חברים יקרים בני המאיה צדקו, כל הסימנים מראים כי סוף העולם הגיע. מחלות מסתוריות מתגלות כל שנה, אסונות טבע שלא נראו כמותם בעולם, טרור, פשע, אלימות ברחובות, וכן, אל תשכחו גם את הנתון הבא: ישראל לא חזרה עם מדליה מלונדון! לכל האנשים שיושבים היום בבית ובפעם הראשונה למדו קצת על תנאי רוח בשייט או על שיטת הניקוד בג'ודו יש לי רק דבר אחד לומר – סתמו את הפה! נמאסתם!
יש לנו בעיה, והבעיה היא עמוקה וקשה. כאן בארצנו הקטנה מקדשים את התוצאה בלבד, לא את הדרך והעבודה הקשה, זאת הסיבה למחסור במתקני ספורט בכל הארץ וגם אלה שקיימים לא באמת יכולים להיקרא כך. זאת הסיבה לכך שזכינו סך הכל ב6 מדליות אולימפיות.
רוב ילדי המדינה עסוקים במסי ורונאלדו, ואם לא אחד מהשניים האלה אז בטח במחשב. שטילוב? זאבי? קורזיץ? לא לא, עליהם הם שומעים פעם בארבע שנים, וגם זה במקרה. בזמן שילדים בני גילם במדינות אחרות מקבלים עידוד ורוח גבית לעסוק באתלטיקה, בשחייה, ג'ודו וכן הלאה… בארצנו הקטנה מעדיפים להקריא שמות חצי שעה ואת כל מה שנשאר להעביר עם כדור כדורגל במגרש, ולמרות שזה כל מה שעושים אצלנו בשיעורי הספורט גם בכדורגל בסופו של דבר אנחנו לא טובים.
תרבות היא מילת המפתח, ולא צריך להיות גאון כדי להבין שאין כאן תרבות, אנחנו יכולים לצחוק על כל שכנינו ולהגיד עליהם שהם ברברים, אך בסופו של דבר האיראנים סיימו עם יותר מדליות מאיתנו. לאיטלקים? תרבות אופנה מפותחת, לגרמנים? עבודה קשה ופרפקציוניזם, לישראלים? אוכל, והעיקר שלא נדפק איכשהו, כי אנחנו – אנחנו בטח לא פראיירים. לי קורזיץ יקירתי, ליבי איתך, וביחד איתך התבאסתי על כך שסיימת ללא מדליה, רק עם דבר אחד לא הסכמתי איתך, טענת שאנחנו לא פראיירים, אז רק שתדעי לך, וזה בלי שום קשר להישג המדהים שלך, אנחנו פראיירים, פראיירים ענקיים בכל התחומים. המקום הזה שנקרא מדינת ישראל, חייב לעבור שינוי, וזה לא רק בספורט. אנחנו תמיד מחפשים את קיצורי הדרך, תמיד מחפשים מסביב, כדי שיהיה יותר קל להגיע לתוצאה, לזהב, למה שכל כך רצינו, בלי להבין שמה שנעבור בדרך ייתן לנו לא רק תוצאה אחת, לא זהב אחת, אלא עשרות ומאות…
במדינה שבה כל מה שמחפשים זה לעקוף בתור ולקצר את הדרך ולא משנה למה הוא, קופת חולים או מכולת לא נגיע לשום מקום. אני מצדיע ללי קורזיץ, לאריק זאבי, ולכל שאר הספורטאים הענקיים האלו שהצליחו כנגד כל הסיכויים, ללא מתקנים ראויים, ללא תקצוב ראוי, להגיע להישגים האלה, אני ממש לא מאשים אותם. הגיע הזמן להודות באמת, זה או שאנחנו משקיעים כאן בספורט עד הסוף, או שאנחנו מוותרים מראש ולא שמים תקוות וציפיות על ראשי הספורטאים.
בהזדמנות זאת אני רוצה לפנות לשרת הספורט לימור לבנת, הצעת להקים ועדה שתבדוק את כשלי אולימפיאדת לונדון, ועדה שתקום ותשאל את השאלות כדי שנוכל להערך לאולימפיאדה הבאה, אז לימור, הרשי לי בהזדמנות זאת לשאול אותך מספר שאלות: מה ההבדל בין יוקו וואזארי? כמה שחקנים משחקים בכל הרכב בכדורסל? מהו נבדל בכדורגל? מהו משחקון בטניס? חלילה אל תבינו אותי לא נכון, אני לא מזלזל בלימור לבנת כלל וכלל, היא פוליטיקאית לכל דבר ויכולה להראות לי דבר או שניים על איך תופסים כיסא כזה או אחר בממשלה, סומך עלייה בעניינים האלה, אבל כשזה מגיע לספורט, ולא, לא בגלל שהיא אישה, היא לא ממש מבינה, כך זה לפחות נראה בתקציבים, בהחלטות ובנאומים שלה אחרי האולימפיאדה הנוכחית.
משהו רציני צריך לקרות כדי שהספורט כאן יחזור למסלול נורמלי, לא ביקשנו את תרבות הספורט של סין, גם לא ביקשנו את התקציבים והמתקנים האמריקאים, קודם כל להתחיל משינוי קו המחשבה, הדרך היא הרבה יותר חשובה, וכך נתחיל לחנך ילדים קטנים לרצות ולעשות ספורט, החינוך צריך להגיע מאיתנו והרצון מהם. תלמדו מספרד, מי שמקדש את הדרך והחינוך נהנה לאורך זמן, מי שמקדש את התוצאה נהנה רק באותו רגע ואף פעם לא חוזר על אותו הישג…