא מלאים, אם כי לא באופן גורף. על משחקי הליגות השונות למעט הספרדית, אין מה לדבר. מכה נוספת ניחתה כאשר המשבר הכלכלי ביוון איים גם על קבוצות מהבכירות ביותר שיכול היה להציע היורוליג, פנאתינייקוס ואולימפיאקוס. והנה בלי לבקש, העימות הבלתי נגמר (לעת עתה) בין נציגי השחקנים לראשי ליגת ה-NBA, הוא שהביא את הבשורה ועימה גם את השמחה, לפחות לאלו שמאסו בכדורסל האירופאי, ובחרו לבלות בלילות נטולי שינה מול המרקע.
קרנבל, מי שלא יבוא חבל
זה החל כגל של שמועות, אך נמשך ונמשך ולמרות כי באופק מתגלה הפתרון, בינתיים כל שעלינו לעשות בין אם אנחנו אוהדי מכבי תל אביב או שלא, הוא פשוט להתמוגג על האפשרות לשבת בשעות נורמליות ולהתבונן בשחקנים בשיא כושרם ולהבין כי הם ממש כאן במרחק יריקה בהיכל נוקיה. נכון, לא כולם יזכו לדרוך כאן השנה, אך גם הטלוויזיה התאימה ציפיות ולא יכולה להתעלם ממגוון השחקנים שעשה את הדרך הטראנס-אטלנטית בחזרה. ליווי מאסיבי באתרי האינטרנט, דיווחים ממשחקי הליגות השונות, דבר שאינו שכיח, לפחות עבור מי שמחפש את אותן התוצאות, כמוני.
כולם נרתמו לקרנבל הזה. השחקנים עצמם החלו לדבר, לגשש ולבדוק אופציות ריאליות של חזרה הביתה או דווקא בריחה מהבית. דרון וויליאמס היה הראשון לבחור בבשיקטאש כחוף המבטחים שלו, אחריו הגיעו גם קרסטיץ', קירילנקו, פארקר, גלינארי ורודי פרננדס. שורת שחקנים שהיורוליג מעולם לא השתבחה ובטח לא הליגות עצמן. הקהל סוף סוף מקבל תמורה לכרטיסים, מקבל שחקנים שבאים בשיאם ומשחקים לא בעבור השואו בלבד. חובבי הכדורסל הללו היו רגילים אולי לתת כתף לכישרון מקומי צעיר בדרכו לליגה של הגדולים, ללוות אותו בהטבעות האחרונות, באסיסטים האחרונים ובצליפות מקו השלוש, אך הפעם זהו ריח שונה, שחקנים שהשתבחו אצל הדוד סם, וחוזרים גם אם למעט זמן בכדי לגרום הנאה אדירה לצופה.
אוהדי מכבי תל אביב יוכלו לצפות הערב בשחקנים שבעונה החולפת טרפו טבעות וריבאונדים בקרבות מול דוויט הווארד (איבקה),או שגיבו את ברנדון רוי וחבריו (פרננדס), וזאת אחרי שבשבוע שעבר נחת זרועו של דנילו גלינארי כבר הכתה במכבי. הצהובים יכולים לקחת את זה כחוויה. אלו בעלי המנויים יזכו לראות לפחות בתקופה הקרובה שורת שמות מפוארת שלא בטוח שתחזור בשנים הקרובות לכאן, ובעיקר להיות חלק מהקרנבל הזה. אם יפסידו צריך להבין את במי מדובר, אם ינצחו השמחה תהיה כנראה כפליים.
אז ליגת העל שלנו, זו שאין בה ממש תחרות, קיבלה את ג'יי ג'יי היקסון וג'ורדן פארמר בחיבוק, אך הבמה הגדולה, זו שמתרחשת בלב היבשת, בליגה הספרדית, האיטלקית, הצרפתית וגם הטורקית, שם הם חווים כעת תחייה מחדש של המושג כדורסל. אצלנו נשאר עם פרורי חמישי בערב, אך מה רע בזה? ורק לחשוב אם לשביתה לא יהיה סוף, הרי אז גם גאסול, ואולי אפילו קובי ברייאנט וחבריו מאמריקה יצטרכו להתרגל לאולמות קטנים וחמים בהרבה.
השביתה הניבה גל נדידות לעבר אירופה, כזה שמעולם לא היה כאן כנראה. כל שנותר הוא להתענג ולחייך. אז איך אומרים? שביתה! אל תחזרו לעבודה.
זכייתה השנייה ברציפות של ספרד באליפות אירופה בכדורסל, אמנם אינה דבר שכיח, אך כשמתבוננים על העתיד שלה, אפשר להסיק כי לא כאן תעצור המכונה הזו. מעצמת הספורט ממתינה לעוד התכנסויות אצל מלך ספרד
עוד פסגה היא הצליחה לכבוש, עוד תואר נוסף לארון, ספרד קוטפת כל דבר שיש בספורט העולמי, והפעם תורו של הכדורסל ליפול תחתיה. אליפות אירופה שנייה ברציפות, כזו שקבעה נחרצות מיהי הנבחרת האירופית הטובה ביותר, וממי צריכה לחשוש ארה"ב, אם וכאשר בלונדון 2012.
