לפני זמן לא רב, אנדי רוס קנה מצרכים במכולת אחרי יום עבודה ארוך במדינת וושינגטון, שם הוא גר.
אחרי כדקה, הוא הבחין בנערה בוהה בו. אנדי היה מלוכלך אחרי יום עבודה ארוך ביערות ולא חשב על זה יותר מדי.
אבל אז כאשר הן עמדו לצאת מהמכולת, האמא לחשה לבת שלה, "זאת הסיבה שאת צריכה להישאר בבית הספר".
היה ברור שהיא התכוונה לכך שהיא חושבת שאנדי הוא כישלון כשהיא מתבססת על הרושם הראשוני של המראה שלו.
מהר מאוד, לאמא היו סיבות טובות להתחרט על המילים שלה. אנדי פנה לפייסבוק ופרסם פוסט בו הוא חושף את הזהות האמיתית שלו וביטל לגמרי את הדעות הקדומות שהיו לה כלפיו.
המסר של אנדי הוא כזה שכולנו צריכים לקרוא ולזכור. המשיכו לגלול וקראו את הפוסט העוצמתי והמפתיע:
"אז הייתה לי שיחה מאוד מעניינת ו'חינוכית' עם אישה והבת שלה היום. כשנכנסתי לחנות לפני שנסעתי הביתה, ילדה קטנה כל הזמן בהתה בי. וזה בסדר. אני יודע שילדים הם סקרנים כשהם רואים מישהו, במיוחד מישהו מלוכלך כמו שאני הייתי.
כשעמדתי לצאת הם היו לפני. הילדה הקטנה עדיין בהתה, ואמא שלה אמרה לה להפסיק לבהות. כשהן סיימו והחלו ללכת לכיוון היציאה, שמעתי את אמא שלה אומרת בשקט לילדה, 'זו הסיבה שאת צריכה להישאר בבית הספר'. חשבתי לעצמי שזה זמן מצוין לחנך את האמא ואת בתה בת ה 7 או 8. זו הייתה השיחה שלנו:
"קודם כל, אני במקרה אקדמאי מאוד מלוכלך. יש לי לא רק תעודת סיום תיכון, אלא גם תואר ראשון ותעודות רפואיות רבות.
אז להניח שלא למדתי בגלל המראה שלי זו למעשה בורות בפני עצמה".
"דבר שני, אם את אומרת לבת שלך להישאר בבית הספר בגלל שיש לי קעקועים על הזרועות, זה למעשה ידכא את היצירתיות שלה ואולי גם יחביא את הדמיון שלה ככל שהיא מתפתחת.
שוב, זה סותר את הנקודה שלך גבירתי. אני גאה בקעקועים שלי ובעבודת האמנות שפורסט בייטמן שם על הגוף שלי. זה מייצג את הגאווה שלי במדינה שלי ואת השירות שלי בצבא כחובש קרבי".
"דבר שלישי, אם את מתכוונת לכובע שחשבתי עליו היה אייל קנדי, אולי לא תביני את זה. במקרה אני בעלים משותף של חברת Evergreen State Outdoors ואני גאה לתמוך בזכויות שלי להשתמש בנשק בצורה אחראית.
ואחרון חביב, בחרתי לעבוד בתעשיית הבניין. אני גאה לומר שאני חלק מבניית המדינה ואני נהנה מהעבודה שלי כל יום. ניסיתי לעבוד בעבודה משרדית כשהשתחררתי מהצבא, אבל זה לא היה בשבילי. אני אוהב לעבוד עם הידיים ולהיות בחוץ. כתוצאה מכך, לפעמים מתלכלכים. אני מרוויח טוב, יש לי הטבות, ואני מפרנס את משפחתי בצורה טובה.
אז המראה שלי לא משקף דבר על רמת האינטליגנציה שלי או על הרמה האקדמאית שלי".
הפוסט של אנדי הוא תזכורת למשהו שכולנו צריכים לזכור: לעולם אל תשפטו אדם על פי המראה שלו. בבקשה שתפו את הפוסט שלו עם החברים שלכם כדי להזכיר להם את הלקח החשוב הזה!
