העיתונים ואתרי הספורט לבטח יהיו מלאים בטורי ביקורת על כל דבר שקרה אתמול לנבחרת, חלקם יאשימו את גוטמן, חלקם יאשימו את השחקנים, וכמעט כולם יגידו את מה שהם אומרים כבר כמה שנים – מה אתם מצפים, זאת הרמה שלנו. אם זאת הרמה שלנו, אין שום סיבה בעולם שיום לפני זה אתם התקשורת, תדברו על נצחון או על הציפיות לעלות מהקמפיין הזה.
התקשורת הישראלית שולטת בכדורגל הישראלי במקום לסקר אותו. מצד אחד היא אומרת לכם אחרי כל הפסד מה פיתחתם ציפיות?
הנבחרת משמעותית פחות טובה מרוסיה, והדור הזה של הכדורגלנים לא מספיק טוב, ועוד קלישאות על כמה שהכדורגל בארץ נורא. מצד שני אם תסתכלו על הכותרות שלפני המשחק, תראו שכולם מדברים על נצחון, על סיכוי לעלות מהקמפיין ועל הרכב כזה או אחר כאילו שזה ישנה את המהות של הנבחרת הישראלית הכושלת. התקשורת הישראלית מהללת בשביל שיהיה לה מה לכתוב ביום שאחרי, להעביר קיטונות של ביקורת.
לפני הקמפיין תקראו על דור הזהב של הכדורגל הישראלי, סגל של ליגיונרים, כוכבים בקבוצות שלהם והכתבות השונות ידגישו את נאתכו, חמד, אוואט, בן בסט, רפאלוב וכדומה שמשחקים ועושים עבודה מעולה בקבוצות שלהם. יום אחרי ההפסד אתם תשמעו על סגל של שחקנים שלא משחק בקבוצות באירופה ומחמם את הספסל. התקשורת מכתיבה לנו את סדר היום הספורטיבי, ולנבחרת את ההרכב.
קודם כל, בתור אחד האוהדים הגדולים של גוטמן, הוא עשה הרבה טעויות אתמול, והטעות הראשונה שלו הייתה לסטות מהדרך שלו בגלל התקשורת הישראלית.
ההרכב אתמול היה נגוע בכל עצות אחיתופל של פרשנים שונים ומשונים שמכתיבים בתקשורת דרך מסויימת שלצערי הגיעה גם למאמן הנבחרת. בנוסף, הסגידה של גוטמן לשחקנים מקבוצות גדולות גם פגעה בנבחרת באופן קיצוני – האם חן עזרא לא היה מספיק טוב לנבחרת כאשר שיחק במכבי נתניה, אך עכשיו אחרי 2 משחקים במכבי חיפה הוא שחקן בהרכב הפותח? האם איתן טיבי, שלא גמר משחק שלם מתחילת השנה, והיה החלק הפחות טוב בשנה שעברה בצמד הבלמים שהוביל את קריית שמונה לאליפות צריך לפתוח לפני שיר צדק? לדעתי לא, אך טיבי משחק במכבי תל אביב עכשיו, וצדק רק בקריית שמונה. אלעד גבאי היה השחקן הכי טוב של קריית שמונה שנה שעברה, אך אנחנו מעדיפים לסמוך על מגן ימני שנכשל בארץ, אז עבר לקפריסין להיות בינוני גם שם. החלטות מוזרות בהחלט.
אין זה אומר שגם עם הרכב מושלם לא היינו מפסידים, הנבחרת הרוסית באמת טובה מאיתנו משמעותית, אבל 4-0 בבית זאת תוצאה שגם סן מרינו לא תחטוף, ולמרות הנטייה הישראלית לקיצוניות, וכל העיתונים שידברו על כך שהרמה שלנו היא זאת שהראנו אתמול, אין זה המצב.
