תגית: נבחרת פורטוגל

בתום משחקי הפלייאוף על הכרטיס ליורו הקרוב עולה המסקנה כי ארבע הבכירות יצאו כמנצחות. אז בואו נשים שנייה את נבחרת ישראל במקום כל אותן המודחות וננסה לדמיין איך זה היה ניראה איתנו.

פורטוגל רומסת את בוסניה רק בגומלין, קרואטיה ואירלנד משחקות לפרוטוקול, צ'כיה מדלגת מעל משוכה שאפתנית, ולמעשה כל הפייבוריטיות יצאו עם ידן על העליונה. מי שנראו כמאיימות בהתחלה, לפחות מצידן של בוסניה וטורקיה, התגלו לבסוף כחסרות מעוף ברגע האמת. וכשנבחרת ישראל היא המומחית בזיוף ברגעי האמת, אולי נצא מכאן מעודדים ונבין כי לא רק אנחנו כאלו. אז בשביל לחייך עוד קצת, בואו נפליג ונדמיין לרגע לו היינו שם אנחנו.

פורטוגל – בוסניה (2-6 בסיכום)

הנבחרת של כריסטיאנו רונאלדו אמנם התקשתה במשחק הראשון, אך רמסה את הבוסנים בגומלין, כשהיא מותירה את החבורה הבלקנית כלא מגובשת, ולמרות המון כישרון, גם עם הרבה חומר לעבוד עליו. אז מה היה קורה לו אנחנו היינו שם? אצטדיון ר"ג היה מתפרק כנראה בלמעלה מ-40 אלף איש, אך למכור משהו נגד החבורה האימתנית הזו של פאולו בנטו כנראה שלא יכולנו. לצערנו במקרה שלנו כבר במשחק הראשון יש סיכוי כי היינו מסיימים את הסיפור. פורטוגל? לא בשבילנו. רוצים הוכחות? תחכו לסבב המוקדמות הבא של הגביע העולמי.

קרואטיה – טורקיה (0-3 בסיכום)

כנראה שאם באמת היינו מצליחים להגיע לשם זה היה במקום הקרואטים שעלו מהבית המוקדם שלנו. וואו לדמיין מפגש בין ישראל לטורקיה בימים טרופים אלו? כמויות אבטחה אדירות בשני המפגשים, חמת זעם ולאומים שמתים להוכיח כי הם הטובים יותר. האמת? טורקיה היא לא שם מאיים כמו בתחילת המילניום, אך נבחרת עם מאמן בדמותו של הידינק ושחקנים כמו האחים אלטינטופ, ארדה טוראן וחבריהם, היא לא נבחרת שקל לחלוף על פניה בשום צורה. ועם זאת דווקא עם כמות האנרגיות שמסביב ור"ג מלא, אולי בכל זאת היינו מוצאים את עצמנו מסוגלים לעשות משהו אחרי בונקר מוקפד בטורקיה. ובכל זאת כנראה שאופ"א הייתה מסדרת איזה מפגש יחיד במגרש נייטרלי, לא ככה?

אירלנד – אסטוניה (1-5 בסיכום)

ההפתעה של הפלייאוף מגיעה מאותה מדינה צנועה בת 20 שנה. אסטוניה האלמונית אמנם העפילה לשלב העילית הזה, אך מול אירלנד לא באמת מכרה משהו והתפרקה לגמרי. כבר התמודדנו איתם, עם האירים, וזה נגמר בפעמיים תיקו, אז סביר להניח שגם הפעם לא היינו מובסים בקלות בה הובסו האסטונים. עולים ליורו? טראפטוני בכל זאת היה מניע את בחוריו להדיח את החבורה של פרננדז.