החיים הם לא תמיד ורודים. למעשה, החיים יכולים להיות קשים ולא הוגנים.
אולי עוד לא חוויתם קשיים רציניים עדיין, אבל אתם יכולים להיות בטוחים שהם יגיעו במוקדם או במאוחר. אף אחד לא חי את כל חייו בלי לעבור סוג של משבר.
במהלך הזמנים הקשים האלה, תמיכה ואהבה הם חיוניים. הם הדברים היחידים שיכולים לחזק ולנחם אותנו ברגעים החשוכים הללו.
לא משנה אם זה מגיע ממשפחה, חברים, חיות מחמד או אפילו אנשים זרים: מעשים קטנים וטובים תמיד עושים הבדל גדול.
להינטש על ידי בעלך כדי לגדל שישה ילדים לבד, למרבה המזל זה די נדיר. יחד עם זאת, סביר להניח שרבים מאיתנו חווינו את החוויה הלא נעימה הזו שמישהו שאהבנו עזב אותנו.
אולי זו הסיבה שהסיבה שהסיפור הזה נגע לנו בלב, בגלל שבאמת אפשר להזדהות איתו.
זה מסר חשוב ביותר, ומוסר ההשכל של הסיפור הוא כזה שכולנו יכולים ללמוד ממנו.
אמא לבדה
ספטמבר 1960. התעוררתי בוקר אחד עם ששת הילדים הרעבים שלי ורק 5 שקלים בכיס שלי. בעלי – והאבא של ילדי – עזב אותי בלי לומר מילה.
הבנים שלי בגילאי 3 חודשים עד 7 שנים – אחותם הייתה בת 4.
אולי זה לא היה כזה דבר רע. האבא של הילדים מעולם לא היה אבא טוב – כולם הרגישו פחד כשהוא היה בסביבה. הילדים היו מתחבאים מתחת למיטות שלהם כשהם היו שומעים את המכונית שלו נכנסת לחנייה. יחד עם זאת, הוא כן הביא כסף כל שבוע כדי שיהיה לנו מספיק כדי לקנות אוכל.
Wikipedia
עכשיו שהוא החליט לעזוב, הכעס והאגרסיה לבטח יעלמו. למרבה הצער, כך גם המזון.
אולי הייתה תכנית רווחה במדינה בזמנו. אבל אם הייתה לא הייתי מודעת לה. בהחלט לא יכולתי לבקש כסף.
אז ניקיתי את הילדים שיראו יפים, ולבשתי את השמלה הכי יפה שלי. הכנסתי את הילדים למכונית הישנה שלנו ונסעתי כדי לחפש עבודה.
Pixabay
ביקרתי בכל מפעל, חנות ומסעדה בעיירה הקטנה שלנו. אבל לא הצלחתי למצוא עבודה.
בכל פעם שהיה אפשר, הילדים נשארו במכונית והיו בשקט בזמן שאני ניסיתי לשכנע את המנהלים שאני מוכנה ללמוד הכל, לעשות הכל. אם רק היו נותנים לי את ההזדמנות.
אבל לצערי לא היו משרות פנויות.
המקום האחרון אליו נסענו היה מרחק של כמה קילומטרים מהעיירה. זו הייתה מסעדה ישנה שהומרה לסוג של בית קפה. קראו לה 'הגלגל הגדול'.
אישה מבוגרת – כולם הכירו אותה בתור 'סבתא' – הייתה הבעלים של המקום. היא הסתכלה בחשדנות מחוץ לחלון בזמן שהגענו.
היה ברור שהיא הייתה זקוקה למישהו שיעבוד במשמרת הלילה מ 11 בלילה עד 7 בבוקר.
היא שילמה כ 12 שקלים לשעה, והייתה מוכנה לתת לי להתחיל מיד.
מיד נסעתי הביתה והתקשרתי לנערה שגרה ברחוב שלנו. היא עשתה לנו בייביסיטר בעבר, והסכמתי שהיא תישן על הספה שלנו בלילה תמורת 40 שקלים לכל הלילה, כל עוד היא מוודאת שהילדים נכנסים למיטה והולכים לישון.
