תגית: ספורט

מצב נייח, קרן, בעיטה חופשית, הכדורגל הישראלי מתעלם מכל אלו. הרבה שנים לא זכור לי איזה בועט בעיטות חופשיות טוב בארץ, כנראה שבאימונים מלמדים את הילדים והבוגרים רק איך למסור על מגרש שלא יהיה נבדל ולבעוט (וגם את זה ברמה סבירה ביותר).

הבעיה מתחילה מתפישת העולם, מאמנים חושבים שאם אין להם איזה דיוויד בקהאם או איזה רוברטו קרלוס בקבוצה, אז מצב נייח כלשהו לא רלוונטי כל כך, טעות בידיהם. יש כל כך הרבה תרגילים שניתן לעשות ממצב נייח, לאו דוקא הרמה, שהרי הישראלים גם לנגוח לא ממש יודעים (מאשימים את זה בגובה אבל על זה נרחיב אחר כך…). כל כך הרבה אופציות מסירה על הקרקע, שחקנים שמפרקים חומות, 3 בועטים שיוצרים מצב מתוחכם שמפתיע את הגנת היריבה, איפה היצירתיות?!?

את הפסקה הזאת אני אתחיל עם דוגמא נחמדה, וויל ביינום (אקס מכבי תל אביב בכדורסל), שימו בצד וזכרו אותו.

לרוב אנשים חושבים שרק סנטרים גבוהים מעל 2 מטר יכולים להטביע בסל מקצועי, והרי עצם ההטבעה היא לא בגובה אלא בניתור. שחקני הכדורגל שלנו הם כמובן לא בגובה של שחקני הכדורסל, ולרוב משווים אותם לאלה האירופאיים, וטוענים שהגרמנים, ההולנדים וכל שאר האירופאיים יותר גבוהים מהישראלים. נחזור לנתון המעניין שעצם ההטבעה הוא לא בגובה אלא בניתור, ונחבר את זה לכדורגל, אם וויל ביינום היה 1.58 מטר, פרופורציונלית הוא היה קופץ גבוה יותר מדדי בן דיין, מגרלשווילי או שמעון גרשון, למה? כי הוא אתלט, ובתור בנאדם בגובה 1.80 הוא מנתר לגג או להטבעה כמו בחור שהוא 2.05…וכאן טמונה הבעיה, הפחד מכדורי גובה שמרחף מעל הנבחרת כבר בערך 20 שנה, הוא פחד לא הגיוני ואפילו סלחו לי, מפגר. אז מה אם הם יותר גבוהים!? אדם בגובה 2 מטר יכול להיות מגושם מאוד, כמו קראוץ' האנגלי למשל, יש הרבה שחקנים בגובה 1.80 שיכולים להגיע לגובה הניתור שלו. אני מסתכל על נגיחות של תומר חמד מהעונה החולפת ופשוט לא מאמין, הוא הנוגח הכי טוב שהיה בליגה שלנו מזה 10 שנים בערך, איך לא עובדים על ניתורים באימונים? למה כל האפריקאים שחוגגים שערים בחו"ל יכולים לעשות סלטות באוויר והיפוכים מעצם היותם אתלטיים, והישראלים אפילו נגיחות פשוטות, ניתורים ועבודת מיקום לא מסוגלים לעשות כדי להגיע לכדור גובה?

בעיות הניתור והפחד מכדורי גובה ממשיכות לא רק לבלמים והמגנים, אלא גם לעמדת השוער, כל הכדורגל הישראלי הורגל לדעת שאנחנו לא טובים בכדורי גובה, כך מחנכים כנראה את כל הילדים, והמצב הזה נותר שנים על גבי שנים, של מחסור בניצול הזדמנויות של כדורים נייחים. איך מדינה שלמה של כדורגל ששואפת להגיע לליגת האלופות, מונדיאל, אליפות אירופה וכו'…לא מסוגלת להיפתר מפחד הגבהים הזה? איך? חיל האויר שלנו ממש טוב, מיקום, המראה, פגיעות במטרה, אבל בכדורגל לא שמעו על זה…

בשנים האחרונות המרים קרנות הכי טוב שראיתי בליגה היה דוד רביבו(אחיו של חיים מן הסתם…), כנראה שיש שם משהו במשפחה? גנים של סבסובי כדור? משהו מולד? לא…תאמינו לי שלא, עבודה, וריכוז מלא בכל הרמה, בשנתיים האחרונות אני פשוט נדהם כמה הקרנות הישראליות לא מנוצלות, ונהיות סתם עצירת משחק. כל הרמה מורמת או רחוק מדי או קרוב מדי, או מסתיימת בידי השוער, אין תכנון, אין תרגיל, אין חשיבה וראיית משחק. אין לך בקבוצה מישהו שמרים טוב קרנות? אז חוזרים ליצירתיות, לא מלמדים בקרוסי הפרו של ההתאחדות תרגיל קרן קצרה?כי הוא די פשוט ובסיסי בכדורגל…

אנחנו רוצים כדורגל טוב יותר?ז את רק אחת מהנקודות האפורות שלנו, ואנחנו לא מתמודדים איתה, לא יודעים מאיפה לאכול אותה.

יכול להיות שאנחנו לא טובים במצבים האלה ולעולם לא נהיה, כי אנחנו פשוט לא קופצים כבר ולא מנצלים את הראש, כי הרי כל משפט שני במדינה הזאת נגמר ב"קפוץ לי" וב"ראש קטן", אז שאני אדע לנגוח?

זקן אחד אמר לי פעם: " בעקביות, תהיה עקבי".

בתור אדם שאוהב מאוד כדורגל וספורט בכלל, אני מוצא את עצמי צופה בספורט הזה כבר שנים, ובזמן האחרון אני לא מפסיק לשאול לאן נעלמה העקביות? איפה פספסנו אותה? איך זה יכול להיות שילד בן 15 שעוד לא קרע זוג נעליים כבר מוכתר לפלה?

התחלתי בנקודה הבסיסית, ישראל, ליגת העל, המקום שאני מכיר הכי טוב, מרגיש בו הכי נוח, ויודע עליו הכי הרבה. אני מסתכל על הליגה ורואה שחקנים שעוזבים תרם זמנם את הקבוצות לחו"ל. השאלה היא לא למה. למה? טוב זה מאוד ברור…כל שחקן רוצה להתפתח ולעזוב את הליגה הזאת לליגות הגדולות, אנגליה, איטליה, הולנד, גרמניה, זה ברור וידוע לכל… העניין הוא, איך?