המלכים של המלך
איזה עומק יש בה בנבחרת הזו שעושה אותה לכזאת גדולה. בתחילת הטורניר היו אלו האחים פאו ומארק גאסול, שהביאו את כל המטען העצום מה-NBA ופירקו כל יריבה מתחת לסלים. בהמשך הטורניר הארוך, הפך חואן קרלוס נבארו לכוכב הגדול, הוא זה שלקח תחתיו את כל הנבחרת, ובהצגות בלתי נשכחות כולל 27 נק' בגמר עצמו, שהוכיחו גם מיהו השחקן הגדול ביותר שמשחק מחוץ לליגה של דיוויד סטרן.
גם חוסה קלדרון, רודי פרנדדס, סרחיו יול ופליפה רייס היו שם לגיבוי עמוק, והוכיחה ליגה חזקה מהי. פרננדס עצמו, שרק הקיץ הצטרף לאלופת ה-NBA, יגיע לבסוף ולנוכח השביתה המתבשלת, לריאל מדריד, ויוסיף עוד שם אדיר לליגה הצפויה להיות הטובה בעולם, לפחות בעת השביתה.
המגוון בעמדות, העומק שמאפשר בכל עמדה קליבר, הוא המפתח להצלחה. הצרפתים שלחו את המספר הרב ביותר של שחקני NBA לאליפות, אך המגוון שלהם מצומצם, זאת מאחר שלמעט ניקולה באטום, שהיה לנקודת אור, אין לה שחקני חוץ בולטים מלבד טוני פארקר, וכשכל הכישרון מתרכז בשחקני פנים כמו יואקים נואה, בוריס דיאו ואחרים, לא פלא שאין לצרפתים מענה ליכולות החוץ של הספרדים.
בספרד יודעים כבר מגיל צעיר לעבוד עם שחקנים ולהתאימם לעמדות המתאימות, כך שיווצר מגוון, אשר ייתן פירות כבר בגילאים הצעירים. ראייה לכך, היא שגם באליפות אירופה עד גיל 20, האלופה היא לא אחרת מאשר…נכון, ספרד.
זה היה תואר שנצפה מראש, אך מבט על כלל הנבחרות הספרדיות מבטיח כי לא כאן הסוף.
צעיר ולנצח
זה לא שכל שחקני הנבחרת הנוכחית של הספרדים מבוגרים. נכון פאו גאסול ונאבארו הינם כבר מעבר לגיל 30, אך לפרננדס, מארק גאסול ובייחוד לצעירים, יול, רוביו, קלאבר ובעיקר המתאזרח האדיר, סרג' איבקה, יש עוד שנים רבות לתת בשירות המלך.
איבקה רק בן 22, וכבר הפך למשמעותי עבור אוקלהומה מה-NBA, כאשר הפוטנציאל שלו זוהה כבר בגילאי נוער בספרד, ואזרוחו מבטיח לספרדים שאיבות וחסימות לעוד שנים רבות.
ויקטור קלאבר, גם הוא בחירת סיבוב ראשון בדראפט, משתבח בינתיים בולנסיה המקומית, וכך גם כוכב אליפות אירופה לנבחרות צעירות, ניקולה מירוטביץ', שגם כן זכה כבר להיבחר בדראפט, ובינתיים חתום בריאל מדריד, לצרכי פיתוח. כל אלו לא חצו את גיל 25, ואפילו לא מתקרבים אליו, ומבטיחים עתיד אדיר באזור הצבע.
תסתכלו גם על כריסטיאן איינגה, עוד בחירה לא מובנת בדראפט בו נבחר עמרי כספי, אך זיהוי הפוטנציאל שלו, מזכיר מאוד את זה של איבקה, וכשהוא עתיד לפרוץ במדיה של הקליבלנד קאבלירס, ולזכות באזרחות ספרדית גם כן, כמי שאותר בקונגו, אך גדל בחצי האי האיברי, כך שגם לעמדות של שחקני החוץ, הספרדים יודעים לתת מענה. כשבנוסף גם את ג'וסף פרנץ', מבאדלונה, כדאי לציין, כרכז עתידי.
כך בונים מסורת, כשדבקים בהשבחת חומרי הגלם מהיותם צעירים, כשמשבחים אותם בליגה מהטובות שיש, וכשפורסים את השחקנים על שלל העמדות הנדרשות, גם העתיד הספרדי מובטח. ספרדי כפול כבר זכינו לראות, אל תתפלאו אם גם המספר הזה יוכפל.