היא חשבה שזה נשמע טוב, אז זה היה פתרון לבעיה. באותו לילה, כשהילדים התכוננו ללכת לישון, הודיתי לאלוהים שהעניק לי דרך להתפרנס.
אז התחלתי לעבוד ב'גלגל הגדול'. כשהגעתי הביתה בוקר למחרת, הערתי את הבייביסיטר ושלחתי אותה הביתה יחד עם המשכורת שלה. מסתבר שזה היה כחצי ממה שהרווחתי.
כשהשבועות חלפו, עלויות החימום עלו. חיינו על קצה גבול היכולת שלנו, ובנוסף הצמיגים של המכונית הישנה שלנו היו ישנים ובוליים. היינו צריכה למלא אוויר בגלגלים בדרך לעבודה, ולמלא שוב בדרך הביתה.
מתנה מוזרה
בבוקר סתיו אחד הלכתי למכונית כדי לחזור הביתה מהעבודה. מצאתי ארבעה צמיגים חדשים במושב האחורי. חדשים לגמרי! לא היה עליהם פתק או משהו כזה. לא היה שום דבר במכונית. כלום, מלבד ארבעה צמיגים חדשים ויפים.
"האם יש מלאכים בעיירה שלנו?", תהיתי לעצמי.
פניתי למוסך המקומי, ועשיתי איתם עסקה. במקום לשלם על החלפת הצמיגים, אני אנקה את המשרד של המנהל. אני זוכרת שלקח לי הרבה יותר זמן לקרצף את הרצפה מאשר לקח להם להחליף את הצמיגים.
במהלך התקופה הזו, עבדתי שישה לילות בשבוע במקום חמישה, אבל המצב הכלכלי עדיין היה קשה. חנוכה הייתה בפתח, וידעתי שלא יהיה לי כסף למתנות או דמי חנוכה לילדים. כן מצאתי צבע אדום והתחלתי לתקן ולצבוע מחדש צעצועים של הילדים שהתכוונתי לתת להם בתור מתנות חדשות. החבאתי את הצעצועים במרתף, כדי שאוכל לתת אותם בחג.
גם בגדים לילדים החלו להיות סיבה לדאגה. ניסיתי לתקן את המכנסיים של הילדים, אבל זה היה רק עניין של זמן לפני שהם נהרסו כך שאי אפשר יהיה לתקן אותם יותר.
עבדתי בערב של נר ראשון והלקוחות הקבועים לגמו מהקפה שלהם. שלושה מהם היו נהגי משאית, אפרים, נחום ושאול, וגם מוטי היה שם, שוטר תנועה.
כמה נגנים הגיעו אחרי שהופיעו במקום לא רחוק מבית הקפה. הם בילו את רוב הזמן משחקים במכונת הפינבול.
כשהגיע הזמן ללכת הביתה ב 7 בבוקר, ראיתי שהיו כמה חבילות במכונית הישנה שלי. היא הייתה מלאה בקופסאות.
מיד פתחתי את הדלת והתחלתי לעבור עליהן. כשפתחתי את הקופסא הראשונה, היא הייתה מלאה במכנסי ג'ינס במידות של הילדים. פתחתי קופסא נוספת, זו הייתה מלאה בחולצות וסוודרים.
אז הקופסא האחרונה, מצאתי חמש מכוניות צעצוע ובובה מקסימה.
כשנסעתי הביתה דרך הרחובות הריקים, השמש זרחה באיטיות מעל העיירה, התמלאתי דמעות של תודה. לעולם לא אשכח את הפרצופים של האוצרות היקרים שלי כשהם קיבלו את המתנות שלהם.
כן, באמת היו מלאכים שגרו בעיירה הקטנה שלנו לפני שנים רבות, בדצמבר 1960.
יום אחד אבא עשיר מאוד לקח את בנו לטיול לאזור כפרי על מנת להראות לו איך זה להיות עני. הם בילו מספר ימים ולילות בחווה של משפחה ענייה מאוד.
