תגית: נבחרת ישראל

נבחרת ישראל שיחקה אתמול בחוץ מול פורטוגל במסגרת מוקדמות מונדיאל 2014 כשאף אחד לא נותן לה סיכוי לצאת אפילו עם נקודה מהמשחק.

במשך 85 דקות פורטוגל שלטה ללא עוררין, כאשר ישראל לא מגיע למצב אחד למעט בעיטת חלשה של המגן השמאלי – עומרי בן הרוש.

אבל אז הגיעה הדקה ה – 85 וכדור פשוט של שוער פורטוגל רוי פטריסיו הפך לשמחה של ישראל.

של מה שפטריסיו היה צריך לעשות זה להרחיק את הכדור כשאף שחקן לא לוחץ עליו, במקום זה יצא לו פס ישר לרגליים של עדן בן בסט שהבקיע ללא בעיה וחולל הפתעה אדירה כאשר ישראל מסיימת בתיקו 1-1 בחוץ מול נבחרתה החזקה יחסית של פורטוגל.

צפו בטעות האיומה של רוי פטריסיו:

קליק על הלייק ותקבלו את כל העדכונים היישר לפייסבוק שלכם

אין מה לכעוס על התוצאות של נבחרת ישראל. סגל שהכוכב הכי גדול אצלו זה תומר חמד, לא אמור להוות יריב שקול לרוסיה ופורטוגל. על אחת כמה וכמה שכשהחלוץ לא משחק, הבא אחריו כשאיש שאמור להוביל את הנבחרת הוא ביבראס נאתכו. עם כל הכבוד לקריירה המכובדת שהוא עושה בקאזאן, לא מדובר באוזיל או פבראגס וגם יש מרחק גדול בינו לבין אייל ברקוביץ' הנהדר.

הבעיה היחידה הייתה באין כדורגל שהוצג (או לא הוצג) במהלך הקמפיין. בקושי היו מהלכים של דאבל פאסים, או משהו מתוכנן מראש שמראה על חיבור מקצועי ולא מקרי. מול אזרבייג'אן, שהפסידה 43 מ-49 משחקי החוץ האחרונים שלה, מלבד ההחטאה של ברדה לא היו הזדמנויות נוספות. מאלי גוטמן הציפיות היו ליותר.

המאמן היסודי, שהנחיל להפועל תל אביב כדורגל אטרקטיבי וזכה איתם בתארים ועלייה היסטורית לליגת האלופות, היה אמור לעשות את אותו הדבר עם הלבנים-כחולים. בהתחלה היה נראה שזה אכן הכיוון, כשהבטיח שבכל משחק הוא יעלה במערך של שני חלוצים. אלא שלא דובים וכן בונקר. מערכים זהירים, חילופים של שחקנים באותו תפקיד. כדורגל התקפי ראינו רק אם העברנו ערוץ בזמן השידור, לראות משחק אחר.

יש שחקנים יצירתיים בסגל. רפאלוב, מליקסון, בניון ונאתכו. אז למה לרדת להגנה ולעמוד כל המשחק מאחורי הכדור? מה הסיכוי לנצח כשאתה מתגונן 90 דקות? מספר ההזדמנויות הופך מינימאלי וכך גם הסיכוי להבקיע. אף אדם עם רגליים על הקרקע לא ציפה שנקדים את פורטוגל או רוסיה בבית הקשה הזה. אז במשחקים מולם ובקמפיין בכלל אין מה להפסיד. אפשר לשחק פתוח, ככה כולנו נסבול פחות ואולי גם ישראל תצליח לעקוץ ולהפתיע. ככה נראה שאולי אפשר והשד לא כל כך נורא.

גוטמן מאמן את הנבחרת כבר קרוב לשנתיים. השכר שלו הוא מיליון שקל ברוטו לעונה. הזמן שהוא קיבל היה די והותר והוא נכשל. המסקנה הברורה היא שאין צורך להאריך את החוזה שלו. יהיה חסר טעם (בדיוק כמו המשחקים הבאים של הנבחרת) לחכות שנתיים נוספות לעוד קמפיין כושל. השינויים שהנבחרת שלו והוא זקוקים לעבור כדי להגיע להישג כלשהו הם כל כך גדולים, שספק גדול אם יקרו בפרק זמן סביר. זה יכול להיות גם שיעור לכל מאמני העבר בנבחרת ששיחקו על מתפרצות ובונקרים- הפשע לא משתלם.  הבעיה היא שאחד מהם כבר מועמד שוב לתפקיד. אברם גרנט.