צ'כיה – מונטנגרו (0-3 בסיכום)

מונטנגרו הצנועה נסקה כמעט עד השמיים, אך ברגע האמת נעצרה. שחקנים כמו ווצ'יניץ' ויובטיץ' שווקו בין רגע אל מול הצ'כים. ואם אנחנו היינו שם? למען האמת הצ'כים הרבה פחות נוצצים מפעם. לצד כשרונות עולים כמו מיכל קאדלץ ותומאש פקהארט, כוכבם של רוסיצקי, בארוש וצ'ך כבר מזמן נמצא בירידה. אם יש נבחרת שיכולנו להוציא משהו מהמפגשים מולה זו צ'כיה הנוכחית. אסור לזלזל, אך נדבד, פובורסקי וקולר כבר אינם כאן. מצד שני, בכושר הנוכחי אולי נאתכו, שכטר ודודו ביטון היו מצליחים להביך את סיבוק ופודיל ולחורר את רשתו של צ'ך.

זהו. תמונת היורו ב-2012 הושלמה לה. לא אנחנו נהיה שם, אך גם לא בוסניה ולא טורקיה. אז עד הפעם הבאה נסתפק בלפנטז על אם היינו שם.

 

מחר בערב היא שוב תתייצב לערב גורלי ולמשחק פלייאוף על העלייה ליורו 2012. מה מוביל נבחרת עתירת כוכבים כפורטוגל, כזו שאמורה לדלג הישר למעמד הטופ העולמי, להיאבק בנבחרות נחותות ממנה על הזכות להגיע לשם?

אין ספק לגבי האיכות של שחקניה, טוב לפחות כשהם במדי קבוצותיהם. משהו קורה כשהם מגיעים לנבחרת, משהו שם חורק. כריסטיאנו רונאלדו קורע רשתות במדריד, נאני מלהטט באגף של היונייטד, פפה וקואנטראו מאזנים את ההגנה של מוריניו, וכשכולם נפגשים בנבחרת, זה לא ממש מתחבר.

נכון שהיא גם ידעה ימים בטופ העולמי, כשאוסביו הגדול היה הכוכב שלה, אך דור כזה של שחקנים, כמו שגדל במדינה בשנים האחרונות, אמור לספק הרבה מעבר למאבק פלייאוף ושהייה בצל של נבחרת דנמרק הפחות נוצצת.

לא באמת סלסאו

הקדנציה של לואיס פליפה סקולארי שהוביל בזמנו, ממש לפני שנים אחדות את דור הזהב ההוא, יחד עם פיגו, מאניש, רוי קושטה ופאולטה להצלחה הגדולה ביותר מאז שנות ה-60 העליזות במחיצת אוסביו האגדי, עשויה להישכח בקרוב. הברזילאי הביא עימו רוח מאחדת לנבחרת שסוף סוף מיצתה מעט מהפוטנציאל הטמון בה.

אירוח טורניר היורו בשנת 2004 הסתיים אמנם במפח נפש מסוים לנוכח העובדה כי היריבה במשחק הגמר הייתה יוון, אך ההופעה של נבחרת ה"סלסאו" האירופאית הייתה בהחלט מעודדת עבור תושבי המדינה מחצי האי האיברי.

בשנים שלאחר מכן (ארבע שנים ליתר דיוק) המשיך סקולארי להוציא מחניכיו הרבה יותר ממש שהצליחו קודמיו בתפקיד, ונכון להיום גם הרבה יותר ממשיכי דרכו. חצי גמר הגביע העולמי בגרמניה 2006 הייתה עוד נקודת ציון דרך בקריירה המשתבחת של ריקרדו קארבליו, וזו הדועכת של לואיס פיגו ודקו. הפסד מינורי של 1-0 לצרפת הותיר את הבחורים של סקולארי עם הרבה מחמאות ובעיקר ציפייה מדור העתיד לבוא ולהשתלב במחיצת הנבחרת הבוגרת.

"ברזיל הקטנה" נוהגים לכנות את פורטוגל, אך ביחס לתוצאות על כר הדשא, הדרך עוד ארוכה, ארוכה מאוד. הפיכתם לשחקני טופ עולמי של ראול מיירלש, נאני, ז'ואו מוטיניו ובוסינגווה, כשבראש ובראשונה כריסטיאנו רונאלדו צובר מעמד של אל בכדורגל העולמי, הייתה אמורה לשאת את הפורטוגלים לפסגות אחרות לגמרי.

