תגית: סיפור

מתי בפעם האחרונה נתקלתם בדילמה מוסרית? הסוג שאתם צריכים לנקוט בצעדים שיגרמו להכי פחות נזק או סבל? או שלא אכפת לכם לגבי דברים כאלה?

האיש הזה הראה שטוב לב אנושי זו התרופה החזקה ביותר.

נסעתי מונקובר לסיאטל ועצרתי לאכול בבית קפה קטן. מהחלון ראיתי נערה צעירה בחוץ בקור, יושבת מכופפת מחזיקה משהו בידיים. היא קיבצה נדבות, ואנשים בעיקר חלפו על פניה והתעלמו ממנה. היא נראתה כל כך שבורה.

סיימתי את הארוחה שלי ויצאתי החוצה, פתחתי את הארנק וחשבתי לתת לה 5 דולר כדי שתקנה אוכל. ניגשתי אליה והיא מיררה בבכי. היא נראתה בת 14-15. והחבילה בידיים שלה היה תינוק עטוף בשמיכה. הרגשתי כאילו מישהו נתן לי אגרוף בחזה. היא הרימה את המבט שלה עלי ושאלה אם יש לי כסף קטן, שאלתי אותה אם היא רוצה ארוחת צהריים. לידנו הייתה מכולת, קניתי פורמולה לתינוק (צעיר מאוד, בן 2-3 חודשים), והכנסתי אותה לבית הקפה בו אכלתי. היא הייתה אסירת תודה, קנתה המבורגר ואכלה אותו מהר מאוד. קניתי לה גם עוגה וגלידה. היא נפתחה אלי ודיברנו. היא הייתה בת 15, נכנסה להריון, ההורים כעסו עליה והיא רבה איתם. היא ברחה מהבית. היא לא הייתה בבית של ההורים שלה כמעט שנה.

שאלתי אותה אם היא הייתה רוצה לחזור הביתה, והיא השתתקה. ניסיתי לשכנע אותה, היא אמרה שההורים שלה לא רוצים שהיא תחזור. ניסיתי להוציא ממנה קצת יותר מידע, היא הודתה שהיא גנבה 5000 דולר מאבא שלה. מסתבר שה 5000 דולר האלה לא החזיקו זמן רב, והרחובות קשים מאוד כשאתה בן 15 בלבד. היא רצתה לחזור, אבל פחדה שאף אחד לא ירצה אותה אחרי מה שעשתה.

דיברנו עוד, רציתי שהיא תתקשר הביתה מהטלפון שלי אבל היא לא רצתה. אמרתי לה שאני אתקשר ואבדוק אם ההורים שלה רוצים לדבר איתה, היא היססה ונתנה תירוצים, אך לבסוף הסכימה. היא חייגה את המספר ולקחתי את הטלפון. אמא שלה ענתה ואני אמרתי 'שלום'. הצגתי את עצמי, קצת נבוך ואמרתי לה שהבת שלה רוצה לדבר איתה, דממה…ושמעתי בכי. נתתי את הטלפון לנערה והיא הקשיבה בשקט לבכי של אמא שלה, ואז אמרה שלום. והיא בכתה. הן דיברו, היא החזירה לי את הטלפון, ודיברתי שוב עם אמא שלה.

הסעתי אותה לתחנת האוטובוס וקניתי לה כרטיס הביתה. נתתי לה עוד 100 דולר כדי שתוכל לקנות אוכל, פורמולה, חיתולים, מגבונים וחטיפים לדרך.

הגענו לאוטובוס והיא פשוט בכתה והודתה לי שוב ושוב. נתתי לה נשיקה במצב וחיבוק, נישקתי את התינוק שלה, והיא עלתה לאוטובוס.

בכל שנה אני מקבל ממנה כרטיס ברכה בחגים. היא בת 21 היום ולומדת באוניברסיטה.

קוראים לה מקיילה ולתינוק שלה קוראים ג'ו.

מעולם לא סיפרתי על זה לאף אחד. אבל אני פשוט מרגיש טוב שעשיתי קצת טוב בעולם הזה.

לאיש הזה מגיעה מדליה, הוא מלאך בתחפושת. אנחנו כל כך שמחים שהנערה והתינוק חזרו הביתה. 