ניתן לראות דוגמאות לתקשורת הישראלית באופן ההתייחסות לבניון. ליוסי יש קשר מאוד טוב עם חלק גדול מהפרשנים, נותן להם כותרות, מפזר ראיונות ובסך הכל מתנהל עם התקשורת היטב. לאחר שלא פתח מול האזרים בשישי, התחיל קמפיין של הפרשנים להחזרתו להרכב על חשבונו של ורמוט. למען גילוי נאות, אני אוהד הפועל, אבל מעולם לא הייתי חובב גדול של ורמוט, ועדיין אני חושב שגילי, שעשה הכנה עם הקבוצה שלו בגרמניה, שיחק איתה בתחילת העונה ונמצא בגיל קצת יותר רלוונטי לנבחרת צריך לשחק. אני גם חושב שהוא היה השחקן הכי טוב מול האזרים, אבל ארבל ושליימה מתחו עליו ביקורת כאילו הוא היה מינימום רונאלדו. הקמפיין הצליח. כל הצעקות של ארבל ושרף, הטורים בעיתונות ובערוץ הספורט הגיעו גם לגוטמן, שנתן לשחקן שלא שיחק באופן קבוע במשך שנתיים בערך, והיה בלי קבוצה עד לפני שבוע, שלא עשה כלום בנבחרת מאז הקמפיין של 2006 ובהחלט לא בשיא הקריירה, את כל הקרדיט.
אני חושב שיוסי בניון שחקן מעולה, אבל בנבחרת יש לו מנטליות שונה, משחקן שחייב להוכיח את עצמו בקבוצה שלו, הוא הפך לשחקן עם מניירות, ממש כמו חברו דודו אוואט, וטל בן חיים. בגלל שהם היו הכוכבים במשך הקמפיינים האחרונים, הם מרשים לעצמם הכל. כל כדור לא מדויק לעברם – מרימים ידיים, צועקים, מאשימים ומפסיקים לרוץ משל היו צ'אבי פיקה וואלדז. נבחרת לא יכולה להסתמך על שחקנים שחושבים שהם מעל הקבוצה, והם בטוחים שהם מעל.
יוסי לא כשיר גם לעשרים דקות של משחק, וראינו אתמול, כמו גם טל בן חיים שבפעם האחרונה שהוא שיחק כדורגל הייתה בעשור הקודם לדעתי. אוואט? שוער בינוני עם יחסי ציבור מעולים. עד שהם לא ירדו לקרקע, הנבחרת לא תוכל להמריא. ובשביל זה גוטמן שם, בשביל להתחיל מחדש. בשביל לוותר עליהם לטובת שחקנים טובים יותר וצעירים יותר.
הפתרון היחידי לטעמי הוא להתחיל מחדש. אין סיבה שניר ביטון, הכשרון הכי גדול שצמח פה בשנים האחרונות לא יהיה בהרכב, ושבלמים צעירים כמו בן הרוש, דגני, שיר צדק וכדומה לא ישחקו באופן קבוע. אז קח את עצמך בידיים אלי, ותראה לכולם שהמעידה שלך אתמול, הכניעה שלך לעיתונאי החצר של הבניונים הייתה רגעית.
קליק על הלייק ותקבלו את כל העדכונים היישר לפייסבוק שלכם
כמות הלגיונרים שלנו מדי שנה גדלה, השנה לא ראינו ייצוא מכובד או גדול כמו בשנים הקודמות, למזלם של השחקנים עדיין לא נסתם הגולל על הפגרה ויש כאלו שעדיין כן מנסים למצוא לעצמם חוזה מכובד באירופה. בינתיים יש לנו כמה שכבר חתומים ומתחילים עונה נוספת, בואו נבין מה מעמדם לקראת העונה החדשה של 2012/2013.
בכתבה הבאה אני לא אגע בכל הלגיונרים, אלא רק בכאלו שמתנדנדים ו/או מחפשים קבוצה חדשה לעונה החדשה.
נתחיל עם הצמד-חמד שנחת בקבוצה הגרמנית קייזרסלאוטרן, איתי שכטר ו-גילי ורמוט. צמד השחקנים המוכשרים לא נהנה מעונה כל כך טובה (בלשון המעטה) בעונת הבכורה שלהם. כן, שכטר התחיל נפלא את העונה ואף כבש כמה גולים חשובים, אבל אז התחילה נפילה קטנה שגם לוותה בפציעה טורדנית ומשם החלה ההתדרדרות ודקות המשחק נגמרו לו אפילו בתור מחליף. על ורמוט אין יותר מדי מה לספר בעונה הקודמת. הקשר הכישרוני היה בכמה דקות בודדות על המגרש כל העונה יחד וזה בהחלט לא מה שציפה לו השחקן כשחתם בקבוצה.