אחרי שחזרו מהטיול, האבא שאל את בנו האם הוא נהנה. "זה היה נפלא, אבא", ענה הבן. "האם ראית איך חיים אנשים עניים?", שאל האב. "בהחלט כן", ענה הבן.
"ראיתי שיש לנו כלב אחד ולהם יש ארבעה. לנו יש בריכה שמגיע עד אמצע הגינה, ולהם יש נחל שאין לו סוף. לנו יש אהילים מיובאים בגינה ולהם יש את אור הכוכבים בלילה. המרפסת שלנו מגיע לחצר הקדמית של הבית, ולהם יש את כל האופק".
"לנו יש פיסת קרקע קטנה לגור בה, ולהם יש שדות עד קצה האופק. לנו יש משרתים שמשרתים אותנו, והם משרתים אחרים".
"אנחנו קונים את האוכל שלנו, אבל הם מגדלים את שלהם. לנו יש קירות ששומרים עלינו, להם יש חברים ששומרים עליהם". אביו של הילד נותר ללא מילים. ואז הבן הוסיף, "זה הראה לי עד כמה אנחנו עניים".
יותר מדי פעמים אנחנו שוכחים מה יש לנו ומתרכזים במה שאין לנו. דבר חסר ערך של אדם אחד הוא זהב עבור מישהו אחר. הכל תלוי בפרספקטיבה.
אני אסיר תודה על מה שיש לי ולא מקנא במה שאין לי. ככל שאני מבין איפה אני נמצא, ומבין מה אני רוצה וצריך עבור משפחתי וילדי, כל אני יכול לעשות החלטות טובות יותר כבנאדם.
כאשר אני מודע לאיך שההחלטות שלי משפיעות על אחרים, אני מסוגל לעשות לעשות החלטות שלא טובות רק עבורי ועבור משפחתי, אלא טובות עבור הקהילה, המדינה ואפילו כדור הארץ. לפעמים כל מה שצריך זו נקודת מבט של ילד כדי להזכיר לנו מה באמת חשוב.
מורים הם לעתים קרובות משפיעים מאוד על החינוך ועל הדרך בה אנו גדלים. יותר מדי אנשים שוכחים את זה. רק כדי שתהיו בטוחים – תשאלו את עצמכם מה היה השם של המורה שלכם בכיתה א'. אנחנו בטוחים ש 99% מכם יזכרו.
בחדשות האחרונות, אנו שומעים על שמות רבים של מנכ"לים. ישנם כמובן הרבה מנכ"לים טובים ואחראיים, אך יש גם כאלה לא כל כך טובים. ובזמן שהתקשורת מדווחת על בונוסים ומשכורות גדולות שמנכ"לים מקבלים, זו אותה תקשורת שבנתה אותם והפכה אותם למפורסמים.
הנה עוד רעיון…וקצת השראה…המשיכו לקרוא.
האורחים בארוחת הערב ישבו סביב השולחן ושוחחו על החיים. אדם אחד, מנכ"ל, החליט להסביר את הבעיה עם מערכת החינוך.
הוא אמר, "מה ילד ילמד ממישהו שהחליט שהאופציה הכי טובה שלו בחיים היא להיות מורה?".
הוא הזכיר לאורחים בשולחן מה אומרים על מורים, "אלה שיכולים, עושים. אלה שלא, מלמדים".
כדי להדגיש את הנקודה שלו הוא אמר לאורחת אחרת בשולחן, "את מורה, אסתי. תהיי כנה. כמה את עושה בתלוש המשכורת שלך?", אסתי, שהייתה ידועה בכנות ובישירות שלה ענתה, "אתה רוצה לדעת כמה אני עושה?" היא עצרה לרגע, ואז המשיכה.
