תגית: נבחרת ישראל בכדורסל

קלעו לישראל: כספי 23 (8 מ-11 מהשדה, 11 ריבאונדים), אליהו 17 (7 מ-8 מהשדה), גרין ומקל (6 אסיסטים) 15 כל אחד, הלפרין 13, פניני 7, כדיר 4, חנוכי, יבזורי, לימונד ונעימי שותפו אך לא קלעו. הירבו ללטביה: ברטאנס 25, פריימאניס 12 ויניצ'נוקס 11.

נצחון נאה לנבחרת ישראל הערב על גרמניה 84-91 בטורניר הסופרקאפ בגרמניה.

עומרי כספי וליאור אליהו 17 כ"א, גל מקל 12, יניב גרין ויותם הלפרין 10 כ"א, גיא פניני 7, רביב לימונד 6, אלישי כדיר 5, דגן יבזורי 3, אלכס צ'וברוביץ' 1.

אוקיי, אז אני לא אגיד "אמרתי לכם" אחרי מה שכתבתי בטור הקודם, בעיקר כי נבחרת רוסיה דאגה להראות זאת לגוטמן ולכולנו בצורה מאוד משכנעת. מה שכן אני יכול זה לספר לכם, זה שיש סקס אחר.

ראשית, נפתח במספר עובדות טריוויה פשוטות. אליפות אירופה בכדורסל (היורו של הכדורסל שגם עונה לשם "יורובאסקט") מתקיימת כל שנתיים. בקיץ השנה הזוגית (כמו השנה) משחקים את משחקי המוקדמות, ובקיץ השנה האי-זוגית (כמו בקיץ הבא) משחקים את משחקי האליפות עצמה. פשוט, לא? בואו לא נסבך את העיניינים עם משחקי ההזדמנות האחרונה וכל זה (למרות שזה הועיל לנו לא מעט פעמים) וננסה להתמקד בעיקר.

העיקר הוא גם די פשוט. נבחרת ישראל מצליחה לעלות ליורובאסקט פעם אחר פעם אחר פעם אחר…טוב הבנתם את הפרנציפ. גם ההסבר לכך פשוט. יש בישראל ליגת כדורסל חזקה, תחרותית, מהמתקדמות באירופה ובעיקר עם רוב שחקנים ישראלים בכל אחת מ-18 הקבוצות בליגת העל. אה.. לא? בישראל יש ליגה רק של 12 קבוצות עם עולות ויורדות לפי מצבן הכלכלי ולא לפי היכולת שלהן על הפרקט? יש לנו אלופה אחת שאת כמות האליפויות שהיא איבדה ביובל האחרון אפשר לספור על יד אחת ועוד להישאר עם עודף? יש לנו חוק שמחייב שני שחקנים ישראלים בכל רגע על הפרקט מה שזה אומר שגם בכל רגע יש שלושה זרים? מלבד כספי (שירד 50 מקומות בדירוג טיב השחקנים ב-NBA) כמעט ולא ידוע לנו מה זה ליגיונרים? לא מעט שחקנים שאת שמם אפילו המאמן הלאומי לא מכיר? הרבה שאלות אבל רק תשובה אחת. כן. יש לנו רק קבוצה אחת, רוב הליגה מושתת על זרים, הליגה עצמה לא מעניינת אפילו את קצה קצהו של קו העונשין, ובכל זאת הנבחרת שלנו לא מפסיקה לדפוק נוכחות באליפויות אירופה. הכיצד?

תתפלאו לשמוע, אבל גם פה התשובה די פשוטה. מנטליות של ווינרים. מי שעוקב אחרי קמפייני המוקדמות האחרונים נוכח לגלות יכולת זוועתית, כדורסל מבזה ובעיקר חזרה על הטקסטים של "הכל עוד אפשרי ואנחנו תלויים רק בעצמנו". ההבדל מהכדורגל הוא, שבכדורסל זה אשכרה קורה. מפסידים, מגיעים להיכל, הקהל מרעיד את "הוובוס" של שחקני היריבה ואילו גיא פניני מרעיד להם  את הרשת פעם אחר פעם מחוץ לקשת. וכספי? הוא עסוק בלקבל "האלי-הופים" מליאור אליהו ולהיפך. ועוד לא דיברנו על ההצגות כנגד כל האנטישמים והסיכויים במשחקי החוץ. וזו רק הנבחרת הנוכחית. בעבר אלו היו טל בורשטיין ויואב ספר (כן היה שחקן כזה בנבחרת) ולפניהם הצמד המיתולוגי קטשפר. נכון, לא תמיד הברקנו על הפרקט, ואפילו בחלק מהמקרים גם לא עלינו לאליפות עצמה. אבל ממש לא שוב ושוב ושוב. גם אם קיץ אחד היה פאנצ'ר, שנתיים לאחר מכן חזרנו לפשל במשחקים הראשונים, להבין מה לא בסדר, ואז לחזור לעשות ה-ג-נ-ה בשאר המשחקים. בין לבין גם דפקנו שלשות מטורפות. אבל התוצאה הייתה עלייה לאליפות אירופה.