בנתיים השניים מרשימים מאוד באימונים ובמשחקי טרום העונה, למרות זאת הצהירו השחקנים כי הם לא מעוניינים להישאר בקבוצה (עקב נשירה לליגה השניה) ומחפשים לעצמם קבוצות חדשות. חרושת השמועות מקשרת את שכטר כרגע עם סוונזי שלדעתי יכול להיות שידוך טוב ומעניין עבור החלוץ. עבור ורמוט לא שמעתי על הצעות מעניינות, כאשר לרוב מוזכרות התל-אביביות כקבוצות שרוצות להחזיר אותו לארץ.
ממשיכים עם חלוץ צעיר ומוכשר העונה לשם בן שהר. החלוץ הפורץ נראה כאילו כבר משוטט על המגרשים ברחבי אירופה כבר עשור, אך למעשה שהר בסך הכל בן 23. שהר משוטט (בדגש על משוטט) במגרשי אירופה השונים כבר 4 שנים לפחות ושיחק ב 8 קבוצות שונות, הספק שלא הרבה שחקנים ברחבי אירופה יכולים לסמן עליו וי, רק חבל שבאף אחד מהמקומות ששיחק בהם לא השאיר חותם מספיק גדול, ולמעשה שהר דיי נכשל.
לאחר שהחליט לעזוב את אספניול הספרדית באופן סופי, השמועות סיפרו שלבן שהר היו כמה אופציות (בעיקר מצרפת), אך החליט לבסוף לחתום בהרטה ברלין מהבונדסליגה השניה. שהר יודע לספר שהבטיחו לו את חולצת ההרכב והוא רוצה להיות חלק מהשחקנים שיטביעו את חותמם על הקבוצה ויעזור לה להעפיל לליגה הראשונה. במקרה של בן שהר, נשאר רק לחכות ולראות אם סוף סוף החלוץ יצליח להראות את היכולת האמיתית שלו.
הבא בתור הוא הקשר הותיק, קפטן הנבחרת יוסי בניון. השחקן שכבר נחשב ותיק (בכל זאת, הילד כבר בן 32), עומד להתחיל עונה נוספת בליגה האנגלית. כרגע השחקן רשום במדיה של אלופת אירופה הכחולה צ'לסי אך גם השחקן ומקורביו יודעים שסיכוייו להישאר בסגל המשופע והמשודרג של הכחולים די קלוש. השמועות סביב השחקן לא מפסיקות לרגע (סחטיין עליו גם בגיל כזה להיות מבוקש).
אני חושב שלבניון כדאי לעזוב את צ'לסי. אמנם הכסף הגדול וליגת האלופות בהחלט מוסיפים ומושכים ללא ספק, אך לדעתי בגיל הזה בניון חייב להיות שחקן הרכב כדי שעדיין יוכל להנהיג את הנבחרת הישראלית גם במוקדמות המונדיאל המתקרבות עלינו לטובה. האופציות הן: ק.פ.ר, ווסטהאם, פולהאם ואפילו אייאקס.
שחקן מוכשר נוסף ברשימה הוא הקשר ערן זהבי. השחקן שהגיע בקול תרועה לפאלרמו האיטלקית (הושווה לרגע בודד לפסטורה הארגנטיני ע"י נשיא הקבוצה) מסיים את עונת טבילת האש שלו. העונה נפתחה טוב, שחקן הרכב בכמעט כל משחק, עד שהגיעה הפציעה ופיטוריי המאמן שדאג להביא את זהבי לקבוצה. עכשיו השחקן צריך להוכיח את עצמו והאם הוא ראוי להישאר ברמה הזו עוד עונה.
לפי איך שזה נראה זהבי לא הולך להישאר בפאלרמו להרבה זמן. הוא קשור בניתיים בעסקאות החלפת שחקנים עם קייבו. לדעתי גם בקייבו יש לו מצב טוב יותר לתפוס את חולצת ההרכב, למרות זאת אני מאמין שהוא יישאר עוד עונה לפחות במדים הורודים.
אי אפשר שלא להתייחס אליו, מאור מליקסון. הקשר הדינמי, הכישרוני והפורח של ויסלה קראקוב מתחיל עונה שלישית. עונת הפתיחה הייתה מדהימה מבחינת השחקן (אשר הביאה לו זימון לנבחרת פולין) והביאה לו את החשיפה הכי טובה מזה שנים. העונה האחרונה (השניה) של מאור הייתה סבירה אך מלווה בהרבה פציעות וירידה ביכולת השחקן, למרות זאת השחקן עדיין היה מקושר למספר מועדונים ברחבי אירופה.