הסר? דאגה

קרלוס קירוש, האיש שלמד המון מלשהות במחיצתו של סר אלכס פרגוסון ביונייטד, היה זה שעליו הופקדה המשימה להעפיל לגביע העולמי 2010 בדרום אפריקה, וכמו כן להשתמש בנתוני הפתיחה המרשימים שיש לנבחרת הזו.

מצד אחד, סוף סוף מאמן מבית, דור מוכשר ביותר, ומצד שני תוצאות מאכזבות, שלמעט ניצחונות על מלטה האימתנית בהפרשים גדולים, לדנמרק היא הפסידה בבית, את שבדיה לא הצליחה לנצח וסיימה איתה פעמיים בתיקו אפס והדבר עלה לה בקרב עד לרגע האחרון עם שבדיה על זהות הנבחרת שתעלה לפלייאוף. לבסוף חניכיו של קירוש גברו על בוסניה בעימות כפול 0-1 בבית ובחוץ, אך בטורניר הגביע העולמי עצמו ולמרות שהגיע עם קאדר מפואר, סיימה את הבית המוקדם כשהיא שנייה לברזיל (האחות הגדולה) עם פעמיים תיקו אפס ופירוק של המעצמה הצפון קוריאנית. בשמינית הגמר היא לא יכלה לדויד וייה וזה שלח אותה הביתה, ואת קירוש להמשיך ולהתמודד עם גל ביקורות, ובנוסף מהשעיה בעוון התפרצות במשחק הגביע העולמי נגד אותה ספרד.

לטורניר מוקדמות היורו הנוכחי שוב הגיעה פורטוגל מלאת אנרגיה ותקווה, אך אפילו לקפריסין הצנועה היא לא יכלה וסיימה איתה בתיקו 4-4 מאתגר ומאכזב כאחד.

הרוחות סביב קירוש להטו ולא היה מנוס מלכתו הביתה. פאולו בנטו, כדורגלן העבר של ספורטינג ליסבון והנבחרת, היה האיש שהוזעק למלא את החלל ולחבר את חבורת הכוכבים הלא מאופסת הזו. הפסדים לנורבגיה ודנמרק חרצו את גורל ה"סלסאו" האירופאית והיא נאלצת שוב, למרות שהפגינה כדורגל לא רע תחת בנטו, להתמודד במאבק הפלייאוף נגד אותה בוסניה של אדין דז'קו הלוהט והאריס מדוניאנין.

האכזבה שמדור כזה של שחקני טופ יוצא רק מאבק פלייאוף נותנת אותותיה במסגרת התכנסויות הנבחרת. בנטו שהיה נדמה תחילה כי יתחבב על מרבת השחקנים הצעירים, סופג עתה ביקורות על חוסר היכולת שלו להשליט סדר ולהימנע ממאבקי אגו שהובילו לפרשיתם מן המדים הלאומיים (לעת עתה) של ריקרדו קראבליו ובוסינגווה, וללכלוכים על המאמן בכלי התקשורת.

השם ז'וזה מוריניו נזרק באוויר. כולם יודעים שביום מן הימים יגיע ה"מיוחד" גם לאמן את נבחרת ארצו. אך אולי עצם זה שכולם מחכים לרגע המיוחל, הוא זה שגורם לשחקנים שלא להתייחס ברצינות למאמן אחר מאמן?

אז גם עד שמוריניו יגיע לא הכל שחור בפורטוגל. כריסטיאנו רונאלדו החל להבריק גם במדי הנבחרת, וכבש חמישה שערים בקמפיין המוקדמות האחרון. יחד עם נאני, מיירלש, מוטיניו, קואנטראו ואלמיידה, ועם שמות חמים כמו רובן מיקאל, יכולה פורטוגל להתאפס על עצמה דווקא במבחן האמת מחר בערב.

עם רונאלדו יגיע חד ונאני יהיה מפוקס, אין הרבה נבחרות באירופה שיש להן את אותה כמות כישרון. שינוי פאזה שהתרחש במדינה השכנה מחצי האי האיברי הוביל אותה להפוך למעצמה עולמית, אז אולי זה הרגע להידבק בחיידק. טוב אם לא אז באמת יצטרכו לקרוא לו. לז'וזה. נבחרת ישראל היכוני!