בשורה התחתונה, אחרי שביקשתי מנבחרת הכדורגל להפסיק למלא לנו בהבטחות את הראש ואז לאכול לנו את הלב, אני מבקש מכולנו לשים עין על נבחרת הכדורסל. כי שם, מעבר לדשא על לוחות הפרקט, סיפורי האגדות מתעוררים לחיים כל שנתיים מחדש. גם אם בסוף אנחנו לא הופכים לסינדרלה שמניפה את נעל הזכוכית או את הגביע. העיקר ששם יש תמורה בעד האגרה. מי יודע.. אולי הפתרון הוא לחתוך את הרכב הכדורגל בחצי מינוס השארית, לעבור לשחק ביד-נוקיהו, ולשמוע את רפי גינת שואג "נאמבר פיפטין: יוסי! בניו-ו-ו-ו-ו-ו-ן!!!"

קליק על הלייק ותקבלו את כל העדכונים היישר לפייסבוק שלכם

מכבי תל אביב בכדורסל בתחילת שנות השמונים הייתה הקבוצה של המדינה, זו הייתה אותה פטריוטיות ישראלית הגורמת לנו לשוב ולקוות להצלחת הנבחרת, כשהקבוצה הישראלית הקטנה ניגחה את צסק"א, הרוסייה הגדולה, ממש כדבריו של טל ברודי בהנפת גביע אירופה "אנחנו על המפה ונישאר על המפה".

חלפו שנים, ומכבי תל אביב כבר לא הקבוצה של המדינה, בתל אביב הבלעדיות כבר לא רק שלה, ואפילו משחקיה לא משודרים בערוץ הלאומי. ולא שאנחנו פטריוטים פחות, אלא הייצוג הישראלי נגמר! היום זה הגוי של מכבי מול הגוי של צסק"א. כך היה פעם בכל קבוצות הכדורגל והכדורסל, כל קבוצה זוהתה עם זרם, שבט או סגנון חיים. היום יש שוק מלפפונים מעניין במיוחד בכל קיץ לא פחות מהעונה עצמה.

לדוגמה בספרד, במקום שתהיה מלחמה בין הקטלונים מבקשי החירות לבין בית המלוכה המדרידאי יש מלחמה בין מסי הארגנטינאי לבין רונאלדו הפורטוגלי, אפילו דרוגבה מחוף השנהב הגיע עד לארץ עגולי הפרצוף ומלוכסני העיניים. ואכן, בגלל השינוי הזה השתפרו כל הקבוצות, קבוצה מחזקת את הבסיס עם חלקי פאזל חסרים וכך כל קבוצה מציבה רף גבוה יותר של משחק איכותי, ואנו הצופים מקבלים מעל ומעבר.

אך כל זה היה נחמד לולא היה הנגע פוסח על הנבחרות. בנבחרת היופי זה הטקטיקה האיטלקית מול הטכניקה הספרדית, זו האתלטיות האפריקנית מול קצב הריקוד של הדרום אמריקאים. זה רוסי נגד גרמני. רק מה, בהרבה נבחרות אין כנראה מספיק כוכבים. בנבחרת צרפת יש שחקנים שנולדו בסנגל, גינאה וקונגו. בגרמניה יש פולנים, ובפולין יש צרפתים. כלומר, אנשים עם מנטליות שונה מקבלים זימון לנבחרת כי הם 'מתאזרחים'. הוא הדין גם לספורטאים האולימפיים, וכך את ישראל מייצגים ספורטאים אמריקאים, רוסים וגיאורגים.