אחרי הסתכלות רבה על החתמות שונות של שחקנים שונים באירופה, ראיתי שתי מגמות מאוד ברורות. הראשונה, לישראל גדל דור מוכשר, מאוד, דור עם הרבה כוח רצון, מוטיבציה, השקעה, שאיפה וכו'…אני מדבר כמובן על הסוכנים. אבי נימני, דודו דהאן, פיני זהבי וכו'… דור מוכשר מאוד של סוכנים שיכולים לשווק כל שחקן לכל קבוצה, כל מה שצריך זה רק 10 דקות משחק שנראות טוב בוידאו (מתוך כל ה-3000 דקות בערך שיש בעונה), קצת גליצ'ים, פסים טובים, אם יש גול במספרת אז בכלל הסיכוי לחתימה גבוה, וכל השאר נשאר לסדר במשא ומתן.

זה נראה כל כך לעבור לאירופה לא? זה די קל, יש קבוצות שייקנו הכל, מבלגיה לפולין, מהולנד ועד לאוסטריה, אפילו קזחסטן, כולם ייקנו שחקן ישראלי, הרי כולם כאן משחקים כמו מסי או רונאלדיניו (בגלל זה אנחנו 40 ומשהו שנה לא במונדיאל…).

הנקודה השניה שמצאתי, היא כבר לא קשורה לסוכנים, גם לא כל כך לשחקנים, היא קשורה לכל המנטליות של הספורט הזה. איבדנו את העקביות מאוד מהר, כל ילד תרם זמנו הופך לשחקן הטוב בעולם. איך זה יכול להיות? אני מסתכל על ניימאר, מברזיל, הילד מסאו פאולו, ברזיל (לא נראה לי שמישהו מהקוראים לא מכיר אותו).  נכון, יש לו טכניקה מדהימה, נכון, הוא מהיר ויודע לסיים טוב מול השער, אבל היי, הלו, עצרו רגע, בן כמה הוא? בגיל הזה הוא צריך לסחוב את כל נבחרת ברזיל (שגם ככה כבר עשור שלם מאז הזכיה שלה מקרטעת ונראית כמו נבחרת יחידים ולא נבחרת מלוכדת)?  הוא סך הכל בן 19, ועוד לא עשה דברים משמעותיים יותר מדי. הוא זכה בגביע הליברטדורס, אוקיי המון כבוד(דרך אגב אריק בנאדו הוא אחד השחקנים הכי מעותרים שהיו בישראל, וכשהוא נחת בחיפה שוב כולם זלזלו בו, התסכלתם ברזומה שלו?! מה שבנאדו שכח, טוואטחה וכל שאר שחקני ההגנה עוד לא למדו), אבל לא הגיוני שכל שחקן בן 7-20 שעושה כבר תרגילי רחוב יפים ושם איזה שער במספרת הופך לאלוהים ביום, כשבשאר הזמן הוא רק הולך על המגרש.

שחקנים מקבלים הכרה ותודעה מהר מדי, עולים לפסגה מהר מאוד, וזה מוזיל את ערך הסמל, הקבוצה, המשכורת, הכדור, האוהדים, הכל, את הערך של כל הספורט הנהדר הזה. שחקן שכבר בגיל 19 מוכתר לאלוף עולם, מרגיש כמו אלוף עולם בזמן שיש לו עוד קריירה שלמה להוכיח את עצמו.

אני זוכר בתור ילד, בעבר, הייתי מסתכל על נבחרות כמו איטליה, ארגנטינה, ברזיל, גרמניה, הייתי רואה נבחרת! גם אם היא לא שיחקה קבוצתית כמו ספרד של היום, היא הייתה נבחרת, בכל עמדה במגרש היה שחקן שעבר שנים של הוכחה, עבד קשה, התאמן, קיבל את מקומו בהרכב או בסגל הנבחרת בכבוד וביושר. שמות כמו: אדגר דוידס (הולנד), רובטרטו באג'יו (איטליה), הקאן סוקור (טורקיה), יורי דג'ורקאף (צרפת) וכו'…היום? "עברת שני שחקני הגנה ושמת שער באחד על אחד ואתה רק בן 18? למה לא אמרת קודם, הספרה 10 פנוייה בהרכב הנבחרת שלנו, אתה אלוהים מהיום והלאה".

שלא תבינו אותי לא נכון, אני לא מזלזל בשום ליגיונר ישראלי בחו"ל, לא זאת המטרה, אבל אני תוהה מדוע לא נשארו ובנו כאן משהו טיפה יותר חזק? למה מספיקה חצי עונה או אפילו משחק אחד כדי ששחקן יעשה מעבר גדול לליגה גדולה יותר…? היו שחקנים ישראלים בדור של שנות ה90 (רביבו, ברקוביץ', אבוקסיס, חזן, נימני…) שאם הם היו גודלים היום במחלקות הנוער, היציאה שלהם לאירופה הייתה מוקדמת ושונה לחלוטין, הכל היה מהיר הרבה יותר, ולא היו צריכים כל כך הרבה מעברים לקבוצות גדולות בארץ.

בסופו של יום, כולנו אוהבים כדורגל, מאוד, קשה להסביר את התחושה, כשרואים דאבל פס טוב שמוביל לשער, או לראות איזו בעיטת בננה מ30 מטר נכנסת לחיבור, זה עושה משהו בלב, אבל משהו כאן יתחיל להתפספס אם נכתיר כל יום פלה חדש, המרדף הזה אחרי הכוכבים של המחר והסקאוטינג נהיה מוגזם, המיידיות של ההצלחה, בלי הוכחה ועקביות של שחקני כדורגל רק תפגע בכולנו, בספורט שאנחנו כל כך אוהבים.

זקן אחד אמר לי פעם: "את רומא לא בנו ביום אחד"(תנו לילדים לשחק, תפסיקו לרדוף אחריהם).

 

*השתתף בכתיבת הטור – גיא ארדיטי

רגע אחרי תשעה באב, אנחנו שואלים – עד מתי שנאת אחים?למה לריב? להתווכח? למה לבחור ב"לחוד", כשהרבה יותר טוב ללכת "איחוד". במקום להיגרר לבתי משפט ולהוציא לכולנו את החשק מהספורט, אנחנו מציעים להפועל כפ"ס והפועל פ"ת להתאחד.