שתפו את הסיפור הזה עם החברים והמשפחה שלכם אם גם אתם התרגשתם!

זה לא תמיד אפשרי להסתדר עם השכנים שלנו, אם זה בגלל רעש, או שהם לא נחמדים או פשוט חוסר התחשבות בשטח אחד של השני. זו יכולה להיות סיטואציה מהגיהנום עבור חלק.

אנחנו תמיד מרחמים על אלו שגרים ליד שכנים איומים; לפעמים אין להם מה לעשות בנידון ולפעמים הם צריכים לקחת את העניינים בידיים שלהם.

לאדם אחד נמאס מזה שהשכנים שלו הורסים לו את הגדר ואת הצמחייה עם המכוניות שלהם אז הוא החליט לקחת את החוק לידיים.

המעשים שלו גרמו לכך ש 8 מכוניות התרסקו והשכנים עכשיו מצטערים שהם לא הקשיבו לו קודם.

הבת של המשפחה, מיקה, שיתפה את סיפור הנקמה באתר רדיט, וזה סיפור של זכאות ואדישות גם יחד.

מיקה, ממדינה בבלקן, אמרה שהמשפחה שלה הייתה בסכסוך שכנים בנוגע לכביש גישה פרטי במשך עשרות שנים.

הצמחים נהרסו לחלוטין

"יום אחד השכנים שלי הזמינו משאית ענקית מלאה בעץ. נהג המשאית דרס את הגדר שלנו והרס אותה לחלוטין. אף אחד לא רצה לשלם על הנזק. הגדר שלנו היא גדר חיה המורכבת מצמחים רבים, עצים וגם קצת גדר מתכת", כתבה מיקה.

"הצמחים האלה האלה נהרסו לגמרי וחלק מגדר המתכת התעמקה לחלוטין. נאלצנו לשתול מחדש את הצמחים ולהחליף את הגדר. אבא שלי אמר לי שזו לא הפעם הראשונה שזה קורה, אלא הפעם השלישית. לא האמנתי למשמע אוזני כשהוא סיפר לי את זה".

ם

מיקה אמרה שאבא שלה, שוטר במקצועו, התקין חביות פלסטיק מלאות באבנים כדי שהשכנים יפגעו בה לפני שהם פוגעים בגדר ובצמחים שלו והורסים הכל.

‘ריח הניצחון’

אבל זה לא עצר אותם, וכאשר החביות היו הרוסות לגמרי מיקס אמר שאבא שלה שינה את הנקמה הקטנה לנקמה של מקצוענים.

היא אמרה שהוא "קנה בטון, חול ומוטות ברזל. אחר צהריים שקט ונעים אחד אבא שלי ואני מילאנו את כל השטח הזה בבטון והנחנו מעל פרחים יפים. אז כאשר הם פוגעים בבטון הם יוכלו להריח את פרחי הניצחון שלנו".

השכנים ראו את הפרחים אבל לא היה להם מושג שיש מאחוריהם בטון ובסופו של דבר התנגשו בבטון והרסו 5 מכוניות, בנוסף לשלוש המכוניות שנהרסו כאשר פגעו בחביות עם האבנים.

מיקה אמרה שהיא סיפרה לאבא שלה שהיא פרסמה את הסיפור ברשת והוא פחד בהתחלה אבל "אז אמרתי לו שכולם תומכים בו. אז הוא היה גאה בתכנית שלו" 🙂

אתם חושבים שהוא עשה את הדבר הנכון, או שהיה צריך לעשות משהו אחר במקום?

הרגישו חופשי לשתף את הסיפור ולהשאיר את התגובות שלכם למטה. 

החיים הם לא תמיד ורודים. למעשה, החיים יכולים להיות קשים ולא הוגנים.

אולי עוד לא חוויתם קשיים רציניים עדיין, אבל אתם יכולים להיות בטוחים שהם יגיעו במוקדם או במאוחר. אף אחד לא חי את כל חייו בלי לעבור סוג של משבר.

במהלך הזמנים הקשים האלה, תמיכה ואהבה הם חיוניים. הם הדברים היחידים שיכולים לחזק ולנחם אותנו ברגעים החשוכים הללו.