הקמפיין שלו על העלייה למונדיאל 2006 בגרמניה, היה מורכב ממגננה, כדורגל אפור ומזל. פעם גול בדקה התשעים מול אירלנד, פעם אדום מול צרפת ופעם שער עם העורף של אבי יחיאל. נבחרת ישראל לא עלתה אז לפלייאוף למרות שלא הייתה מול יריבה גדולה  שכן עשתה את זה(שוויץ), אבל בזכות החברים בתקשורת , גרנט זכה לשבחים גדולים. "החלום נמשך" אמר אחרי אחד המשחקים, כשהסיכויים לעלות עוד היו רלוונטים. אם זה חלום אני לא רוצה לישון יותר בחיים שלי. גרנט כבר לא עובד מעל שנה. אין לו קבוצות פריימיר ליג או קבוצות אירופאיות אטרקטיביות שמעוניינות בו. הסיכויים לקבל את הג'וב לטובתו, כלומר לרעתנו.

קליק על הלייק ותקבלו את כל העדכונים היישר לפייסבוק שלכם

הנבחרת איבדה 2 נקודות מול אזרבייג'אן, ואיבדה גם את כרטיסי הטיסה לריו 2014. כדורגל עצוב, איטי, נאיבי, כזה שמאפיין את כל הקמפיינים מאז אותה בעיטה חופשית של הרצוג האוסטרי שעברה בין רגליו של שמעון גרשון(ע"ע ריצ'רד מולר נילסן). מה התחזית לימים הקרובים? הרבה גשם(בעיקר של ביקורות כלפי גוטמן), השמש לא תצא לפחות עד לשריקת הסיום ביום שלישי וכולנו רוצים לערוף ראשים!

חברים יקרים עצרו הכל! מתי בפעם האחרונה עלינו למונדיאל? מתי? אני אשאל שוב…מתי?!? יפה… הרבה זמן עבר, בדרך היו הסכמי אוסלו, חומת ברלין נפלה וכמובן שתי מלחמות מפרץ. די! תפסיקו את הטירוף הזה! אנחנו חונקים את זה עצמנו! אין לנו סיכוי כרגע לעלות למונדיאל, וזה בסדר, זה הגיוני, צריך לבנות כאן פרוייקט לאומי בעזרת כולנו.

גוטמן לא אשם!

בית הנבחרות הוא מתקן מדהים שצריכים להתחיל דרכו. אין מגנים שמאליים? מתחילים לפתח אותם מגיל 6, אין חלוץ? מוצאים אותו בגיל צעיר. אנחנו צריכים לבנות דור שחקנים דינמי, מהיר, טכני, דור כזה שידע לשחק ביחד, לעבוד כקבוצה, שיילחם, חוץ ממתקני הנוער של מכבי חיפה ואולי אולי גם אלה של של ת"א – אין מתקן ברמה אירופאית שראוי לגידול שחקני מונדיאל עתידיים!

לעלות לתחרות בינלאומית זה לא רגעי, זה תהליך, תהליך ארוך, אנחנו כישראליים טיפשים, נאיביים ופרימיטיביים בצורה בלתי רגילה. אנחנו רוצים את המיידי ושוכחים שבניין בלי יסודות יקרוס! מה שקרה ברמת גן אמש היה הרגע שבו הבניין קרס, העמודים כבר לא יכלו להחזיק את השקר הענק הזה שנקרא הכדורגל הישראלי. עם כל הכבוד לאייל ברקוביץ', שלמה שרף, אבי נימני וכל שאר הפרשנים שכבר במחצית הספידו את הנבחרת, כל הביקורות האלו לא עוזרות! אני רוצה לראות את אותם פרשנים ושחקני עבר (שכנראה לפי הביקורת שלהם זכו בליגת האלופות לפחות פעם אחת ועלו כמעט לכל מונדיאל) נותנים עצות רציניות, שמרחיקות את הציבור מעריפת ראשים, אני רוצה לראות את אותם פרשנים, שהציבור הממוצע מושפע מדעתם, אני רוצה לראות אותם מפנים את הציבור לדבר האמיתי – דרך עבודה, מוסר עבודה, תשתיות, מתקנים לנוער.