להתאחד, ולחלוק את המקום בליגת העל (וגם בלאומית), יש מקום לכולם!

וכדי לגרות את בלוטות הטעם, בואו תראו איזו פוטנציאל היה טומן בחובו איחוד שכזה, בעבר

שוערים:

אדיר שמיר (כפ"ס) – אם צריך לבחור שם לשוער, זה כנראה יהיה אדיר. מתחרה רק לסילביו לונג (ארוך) הרומני. תמיד נזכור שלכפ"ס הייתה קבוצה, היה לה גם שוער, עם מבנה גוף של שוערים בני ימינו, להבדיל מכל הגוצים שהסתובבו סביבו..

רפי כהן (פ"ת) – סוג של סיפור אגדה. הילד השקט והביישן שהגיע מאילת והפך לשוער ראשון,גבוה ואפור , האנתיזה לשוער המשוגע.  התקופה היפה והמוצלחת בקריירה שלו הייתה באורווה. שם הפך לשוער מוביל בישראל, משם הגיע לנבחרת, ואז באה ספרד. ושרף.

שי הס (פ"ת) –  שוער בינונימי בדיוק כמו הקבוצה שלו אותה תקופה. תרומתו הגדולה נרשמה דווקא בעולם הפרסום הפתח תקוואי  עת השתתף בקמפיין לרכישת דירות, ומשלטי חוצות בכל פינה חייך אלינו כשלצידו המשפט האלמותי – "דירה קונים ב…. כי שי הס לא מפספס! "

רוני ג'רבי- מותג של הפועל פתח תקווה בימים הפחות טובים שלה בשנות ה 80, בראש אני רואה אותו מבזבז זמן כל הזמן עם הכדור ביד, אבל אני בטוח מתבלבל בינו לבין אריה חביב.

עופר נוסובסקי-  יחסית למופעם היחסי בכדורגל הישראלי, יש הרבה שוערים אשכנזים, לא?

 

הגנה:

נח איינשטיין (כפ"ס)– דליל שיער, שעולה לנגוח ומבקיע, אם אני זוכר נכון את ידידנו משירים ושערים. שייך לזן נדיר שנקרא "הכדורגלן האשכנזי"….

תמיר בן חיים (כפ"ס) – היה לו גם אח, אופיר, אבל אנחנו נתעכב על תמיר, עם לוק של שימי תבורי ועם אופי שונה לגמרי, העביר את כל הקריירה בקבוצה, שאיתו ידעה רק ימים אפורים. בערוב ימיו כיהן כעוזר מאמן ומאמן זמני בירידה ולאחריה.

איתן בודניוק (פ"ת) – טוב, בודניוק. רק בשביל לגלגל את השם הזה על הלשון. בודניוק. עוגן,מנהיג,נשמה (ואני בכלל לא אוהד הפועל פתח תקווה), רק מהשם שלו מפחיד להתקרב אליו

גדעון סיימון(כפ"ס) – עיין ערך בודניוק, הלב של כפר סבא בשנות ה 80, אם אני לא טועה חתום לבדו על גביע לעיר בשער ניצחון בהארכה שלא שודר בערוץ אחד כי היה מבט..

גדי פולבר  – הרבה לפני שסהר הפך לשהר, פולבר שונה למרגון. למי זה עזר יותר? ימים יגידו. אותי כילד עם טרנזיסטור וטבלאות של שחקנים, זה בעיקר בלבל.

גיא גת (פ"ת) – כמה שחקנים בהיסטוריה הורחקו במשחק גמר גביע אחרי דקה? יש יותר מיתולוגי מזה? יש יותר מיתולוגי מהקללות של אברם על עובדיה בן יצחק מאותו דקה ועד עכשיו פחות או יותר? נטה לכסח ולהיפצע

אדורם קייסי (פ"ת) – מיתולוגי של אחת יכול להיות גם של השנייה, שהיא בעצם ראשונה? מראשוני העוברים לחיפה.

ניר אלון- תקווה ישראלית, היה אמור להיות ה-אבי כהן החדש, בלם שקט, רגוע גבוה ואיכותי שפרש בגלל גב בעייתי.  חולק עם יורם ארבל את הזכויות על המשפט  "ככה לא בונים חומה".

בני קוזושווילי- עוד אחד ששיחק פחות או יותר נצח, גאוות העם הגרוזי לפני שהפכו לגאורגיים…

תמיר נצר- כבר אמרנו שם יוצר מציאות, בלם גבוה ואפור, לפחות החתונה שלו הייתה נוצצת (הייתי שם!)

קשרים

מייקל יפה (כפ"ס) – מגיע לו בגלל השם (ובגלל שחלק קראו לו יופה) , הבלורית ויכולת לסובב בעיטות עונשין מ 20 מטר. אחד השחקנים המרשימים בתקופתו, לצערו נתקע כל חייו בקבוצה הבינונית של כפר סבא.

יוסי שושני – סוג של מנהיג סוג שנות ה80 תחילת 90. אחת הדמויות היותר מצולקות מהקרבות עם מכבי חיפה, כולל לפחות שער אחד חוקי שנפסל והכריע אליפות.

יוסי לוי – היה אמור להיות ממשיך דרכו של יוסי שושני. היה.לא היה אמור להיפצע כל הזמן.לא היה.

עוז איליה – לא יודע למה אבל עוז איליה גורם לי לחשוב על ארז חזן. גבוה. כהה. חבוש בברכיים. עושה את העבודה עם הרבה יותר כשרון ממה שנראה ברגע הראשון. שייך לתור הזהב, עוד קורבן תקופתי.

מיכאל זנדברג – קצת לפני שהוא הפך לאיתן אורבך של הכדורגל הוא היה שחקן ושחקן טוב בהפועל פ"ת פיזי, רגליים חזקות וסוג של כח מתפרץ. ואז שחר קנה אותו והוא צבע את השיער.

גאבור מרטון – את הסרט בשיער הוא הוסיף בימיו בהפועל. תאקלים ומסירות ארוכות היו לו גם בימים העליזים בפ"ת. ההונגרי הראשון בארץ, שהחזיק את החלק האחורי של הקישור והריץ קדימה עם מסירות ארוכות. אחד הזרים הטובים שהיו כאן .

כרמלו מישיש – בחיים לא היה פה זר צרפתי. צרפתי מעשנים ושותים תמיד היו. גול אחד לפנתאון מחצי מגרש.

