בשבוע האחרון תקשורת הספורט בישראל הוצפה באין ספור ידיעות ומאמרים בנושא הלוהט שבמשך חודשים רבים ציפו כולם לדבר עליו: מינויו של אלי גוטמן למאמן נבחרת ישראל.
עשרות פרשנים מצאו לנכון להביע את דעתם על המינוי המוצלח, וכמובן להציע הצעות חיוניות למאמן החדש. אמר פעם ריצ'רד נילסן שבישראל כולם מאמנים, והשבוע הרגשנו כמה זה נכון.
אף עיתונאי בארץ לא באמת יכול להמליץ לאלי גוטמן כיצד לאמן, איך לנהוג או את מי לזמן לסגל. יתרה מכך, ניתן להניח שמעטים מאוד המאמנים שיוכלו לתת לגוטמן עצה טובה, שהוא לא חשב עליה בעצמו. זה הוא אחד ה"חסרונות" כשמדובר במאמן מהטובים בארץ.
אלי גוטמן, שברזומה שלו שתי אליפויות מרשימות מאוד, בהפועל חיפה (1999) ובהפועל תל אביב (2010), הרוויח את המינוי ביושר. המכנה המשותף לשתי האליפויות בהן זכה בקריירה היה אחד – סבלנות. בחיפה האליפות הגיעה אחרי שנתיים במועדון, ובת"א – אחרי שנתיים וחצי, כאשר בחצי העונה הראשונה גוטמן הציל את הקבוצה מירידה לליגה הלאומית.
רבים שוכחים, כדרכנו בעלי הזיכרון הקצר, שבדרך היו גם לא מעט רגעים צורמים. מהאליפות עם חיפה ועד לדאבל הנהדר בהפועל תל ת"א עברו על גוטמן 11 שנים נטולות תואר ומרובות כשלונות.
המכנה המשותף לרוב אותם כשלונות הוא, ניחשתם נכון, חוסר סבלנות. כאשר קבוצה מצפה ממאמן להביא תארים, וכמה שיותר מהר, היא מכוונת לכיוון לא נכון. אלי גוטמן לא מגיע למועדון כדי להביא תארים. הוא מגיע כדי לבנות קבוצה טובה, לחבר אותה, לעצב אותה ולקדם אותה. התארים כבר יבואו מעצמם. זכורה יותר מכל התקופה של גוטמן בבית"ר ירושלים. גם המקום הראשון בליגה לא הספיק לקהל ולהנהלה חסרי הסבלנות, שציפו לכדורגל אטרקטיבי יותר – ומהר, ולאחר חצי עונה גוטמן עזב את הקבוצה. מיותר לציין שבאליפות בית"ר לא זכתה באותה עונה.
חזרה לתקשורת:
אלי גוטמן הוא המושיע. אחרי שנים של כשלונות, הוא האיש שיוכל לעשות את ההבדל, ועכשיו הדרך לגביע העולם סלולה. כך לפחות רוצה עיתונות הספורט בארץ להאמין.
גם על דרור קשטן (המאמן המעוטר בישראל) נאמרו דברים דומים, כך גם על קודמו, אברם גרנט (שמונה לאחר שתי אליפויות מרשימות מאוד עם מכבי חיפה), ועל קודמו, ריצ'רד נילסן (אלוף אירופה עם דנמרק ב-1992).
מי שבאמת מאמין שקם מושיע לנבחרת ישראל, הוא לא ריאלי. אלי גוטמן הוא לא מושיע, אבל הוא בהחלט מאמן כדורגל מצוין. כל אלו שמאמינים שגוטמן יהפוך את ישראל לנבחרת הטובה באירופה, הם אותם אנשים שיגדפו, יקללו וידרשו בפיטוריו כבר אחרי ההפסד הראשון (ותנו לי לזעזע את עולמכם – הנבחרת של גוטמן תפסיד).
התקשורת הישראלית נוטה להגיב בקיצוניות והיא בעלת זיכרון קצר, ואין ספק שתמיד נוכל לשמוע/לקרוא תלונות. תמיד יהיה פרשן/עיתונאי שיביע דעה שלילית, אם מתוך אינטרסים אישיים ואם מתוך הרצון העז להיות בוטה, שונה ולהגיד לכולם "אמרתי לכם". תמיד יהיה מי שיקום ויצעק "למה גילי ורמוט לא משחק?!" כאילו שחקן הסגל המורחב של קבוצת תחתית בגרמניה הוא זה שהיה מביא לבדו את הניצחון מול פורטוגל.
תמיד יהיו תלונות, ורובן יבואו בדיעבד. אחרי הפסדים כולם תמיד חכמים יותר.
רק סבלנות, גיבוי וקרדיט לעבוד בשקט לאורך זמן יאפשרו לגוטמן להפוך את נבחרת ישראל לקבוצת כדורגל טובה, ובתחום הזה אפשר לתת מילה טובה לאבי לוזון, שהוכיח שהוא יודע לתת גיבוי למאמנים, גם כשהתקשורת והקהל רודפים אחריהם.
מילה טובה נוספת מגיעה ללוזון שעשה נכון ומינה את גוטמן עכשיו, ולא בסוף העונה כפי שעשה עם לואיס פרננדז, על אף המעמסה הכלכלית (בכל מקרה פרננדז מחזיק בחוזה עד חודש יוני). כעת יש לגוטמן כמעט שנה לעבוד, לעקוב אחרי שחקנים, לבנות ולהכין את הנבחרת למשחק הראשון של מוקדמות גביע העולם.
כל נתוני הפתיחה הנ"ל לא מבטיחים לישראל העפלה לברזיל 2014. רחוק מזה. גם העפלה ליורו 2016, בו ישתתפו 24 נבחרות (ולא 16 כפי שנהוג כיום) תהיה בגדר סנסציה. סגל השחקנים שלנו מצוין ובעל פוטנציאל רב, אבל עדיין חלש מזה של פורטוגל ושל רוסיה.
גם סבלנות וקרדיט בלתי נגמר למאמן לא מבטיחים לנו השתתפות באחד מהטורנירים הגדולים. מה שבטוח – בלעדיהם זה אבוד מראש. סבלנות ואמון במאמן לאורך זמן, מהוות גורם הכרחי להצלחת קבוצה, במיוחד כשמדובר במאמן בעל קבלות.
לא מאמינים? תשאלו את מכבי ת"א, שפיטרה את רן בן-שמעון ואת יוסי מזרחי, היום מאמני עירוני קרית-שמונה ומ.ס. אשדוד, אחרי חודשים ספורים של עבודה.
איפה הם ואיפה מכבי.