כולנו בימים הקרובים נפתח את העיתונים ואתרי האינטרנט ונראה פרשנים מאשימים כמעט את כל המערכת ותפקידנו הוא לעמוד ולהגיד – די! אסור לנו להיות חלק מהגל הדבילי הזה שקורא לפטר את גוטמן, אסור לנו! אני לא אומר שגוטמן הוא מאמן ענק, אני מפנה אותנו לנושא הרציני. אם גוטמן יפוטר יגיע אדם אחר שיעמדו לרשותו אותם השחקנים ואותן הבעיות, הוא יכול לתפקד אולי טיפה יותר טוב אולי פחות טוב, אבל בסופו של דבר מונדיאל לא ייצא מזה.

המטרה החשובה ביותר היא היורו הקרב ובא עלינו לטובה. לאחר שנים רבות היורו יורחב וכמות הנבחרות מתאימה לנו בול, זאת ההזדמנות הגדולה שלנו להיכנס לתחרות הנחשקת ביותר באירופה. זאת ההזדמנות! לא ריו, הסיכוי היחיד שלנו להגיע לריו זה אם נמצא דיל טוב בדקה ה90 לכל המשלחת, והסיכוי לריו לא השתנה מתחילת הקמפיין, הוא כל הזמן היה כזה, כמו בדרום אפריקה, כמו ביפן וקוריאה, כמו בצרפת וכמו בכל מונדיאל מאז מקסיקו 70.

לא, לא הייתי מאמן נבחרת או מאמן של קבוצה כלשהי בחיי. לא, לא הייתי שחקן, לא בליגות נמוכות, לא בליגות גבוהות וגם לא בליגות למקומות עבודה. לא, אני לא איזה סקאוט או מאמן כושר בשום ענף ספורט שהוא. אני סך הכל אדם שצורך ספורט בכמויות גדולות, במיוחד כדורגל, במיוחד ישראלי ואני מבואס במיוחד, לא מהנבחרת, אלא מאיתנו. אם לא עלינו לטורניר בינלאומי יותר מעשור סימן שמשהו פה לא עובד נכון, ומקרה שלנו כבר עברו יותר מארבעה עשורים.

זה הזמן שלנו – בואו נתקן, ולא נתבכיין.

קליק על הלייק ותקבלו את כל העדכונים היישר לפייסבוק שלכם

נכון שכתבתי לפני מספר חודשים על חוסר העניין שלי בנבחרת ישראל כדורגל, אבל אחרי כל מיני התבטאויות בארץ כמו "אפשר להפתיע" ו"הם בקושי ניצחו את לוקסמבורג ועשו תיקו עם צפון אירלנד" התקשיתי להישאר אדיש.

הלו, זה פורטוגל! מול ישראל! גם בלי רונאלדו הם פי כמה טובים מהנבחרת. מלבד מפלצת הכדורגל מלאת הג'ל והביטחון העצמי, יש שם שמות מוכרים מריאל מדריד, מנצ'סטר יונייטד והליגה הפורטוגלית שמייצאת בכבוד כל שנה קבוצות לצ'מפיונס ליג.

ישראל "מתהדרת" בכוכב מזדקן שלא מקבל דקות בצ'לסי ובלי שער ליגה העונה. אחריו ברשימת הליוגיונרים יש את נאתכו, שעם כל הכבוד משחק בליגה שרחוקה שנות אור מהטופ האירופאי. מי שמתעקש שתומר חמד כוכב בגלל הפתיחה המושלמת שעשה בחודשי הקיץ שיבושם לו. שבעה שערי ליגה בעונה השנייה בקבוצת לה ליגה זאת לא סיבה להסתגר בבית ולשתות ג'ק דניאלס, אבל גם לא נתון שמצדיק שדרוג במועדון גדול ממאיורקה המדשדשת.

בלי שום קשר, בכל משחקיה האחרונים של נבחרת ישראל, למעט מול היריבה הלא קשה במיוחד שנקראת לוקסמבורג, ישראל נראתה רע מאוד. כמו בעידן פרננדז, גם פה לא הייתה שיטה והכול נראה מקרי. המזל של הנבחרת היה התיקו ההוא של צפון אירלנד בפורטוגל, תוצאה סנסציונית שהשאירה את ישראל בתמונה.