דודי סטולפר (כפ"ס) – ג'ינג'י מחוטט שבימי השיא בכפ"ס הגיע לאולימפית ובימי השפל כבש במדי צפרירים.

אופיר קופל – מתחיל כלוחם, מסיים כקצב, התחיל כסמל בחיפה הפך למאוס, לשנוא ,  כנראה בגלל ההקפדה על השיער. דעך לאיטו לשומקום.

אלון חזן- אחד הכוכבים הגדולים של הקבוצה, מוכשר ומלוכלך כאחד, זכור לי שער שלו בדקה ה 90 נגד מכבי ת"א , את הגול העדיף לחגוג בתנועות ידיים לעבר שער 11.

גיא לוי- אבא יו"ר שחקן בינוני בהרכב, אבא יו"ר מאמן צעיר בליגת העל, ראו הלוזונים כי טוב וחיקו זאת כמה שנים אחרי.

גיא שמיר- אבא בעלים שחקן חביב בהרכב, כמה קללות קיבל רק בגלל אביו, אפילו הוא בצורה לא ברורה הגיע למכבי ת"א.

אלי מחפוד- קטן קומה, טכני ומיתולוגי, שנים הוא שרד בקבוצה. הישגיו כמאמן קצת מנמיכים את יכולתו ככדורגלן.

חיים סירוטקין- זכור לי ממשחק בלתי נשכח נגד מכבי (3-3) אי שם בשנות ה 90, כל הקהל קרא לו חיים המלך, אז גיליתי את חיים סירוטקין, לא ממש פרח מאז.

וואליד באדיר- היפה בבאדיר שהוא יכול להיות מיתולוגי ב 3 קבוצות שונות, הקבוצה שנתנה לו במה והקפיצה אותו להיכל התהילה של הכדורגל הישראלי (מכבי חיפה)

מנור חסן- ראובן עובד של שנות ה 90, כמה כשרון, כמה שפחות תפוקה.

אלון מאיה- נדמה לי שהיה קשר, יכול להיות מגן, בכל מקרה האיש עם הבלורית הנאה כיכב כמה שנים בקבוצה. שבר רגל או ברך או גם וגם ומאז לא חזר.

אלי אברבנל- בפתח תקווה היה כוכב על, קשר חלוץ, אחר כך כמות מופרזת של חמין, עבר לבני יהודה שם חוץ משוער שיחק בכל התפקידים.

יוסי רוזן- נמוך חזק עם בעיטות פגז. מחבר הספר מהפועל ת"א להכח ר"ג ב 5 צעדים.

ישראל פוגל- עוד כוכב אדיר בשנות ה 80, טכני בטירוף, שחקנים מהסוג של פעם, מי צריך הגנה, תן לעשות פאן.

 

חלוצים:

ניר לוין- באנגליה זה סוג של אגדה,  כאן זה סתם סיפור על בחור ממרמורק שמגיע לפ"ת , בלי הרבה טכניקה אבל עם המון נחישות ומבנה של טנק. היה חלק מהנבחרת האלמותית והלא מוצלחת של שנות ה 80'. בקריירת האימון לא נשארה הנחישות אבל העור, העור הפך לעבה כמו שריון של טנק..

מני בסון- התאום השחור של ניר לוין מינוס קריירת האימון.

דני ניראון- עם זיכרונות מסטלמך (שלא יכנס רק בגלל שאנחנו צעירים מדי) פתאום עוד שחקן שיודע לנגוח, חבל שחוץ מזה הוא לא ידע הרבה ונעלם מהתודעה מהר מדי. השחקן היחידי שזכה לשחק בליגה הדנית, בזכות אזרחות דנית. אזכור אותו לנצח בגלל השער שהבקיע לאחר מות אביו, רץ ליציע למקום הקבוע של אביו , ובכה. מיתולוגי.

מוטי קקון- לספרד יש את בוטרגניו, לנו יש את קקון, מזן החלוצים שהיה שחקן ליגה טוב אבל מעולם לא ממש הצליח בנבחרת. העיט הישראלי הצליח להסתכסך עם אוהדי בית"ר, שזיכו אותו בכינוי נחליאלי , בתגובה ניפנף בכנפיים וניקר את הדשא.

אלי יאני- אגדה, מסוג השחקנים שאתה שואל איפה הוא היום ואז מתעצב לשמוע אותו מפרשן באחת מתוכניות החיקוי של שירים ושערים.הצטיין בנגיחות אבל לא רק.

אורן מוחרר- זיכרון אחד יש לי מהאיש, הייתי במשחק בכפר סבא (נגד מכבי ת"א), כל המשחק הקהל הכפר סבאי קילל את שנהר המאמן "תכניס כבר את מוחררררררר", חלוץ די גמלוני אבל היו לו כמה שנים טובות בקבוצה.

יעקובו-  אגדה שהתחילה בכפ"ס, עם התחלה רעה וסוף מהסרטים.אם אני זוכר נכון שיחק שם בגיל 12, שזה בשפה היעקובית 25, כיכב שם שנה אחת ועבר לחיפה

יצחק מימוני  – באמת מתי מימוני הבקיע בדקה ה87 או ה 88? זה לא משנה. משנה שכל שנות ה80' גול של כפ"ס מגיע ממימוני. נמוך קומה, זריז וכישרון ללא הפסקה, בדמיון שלי הוא גבוה, חסון וחלק אינטגרלי מהגששים.

רונן הלל – המשלים של לוין. למרות שאני זוכר שערים דרמטיים בעברו. בערוב ימיו, איך לא, חלוץ של צפרירים.

טוטו תמוז – אגדה שהתחילה בפ"ת עם התחלה טובה, סוף לא ברור ואימא חורגת מוזרה. אבל תכל'ס עשה את הצעדים הראשונים כשחקן לגיטימי בפ"ת.

 

והנה ההרכב הראשון של הקבוצה המאוחדת:

רפי כהן, נח איינשטיין, איתן בודניוק,ניר אלון, בני קוזושווילי, יוסי שושני, מייקל יפה, אלון חזן, ישראל פוגל, ניר לוין, מוטי קקון

 

הרכב המילואים של הקבוצה המאוחדת:

אדיר שמיר, גיא גת, גדעון סיימון, אופיר בן חיים, אדורם קייסי, ואליד באדיר, אלי מחפוד, עוז איליה, יצחק מימוני, אלי יאני.