 וכאן מגיעה הנקודה

 בענפים רבים בספורט יחס ההצלחה נמדד ע"פ מוצא גנטי. ללטינים יש טכניקה וכשרון ברגל, השחורים אתלטים ומהירים בריצה ובכדורסל, והסינים-יפנים גמישים מאוד. אך מה לעשות ולהרבה מדינות באולימפיאדה אין מספיק ספורטאים מוכשרים, כי מדוע שבישראל למשל יגדלו אצנים? לכן מאזרחים את דונלד סנפורד האמריקאי. וכך גם יוצא לנו ששני אחים – ג'רום וקווין פרינס בואטנג משחקים כדורגל לטובת שתי נבחרות שונות. אין רכז לנבחרת מונטנגרו? מזל שבאמריקה נולד עומאר קוק. טיוס ובלו לא ישראלים, גם לא סוסו פללשווילי, ופודולסקי לא גרמני כמו גם קלוזה, אלו אנשים שגדלו במקום אחר עם מנטליות שונה וגנים שונים. זה נהיה הרוסי של ישראל מול הרוסי של רוסיה, וחבל. הרבה מן היופי של האומות מתפספס בהשלמת הפאזל של המשלחות והנבחרות בצורת ה'התאזרחות'.

 מצד שני, האם בגלל שגרמניה מייצגת את ה"גזע הארי", אז חייבים לשחק בה שחקנים בלונדינים שנולדו בגרמניה? הרי גם אוזיל וחדירה נולדו בגמרניה, אבל בגלל שאחד מהורים טורקי או טוניסאי הם לא כל כך מייצגים את הגרמני המצוי. אסור להם לשחק בנבחרת? הם נשמו את גרמניה בשניה הראשונה שיצאו לאוויר העולם כמו כל גרמני אחר. אז אם הם אכן נחשבים לגרמנים לא תהיה בעיה שגם שחקנים שלא נולדו במדינה יוכלו להתאזרח ולשחק עבור הנבחרת. או שאולי לא, ורק אנשים שנולדו במדינה יוכלו לייצג אותה בספורט.

 השאלה איפה הקו המפריד. הרי בעידן החיים של היום, שממדינה למדינה עוברים בכמה שעות, כמות המהגרים והעירבוביה בין העמים גורמת לזה שכל ארץ כבר לא מתהדרת בייחוד שלה. אם כך, מה שונה נבחרת מקבוצת כדורגל רגילה?

 ואולי זו נקודה עמוקה יותר. האם לכנות 'גרמני' אדם שנולד להורים גרמניים בעלי גנים אריים, על אף שגר בצרפת. או שמא המנטליות קובעת, ואם ישנו גרמני שנולד בצרפת ומתגורר שם, וכל חייו ופועליו עשה בצרפת הוא נקרא 'צרפתי' על אף שהוריו גרמניים, כי המנטליות שלו צרפתית בהתאם למקום הימצאותו. או במילים פשוטות יותר האם ייצוג מדינה באולימפיאדה הוא כטריטוריה או כעם.

 האמת שבנבחרות הכדורסל מותר רק למתאזרח אחד לשחק בכל נבחרת. זה דבר שלא מובן לי, אם מתאזרחים זה בסדר אז למה רק אחד? ואם לא, אז למה אחד? מעניין למה איגוד הכדורסל קבע חוקים שונים מההתאחדות העולמית לכדורגל.

 אז מה דעתכם, בעד מתאזרחים או נגד?

 

קליק על הלייק ותקבלו את כל העדכונים היישר לפייסבוק שלכם

 

 

חבל, פשוט חבל. נבחרת ישראל בכדורסל שמטה יתרון מבטיח ברבע הרביעי והפסידה לנבחרת מונטנגרו במשחק הראשון במוקדמות אליפות אירופה.

נבחרת ישראל הציבה בחמישייה 2 גארדים – יוגב אוחיון ויותם הלפרין. מה שמראה לנו, שבניגוד לקמפיינים קודמים שהלפרין היה הרכז המוביל, כרגע אוחיון הוא בעמדת הרכז הראשון והלפרין בעמדה מס' 2.

בתחילת המשחק עומרי כספי התחפש לליאור אליהו כשקלע זריקת גויאבה, ניצלנו פתיחה רעועה של מונטנגרו מה-3 ופתחנו פער קטן. אך בהמשך הרבע נבחרת ישראל עברה להגנה איזורית והמונטנגרים חזרו למשחק, תודות לכמה איבודים טיפשיים של נבחרת ישראל (למה כספי שולח לאליי אופ אם אפשר לעשות סל קל? אז מה אם הפעם הראשונה זה הלך לך?!).

