מלחמה משנה אתכם. ולצערנו אנחנו מכירים את זה יותר מדי טוב בישראל. מספר גדול של חיילים סובלים מפגיעות נפשיות והפרעת דחק פוסט-טראומטית.
בסדרת התמונות שלה בשם We Are Not Dead, הצלמת לאלאג' סנו מראה את השינוי שחיילים עוברים לפני, בזמן ואחרי שהם חזרו מאפגניסטן.
השינויים הפיזיים פשוט מדהימים. מלחמה היא דבר אכזרי עבור גברים ונשים, אין בכלל ספק. חיילים צריכים לנתק עצמם רגשית, מה שלעתים מוביל לדיכאון, אלכוהוליזם, והתאבדויות.
המטרה של סנו הייתה להפוך את חווית המלחמה לאישית, לגרום למתבונן להבין דרך הפרצופים של אלו שנלחמו. היא ניסתה לא לשפוט מה נכון או לא נכון במלחמה…אלו רק חיילים, ממבט קרוב ואישי.
כמה מכם התגייסו לצבא ואחרי כשנה הבינו שכל העניין הזה לא ממש בשבילכם? מה הייתם עושים? מושכים עוד שנתיים? יוצאים על 21? או שאולי הייתם נעלמים בתוך היער למשך 10 שנים כשאתם 'עושים את עצמכם' מתים? 'אין מצב', אני שומע אתכם אומרים. ובכן, זה בדיוק מה שעשה האיש הזה.
החייל הרוסי שכולם חשבו שמת בשנת 2004, הופיע מחדש עשור מאוחר יותר. העריק הוצב באזור קמצ'טקה המרוחק בשנת 2003, אבל שנה לאחר מכן הוא הלך לדרכו ונעלם.
כמובן שיצאה משלחת חיפוש אחר האיש האלמוני, אך כאשר נמצאה גופה הופסקו החיפושים. משפחתו של החייל טעתה בזיהוי של קרוב משפחתם הנעדר, והם אפילו קברו את האדם המסכן.
משרד הפנים הרוסי שחרר הודעה: "הוא חי בקמצ'טקה כל הזמן הזה, בעיקר התחבא ביער. הוא עסק בעבודות שונות ומשונות ולא ניסה ליצור קשר עם משפחתו".
אז איך לעזאזל הוא שרד? אם הוא לא הצליח לשרוד בצבא הרוסי איך הוא הצליח לשרוד בשממה של רוסיה? אבל מסתבר שהוא הצליח. הוא עבד בחוות חזירים מקומית, ואסף מתכות ופחיות כדי לשרוד. את ביתו הוא בנה מעודפי חומרי גלם בפרוורים של פטרופבלובק.
לפי חוקי הצבא הרוסי, חיילים שערקו עומדים בפני מאסר של עד 7 שנים. אז כנראה שהבחור הזה חשב שהאופציה הטובה ביותר תהיה להיעלם אל תוך היער. עכשיו, מסיבה לא ידועה הוא החליט לחזור הביתה.
למרות שהוא נחקר על ידי המשטרה, ולנטינה מלניקובה, העומדת בראש ועדת אמהות החיילים ברוסיה לא מאמינה שהוא ישלח לכלא. "היו הרבה מאוד עריקים בתקופה הזאת. היו לנו מקרים של חיילים שהתחבאו במרתפים במשך שנים, אבל הם עברו בדיקה פסיכיאטרית ויצאו לחופשי".
נראה שבכל קהילה, יש את האנשים המיוחדים שהמעשים הלא אנוכיים שלהם מביאים רק אושר לאלו הסובבים אותם.
במרכז טקסס, אליזבת' ליירד בת ה 83 ידועה יותר בכינוי 'אשת החיבוקים', בגלל המחווה הקטנה והקבועה שהיא עושה, כשהיא נוסעת לבסיס חיל האוויר הקרוב בפורט הוד, כדי להביע את ההערכה והכבוד שלה עם חיבוק לחיילים שנוסעים למשימה.
למעשה, אליזבת מביעה את הערכתה בצורה הזאת מאז שנת 2003.
המחווה הקטנה שלה השפיעה רבות על אלו שמשרתים את מדינתם, כשאליזבת מספקת להם את המנה האחרונה של אדיבות והכרה לפני שהם עוזבים את ביתם, אולי בפעם האחרונה.
אך כאשר הם חוזרים הביתה, אתם יכולים להיות בטוחים שליירד תהיה שם, מחכה להם עם זרועות פתוחות, מוכנה לברך אותם על שיבתם הביתה.
במהלך 12 השנים שהיא עמדה לצידם את החיילים, היא חילקה יותר מחצי מיליון חיבוקים.
אבל יום אחד אליזבת' לא הייתה שם.
אף אחד בקהילה לא ידע, אבל אליזבת' נאבקת בסרטן השד ב 11 השנים האחרונות, ולאחרונה היא אושפזה בבית החולים.
החיילים מיד הבחינו בהיעדרותה של אליזבת, וכאשר הם גילו את הסיבה מדוע, הגברים והנשים הנפלאים שאליזבת עמדה לצידם במהלך השנים החלו לבקר אותה בבית החולים, במאמץ להחזיר לה על כל החיבוקים שהיא חילקה.