 

 

 

 

ליגת העל, ליגת פלאפון, ליגת טוטו, ליגת ווינר, יש קיזוז אין קיזוז, יורדת אחת שלוש עולות, שלוש יורדות עולה אחת, 12 קבוצות, 14 קבוצות, 16 קבוצות.

הלו לוזון!!! תתעורר!!! תפסיק לבלבל את האוהדים, כדורגל זה המשחק שלנו, של העם.

יוחזר לאלתר משחק הסופר-קאפ או משחק אלוף האלופים כפי שנקרא כאן. משחק שמהווה יריית פתיחה לעונת המשחקים ומהווה נדבך נוסף למסורת הכדורגל בישראל. אפשר להעניק לו את השם "גביע אלוף האלופים על שם אבי כהן ז"ל", מגדול שחקני הכדורגל שהיו כאן ובכך להעניק מורשת חזקה לענף בכך שהדורות הבאים יכירו את אחד מענקי העבר שהניף בגאון את דגל המדינה באירופה.

שמות השחקנים יתנופפו על גביהם כפי שהיה במכבי תל אביב בעונה החולפת, ובבני יהודה לפני כמספר שנים. המטרה היא שהשחקנים יחשבו פעמיים לפני שהם עושים טעות כלשהי. אף אחד לא יירצה ששם משפחתו ייקשר לרגע גורלי שפגע בקבוצתו.

מכבי חיפה זכתה ב-12 אליפויות וכוכב אחד מתנוסס מעל סמלה לציון הזכיות. מכבי תל אביב זכתה ב-19 אליפויות ושלושה כוכבים. הפועל תל אביב זכתה ב-13 אליפויות ושני כוכבים, מכבי נתניה ב-5 אליפויות ולה יש חמישה כוכבים על החולצה. מכבי חיפה התבססה על פי המודל האיטלקי, התל אביביות על פי זה הגרמני ואילו אלה מעיר היהלומים על פי המודל ה"נתנייתי". כל קבוצה עושה ככל העולה על רוחה, דבר שמתווסף גם לסמל הליגה שכל קבוצה מצמידה לאיזה חלק שהיא חפצה בו על החולצה (בנוסף, לספונסרים הליגה יוצמד סמל הליגה כמו שמוצג בהתאחדות לכדורגל).
ייחקק מודל הגיוני בהתאחדות לכדורגל למספר הכוכבים שמגיע לכל מועדון להוסיף ולהדר את סמלו.

איך יכול להיות דבר כזה שתוכנית סיכום המחזור לא משודרת בערוץ פתוח?! כילד קטן הייתי מחכה לשבת בערב לצפות בתכנית סיום המחזור – "הדקה ה-91" ולמוצא פיו של יורם ארבל ולא נרגע עד שאני צופה בכל השערים שהיו בשבת.
לאחרונה הוכנס חוק שהשידור החוזר של תכנית סיכום המחזור תחויב להיות משודרת בערוץ פתוח בתוך שעתיים מסיומה בערוץ בתשלום. המשמעות היא שרוב האוהדים יוכלו לצפות בה בשעות מאוחרות ולא נוחות. איך אפשר לגדל דור אוהדים שלא גדל בכלל על צפיית שערים מקומיים מגיל צעיר.

ציפייה לאורך כל השבת…

יש צורך לערוך את המשחקים בשעות סבירות, כך שילד חיפאי שנסע לבלומפילד לא יחזור הביתה מאוחר בלילה כשלמחרת הוא צריך ללכת ללימודים

בנוסף, כולנו זוכרים את הנפת האליפות הביזיונית של הפועל תל אביב בטדי במשחק האליפות מול בית"ר ירושלים כאשר אין אפילו במה מסודרת במרכז המגרש, אלא סוג של חטיפת הצלחת על ידי באדיר מאורי שילה, מנכ"ל ההתאחדות, וריצה לעבר יציע האוהדים. אין בעיה עם שיתוף הקהל בזכייה אך צריך לתת כבוד למעמד ולא לערוך אותו "על הדרך" מה שנקרא.

ובחיפה כמו בחיפה ערכו השנה טקס מכובד, הרי כולם ציפו שתחת עינו הפקוחה של הנשיא שחר ייערך טקס רציני וראוי.

אני מקווה שנראה מהלכים דומים לאלה שהצעתי, שייתנו צביון מסוים לכדורגל בארצנו הקטנה. שיהיה לנו כיף ותשוקה להגיע לאצטדיונים (בתקווה סופסוף גם לאלה החדשים שנבנים) ושזיכרונות הילדות יחזרו גם בעתיד.

אז איך מכבי תל אביב תראה השנה?
טורים נוספים בקטגורית כדורגל ישראלי
בחזרה לעמוד הבית – קליק על אתר ספורט

עוד בעונה שעברה הוא פרץ לתודעתם של אוהדי ליברפול כאשר הפציץ במדי קבוצת הנוער. באליפות העולם עד גיל 17 נוכחנו לדעת כי שמו ילווה אותנו כאחד הכוכבים של השנים הקרובות. ראהים סטרלינג, עוד לא בן 17, וכבר שווה כל סטרלינג

אליפות העולם לנבחרות עד גיל 17 גילתה לעולם כמה כוכבים חדשים שיופיעו בשנים הקרובות שעות רבות על המרקע.

סולימאן קוליבאלי הוא השם החם ביותר שהתגלה עד כה באליפות. חלוצה של סיינה האיטלקית, שמגיע מחוף השנהב, והצליח להרשים בביצועים ושערים רבים לרשתות היריב, כולל רביעייה נגד דנמרק ושלושער נגד ברזיל, מסומן כדבר הבא, ואולי כ"דרוגבה הבא", למרות שמימדי גופו קטנים בהרבה. סולימאן קוליבאלי ימצא עצמו בעתיד הקרוב במועדוני הצמרת של אירופה, שערכו של הילד בן ה-16, מוערך בכשמונה מיליון יורו.