לא משנה אם זה מגיע ממשפחה, חברים, חיות מחמד או אפילו אנשים זרים: מעשים קטנים וטובים תמיד עושים הבדל גדול.

להינטש על ידי בעלך כדי לגדל שישה ילדים לבד, למרבה המזל זה די נדיר. יחד עם זאת, סביר להניח שרבים מאיתנו חווינו את החוויה הלא נעימה הזו שמישהו שאהבנו עזב אותנו.

אולי זו הסיבה שהסיבה שהסיפור הזה נגע לנו בלב, בגלל שבאמת אפשר להזדהות איתו.

זה מסר חשוב ביותר, ומוסר ההשכל של הסיפור הוא כזה שכולנו יכולים ללמוד ממנו.

אמא לבדה

ספטמבר 1960. התעוררתי בוקר אחד עם ששת הילדים הרעבים שלי ורק 5 שקלים בכיס שלי. בעלי – והאבא של ילדי – עזב אותי בלי לומר מילה.

הבנים שלי בגילאי 3 חודשים עד 7 שנים – אחותם הייתה בת 4.

אולי זה לא היה כזה דבר רע. האבא של הילדים מעולם לא היה אבא טוב – כולם הרגישו פחד כשהוא היה בסביבה. הילדים היו מתחבאים מתחת למיטות שלהם כשהם היו שומעים את המכונית שלו נכנסת לחנייה. יחד עם זאת, הוא כן הביא כסף כל שבוע כדי שיהיה לנו מספיק כדי לקנות אוכל.

עכשיו שהוא החליט לעזוב, הכעס והאגרסיה לבטח יעלמו. למרבה הצער, כך גם המזון.

אולי הייתה תכנית רווחה במדינה בזמנו. אבל אם הייתה לא הייתי מודעת לה. בהחלט לא יכולתי לבקש כסף.

אז ניקיתי את הילדים שיראו יפים, ולבשתי את השמלה הכי יפה שלי. הכנסתי את הילדים למכונית הישנה שלנו ונסעתי כדי לחפש עבודה.

ביקרתי בכל מפעל, חנות ומסעדה בעיירה הקטנה שלנו. אבל לא הצלחתי למצוא עבודה.

בכל פעם שהיה אפשר, הילדים נשארו במכונית והיו בשקט בזמן שאני ניסיתי לשכנע את המנהלים שאני מוכנה ללמוד הכל, לעשות הכל. אם רק היו נותנים לי את ההזדמנות.

אבל לצערי לא היו משרות פנויות.

המקום האחרון אליו נסענו היה מרחק של כמה קילומטרים מהעיירה. זו הייתה מסעדה ישנה שהומרה לסוג של בית קפה. קראו לה 'הגלגל הגדול'.

אישה מבוגרת – כולם הכירו אותה בתור 'סבתא' – הייתה הבעלים של המקום. היא הסתכלה בחשדנות מחוץ לחלון בזמן שהגענו.

היה ברור שהיא הייתה זקוקה למישהו שיעבוד במשמרת הלילה מ 11 בלילה עד 7 בבוקר.

היא שילמה כ 12 שקלים לשעה, והייתה מוכנה לתת לי להתחיל מיד.

מיד נסעתי הביתה והתקשרתי לנערה שגרה ברחוב שלנו. היא עשתה לנו בייביסיטר בעבר, והסכמתי שהיא תישן על הספה שלנו בלילה תמורת 40 שקלים לכל הלילה, כל עוד היא מוודאת שהילדים נכנסים למיטה והולכים לישון.

היא חשבה שזה נשמע טוב, אז זה היה פתרון לבעיה. באותו לילה, כשהילדים התכוננו ללכת לישון, הודיתי לאלוהים שהעניק לי דרך להתפרנס.

אז התחלתי לעבוד ב'גלגל הגדול'. כשהגעתי הביתה בוקר למחרת, הערתי את הבייביסיטר ושלחתי אותה הביתה יחד עם המשכורת שלה. מסתבר שזה היה כחצי ממה שהרווחתי.