"ובכן, אני עושה שילדים יעבדו קשה יותר ממה שהם חשבו שהם יכולים. אני עושה שילד ירגיש שציון 70 הוא כמו מדליית גבורה".
freepik
"אני עושה שילדים ישבו בכיתה במשך 40 דקות כשההורים שלהם לא יכולים שהם ישבו במשך 5 דקות בלי אייפאד, או טלוויזיה", היא עצרה שוב, הסתכלה על כל אחד ואחת שישבו בשולחן, והמשיכה, "אתה רוצה לדעת כמה אני עושה?".
"אני עושה שילדים יתהו".
"אני עושה שילדים ישאלו שאלות".
"אני עושה שילדים יתנצלו ויתכוונו לזה".
"אני עושה שהם יתנו כבוד ויקחו אחריות על המעשים שלהם".
"אני מלמדת אותם לכתוב ואז גורמת להם לכתוב. מקלדת וירטואלית היא לא הכל".
"אני עושה שהם יקראו, יקראו ויקראו".
"אני עושה שהם יראו את כל העבודה שלהם במתמטיקה. הם משתמשים במוח שהם קיבלו, ולא במחשבון".
"אני עושה שהתלמידים שלי שלא נולדו בארץ יכירו את השפה אבל עדיין ישמרו על הזהות הייחודית שלהם".
"אני עושה שהכיתה שלי תהיה מקום בו כל התלמידים שלי ירגישו בטוחים".
"אני עושה שהם יבינו שאם הם ישתמשו בכשרון שהם קיבלו, יעבדו קשה, וילכו אחר הלב שלהם, הם יצליחו בחיים".
עוצרת בפעם האחרונה, אסתי המשיכה, "ואז, כשאנשים מנסים לשפוט אותי על סמך מה שאני עושה בתלוש המשכורת, כשאני יודעת שכסף זה לא הכל, אני יכולה לעמוד עם ראש זקוף ולא להתייחס כי אני יודעת שהם בורים. אתה רוצה לדעת כמה אני עושה?".
“אני עושה הבדל.”
"מה אתה עושה, אדוני המנכ"ל?".
הלסת שלו נפלה לרצפה, והוא השתתק.
אל תחנכו את הילדים שלכם להיות עשירים. תחנכו אותם להיות מאושרים, כדי שהם ידעו את הערך של דברים, לא את המחיר.
אתמול בלילה קניתי חמנייה כדי לשים על השמשה של מישהי שאני מחבב. אחרי שחשבתי על זה החלטתי לא לעשות זאת מכיוון שהיינו רק בדייט אחד, אתמול בלילה. לא רציתי להיראות נואש, נכון? בכל מקרה, לקחתי איתי את הפרח כשיצאתי מהבית היום בבוקר כשהכוונה הייתה לתת אותו למישהו בדרך לעבודה כדי שהוא לא ימות לבד. מה שקרה לאחר מכן שינה את חיי בדרכים שאני לא יודע אפילו איך לתאר.
בזמן שישבתי ושתיתי את קפה הבוקר שלי בבית הקפה (שבדרך כלל אני לוקח 'טו גו' ), ראיתי אישה קוראת משהו עם דמעות בעיניים ומהר מאוד הורידה מטה את הפנים החיוורות שלה. הרגשתי כאילו היה מגנט בחמנייה שמשך אותה אליה, בגלל שידעתי באותו הרגע שהיא זאת שאתן לה את החמנייה; היא הייתה זאת שהייתי צריך לתת לה את הפרח.
כשניגשתי לשולחן שלה אמרתי, "היי, סלחי לי. יש לי את החמנייה הזו שקיוויתי לתת למישהי מיוחדת אבל זה לא הסתדר, אבל אני יכול להרגיש שגם את מיוחדת, אז אני רוצה לתת לך אותה".
לפני שהספקתי לתת לה את הפרח, האישה הזרה הזו קפצה אל תוך הידיים שלי כשהדמעות לא מפסיקות לזרום, והיא הייתה מלאה במילות תודה, כאילו הייתי מישהו שהיא פעם אהבה, ואיבדה. מה שהיא אמרה אחר כך אני עדיין מנסה לקלוט.