התצוגות של קוליבאלי לא עזרו לנבחרת ה"פילים" הצעירה, וזו הודחה בשלב הנוק-אאוט הראשון שאחרי שלב הבתים על ידי צרפת לאחר הפסד 3-2.
מי שכן תהיה בשלב שמינית הגמר היא נבחרת אנגליה שגם היא מציגה לעולם כוכב עתידי, ראהאם סטרלינג שמו, שם שמוכר בעיקר לאוהדיה של ליברפול, ולחובבי הנבחרות האנגליות הצעירות. תזכרו את השם כי בקרוב גם אתם תכירו אותו

מהגרוש ללירה, סטרלינג
סטרלינג, נולד בקינגסטון, ג'מייקה, בסוף 1994. רבים מתושבי האי הקריבי בוחרים להגר למדינה שהייתה השליטה שלהם עד 1962, אז נפרדו מהשיוך הקולוניאלי. סטרלינג בחר גם הוא להתחנך הרחק ממשפחתו, ונסע לבית סבתו בלונדון, שם החל לקבל את יסודותיו הראשונים בכדורגל, בגיל 10, במדי הקבוצות הצעירות של קווינס פארק ריינג'רס.

סטרלינג, זוהה כפוטנציאל גדול וכבר בגיל 14 שיחק עם ילדים המבוגרים ממנו בארבע שנים, ובמשחק הבכורה עם קבוצת הנוער של המועדון הלונדוני הוא זכה להבקיע צמד. הכישרון לא נעלם מעיניהם של המועדונים הגדולים באנגליה, ולמרות מרדף מצידם של היונייטד, הסיטי וצ'לסי, בחר סטרלינג להתחנך על גדות ה"מרסיסייד", וחתם בליברפול תמורת סכום של 600 אלף פאונד, סכום שעשוי לצמוח עד ל-5 מיליון בהתאם להישגיו.

בדרכו של ג'ון בארנס

משחק הבכורה של סטרלינג במדי קבוצת הנוער של ליברפול היה דווקא נגד היריבה העירונית, אברטון, והוא זכה לכבוש בו ולהיות חלק מניצחון 3-4.
מאז לא מפסיק הילד להתקדם, וממשיך להרשית במדי הקבוצה הצעירה של המועדון.

כמו אחד מגדולי שחקניה של ליברפול ונבחרת אנגליה, ג'ון בארנס, גם הוא יליד ג'מייקה, מתופקד סטרלינג הצנום כשחקן אגף. מהירותו מסחררת, הדריבל משובח, אך צריך עוד ליטוש.
סטרלינג הצליח לפלס עצמו לתודעה של קני דלגליש, לאחר שכבש חמישייה לרשתה של סאות'נד המסכנה, במסגרת הגביע האנגלי לנוער, משחק שהסתיים בתוצאה 0-9.

דלגליש לא יכול היה עוד להתעלם מהכישרון שצומח לו, וכלל אותו בסגל למשחק הליגה האירופית בפראג, נגד ספרטה המקומית, אך בחר שלא לשתפו באותה התמודדות. מאמן קבוצת הנוער של ליברפול, רודולפו בורל, הספרדי, הוסיף והחמיא: "לכבוש חמישה שערים זה דבר עצום לכל שחקן, והוא שחקן עם פוטנציאל גדול".

בימים אלו ראהים סטרלינג מושך כמעט לבדו את הנבחרת האנגלית לשמינית הגמר במסגרת הטורניר במקסיקו, תוך שהוא כובש שני שערים, שהחשוב ביניהם הוא שער שיוויון שהוביל לדו קרב פנדלים נגד ארגנטינה בשלב הנוק-אאוט, ולניצחון שיפגיש את האנגלים ממש היום(4.7.2011), עם עוד יריבה נצחית, גרמניה.

התצוגות הללו צפויות להקנות לו הרבה יותר קרדיט במדי החבורה של קינג קני. היהלום החדש של האדומים מליברפול, יחגוג עוד מעט את יום הולדתו ה-17, להזכירכם גם בארנס האגדי ערך את הבכורה שלו בגיל הזה, שלאחריה באו עוד 585 הופעות בליגה האנגלית, ו-79 בנבחרת של "שלוש האריות".

ראהים סטרלינג מתהווה כרגע ככוכב, אך כפי שאותו בורל אמר, בליברפול יצטרכו לדעת ללטש ולשמור עליו, האמת שדווקא קני דלגליש שהתחיל אשתקד מסורת מחודשת של צעירים תוצרת בית, יכול להיות מורה הדרך הטוב ביותר עבורו.

כמו ג'ון בארנס, סטרלינג החל כמהגר ג'מייקני ללונדון, ומשם דרך המגרש באנפילד רואד, הוא מקווה לפחות לחקות את הקריירה של בארנס, אם יצליח בזו, הוא יוכל להגיד כי היה זה הסטרלינג הראשון בדרך למיליונים.

לטור מלפפונים ושאר ירקות
לטור מלפפונים ושאר ירקות – חלק 2
לטורים נוספים בקטגורית כדורגל עולמי
בחזרה לעמוד הבית – קליק על אתר ספורט

עד טורניר הגביע העולמי האחרון היה נדמה כי נבחרת אורוגוואי נעלמה ממפת הבכירות בכדורגל העולמי. סוללת כוכבים מתהווה נותנת לנבחרת התכלת לגעת בשמיים מחדש. רגע לפני שמתחיל טורניר ה"קופה אמריקה" נגיעה אחרונה בנבחרת שבאמת יכולה לאיים על ההגמוניה של ארגנטינה וברזיל

בראשית דרכו של טורניר גביע העולם נחשבה אורוגוואי למעצמה. היא הייתה למדינה הקטנה ביותר שזכתה בגביע העולמי, וזה קרה פעמיים בהיסטוריה, בטורניר הראשון ב-1930, אותו אירחה, וב-1950 לא רחוק מהבית, על אדמת ברזיל.

אורוגוואי שמכילה רק שלושה וחצי מיליון אנשים מחזיקה באמתחתה שורת תארים מכובדת של שני גביעי עולם, ארבעה עשר זכיות בטורניר האליפות של דרום אמריקה, וגם שתי זכויות בטורניר האולימפי.

לצד ההיסטוריה המפוארת, החל משנות ה-70 חלה נסיגה משמעותית בהישגי הבינלאומיים של נבחרת ה"סלסטה". שחקני עבר מפוארים דגמת אנזו פרנצ'סקולי שעשו קריירה אישית נהדרת, לא הצליחו להוביל את נבחרת אורוגוואי לפסגות אליהן הייתה רגילה בתחילת עידן הגלובליזציה בכדורגל העולמי.

נכון, פה ושם היו הבלחות כמו הזכייה בטורניר ה"קופה" ב-1995, אך לרוב גם שחקנים עתירי ניסיון כמרסלו אוטרו, אלבארו רקובה ופאולו מונטרו לא הועילו לתכולים לדגדג אפילו את הצמרת של נבחרות דרום אמריקה, בעוד נבחרות עם עבר הרבה פחות עשיר כפרגוואי מצליחות הרבה יותר.