ההגנה של הנבחרת עדיין לא מתואמת מספיק ועקב כך ראינו המון חורים בצבע ונקודות קלות, וכן המון ריבאונד התקפה של מונטנגרו, וזה בהחלט מה ששיחק תפקיד בתוצאת המחצית, כי לולא ריבאונד ההתקפה ישראל היתה ביתרון ניכר. ומה יהיה עם קליעות עונשין? אלכס טיוס ועומרי כספי הספיקו להחטיא עד המחצית את הזריקות שניתנו להם. חייבים לעבוד על זה. זה ההפרש שהיה במחצית, ואם מונטנגרו היו קולעים באחוזים קצת יותר טובים מה-3 ההפרש היה יותר גדול.

מיותם הלפרין לא ראינו כלום במחצית הראשונה, אבל ממש כלום, ולכן רביב לימונד הוא זה שפתח במקומו במחצית השנייה. ואכן החזיר עם הגנה קשוחה ויציאה טובה למתפרצות.

את הרבע השלישי אפשר לסכם כך: יוגב אוחיון וליאור אליהו. 2 שחקנים נהדרים שעשו את המשחק בנקודות ובאסיסטים. ואפילו יוגב הקטן הצליח לקחת 9 ריבאונדים עד לסוף הרבע השלישי, ואכן ברבע זה ישראל ניצחה בריבאונד וירדה בסיומו בהפרש 8.

הרבע האחרון היה פשוט קטסטרופה. כלום לא הלך. וכדי להוכיח את זה המונטנגרים הספיקו לקלוע סל (שבנס לא היה שלשה) בזריקה האחרונה שלהם והגדילו את הפער ל-6. מישהו יכול להסביר לי מה זה התרגיל הטיפשי שניסו לעשות במהלך האחרון של המשחק? פשוט שטות.

מה הפסיד לנו את המשחק? קליעות העונשין. נבחרת ישראל קלעה באחוזים מחרידים מהקו לעומת אחוזים מצויינים (כולל 3 נקודות רצופות ו-4 נקודות בסוף המשחק שעשו עבירות בכוונה).

מה כמעט ניצח לנו את המשחק? ליאור אליהו. משחק פשוט פנטסטי. כספי היה מצויין כרגיל. ואוחיון הראה למכבי תל אביב מה היא הפסידה שהוא לא ישחק אצלה. דרך אגב, חבל שהמשחק הזה לא היה במסגרת האולימפיאדה, אולי השידור של הערוץ הראשון היה יותר נורמלי.

 

במעבר חד לנבחרת ישראל בכדורגל.

אפשר לסכם את המחצית הראשונה מול הונגריה במילה אחת: חושך. ב-2 מילים: חושך מצרים.

טוב, אולי בעיקר ההגנה הייתה חושך מוחלט (למה רמי גרשון מגן?), אך גם החלוצים (דמארי ושכטר) היו מאד חלודים. הקישור פחות או יותר עשה את שלו, כלומר, מאור מליקסון עשה את שלו, כי ליאור רפאלוב לא היה בשיאו, וכן ביבראס נאתכו. הקישור האחורי היה גרוע.

אמנם במחצית שנייה כשנכנסו גילי ורמוט, בן שהר ותומר חמד הנבחרת נראתה יותר טוב. יותר החזקת כדור, פחות איבודים ויותר איומים לשער, ואפילו הצלחנו להבקיע גול. אך עדיין, עם כזו יכולת, ובעיקר עם כזו הגנה – לא נגיע רחוק.

רציתי לומר שאלעד גבאי היה המצטיין בהגנה, אך אחרי אשמתו הישירה בשער קצת קשה לומר זאת, אך אפשר לומר שהוא נקודת אור. פשוט מגן מעולה.

מוקדם יותר נבחרת ישראל הצעירה שיחקה נגד נבחרת רוסיה הצעירה. משחק פשוט נפלא. משחק עם קצב טוב, הזדמנויות, ושערים.

נבחרת ישראל שיחקה מצוין נגד נבחרת שנחשבת טובה באירופה, ובדקות לא מעטות שלטה במשחק והראתה יכולת מצויינת. אולי פשוט נשחק איתה גם בבוגרים? שחקנים שהצטיינו: מונס דאבור, אור ברוך, מוחמד כליבאת.