היא בכתה בגלל שהארוס שלה נפטר לפני שבוע, חודש בלבד לפני שהם היו אמורים להתחתן. בדייט הראשון שלהם הוא הביא לה חמנייה, ומאותו רגע הוא תמיד הביא לה חמניות ולא ורדים בגלל שהיא הייתה האור של חייו.
היום, דרכי, הוא יכל הלראות לה שהיא תמיד תהיה האור שבחייו ואיך לנו כבני אדם יש מסר עמוק הרבה יותר מאשר מילים.
אני רועד, ועדיין מנסה להבין את זה. אף פעם אי אפשר לדעת איך מחווה קטנה ששווה 5$ יכולה לשנות חיים של מישהו, כמו גם את החיים שלכם. בחיים צריך לתת ולהעניק לאחרים. אני מזמין את כולכם למצוא דרך לשפר אפילו בקצת חיים של מישהו היום, ולתת להם משהו שישמח אותם. אתם לעולם לא יכולים לדעת איזו השפעה תהיה לזה.
גבר ואישה היו נשואים יותר מ 60 שנה. הם שיתפו וחלקו הכל. לא היו להם סודות אחד מהשנייה חוץ מקופסת הנעליים הקטנה שהאישה החזיקה במדף העליון של הארון שלה, והיא אסרה על בעלה לפתוח או לשאול לגבי הקופסא הזו.
במשך כל השנים, הוא מעולם לא חשב על הקופסא, אבל יום אחד אישתו חלתה מאוד והרופאים אמרו שהיא לא תחלים. בניסיון לארגן את הדברים שלהם, הבעל הוציא את הקופסא מהארון ולקח אותה למיטה של אישתו. היא הסכימה שהגיע הזמן שהוא ידע מה יש בתוך הקופסא. כאשר הוא פתח אותה, הוא מצא שתי בובות סרוגות ו 95,000 דולר. הוא שאל אותה לגבי התכולה.
"כאשר התארסנו", היא אמרה, "סבתא שלי אמרה לי שהסוד לחיי נישואים מאושרים הוא לעולם לא להתווכח. היא אמרה לי שאם אי פעם אכעס עלייך, אני צריכה להיות בשקט ולסרוג בובה".
הבעל היה נרגש מאוד; הוא היה צריך לעצור את הדמעות. הקופסא היו שתי בובות בלבד. היא כעסה עליו רק פעמיים בכל שנות הנישואים שלהם. הוא כמעט התפוצץ מרוב אושר. "מתוקה שלי", הוא אמר, "זה מסביר את הבובות, אבל מה לגבי הכסף? מאיפה הגיע כל כך הרבה כסף?".
"אהה, זה?" היא אמרה. "זה הכסף שהרווחתי ממכירת כל הבובות האחרות".
דירדרה סנפורד היא אמא לשניים מדרום קרולינה. כמו נשים רבות, היא מתעצבנת כשבעלה חוזר הביתה ורק יושב על הספה בזמן שהיא מנקה אחרי כולם. אבל לאחרונה, היא ראתה משהו על נעלי העבודה של בעלה שגרם לה לחשוב פעמיים על העצבים שלה.
"בנות, אני רואה הרבה מכן מתלוננות שהבעל שלכן לא עוזר לכן לנקות את הבית, לא מנקה אחרי עצמו, או לא רוצה ללכת למקומות כשהוא חוזר מהעבודה. הוא מגיע הביתה מתלונן שהוא עייף מיום העבודה הארוך ונהיה בטטת כורסא שרק רוצה לראות טלוויזיה ולשחק משחקי וידאו עד שמגיעה השעה ללכת לישון. אני חושבת שחלקנו לא מעריכות מה הם עוברים. הייתי אחת מהנשים הללו. עד שהיום, כששוב ניקיתי אחרי הבלאגן של בעלי תוך כדי עצבים, הרמתי את נעלי העבודה שלו שהוא קנה לפני 6 חודשים. הוא לא לובש את הנעליים האלה בכל יום. יש לו זוג נוסף, והוא עושה רוטציה בין שני הזוגות. הסתכלתי על הסוליה של הנעל כדי לראות אם יש עליה בוץ וראיתי את זה. הסוליות של הנעליים היקרות שהוא קנה לפני 6 חודשים היו בלויות לגמרי עד שנהיה בהן חור. כמעט בכיתי. לא בגלל שהנעליים נהרסו…אלא בגלל שלקח לי כל כך הרבה זמן להבין את מה שהוא תמיד אמר לי כשהייתי צועקת עליו שהוא לא עושה כלום בבית. 'את לא מבינה מה אני עובר כל יום, כמה קשה אני עובד, אני רק רוצה להגיע הבית ולהירגע עם הילדים' ".