השנה השלישית של השחקן בקבוצה הפולנית מתחילה בקרוב והשחקן בריא וכשיר, ללא חברו לקבוצה (דודו ביטון) שעזב לבלגיה, אך עם הרצון להוכיח שחזר לעצמו בדרך לקפיצת המדרגה המיוחלת ולמעבר לקבוצה גדולה יותר.
לגיונרים נוספים: גיא אסולין (ראה ערך בן שהר), דודו אוואט ותומר חמד (בהצלחה לעוד עונה ביחד במאיורקה. לשוער הנהדר ולחלוץ המשתפר), דני בונדר (עוזב את רוסיה, כנראה יחזור לישראל), אלמוג כהן (עונה שלישית בנירנברג, הגיע הזמן לחזור להרכב!), עדן בן בסט (אחרי עונת פתיחה טובה בברסט, לשמור לפחות על אותו סטטוס ורמה), בירם כיאל (חזרה מפציעה קשה, לשמור על הרמה המעולה במדי סלטיק ואולי להשתדרג במהלך העונה), אליניב ברדה (לשכוח את העונה האחרונה במדי גנק ולחזור לעצמך), שלומי ארבייטמן (חוזר לגנט אחרי השאלה, בינתיים ההתחלה חלומית), דור מלול ורועי דיין (מתחילים עונה שניה ביחד במדי בירסחוט. נקווה שימשיכו לפחות באותה היכולת של עונה שעברה).
האם יקרה סוף סוף נס ושחקנה של סראגוסה נס זמיר יקבל מעמד עילוי ולא יתגייס? מדוע הצבא מבייש את עצמו ואת הכדורגל שלנו כל כך? זה מה שמעניין אותנו? רק לגייס אנשים לצבא? מה נס זמיר כבר יעשה על מדים?
זאת סוגייה נורא מעצבנת, ובכלל מטרידה גם בפאן ההסברתי. לא משנה כמה הסברה ישראל תשקיע בספרד או באירופה ותסביר את המצב בינה לבין הפלסטינאים יגיע המקרה הזה וישבור הכל, כי צבא ישראל מכריח, ואני מדגיש מכריח! לגייס את כולם ל״מלחמה״.
עכשיו די עם פוליטיקה ובוא נדבר תכלס. דיברנו המון על כשרונות עתידיים לכדורגל, כאלה שמשחקים באירופה, גיא אסולין, בן סהר, גיא בלומשטיין, ובזמנו גם יוסי בניון ושי בירוק. בסופו של דבר כשהם חוזרים לגיוס הם בסך הכל נהיים משקים של ממטרות ובאים לשעה לבסיס. אז בשביל מה? בשביל מה לקטוע את הקריירה שלהם?
תנסו לדמיין כמה כישרונות איבדנו רק בגלל השירות הצבאי, כמה שחקנים טובים ששיחקו בארץ או בחו״ל גויסו לצבא ובכך סיימו את הקריירה, זה פשוט מטורף מדי! בסופו של יום כשאנחנו רואים את נבחרות הנוער שלנו לאורך שנים בכל ענפי הספורט אנחנו רואים הישגים יפים, גמרים והמון כישרון, אבל כשמגיעים לגיל הקריטי של 18-21 הצבא לוקח אותם, שם אותם במשרד או בשק״ם וגומר להם את הקריירה! ההפרשים בינינו לבין אירופה, מעבר למתקנים, ולכמות הכספים שמושקעת, מתחילה בבסיס מאוד בעייתי, שבגיל 18 עד 21 כשהכדורגלן האיטלקי או הגרמני עסוקים בלהתחיל את הקריירה הבוגרת שלהם, הכדורגלן ובכלל הספורטאים הישראליים מתעסקים באיך לשמר את הקריירה ולא לגמור אותה, בעייתי קצת, לא?
במיוחד עכשיו כשעולה לו כל נושא חוק טל, זה תופס צורה ומשמעות עמוקה הרבה יותר. לא, אני לא אוהב להיכנס לנושאים פוליטיים בספורט, אני לא ח"כ בן ארי, אבל שימו לב, שמדינת ישראל מאבדת את כל הכישרונות הגדולים שלה בספורט ,במוזיקה ובכל תחומי התרבות בכלל, כשהיא מגייסת אותם ולא מוותרת, גם אם זה בכוח. ויש מגזר שלם שמראש אומר שהוא לא יתגייס לצבא ויש לו גם חוק שתומך בזה.