היו כמה פעמים ששחקנים הגיעו עם הכדור ליד השער ופשוט התמהמהו ובמקום לבעוט ניסו לעבור עוד שחקן ואיבדו את הכדור, ייחסתי את זה לעובדה שהם צעירים ולא מנוסים, אך שראיתי את הנבחרת הבוגרת הבחנתי שהבעיה קיימת גם שם, כנראה זה בגנים של הישראלי המצוי.

אמנם המשחק נגמר בתוצאה 2-2, אך דקה לפני שער השוויון של הרוסים מונס דאבור הבקיע שער חוקי לגמרי אך הוא נפסל בטענת נבדל, כך שבמקום שיהיה 3-1 נהיה 2-2 בהתקפה הבאה של הרוסים. גם בנבחרת הבוגרת השופט התעלם מהכשלה על שכטר, מעניין לא?

בערב שבו ארגנטינה פוגשת את גרמניה, ברזיל פוגשת את שבדיה, אנגליה פוגשת את איטליה וצרפת פוגשת את אורגוואי, מי שצפה בנבחרת ישראל הוא ממש פטריוט. אפילו אני זפזפתי קצת…

קליק על הלייק ותקבלו את כל העדכונים היישר לפייסבוק שלכם

תארו לכם את יואב זיו עושה קרוס אובר ועולה לדאנק מטורף על הפנים של רמי גרשון, או את מוראד מגאמדוב תופס עמדה ב"אותיות" (עם מבטא של שימי ריגר) וקולע ג'אמפ הוק יפה.

ישנם מספר לא רב של ספורטאים אשר שיחקו במקביל במספר ענפי ספורט באופן מקצועני, אבל מה היה קורה אם הכדורגלנים שלנו היו מחליפים את הכדורסלנים שלנו?

ניסינו להרכיב את נבחרת ישראל החדשה בכדורסל – אבל מכדורגלנים ! וזה מה שיצא:

חמישייה פותחת:
רכז: ביבראס נאתכו – הקשר האחורי המחונן של קאזאן בקלות היה יכול להחליף את יוגב אוחיון או מורן רוט בניהול המשחק. עם ראיית משחק מושלמת, רגש ודיוק, נאתכו הוא ה"כדורכז" המושלם.

שוטינג גארד: יוסי בניון – יוסי אומנם מעבר לשיא, אבל עדיין הסקורר הכי טוב שיש לישראל להציע. יוסי בניון הוא וירטואוז לא קטן, וכמו שהיה עושה דריבל לשוויצרים, כך הוא גם היה עושה את הקרוס אובר ועולה לג'אמפ יפה מחצי מרחק.

סמול פורוורד: ערן לוי – לא גבוה, אבל מוצק מאוד. מזכיר את צ'ארלס בארקלי. כאשר בניון היה עולה לזריקה משלוש, ערן לוי היה נותן כמה מרפקים מתחת לסל, מפנה לעצמו שטח, קוטף את ריבאונד ההתקפה (מתחת לגובה הטבעת), ועולה לקרש סל קליל.

פאוור פורוורד: דקל קינן – יסודות מצוינים, השקעה בלתי נגמרת, אבל מחסור בכישרון ומהירות. דקל קינן משתלב כמו כפפה לעמדת הפאוור פורוורד שלא קולע הרבה נקודות מדי ערב, אבל יקח 10 ריבאונדים, יחסום 2 זריקות, וייתן גוף גדול בהגנה.

סנטר: טל בן חיים – גבוה, חזק מאוד, קשוח. כל מה שסנטר צריך. אולי לא יהיה הסנטר הכי התקפי בעולם, אבל בהחלט ישלוט בריבאונדים, יחסום לפחות פעמיים במשחק, וגם יוריד מישהו לפרקט במקרה הצורך. שילוב של סרג' איבאקה ועופר פליישר.

 

אז זו החמישייה הפותחת של נבחרת ה"כדורסלרגל" (או נבחרת ה"רגלסל"?), אבל לכל חמישייה פותחת, יש חמישיית מחליפים. אז הנה החמישייה השנייה:

רכז: מאור מליקסון – לא בטוח שהיה נכנס לנבחרת לפני שנתיים, אבל לאחר עונה מצוינת בפולין, הוא מקבל מקום של כבוד. זריז מאוד, גמיש. יהיה רכז קולע – שילוב של מורן רוט וג'ון וול.