אם פויול ופיקה התקשו להסתדר עם כריסטיאנו רונאלדו, קשה לראות את שפונגין וגרשון עושים את זה. הבעיה הגדולה בנבחרת האורחת שתגיע ביום שישי בצהריים לרמת גן (שעת פיהוק הזויה ובזויה, מר לוזון) היא חלוץ.  הדבר בא לידי ביטוי במיוחד ביורו האחרון. נאני ורונאלדו ניסו וניסו אבל כשאין עם מי לשחק מקדימה זאת בעיה להבקיע. ישראל היא לא הולנד, גרמניה או ספרד ובימים חשוכים היא יותר בכיוון של אזרבייג'אן. פורטוגל גם עם עשרה שחקנים פייבוריטית מולה. אז עדיף שבתקשורת לא יעלו ציפיות בשביל לייצר רייטינג ולא יכסחו את גוטמן אחרי עוד תוצאה גרועה בשביל לייצר שוב רייטינג.

התוצאות מראות על יותר מזל משכל, אבל אפילו לאברם גרנט הוא נגמר מתישהו. ברור שישראל תתבנקר ותשחק על מתפרצות. אם היא תחטוף שער ותעלה הרבה שחקנים כדי להשוות זה יכול בקלות להתפתח לתבוסה. בשביל להוציא נקודה ביתית היא תזדקק ליכולת מעולה של אוואט בשער ושל ההגנה והקישור מול ההתקפות של הפורטוגלים.

בכל מקרה, אל תצפו למשחק גדול. רונאלדו של ריאל מדריד הוא לא אותו שחקן בנבחרת שלו ופורטוגל היא לא מאריות העולם בכדורגל. על המגרעות של הנבחרת השנייה לא ממש צריך לפרט.

קליק על הלייק ותקבלו את כל העדכונים היישר לפייסבוק שלכם

התקשורת הישראלית כבר במשך תקופה ארוכה מאבדת מאמינותה. חוסר האובייקטיביות וההבדלים הגדולים בין העיתונים השונים גורמים לכולנו לקרוא את מה שכתוב בעין קצת ביקורתית, אך תקשורת הספורט מעלה את האשפה הקרויה התקשורת הישראלית מדרגה.

אתמול בשער של ידיעות ספורט כתבת שער + 5 עמודים בעיתון על פתיחת הליגה הספרדית והאנגלית, ההבדלים בין הליגות ואיזה ליגה יותר טובה. בראש העמוד – התייחסות לקופל VS  צביקה שרף, ובתחתית העמוד על כך שאלי גוטמן הדיח את אלמוג כהן מהסגל.

תנסו להזכר מה עוד קרה אתמול ששווה אזכור? אה, נבחרת הכדורסל של ישראל פתחה את קמפיין המוקדמות לאליפות אירופה במשחק רשמי. מה היה כתוב עליה בעיתון? חצי עמוד בדף האחורי. תנו לי לנחש, מבלי לראות את העיתון של היום – 16.8, שבגלל ההפסד, זכינו להגיע לשער העיתון גם עם נבחרת הכדורסל. גם אתרי הספורט השונים, החליטו כבר שהנבחרת חסרת אופי, לכספי עלה השתן לראש ושאין גבוהים בארץ.  ממש פרשנות ברמה גבוהה, דברים שלא נכתבו מעולם.

אנחנו כל כך סומכים על הנבחרת בכדורסל שתעשה את שלה, תגיע לאליפות אירופה, תיתן הופעה מכובדת ותמשיך הלאה, שאנחנו יכולים להסתכל עליה ולבחון אותה רק שהיא נכשלת. היא לא מקבלת פוקוס מהעיתונים כי אין בה לכלוך וכי היא לא מאכזבת. איפה הניתוחים המקצועיים לפני המשחק? סטטיסטיקות? להכיר את היריבה המונטונגרית, טור דעה של איש כדורסל? בגלל זה לא מפתיע שדווקא הקרב בין קופל לשרף קיבל עמוד ראשון בעיתון, אנחנו מעדיפים לכלוך וריבים על פני כדורסל ומקצוענות.