כשהשבועות חלפו, עלויות החימום עלו. חיינו על קצה גבול היכולת שלנו, ובנוסף הצמיגים של המכונית הישנה שלנו היו ישנים ובוליים. היינו צריכה למלא אוויר בגלגלים בדרך לעבודה, ולמלא שוב בדרך הביתה.

מתנה מוזרה

בבוקר סתיו אחד הלכתי למכונית כדי לחזור הביתה מהעבודה. מצאתי ארבעה צמיגים חדשים במושב האחורי. חדשים לגמרי! לא היה עליהם פתק או משהו כזה. לא היה שום דבר במכונית. כלום, מלבד ארבעה צמיגים חדשים ויפים.

"האם יש מלאכים בעיירה שלנו?", תהיתי לעצמי.

פניתי למוסך המקומי, ועשיתי איתם עסקה. במקום לשלם על החלפת הצמיגים, אני אנקה את המשרד של המנהל. אני זוכרת שלקח לי הרבה יותר זמן לקרצף את הרצפה מאשר לקח להם להחליף את הצמיגים.

במהלך התקופה הזו, עבדתי שישה לילות בשבוע במקום חמישה, אבל המצב הכלכלי עדיין היה קשה. חנוכה הייתה בפתח, וידעתי שלא יהיה לי כסף למתנות או דמי חנוכה לילדים. כן מצאתי צבע אדום והתחלתי לתקן ולצבוע מחדש צעצועים של הילדים שהתכוונתי לתת להם בתור מתנות חדשות. החבאתי את הצעצועים במרתף, כדי שאוכל לתת אותם בחג.

גם בגדים לילדים החלו להיות סיבה לדאגה. ניסיתי לתקן את המכנסיים של הילדים, אבל זה היה רק עניין של זמן לפני שהם נהרסו כך שאי אפשר יהיה לתקן אותם יותר.

עבדתי בערב של נר ראשון והלקוחות הקבועים לגמו מהקפה שלהם. שלושה מהם היו נהגי משאית, אפרים, נחום ושאול, וגם מוטי היה שם, שוטר תנועה.

כמה נגנים הגיעו אחרי שהופיעו במקום לא רחוק מבית הקפה. הם בילו את רוב הזמן משחקים במכונת הפינבול.

כשהגיע הזמן ללכת הביתה ב 7 בבוקר, ראיתי שהיו כמה חבילות במכונית הישנה שלי. היא הייתה מלאה בקופסאות.

מיד פתחתי את הדלת והתחלתי לעבור עליהן. כשפתחתי את הקופסא הראשונה, היא הייתה מלאה במכנסי ג'ינס במידות של הילדים. פתחתי קופסא נוספת, זו הייתה מלאה בחולצות וסוודרים.

אז פתחתי את שאר הקופסאות.

ממתקים, אגוזים, פירות, ושקיות מזון. תפוחי אדמה, קופסאות שימורים, עוגות, קמח, פודינג. מצאתי קופסא מלאה בנייר טואלט, משחות שיניים, מברשות שיניים, ומוצרי ניקוי.

אז הקופסא האחרונה, מצאתי חמש מכוניות צעצוע ובובה מקסימה.

כשנסעתי הביתה דרך הרחובות הריקים, השמש זרחה באיטיות מעל העיירה, התמלאתי דמעות של תודה. לעולם לא אשכח את הפרצופים של האוצרות היקרים שלי כשהם קיבלו את המתנות שלהם.

כן, באמת היו מלאכים שגרו בעיירה הקטנה שלנו לפני שנים רבות, בדצמבר 1960.

הם פשוט מבלים את זמנים בבית הקפה 'הגלגל הגדול'.

אל תשכחו לשתף וללחוץ לייק אם גם אתם התרגשתם מהסיפור הנפלא הזה!

כשאישה מבוגרת סבלה מפנצ'ר באחד מגלגלי המכונית שלה, היא לא ידעה איך היא תגיע הביתה.

אדם צעיר נסע לאורך הכביש הכפרי וראה את המכונית בצידי הדרך.

הוא הבחין באישה יושבת שפופה בתוך המכונית, עם מבט מודאג על פניה. היא החליט לעצור ולעזור לה.

האישה חששה כשהיא ראתה את האדם הזר מתקרב אליה. מה הוא רוצה? האם הוא באמת רוצה לעזור לי?