אני לא יודע כבר מה לחשוב. לא נמאס לכם שהורסים לנו את הספורט בגלל זה? כי לי נמאס, זה מתחיל בנושאי צבא כאלה וממשיך בחוקי האזרחות של ישראל. שחקנים טובים וגדולים שבאמת רוצים לשחק בנבחרת כדי לתרום לה מקבלים מבחנים, בדיקות ותהליכים בירוקרטיים כל כך מתישים ולא רלוונטיים וכשהם יכולים להתחיל לשחק בנבחרת, הם מקבלים את ההזדמנות רק כשהם עוברים את השיא, להזכיר לכם את ג'ובאני רוסו? את בוקולי? שחקנים שהיו בשיא מסוים בקריירה ולא זכו לאזרחות, וקולאוטי? שקיבל אותה רק אחרי השיא שלו…
אני לא קורא להשתמטות חלילה וגם לא לרעת צה״ל, כל מה שאני מנסה להסביר לכם זה שאם אותם ספורטאים היו עושים משהו חיוני ומציל חיים בצה״ל, אז מילא, אבל את הממטרות ליד השק״ם יכולים לפתוח גם חיילים אחרים, כי הספורטאים האלה אולי ייצגו את ישראל בגאווה בעתיד ויעזרו לנו להפוך למדינת כדורגל ותרבות.
לא מעט שחקנים מוכשרים צומחים לנו בכדורגל הישראלי. מוכשרים, כלומר בעלי כישרון מולד, יכולת שאיתה הגיעו לעולם והם אלו שייקבעו כיצד ינצלו אותה.
מובן לכולנו שכישרון הוא רק מרכיב אחד מתוך רבים בדרך להצלחה. שחקן כבד בעל טכניקה ברמה נמוכה אך בעל כוח רצון והתמדה, יגיע יותר רחוק מאשר המוכשר שבמוכשרים, אם האחרון לא ישקיע באימונים ולא יתייחס למשחק בכל הרצינות הראויה.
כמובן שבכל מקרה, ילד אשר יראה ניצוץ של כישרון יתפוס מיד את עיני המאמנים, הקהל והתקשורת, ומיד יצהירו כולם שהוא הדבר הבא בכדורגל הישראלי.
לפעמים, כמובן, יש דברים בגו. אייל ברקוביץ', יוסי בניון וחיים רביבו לא הגיעו לכל הישגיהם רק בזכות העבודה הקשה והמקצוענות אשר אפיינו אותם, אלא גם בזכות הכישרון המולד שהיה בהם.
לעתים, אולם, הכישרון לבדו הוא שמוביל את הכדורגלנים הצעירים אל אור הזרקורים, עד שבשלב מסויים אין הם יכולים להסתמך עליו עוד, ואז אפשר לומר, הבלוף מתגלה.
לעתים מדובר באנשים בעלי סף שבירה נמוך; לעתים זהו הפתיל הקצר שמוציא אותם משלוותם; לעתים עצלות, לעתים עצבות, לעתים סתם חוסר יכולת להתמיד ברמת אימונים גבוהה לאורך זמן.
לעתים הבלוף מתגלה כבר עם הגיעו של ה"כוכב" הצעיר לקבוצת הבוגרים, וכל הכישרון שאולי הספיק במחלקת הנוער, כבר לא מקנה מקום אוטומטי בהרכב של הקבוצה הבוגרת (ע"ע שי בירוק). לעתים הוא מתגלה מאוחר יותר. ישנם שחקנים שבמשך עונות אחדות בליגת העל מושכים תגובות כגון "יום אחד הוא יגיע רחוק" ו"העונה הבאה תהיה שנת מבחן עבורו", עד אשר מתברר שהילד כבר בן 29 ועונת הפריצה שלו טרם הגיעה (ע"ע ברוך דגו). ישנם כאלה שהכישרון שלהם כל כך גדול ובולט, עד אשר גם באירופה נופלים בפח ומביאים אותם לקבוצה על סמך היכולת הטכנית המבריקה שהם מפגינים בליגה הישראלית, תוך התעלמות (או תוך יכולת העלמה מבריקה של עורך הוידאו של סוכנם) ממחסור קשה בהשקעה, רצינות או עבודה קשה, על המגרש ומחוצה לו. כך הגיעו לא מעט ישראלים לליגות מובילות באירופה, או לליגות מהדרג השני, ולא הצליחו לעכל את המקצוענות הנדרשת מהם (ע"ע ברק יצחקי). כמובן שמדובר פה בהכללה, ולעיתים שחקנים ישראלים עשויים שלא להצליח להשתלב בקבוצה אירופאית מסיבות שונות ומשונות, אבל באופן כללי המגמה ברורה – אם אליניב ברדה, שכישרונו מעולם לא בלט יתר על המידה בליגה הישראלית, הצליח להפוך לשחקן מוביל בליגה הבלגית, לא הכישרון הוא שמנע את הצלחתם שם של שחקנים כדוגמת גיל ורמוט וברק יצחקי.