תזמורת כוכבים בניצוחו של המאסטרו
האיש שמאחורי כל השינוי העכשווי בנבחרת אורוגוואי הוא המאמן, אוסקר וושינגטון טאבארס, המכונה ה"מאסטרו". טאבארס בן ה-64, חזר בשנת 2006 לכיסא המאמן של הנבחרת הלאומית, זאת לאחר שהוביל את אותה נבחרת להופעה בגביע העולמי באיטליה, 1990.

בינתיים הוא צבר ניסיון רב בשורת מועדונים מפוארים בהם מילאן האיטלקית, בוקה ג'וניורס הארגנטינאית, וגם הענקית המקומית, פניארול.
אמנם מילאן הייתה לפסגת קריירת האימון של טאבארס, אך קשיחותו, לצד היותו איש מקצוע מצוין, הובילו אותו לאחר קדנציות נוספות בארגנטינה, חזרה לנבחרת הלאומית של ארץ מוצאו.

טאבארס משמש לצד היותו מאמן כדורגל גם כמורה, וכשקיבל את הדור הנוכחי והכישרוני של נבחרת אורוגוואי, היה נדמה כי זהו האיש הנכון במקום הנכון.
המשמעת חזרה להיות חלק מהמשחק של נבחרת אורוגוואי, אך פילוסופיית המשחק הקשוחה שדווקא אפיינה את אורוגוואי נעלמה לה, וטאבארס הדביק את חניכיו במשחק התקפי ויפה לעין.

הגביע העולמי האחרון, אשתקד בדרום אפריקה, הביא עימו את הבשורה הגדולה, אורוגוואי חזרה להיות כוח משמעותי בכדורגל העולמי.
הנבחרת הציגה יכולת מצוינת וזכתה במקום הרביעי והמכובד, כשהיא מסיימת כבכירה בנבחרות דרום אמריקה. הדבק שהפך את ספרד שלאחר אליפות אירופה של 2008 לבלתי מנוצחת, הדביק כנראה את גם התכולים ומאז הכדורגל האורוגוואי בנסיקה מרשימה.

תותחן, מטאדור ושאר כוכבים

דווקא האיש שהחזיק על גבו, או במו רגליו את הכדורגל האורוגוואיי בעונות האחרונות, דייגו פורלאן, כוכבה של אתלטיקו מדריד, חווה עונה אחרונה נוראית מבחינתו. הסקורר המדופלם שכבש מעל 70 שערים במדי ה"קולצ'ונרוס" שבק העונה כמעט לחלוטין, והיה לצל של "קון" אגוארו הארגנטינאי. פורלאן יכול להחזיר אליו את הביטחון שאבד דווקא בטורניר שכזה, ולאחריו אולי יחזור חד יותר ל"ויסנטה קלדרון" או ליעד אחר.

גם אם פורלאן לא יחזור להיות אותו סקורר ידוע דווקא בטורניר הנוכחי, לא חסרים ל"סלסטה" אופציות התקפיות. לואיס סוארס, "התותחן", שעבר במהלך עונת אשתקד לליברפול מאייאקס ההולנדית, הוכיח ניצוצות של כדורגלן אדיר. כבש בטורניר הגביע העולמי בדרום אפריקה, ומאז משפר מניותיו בצורה ניכרת. סוארס יכול להתעלל ביריביו כאילו לא היו, ואוהדי ליברפול כבר מחזיקים אצבעות לתום הפגרה.

היהלום של נאפולי, אדינסון קאבני, "המטאדור", האיש שפירק כמעט כל הגנה בעונה האחרונה בליגה האיטלקית, מופיע גם הוא בחוד הכל כך איכותי של טאבארס. קאבאני בן ה-24, הוביל את נאפולי לעונת שיא ולמקום בליגת האלופות בעונה הבאה, תוך שהוא משכין 26 שערים ברשתות היריב, ומבקיע כמעט מכל הזדמנות, הן בראש והן ברגל.

כדאי לשים לב גם לאבל פרננדס, בן ה-20, שחקנה של פאלרמו ועוד שחקן מבטיח ביותר. גם סבסטיאן אבראו המוכר לאוהדי בית"ר י-ם יהיה שם.

ההגנה כוללת את הקפטן המנוסה, דייגו לוגאנו, שחקנה של פנרבחצ'ה הטורקית, ולצידו את בלמה המצוין של אתלטיקו מדריד, דייגו גודין, שהיה בין נקודות האור היחידות אצל ה"רוחי-בלנקוס" העונה, וכבר חוזר על ידי צ'לסי.
מרטין קאסרס מסביליה, ומקסי פריירה מבנפיקה מוסיפים גם הם איכויות רבות לחוליית ההגנה.

בקישור אפשר למצוא את אלבארו פריירה, שחקנה הנמרץ של פורטו, לצד עוד כישרון אורוגוואיי שמשחק באייאקס, ניקולאס לודיירו. אלבארו גונסלס מלאציו, וולטר גראגנו מנאפולי, וסבסטיאן אגורן מגיחון, מעמיקים את האפשרויות של ה"מאסטרו" בקישור.

החוליה הפחות חזקה של נבחרת ה"סלסטה" יכולה להיות עמדת השוער, זאת למרות שפרננדו מוסלרה, הוא שוערה הראשון של לאציו, רבים נוטים לפקפק ביציבותו וכישרונו, ואפילו במועדון האיטלקי היו שבחנו לשחררו בתום העונה האחרונה.

נבחרת אורוגוואי תפגוש בבית ג' של הטורניר את הנבחרת החזקה של צ'ילה שגם לה יומרות רציניות בטורניר, בהתמודדות שתהיה כנראה על ראשות הבית, זאת מכיוון שהיריבות הנוספות בבית הן פרו הנחלשת ללא פיסארו וכנראה גם פארפאן, ומקסיקו שתופיע בהרכב צעיר מלכתחילה, ואחרי פרשיית "נערות הליווי" הסגל יתקצר לה עוד יותר.

אם יש נבחרת שמסוגלת לאיים באמת על ארגנטינה בביתה, וברזיל, זוהי אורוגוואי המתחדשת של טאבארס, זו שטומנת בה טונות של כישרון, ולא מפסיקה גם עתה לייצא כישרונות לאירופה, השמיים הם כנראה הגבול עבור הכוכבים בתכלת.