עוד נקודה קטנה, מליניאק – הבנו את שהעובדה שצביקה שרף יותר קרוב אליך מאבנר קופל, אך אין זה אומר שאתה כבעל עמוד שלם בעיתון יכול להנחיל את חוסר האובייקטיביות שלך גם לכותבים. מילה אמיתית לא נכתבה על כהונתו של אבנר קופל. שום נתונים לא ניתנו, שום מחמאה על הכספים שהוא הביא מהפיס, כלום ושום דבר. אני לא אוהד גדול של קופל, אבל מולו התחרה לא צביקה שרף – אלא שאול אייזנברג. והדבר הראשון שעיתוני הספורט היו מחוייבים לעשות אם לא היו רוצים בבחירתו של צביקה שרף, הוא להעלות כמה נקודות מהעבר על דברים ששאול אייזנברג ניהל – הפועל תל אביב בכדורסל, עירוני נהריה, הפועל תל אביב נשים בכדורסל. את כולם הוא הצליח להרוס עד הייסוד, בשפה בוטה וגסה.

אז כן, אפשר לרדת על אבנר קופל ואופן ניהולו את הספורט, אך להגיד שהאיש האחראי על הכדורסל בישראל חייב להיות כדורסלן, זה כמו להגיד שהמנכ"ל תנובה צריך להיות חלבן. סלח לי אדון מליניאק, האם דיוויד שטרן, הקומישינר, הוא שחקן עבר? התפקיד שאליו נבחר אתמול אבנר קופל הוא תפקיד ניהולי, הדורש יכולות שונות מהיכולות המקצועיות של צביקה שרף.

חבל שאנשי הספורט בישראל לא מבינים שעיתונות צריכה להראות צדדים על מנת שאנחנו נוכל לקבל את המידע בצורה הטובה והנכונה ביותר.

הדבר השני שהטריד אותי אתמול, הייתה הצביעות במדורי הספורט ובערוץ 5. כאשר הנבחרת בכדורגל מנצחת משחקי ידידות – אין אחד שלא מוציא את המשפט "טובים רק במשחקי ידידות", "זה משחק אימון סך הכל" וכדומה. עם זאת, שהנבחרת עושה ניסוי כלים, עם מאמן חדש ובמשחק ידידות , ולא מנצחת – עליהום. שלמה שרף מדבר על חוסר דרך, על שום שינוי מתקופת פרננדז, שלום תקווה כבר קבר את הנבחרת בוואלה!.

הגישה בתקשורת הספורט הישראלית טוענת שנקודת הבסיס כאשר אתה מתחיל תפקיד ציבורי היא שעוד לא נכשלת. זה רק שאלה של זמן, וכל האנטי כלפי הנבחרת, המאמן, השחקנים גורם גם לקהל להצביע ברגליים, וגם לחוסר עניין כולל בנבחרת, במקום לתת הזדמנות.

נ.ב

שלמה דיבר אתמול על כך שזה בושה ושאין דבר כזה בעולם ששחקן משחק בלי קבוצה ובלי שיהיה שחקן פותח בהרכב ויקבל דקות משחק. אז קודם כל שליימה, אביחי ידין וטיבי מתאמנים, בדיוק כמו כל שאר השחקנים – שלאף אחד חוץ מלשחקני קריית שמונה אין משחק רשמי באמתחתם. (אם לדעתכם גביע הטוטו הוא משחק רשמי, תנסו מדי פעם לראות כדורגל, אולי תהנו מזה), זאת רק תחילת העונה, ואפשר לתת הזדמנויות גם לשחקנים בלי קבוצה. וחוץ מזה, נראה לי שגם לרובין ואן פרסי אין קבוצה והוא לא עשה הכנה כמעט עם ארסנל, זה לא הפריע לו להיות בסגל של נבחרת הולנד למשחק הערב.

קליק על הלייק ותקבלו את כל העדכונים היישר לפייסבוק שלכם

התצוגה של תומר חמד מול ריאל סוסיאדד היא לא פחות מהישג שיא עבור הכדורגלנים הישראלים העונה. הטיל שיירט לבין חיבורי הקורות, והצ'יפ ששיחרר מרגלו בקלאסה מעל שוער היריבה,  מעמידים אותו סופית כחלוץ לגיטימי בליגה הטובה בעולם.