במקור, המאמר הזה לא נועד להאשים או לקטול שחקנים ישראלים שלא מימשו את כישרונם.
הוא נועד להכביר ולהעצים את הצלחתו של אחר, תומר חמד.
בעוד שחקנים רבים שצוינו לעיל קיבלו על מגש של כסף את מקומם בהרכב הקבוצות המובילות בישראל ולעתים אף בנבחרת, תומר חמד עלה לבוגרים של מכבי חיפה ו"הקיא דם" כדי למצוא את מקומו בהרכב. בעוד שלומי ארבייטמן קרע רשתות, חמד שיחק באחי נצרת, וכשארבייטמן עזב, הוא נשאר בסגל כברירת מחדל, רק בשל המחסור בחלוצים. כל דבר בקריירה הקצרה של חמד לווה במאמץ קשה, ואכן ניכר על המגרש שמדובר בשחקן שעובד קשה, וקרוב לוודאי שכמו שחמד נלחם ונותן את כל כולו למשחק, כך הוא היה גם באימונים, לכל אורך התקופה שבה פילס את דרכו להרכב הראשון של מכבי חיפה.
ישנם שחקנים רבים שאצלם הבלוף מתגלה עם העליה לבוגרים. ישנם כאלה שאצלם הוא מתגלה עוד בנוער. ישנם שחקנים שרק במעבר לקבוצה גדולה בישראל חושפים את הבלוף שהם מייצגים, וישנם אפילו כאלה שאצלם הבלוף מתגלה רק כאשר הם יוצאים לאירופה.
אם שחקן ישראלי יצא לאירופה, לאחת הליגות הטובות בעולם, וגם שם הוא שחקן הרכב ואף שחקן מוביל, כנראה שלא מדובר בבלוף.
מבין כל ה"כוכבים" בכדורגל הישראלי, שעד היום מתייבשים על הספסל בליגות שונות ביבשת, או לחלופין ממשיכים לדשדש בכדורגל שלנו, הגיע תומר חמד ממעמקי הדשא הבוצי בעילוט, ובתוך שנה וחצי הפך לחלוץ מוביל במיורקה.
מבין כל הבלופים שצצים והולכים, בולט בחור צנוע וקשוח, והוא לא מבלף ולא עובד על אף אחד. תומר חמד הוא הדבר האמיתי.
לוזון, פרננדז, ברקוביץ' או טל בנין, זה לא משנה, אנחנו יכולים להמשיך לפתוח דיונים על מה שכן היה אמור להיות ומה שלא, בסופו של דבר, אנחנו לא שם! לא במונדיאל ולא ביורו!
אחרי שנים, באמת, הרבה שנים, שבהן הנבחרת שלנו מתדרדרת גם במצבה המוראלי וגם בדירוג שלה, הגיע הזמן לתפוס את העניינים בידיים ולהגיד די! מתחילים לבנות משהו חדש.
יש כל כך הרבה דרכים לפתור את בעיית הנבחרת, אין פתרון אחד, הכל מתחיל בדברים הקטנים. ראשית, למה מאמן זר? למה? הוא לא מכיר את המנטאליות הישראלית, לא דובר את השפה ולרוב אין לו בכלל מושג מי זה רפאלוב או מי זה בוזגלו…אם כבר אישיות זרה אז בעמדת יו"ר ההתאחדות, שהניהול הכללי יגיע ממנטאליות שונה, אדם שיבוא וייקבע כמה קבוצות יהיו בליגה, איזה סמל והמנון יהיה לה, איזה תחרויות יש, סופרקאפ? גביע הטוטו? גביע המדינה? שתהיה פה דרך קבועה ונתחיל לבנות כאן כדורגל שבנוי על מסורת וכבוד ולא על עבריינים ושחיטויות, איך אפשר לבנות כאן כדורגל כשכל שנה משתנה השיטה של הליגה? איך? באנגליה ידוע מראש כמה קבוצות יש ואיזה תחרויות יש, כמה קבוצות ישחקו ומתי, אצלנו כל שנה היא כמו ביצת הפתעה של קינדר, פלא שככה גם הקבוצות מתנהלות אחר כך?