אבל מכיוון שהיא לא ידעה איך לתקן את הפנצ'ר בעצמה, לא הייתה לה ברירה. היא הראתה לו איפה נמצא גלגל הספייר, והוא החליף אותו במהרה.

האישה הודתה לגבר והציעה לשלם לו עבור העבודה. אבל הוא לא רצה לקחת ממנה כסף. במקום, הוא פשוט אמר לה, "פשוט תחשבי עלי כשתראי מישהו שזקוק לעזרה. תזכרי את בראיין אנדרסון ותשלמי על מעשה טוב בעזרת מעשה טוב".

האיש עזב. האישה המבוגרת התרשמה מאוד מהמעשה טוב הלב שלו עד כדי שהרגישה קצת מסוחררת. היא חזרה למכונית שלה, והמשיכה בנסיעה במעלה הכביש, ועזרה בבית קפה קטן.

כשנכנסה לבית הקפה, מלצרית חייכנית קיבלה את פניה. המלצרית הציעה לה מגבת כדי שתוכל להתייבש אחרי שנרטבה בגשם. ברגע הזה האישה המבוגרת הבחינה שהמלצרית בהריון בשלב מתקדם מאוד. סביר להניח שהיא הייתה עייפה מאוד, ועדיין היא נראתה והתנהגה כמו האדם הכי שמח ונחמד בעולם.

האישה המבוגרת הזמינה כוס לימונדה ושתתה אותה במהירות. ואז היא נזכרה בבראיין אנדרסון. היא הניחה שטר של 100$ עבור המשקה, וכשהמלצרית הלכה כדי להביא לה עודף, האישה המבוגרת כבר יצאה מבית הקפה ונסעה.

ואז המלצרית ראתה פתק שהאישה המבוגרת השאירה: "אדם נחמד עזר לי על הכביש, עכשיו אני עוזרת לך". בתוך הפתק היו עוד 400$.

המלצרית הרגישה סחרחורת. התינוק היה אמור להיוולד בחודש לאחר מכן, והשבועות הקרובים היו אמורים להיות קשים מאוד. היא סיימה את המשמרת והלכה.

מספר שעות אחר כך היא סוף סוף הגיעה הביתה. היא נכנסה למיטה, וחשבה איזו ברת מזל היא. היא רכנה לכיוון בעלה, נישקה אותו על המצח ואמרה, "אני אוהבת אותך, בראיין אנדרסון…".

גבר ואישה היו נשואים יותר מ 60 שנה. הם שיתפו וחלקו הכל. לא היו להם סודות אחד מהשנייה חוץ מקופסת הנעליים הקטנה שהאישה החזיקה במדף העליון של הארון שלה, והיא אסרה על בעלה לפתוח או לשאול לגבי הקופסא הזו.

במשך כל השנים, הוא מעולם לא חשב על הקופסא, אבל יום אחד אישתו חלתה מאוד והרופאים אמרו שהיא לא תחלים. בניסיון לארגן את הדברים שלהם, הבעל הוציא את הקופסא מהארון ולקח אותה למיטה של אישתו. היא הסכימה שהגיע הזמן שהוא ידע מה יש בתוך הקופסא. כאשר הוא פתח אותה, הוא מצא שתי בובות סרוגות ו 95,000 דולר. הוא שאל אותה לגבי התכולה.

"כאשר התארסנו", היא אמרה, "סבתא שלי אמרה לי שהסוד לחיי נישואים מאושרים הוא לעולם לא להתווכח. היא אמרה לי שאם אי פעם אכעס עלייך, אני צריכה להיות בשקט ולסרוג בובה".

הבעל היה נרגש מאוד; הוא היה צריך לעצור את הדמעות. הקופסא היו שתי בובות בלבד. היא כעסה עליו רק פעמיים בכל שנות הנישואים שלהם. הוא כמעט התפוצץ מרוב אושר. "מתוקה שלי", הוא אמר, "זה מסביר את הבובות, אבל מה לגבי הכסף? מאיפה הגיע כל כך הרבה כסף?".

"אהה, זה?" היא אמרה. "זה הכסף שהרווחתי ממכירת כל הבובות האחרות".