שוטינג גארד: ערן זהבי – אם המשחק היה מגיע לזריקה מכרעת, ערן זהבי הוא האיש. לא קלע שלשות גדולות, אבל קליעה מצוינת מחצי מרחק, בלתי ניתן לחסימה בזריקת הפיידאווי. מזכיר את קובי בראיינט בשילוב יותם בלפרין.

סמול פורוורד: חאלד חלאיילה – עוד סמול פורווד לא גדול, אבל חיה רצינית. לא שחקן שהייתם רוצים לעמוד מולו לתוקף, או לשמור עליו מתחת לסל. לא מפחד לחלק מרפק, אבל טעון שיפור בקליעה. מזכיר את אנת'וני מייסון האגדי.

פאוור פורוורד: עומר דמארי – לא גבוה במיוחד. אבל חזק, מהיר ואתלטי. ירוץ את המתפרצות במהירות ויסיים בדאנק מרהיב, יקלע מקו הבסיס, ויעזור בריבאונד. משהו כמו ליאור אליהו פוגש את נדב הנפלד.

סנטר: מוראד מגאמדוב – סנטר וותיק שראה דבר או שניים. לא יקלע הרבה נקודות, אבל ייתן גוף רחב, יקריב עבירות, ובעיקר ייתן מניסיונו הרב לשחקנים הצעירים. מזכיר את ביל קרטרייט פוגש את ג'ון תומאס.

 

אבל רגע, חייבים מישהו שידריך את החבורה המוזרה הזו, לא? מאמן כדורסל צריך להיות בתוך המשחק בכל רגע ורגע. לא יכול לשבת בשקט, וחייב להיות מעורב כל הזמן. בקיצור – להיות בטירוף. אז המאמן שלנו הוא גם מטורף, גם מצחיק, ולא מפחד לומר מה שהוא חושב.

מאמן: שייע פייגנבוים – מטורף עם קבלות, לא מפחד להגיד אשר על ליבו, ואם מישהו יפתח עליו את הפה – לא יהסס לשים אותו במקומו. שייע יצעק בפסק הזמן, יגיד לשחקנים לשתוק, ולבסוף ישרטט תרגיל שאף אחד לא מבין.

 

אז זו הנבחרת הכדורסל החדשה של ישראל אשר מורכבת משחקני כדורגל – חושבים שתרכיבו נבחרת טובה יותר? כתבו לנו בתגובות את הנבחרת שלכם

מימיו במכללות, דרך ימי הזוהר של גליל-גלבוע ועד ארץ המגף. גל מקל, גארד נבחרת ישראל, בראיון לאתר "ישראספורט", על ציפיות, השפעות ועוד.

גל מקל נמצא בנסיקה בשנים האחרונות, הוא תמיד סומן ככישרון גדול, וחובבי הכדורסל הישראלי עדיין מחכים לפריצה הגדולה. אחרי שהותיר מאחוריו את הטראומה במכבי ת"א, הוביל את גליל-גלבוע לתהילה, והפך בורג חשוב גם בנבחרת ישראל של אריק שיבק. הוא מתפנה לראיון קצר לאתר "ישראספורט", נזכר בהשפעות העבר, מסמן מטרות לעתיד ומתרכז בהווה עם הנבחרת בטורניר ה"יורובאסקט".

המשימה הלאומית

מה שמעסיק את אנשי הכדורסל הישראלי בימים אלו הם ההכנות ל"יורובאסקט" שיפתח מחר בערב בליטא. הכנה לא מרשימה, שהסתיימה בצורה טובה ובניצחון על נבחרת רוסיה, בשבוע שעבר, לא הורידה את מפלס החששות, וגם לא הגבירה את הסיכויים להפתיע בטורניר האליפות עצמו.

מהן הציפיות של הנבחרת לקראת הטורניר לנוכח ההכנה הלקוייה? "הצפיות הן לבוא ולשחק כדורסל טוב, לשמור על אחדות, וכשזה יקרה, יגיעו גם התוצאות, אני בטוח", מקל מפגין אופטימיות, אך יודע שהסיכויים לא וטים לטובתנו, "הבית שלנו מאוד קשה, אבל אנחנו לא מפחדים מאף אחד. במשחקי ההכנה היו טובים יותר וטובים פחות, אבל בגדול אנו מגיעים עם אמונה וביטחון לאליפות".