דבר השני, החיבור בין השחקנים. היה לנו דור מאוד חזק של שחקנים שכלל את אייל ברקוביץ', חיים רביבו, וטל בנין ולמה? כי הם הכירו אחד את השני, ושיחקו ביחד, אם זה משלב הנוער ועד לבוגרים, אי אפשר לנסות כל פעם להרכיב נבחרת ששחקניה בנויה משלושה ותיקים כמה ליגיונרים באמצע הקריירה וארבע ילדים בני 16…זה פשוט לא עובד ככה, החיבור והתיאום שדורשים מהם בכל כך מעט זמן הוא פשוט לא אפשרי, כל הנבחרות הכי גדולות בהיסטוריה היו נבחרות שהתחילו מהנוער, שחקנים ששיחקו ביחד, אם זאת הולנד של דוידס ודניס ברגקאמפ או איטליה של העשור האחרון. אפשר לעשות בית נבחרות לגילאים צעירים, מקום שבו טובי הנערים בארץ ישחקו ביחד תחת חינוך לסמל של נבחרת והדגל.
עוד דבר מאוד בעייתי הוא "האצטדיון הלאומי"(רמת גן) או יותר נכון "הבזיון הלאומי", באמת, הגיע הזמן להגיד די! אצטדיון רמת גן הוא לא מתקן ספורטיבי בכלל, אין בו חווית צפייה, אין בו שירותים נורמאליים אפילו ובואו בבקשה לא נדבר על חניה, הגיע הזמן או לשפץ או להרוס, ועד אז לארח את המשחקים או בבלומפילד, או בטדי, כן טדי, שני אלה הם אצטדיונים אירופיים לכל דבר. בסופו של יום צריך לשכוח מכמות הכסף שהנבחרת תכניס אלא כמה הקהל יצליח לדחוף את הנבחרת להישגים גבוהים.
אני מסתכל על הולנד למשל, ורואה את הכדורגל ההולנדי ומתחיל להבין איך בונים כדורגל. רק לידיעתכם בהולנד יש בערך בין 16-17 מיליון תושבים, בערך כפול מאיתנו, לא כזה רחוק (סתם להשוואה בספרד יש בערך 45 מיליון תושבים!). הולנד לא מדינה כזאת גדולה, אבל היא יצואנית השחקנים מספר אחת באירופה, משחקנים כמו קרויף, חוליט וואן באסטן, ממשיכים באוברמארס וקלאייברט עד לואן דר ווארט וסניידר של היום. שכחו מהכסף ושכחו מהכל, יש שם חינוך של כדורגל! בונים דורות של שחקנים, אפילו שהולנד לא זכתה מעולם במונדיאל. תראו את חוף השנהב או קמרון, מדינות עניות לחלוטין, עולם שלישי, שמגיעות לתחרויות הגדולות ויש להם שחקנים גדולים בכל קבוצה באירופה, דרוגבה, אטו, ג'ין מקון וכו'…
אנחנו חייבים להפסיק להסתכל על כדורגל בזלזול, אם זה הספורט שאנחנו הכי אוהבים, בואו נתחיל לבנות כאן נבחרת של הישגים, ונפסיק עם כל המשחקים המטופשים של הפוליטיקה מסביב, כי בסופו של דבר, כנראה ולא נקבל בית נוח כמו שקיבלנו בשנים האחרונות, באמת, יוון, קרואטיה, גיאורגיה, נבחרות שפשוט היינו צריכים לנצח!
מה נאמר ומה נגיד? האמת שאני לא יודע כל כך איך לסכם את המשחק מול יוון. מצד אחד התקפה טובה עם שחקנים יצירתיים בדמות איתי שכטר, וליאור רפאלוב, מצד שני הגנה חלשה ביותר, בדמות דקל קינן ורמי גרשון.