"הנקודה שאני מנסה להעביר היא – תעריכו את הבעלים שלכן יותר. אני יודעת שהם עושים בלאגן, ולפעמים זה בלתי מתקבל על הדעת. אבל הם עושים כל כך הרבה עבורנו. הם מכלכלים את המשפחה, הם שומרים עלינו, והם הסיבה שיש לנו חופש. הבעלים שלנו מעריכים את מה שאנחנו עושות. הם אולי לא מראים זאת כל הזמן, אבל הם מעריכים את זה שאנחנו מטפלות בילדים, הם מעריכים את הבית הנקי, את הכביסה הנקייה והמקופלת, את האוכל שאנחנו מבשלות עבורם, את הבגדים שאנחנו מכינות להם בלילה כדי שהם יוכלו לישון 10 דקות נוספות לפני שהם קמים ב 5 בבוקר כדי ללכת לעבודה. אתן הסלע שלהם, והם שלכן. אז פעם הבאה שאתן רוצות לצעוק על הבעל שלכן בגלל שהוא השאיר גרביים במסדרון, לכו תסתכלו על הסוליה של הנעל שלהם".
יום אחד אבא עשיר מאוד לקחת את בנו לטיול לאזור כפרי על מנת להראות לו איך זה להיות עני. הם בילו מספר ימים ולילות בחווה של משפחה ענייה מאוד.
אחרי שחזרו מהטיול, האבא שאל את בנו האם הוא נהנה. "זה היה נפלא, אבא", ענה הבן. "האם ראית איך חיים אנשים עניים?", שאל האב. "בהחלט כן", ענה הבן.
"ראיתי שיש לנו כלב אחד ולהם יש ארבעה. לנו יש בריכה שמגיע עד אמצע הגינה, ולהם יש נחל שאין לו סוף. לנו יש אהילים מיובאים בגינה ולהם יש את אור הכוכבים בלילה. המרפסת שלנו מגיע לחצר הקדמית של הבית, ולהם יש את כל האופק".
"לנו יש פיסת קרקע קטנה לגור בה, ולהם יש שדות עד קצה האופק. לנו יש משרתים שמשרתים אותנו, והם משרתים אחרים".
"אנחנו קונים את האוכל שלנו, אבל הם מגדלים את שלהם. לנו יש קירות ששומרים עלינו, להם יש חברים ששומרים עליהם". אביו של הילד נותר ללא מילים. ואז הבן הוסיף, "זה הראה לי עד כמה אנחנו עניים".
יותר מדי פעמים אנחנו שוכחים מה יש לנו ומתרכזים במה שאין לנו. דבר חסר ערך של אדם אחד הוא זהב עבור מישהו אחר. הכל תלוי בפרספקטיבה.
אני אסיר תודה על מה שיש לי ולא מקנא במה שאין לי. ככל שאני מבין איפה אני נמצא, ומבין מה אני רוצה וצריך עבור משפחתי וילדי, כל אני יכול לעשות החלטות טובות יותר כבנאדם.
כאשר אני מודע לאיך שההחלטות שלי משפיעות על אחרים, אני מסוגל לעשות לעשות החלטות שלא טובות רק עבורי ועבור משפחתי, אלא טובות עבור הקהילה, המדינה ואפילו כדור הארץ. לפעמים כל מה שצריך זו נקודת מבט של ילד כדי להזכיר לנו מה באמת חשוב.