לטור קפה קולומביאני
לטור צ'ילי – רוטב חמוץ? מתוק!
בחזרה לעמוד הבית – קליק על אתר ספורט

הוא לא יועד להרכב הראשון של אתלטיקו מדריד, שורת טעויות של סרחיו אסנחו הובילה את דוד דה חאה להשתלט על אפודת השוער הראשון של ה"קולצ'ונרוס", משם הדרך לאולד טראפורד הייתה קצרה יותר. קבלו את דוד דה חאה, השוער החדש של סר אלכס, דוד שהוא בעצם גוליית

דוד דה חאה יכול היה לזכות לכינוי ה"יורש". בנבחרת ספרד בטוחים כי כש"סאן איקר" יתלה את הנעליים, יש מי שיתפוס את המקום. עכשיו הוא מגיע גם על תקן היורש של ענק אחר, אדווין ואן-דר סאר, ולעמדת השוער ביונייטד, זו שמכוסה במצלמות מכל כיוון, ולא תסבול עוד "בירטוזים".

בכלל לא תכננתי את זה ככה
דוד דה חאה שיחגוג 21 בעוד ארבעה חודשים, הוא תוצר מחלקת הנוער של אתלטיקו מדריד. תמיד סומן כפוטנציאל גדול, ועבר את כל הנבחרות הצעירות של ספרד. יחד עם חבריו לקבוצות הנוער של "הרוחי-בלנקוס" (האדומים-לבנים), אלבארו דומינגס, המגן השמאלי, ונאצ'ו קאמאצ'ו, הקשר המצוין, הם סומנו כמי שאמורים לסחוב את אתלטיקו מדריד לשנים גדולות בחברתן של ברצלונה וריאל מדריד.

בעוד קאמאצ'ו היה מיועד לתפוס ישר את עמדת הקשר המרכזי כתחליף לדעיכה של מאניש הפורטוגלי, לדה חאה נאמר כי זמנו יגיע. לעמדת השוער הראשון הובא סרחיו אסנחו, המבוגר מדה חאה בשנה, זה שסומן תחילה כיורש של איקר בנבחרת, וב"ויסנטה קלדון" היו בטוחים כי קנו מניה בטוחה לשנים רבות. דה חאה היה אמור להיות מושאל, לתפוס ניסיון ולצמוח במחוזות אחרים, ובעת הצורך לשמש כגיבוי לאסנחו.

אסנחו, שנרכש בחמישה מיליון יורו מויאדוליד, לא הצליח להתמודד עם תפקידו החדש, שורה של טעויות שעלו לאתלטיקו באיבוד נקודות, אילצו את המאמן דאז, קיקה סאנצ'ס פלורס, להמר על הילד דה חאה, שבכלל היה לשוער המילואים של המועדון בליגה השנייה, ורק פציעתו של שוער המשנה, רוברטו, היום בבנפיקה, גרמה לסאנצ'ס פלורס להמר עליו.

דוד דה חאה, עוד לא בן 19, נכנס בלא פחד בכדי להחליף את רוברטו במשחק במסגרת הליגה האירופית נגד פורטו. ולאחר שהראה ביצועים חתוליים, הוא לא זז משם. לאסנחו המתוסכל נותר לקוות שגם מחליפו יבצע טעויות, אך דה חאה המשיך בשלו, ויחד עם אתלטיקו מדריד זכה להניף את גביע הליגה האירופית בתום ניצחון על פולהאם.

את עונת אשתקד הוא כבר פתח כשוער בכיר, כאשר כבר במשחק הסופר-קאפ האירופי נגד אינטר הוא עוצר פנדל של דייגו מיליטו. את אסנחו הוא שלח לשיקום במלאגה, ותפס פיקוד גם על אפודת השוער של נבחרת ספרד הצעירה, זו שממש לאחרונה זכתה באליפות אירופה, תוך שהוא מספק הצלות מרהיבות שמוכיחות לכולם מדוע אלכס פרגוסון תולה בו כל כך הרבה תקוות.

ותראו לאן הגעתי
כשהחליט אדווין ואן-דר סאר שהגיע הזמן להיפרד ממגרשי הכדורגל, שמות רבים נזרקו לאוויר כיורשיו. מנואל נוייר, שוער נבחרת גרמניה העצום, וגם מרטן סטקלנבורג מאייאקס ונבחרת הולנד היו ברשימות של סר אלכס פרגוסון, אך כנראה שהספרדי הצעיר משך את עיניו יותר מכולם.

נוייר שבינתיים חתם במדי באיירן מינכן, וסטקלנבורג שיאלץ כנראה לבלות עוד עונה ב"אמסטרדם ארנה" נותרו מאוכזבים לנוכח הבחירה בספרדי, כי הרי להיות השוער מספר אחת בתיאטרון החלומות של היונייטד, זוהי משאלה של כל שוער. ה-1.93 של דה חאה מביאים עימם בשורה ל"אולד טראפורד". פרגוסון החליט להחתים שוער שישמש אותו לאורך שנים שהרי עמדת השוער של "השדים האדומים" כבר עברה טלטלות לא פעם.

אחרי שנים יציבות של פטר שמייכל, הענק הדני, הגיעו מארק בוסניץ' האוסטרלי שיציבות היא לא אחת מתכונותיו הבולטות, פביאן בארטז שבעיקר "בירטז", וגם מאסימו טאיבי, האיטלקי שאפילו בעצמו הופתע לעמוד בשערה של היונייטד, עד שנמצא אי יציבות חדש, אותה השרה ואן-דר סאר בעונות האחרונות.

דוד דה חאה הנרגש, אמר כשהוצג אתמול: "רוצה לחקות את ההצלחה של ואן-דר סאר". סר אלכס שכאמור שבע נחת משוערים כושלים, מקווה כי הפעם היורש בו הוא בחר, יצליח לחקות בעיקר את ההצלחה שהובילה אותו להדיח את אסנחו משערה של אתלטיקו מדריד, להיות מסומן כיורש של קסיאס בנבחרת הספרדית, ומעל הכול להפוך את האפודה מספר אחת ביונייטד לדוד שיהפוך לגוליית, גוליית הספרדי.

לטור מגה-פייז
לטור ראש לשועלים
לטורים נוספים בקטגורית כדורגל עולמי
בחזרה לעמוד הבית – קליק על אתר ספורט