אני אפילו לא יודע אם לבקר את לואיס פרננדז על המערך שהוא הציב, כי מה אני אוכל לחדש? יתכן ורמי גרשון לא היה צריך לשחק, ובמקומו היה צריך לשחק מישהו עם יותר ניסיון בינלאומי. אולי אבי סטרול. אבל גם אם אבי סטרול היה משחק, היינו מנצחים? אולי לא נועדנו לנצח? אולי אנחנו אמורים להיות נבחרת שאומרים עליה שהיא נבחרת טובה, אבל בסוף מנצחים אותה. אולי הבינוניות מקועקעת לנו כל כך עמוק מתחת לעור ששום דבר כבר לא יעזור, וגם אם אנחנו לא אוהבים את זה, פשוט נצטרך לחיות עם זה.
אייל ברקוביץ', במשך כל המשחק, חזר וטען שאנחנו פראיירים. יוון וקרואטיה נבחרות בינוניות ברקו אמר, אבל ישראל? האם אנחנו לא בינוניים? כל קמפיין אותו הסיפור, אומרים שהפעם יש סיכוי, יוון וקרואטיה נבחרות שאפשר לעבור. אבל שוב, לא עברנו. ושוב, אנחנו מאוכזבים. אם זה הולך כמו ברווז, נשמע כמו ברווז, זו כנראה נבחרת ישראל. זה מי שאנחנו, לטוב, לרע ולבינוניות. אנחנו נבחרת בינונית, בואו נגיד זאת בגאווה ! אנחנו נבחרת בינונית ! אנחנו לא יותר טובים מיוון, בטח לא יותר טובים מקרואטיה, וגם לא בטוח שאנחנו יותר טובים מגאורגיה.
אני מבין את רצון העם, השחקנים, המאמן, כמובן את רצון יושב ראש התאחדות הכדורגל שנעלה כבר ריבונו של עולם לטורניר גדול. אבל חברים, כנראה שאין לנו את זה, אז למה שנשלה את עצמנו? אפשר וגם רצוי לנסות, זו החובה של השחקנים והצוות המקצועי. אבל תפנימו, אנחנו לא מספיק טובים. לא עכשיו, לא עוד שנתיים, אולי עוד 10 שנים. אם כמובן, יבוא השינוי.
השחקן שהכי איכזב אותי הוא דקל קינן. דקל קינן שנלחם, דקל קינן שלא מוותר, דקל קינן המקצוען. עושה רושם שמאז שעבר לשחק בפרמייר ליג באנגליה, במדי קבוצת בלאקפול, דקל קינן עשה התקדמות כלפי מטה. קינן נראה כבד, איטי, השתמש בידיים, עשה עבירות טיפשיות והיה האשם הבלעדי בשער הראשון שספגה הנבחרת. קשה לבקר את רמי גרשון, שחקן צעיר שעורך את הופעת הבכורה שלו במשחק חוץ גורלי ביוון. שחקן שלא שיחק מעולם עם המגנים איתם הוא שיתף פעולה היום, קשה להאשים אותו בחוסר תיאום. זו הייתה טעות של לואיס פרננדז.
איתי שכטר וליאור רפאלוב היו מצוינים. כאשר הם קיבלו את הכדור עם הפנים מול השער היווני הם הצליחו לאיים על השאר לא מעט פעמים, אך ההרגשה היא שהם היו היחידים שאיימו על השאר. רוברטו קולאוטי אומנם בישל את השער לאיתי שכטר, אך מעבר לבישול ועוד 8 דקות טובות הוא לא ראוי לציון. אייל גולסה לא היה קיים, פעם ב – 20 דקות נזכרתי שהוא על המגרש, ואני חושב שהיה נכון לפתוח עם גילי ורמוט בהרכב. אלמוג כהן וביבראס נאתכו היו על המגרש? אם כן אני לא זוכר, בלי קישור ובלי הגנה אי אפשר לנצח.
מה שחשוב עכשיו הוא לא להוריד את הראש, לבוא למשחק הבא ולנצח. לנצח את גאורגיה, לנצח את יוון בבית, ולבוא לנצח את קרואטיה בחוץ. קשה, אולי בלתי אפשרי, אך עובדה זו לא צריכה לשנות את קו המחשבה של השחקנים. הבינוניות היא עובדה, מנטליות היא דמיון.