כיצד אתה רואה את תפקידך בנבחרת, כזו שמבוססת בעיקר על גארדים? "בנבחרת יש הרבה גארדים טובים שביום נתון כל אחד יכול להתעלות. אני אבוא עם הרבה אנרגיות מכל הבחינות, ריכוז, מנהיגות, הגנה ונקודות, ולא משנה אם זה מהחמישייה או מהספסל, אני אהיה שם".

בשביל זה יש חברים

מקל מזכיר מאוד את מאמנו בעבר עודד קטש, ובין השניים קיימת חברות והערכה רבה. הוא מייחס לקטש הרבה מהצלחותיו והתקדמותו בשנים האחרונות, אך לא שוכח שגם לליאור לובין חלק נכבד בכך.

עד כמה השפיע עודד קטש על מהלך הקריירה שלך? "למזלי עברתי אצל מאמנים טובים מאוד כמו עודד וליאור, שניהם השפיעו עליי, כל אחד בדרכו. ההתקדמות הגדולה שעשיתי ב-3 השנים האחרונות היא הרבה בזכותם".

מקל וקטש מזכירים אחד את השני ברוגע והנועם שלהם, אך הדבר כמובן אינו מתבטא במגרש עצמו. קטש אמנם היה אחד מגדולי הגארדים בתולדות הכדורסל הישראלי, אך מעולם לא בלט באנרגיות שלו כמו מקל, אולי זו ההתחשלות שעבר בעקבות הסיטואציה שנוצרה לו במכבי ת"א.

כל הסיפור עם מכבי ת"א לימד אותך משהו להמשך הקריירה? "למדתי הרבה. קודם כל, הכל קורה לטובה. גם אם לפעמים דברים לא מסתדרים באותו רגע נתון, צריך להמשיך לעבוד ולהאמין, מלבד זה שצריך גם הרבה מזל ולהיות בסיטואציה הנכונה".

העתיד מעבר לים?

אי אפשר לדבר על העתיד של מקל, שיצטרף בתום האליפות, לבנטון טרביזו האיטלקית, מבלי להזכיר את ימי המכללה וכיצד הם תרמו להתפתחותו.

איך השנים במכללה עיצבו אותך כשחקן? "הקולג' זו אחת ההחלטות הטובות בקריירה שלי. השנתיים בויצ'יטה קידמו אותי מאוד בקטע המקצועי, וגם בתור בן אדם, מאוד התבגרתי. כל ילד שמסיים גיל נוער ושואל אם שווה לנסוע או שלא? אני תמיד ממליץ בחום".

אתה מצטער שלא מימשת את כל ארבע השנים במכללה? "לפעמים זה עובר בראש, אבל אני חושב שבגדול עזבתי בזמן".

מקל חתם הקיץ על חוזה לשנתיים בבנטון טרביזו, ומתחיל במסע למימוש הפוטנציאל בליגה שעוברת התחמשות רצינית, כולל בקבוצתו החדשה.

מה הן המטרות של בנטון העונה, כשרואים את כל הליגה האיטלקית מתחזקת? "בנטון זה מועדון גדול שתמיד שואף לצמרת. גם השנה תהיה קבוצה חזקה שתרוץ גם בליגה וגם ביורוקאפ".

באופן אישי מה הן הציפיות? ואיזה תפקיד מיועד לך ברוטציה? "כמובן שהציפיות הן להמשיך והלתקדם, להפוך לשחקן מרכזי ולהוביל את הקבוצה להישגים. דיברתי עם סשה (דג'ורג'ביץ') המאמן, וגם עם קלאודיו (קולדבלה), הג'נרל מנג'ר, ומהרגע הראשון הם הבהירו לי שהם רוצים אותי כרכז ראשון ושחקן מרכזי. הסיטואציה מאוד מתאימה לי, נבנית קבוצה צעיר ולטווח ארוך, ואני רוצה להיות חלק חשוב מזה".

אי אפשר בלי שאלה על העתיד ומימוש הפוטנציאל. מקל עושה רושם מתמקד בעתיד הקרוב. "חלומות על NBA יש לכל ילד, אך כרגע אני ריאלי ומאוד רוצה להצליח עם הנבחרת ואח"כ עם בנטון".

יציבות, אנרגיות וריאליות, זהו גל מקל, רק שלא יוריד את הרגל מהדוושה.