שימו לב איזה דינמי והפכפך הוא הכדורגל – לפני שנה וחצי תומר חמד עוד קיפץ בין בורות הבוץ בעילוט והספיק לרדת ליגה עם אח"י נצרת. היום, הוא משחק לצד האיכותיים ביותר ומנפק קבלות בכדורגל הספרדי. קפיצת המדרגה של תומר חמד במיורקה, ולפניה קפיצת המדרגה שלו במכבי חיפה, מצביעות על אופי ומקצוענות בלתי מעורערים של השחקן.

הרבה מזלזלים בכיבוש חמשת הפנדלים של חמד בליגה הספרדית עד כה, אך לא מבינים שעצם הקרדיט למתן הבעיטות, ועצם ביצוען בהצלחה, הן תעודת הכבוד הגדולה ביותר שחמד יכל לקבל בעונתו הראשונה בספרד. בשלישי חמד השתיק את כל המצקצקים, עם צמד חלומי ב-1:6 הענק של מאיורקה על סוסיאדד בגביע המלך. הפעם השערים נכבשו מהשדה, ואלו לא סתם שערים, אלא ביצועים מלוטשים ויפהפיים של שחקן ברמות הגבוהות ביותר.

על כתפיו של תומר חמד לא נערמות כמויות לחץ אדירות, מכיוון שאינו נחשב שחקן זר  (מחזיק בדרכון פולני). הדבר משחק לרגליו של החלוץ, שיכול ללמוד תוך כדי תנועה מהספרדים הטכניים והקשוחים כאחד, ולהתקדם בקצב אחיד, בדיוק כמו שהוא עושה כיום.

האמון של מאמן מאיורקה חואקין קפארוס בחמד, והסבלנות שהוא מגלה כלפיו מרגע הצטרפותו, מוכיחים דבר אחד – הוא כאן כדי להישאר. כולי תקווה שתומר חמד יידע לנצל את הסיטואציה המצוינת הזו ולקחת אותה בשתי ידיים. בינתיים זה נראה לא רע בכלל.

ומילה לגבי ההתקדמות של חמד: קפיצת המדרגה שלו צריכה להוות דוגמה לכל שחקן ושחקן שמצוי במשבר. בכדורגל הישראלי ראינו לא פעם שחקנים שאינם מתמודדים היטב עם חוסר הצלחה, בייחוד בהתחלת הקריירה, כשהם על האולימפוס על ים של קומפלימנטים וציפיות. תומר חמד לא מצא את מקומו במכבי חיפה, נעלם במכבי הרצליה ונכשל בבני יהודה. תראו איפה הוא היום. החלוץ יכול להיות מרוצה מרף ההתקדמות שלו, לא לפני שישלח מאות זרים לאלישע לי, האיש שהעלה לו מחדש את המניות.

אין לי ספק שהביצועים של החלוץ לא נעלמים מעיניו של מאמן הנבחרת הטרי, אלי גוטמן. חמד, שבקמפיין הקודם רשם את הופעותיו הראשונות במדי הכחול-לבן, ואף כבש שער בזאגרב מול קרואטיה, מסתמן כזימון הכרחי לקראת משימתנו הבאה – מוקדמות מונדיאל 2014.

נכון שעמדת החלוץ משופעת בשחקנים ישראלים נפלאים, כמו איתי שכטר, טוטו תמוז, בן סהר ואליניב ברדה, אך לטעמי חמד אינו נופל כיום מאף אחד מהם. כשהוא מתקרב לגיל 25, זה הזמן של חמד לפרוע שטרות במדים הלאומיים. הוא משחק בליגה טובה מזו של תמוז, נמצא בכושר טוב יותר משכטר ובגיל אופטימלי יותר משל ברדה, ולכן הכול תלוי רק בו לקראת העתיד לבוא.

מה נאמר ומה נגיד? האמת שאני לא יודע כל כך איך לסכם את המשחק מול יוון. מצד אחד התקפה טובה עם שחקנים יצירתיים בדמות איתי שכטר, וליאור רפאלוב, מצד שני הגנה חלשה ביותר, בדמות דקל קינן ורמי גרשון.

אני אפילו לא יודע אם לבקר את לואיס פרננדז על המערך שהוא הציב, כי מה אני אוכל לחדש? יתכן ורמי גרשון לא היה צריך לשחק, ובמקומו היה צריך לשחק מישהו עם יותר ניסיון בינלאומי. אולי אבי סטרול. אבל גם אם אבי סטרול היה משחק, היינו מנצחים? אולי לא נועדנו לנצח? אולי אנחנו אמורים להיות נבחרת שאומרים עליה שהיא נבחרת טובה, אבל בסוף מנצחים אותה. אולי הבינוניות מקועקעת לנו כל כך עמוק מתחת לעור ששום דבר כבר לא יעזור, וגם אם אנחנו לא אוהבים את זה, פשוט נצטרך לחיות עם זה.

אייל ברקוביץ', במשך כל המשחק, חזר וטען שאנחנו פראיירים. יוון וקרואטיה נבחרות בינוניות ברקו אמר, אבל ישראל? האם אנחנו לא בינוניים? כל קמפיין אותו הסיפור, אומרים שהפעם יש סיכוי, יוון וקרואטיה נבחרות שאפשר לעבור. אבל שוב, לא עברנו. ושוב, אנחנו מאוכזבים. אם זה הולך כמו ברווז, נשמע כמו ברווז, זו כנראה נבחרת ישראל. זה מי שאנחנו, לטוב, לרע ולבינוניות. אנחנו נבחרת בינונית, בואו נגיד זאת בגאווה ! אנחנו נבחרת בינונית ! אנחנו לא יותר טובים מיוון, בטח לא יותר טובים מקרואטיה, וגם לא בטוח שאנחנו יותר טובים מגאורגיה.

אני מבין את רצון העם, השחקנים, המאמן, כמובן את רצון יושב ראש התאחדות הכדורגל שנעלה כבר ריבונו של עולם לטורניר גדול. אבל חברים, כנראה שאין לנו את זה, אז למה שנשלה את עצמנו? אפשר וגם רצוי לנסות, זו החובה של השחקנים והצוות המקצועי. אבל תפנימו, אנחנו לא מספיק טובים. לא עכשיו, לא עוד שנתיים, אולי עוד 10 שנים. אם כמובן, יבוא השינוי.

השחקן שהכי איכזב אותי הוא דקל קינן. דקל קינן שנלחם, דקל קינן שלא מוותר, דקל קינן המקצוען. עושה רושם שמאז שעבר לשחק בפרמייר ליג באנגליה, במדי קבוצת בלאקפול, דקל קינן עשה התקדמות כלפי מטה. קינן נראה כבד, איטי, השתמש בידיים, עשה עבירות טיפשיות והיה האשם הבלעדי בשער הראשון שספגה הנבחרת. קשה לבקר את רמי גרשון, שחקן צעיר שעורך את הופעת הבכורה שלו במשחק חוץ גורלי ביוון. שחקן שלא שיחק מעולם עם המגנים איתם הוא שיתף פעולה היום, קשה להאשים אותו בחוסר תיאום. זו הייתה טעות של לואיס פרננדז.

איתי שכטר וליאור רפאלוב היו מצוינים. כאשר הם קיבלו את הכדור עם הפנים מול השער היווני הם הצליחו לאיים על השאר לא מעט פעמים, אך ההרגשה היא שהם היו היחידים שאיימו על השאר. רוברטו קולאוטי אומנם בישל את השער לאיתי שכטר, אך מעבר לבישול ועוד 8 דקות טובות הוא לא ראוי לציון. אייל גולסה לא היה קיים, פעם ב – 20 דקות נזכרתי שהוא על המגרש, ואני חושב שהיה נכון לפתוח עם גילי ורמוט בהרכב. אלמוג כהן וביבראס נאתכו היו על המגרש? אם כן אני לא זוכר, בלי קישור ובלי הגנה אי אפשר לנצח.

מה שחשוב עכשיו הוא לא להוריד את הראש, לבוא למשחק הבא ולנצח. לנצח את גאורגיה, לנצח את יוון בבית, ולבוא לנצח את קרואטיה בחוץ. קשה, אולי בלתי אפשרי, אך עובדה זו לא צריכה לשנות את קו המחשבה של השחקנים. הבינוניות היא עובדה, מנטליות היא דמיון.

לטור משחק ההזדמנות האחרונה של נבחרת ישראל
לטורים נוספים בקטגורית כדורגל ישראלי
בחזרה לעמוד הבית – קליק על אתר הספורט