סמל ג'ראבז ווילקס אמר לחדשות NBC: "זה יהיה כבוד עבורי לתת לה חיבוק בעת הצורך. היה חשוב לי להגיע לכאן ולהראות לה קצת אהבה בגלל האהבה הרבה שהיא הראתה לי".
החיילים גם הקימו עמוד התרמה באינטרנט על מנת לכסות את ההוצאות הרפואיות של אליזבת, ומאז גייסו יותר מ 80,000$.
הבן של אליזבת, ריצ'רד דוויס, אמר: "כמות האנשים שהגיעו, התגובות של אנשים, זה מדהים. היא נגעה בכל כך הרבה אנשים עם חיבוק אחד קטן".
בעולם עם כל כך הרבה שנאה, כאב וכאוס, זה נפלא לראות אנשים כמו אליזבת' ליירד מאירים את חייהם של אלו הסובבים אותם. אליזבת', את אישה נפלאה ונדיבה, ואנחנו מאחלים לך החלמה מהירה.
על מנת לתרום לעמוד ההתרמה של אליזבת' ליירד, לחצו כאן.
אם ראיתם את הסרט איירון מן אתם תבינו על מה אני מדבר כשאני אומר 'מכונת מלחמה של אדם אחד'. יכול לשרוד על מתקפה, עושה רושם שהגבול בין מדע בדיוני למציאות מתערפל מרגע לרגע. כשהטכנולוגיה מתקדמת בקצב מסחרר, צבא ארצות הברית החלו לעבוד על חליפת מלחמה פורצת דרך שיכולה להשמיד אויבים במהלך קרב.
החליפה החדשה, שמפותחת על ידי מחלקת ההגנה של ארצות הברית נקראת Tactical Light Operator Suit או Talos בקיצור. היא הכלאה בין החליפה של טוני סטארק באיירון מן לחליפה שיצאה ממשחק הוידאו Halo.
החניכים באקדמיה הצבאית המובילה בארצות הברית – ווסט פוינט, שחררו קיטור אחרי קיץ מפרך של אימונים כאשר מסורת ידידותית הסתיימה באסון.
בכל שנה נערך קרב כריות ענקי בין כל החניכים (בלי חניכות, מצטערים), אבל הפעם היו מספר חניכים שהתלהבו קצת יותר מדי כעשרות חניכים נפצעו כתוצאה מקרב הכריות.
חניכי השנה הראשונה מילאו את הכריות שלהם בפריטים קשים (קסדות, קופסאות אוכל, ודברים נוספים), והפכו משהו שהיה אמור להיות חגיגי וכיפי למשהו אלים וקיצוני.
קרב הכריות האלים נגמר עם 24 משתתפים שאיבדו את ההכרה ו 30 חניכים שסיימו את הקרב עם עצמות שבורות, כך לפי הניו יורק טיימס. אך האקדמיה דיווחה מאז שכל החניכים חזרו לתפקיד מכיוון שלא היה פציעות חמורות מדי.
בישראל זה אומנם לא נפוץ, אבל חיילים שמשרתים מחו למדינתם במשך חודשים על גבי חודשים יודעים שלפעמים הבדידות יכולה להכות, ולכן חברויות עם חיות מחמד הן לא דבר נדיר במהלך השירות של החיילים הללו. זה לא נדיר שמחלקה תאמץ חתול או כלב בתור קמע או על מנת להעלות את המורל.
בזמנים קשים של מלחמה, קצת אנושיות, חיבה ואהבה מועברת לחיילים הגיבורים, ובמקרה הזה אלו היו חתלתולים שהעבירו להם את החיבה הזאת שהם כל כך היו זקוקים לה.
1. התאמה מושלמת
2. הוא הגיבור שלו
3. באפגניסטן, החתלתול של החייל הזה היה קצת ביישן
4. לחיות ביחד, לאהוב אחד את השני, לישון ביחד
5. אושר טהור
6. הוא פושט טיפס לשם והתכרבל בטבעיות
7. חייל צרפתי מאכיל חתול ב 1956
8. טוראי מדהים עושה דבר מדהים
9. עוד חתלתול באפגניסטן
10. הגור הזה מצא בית
11. חמידות אולטימטיבית
12. במקרה הזה שניים טובים יותר מהאחד
13. החייל הזה מאכיל את חברו החתול באפגניסטן
14. בסופו של דבר, הם פשוט לא יכולים לעמוד בפני אדם במדים
אין ספק שהחתולים האלה סיפקו להם את האהבה ואת החום שהם היו זקוקים לה. ואולי אפילו טיפת זיכרון מהבית.
75% מכל מומחי רפואת שדה בצבא האמריקאי, גברים ונשים, לא מצליחים לסיים את המסע לקבלת העיטור (דומה למסע כומתה). קפטן שרה קוד, שסחבה תיק במשקל 20 קילו ורובה הייתה אחת היחידות שהרוויחה את העיטור.
הסרטון למטה הוא של קוד מסיימת מסע של 20 ק"מ, המסע האחרון בדרך לקבלת העיטור, מסע שרוב האנשים מסיימים ב 3 שעות. קוד התקשתה להגיע לקו הסיום, כשהיא נופלת פעמיים כשהחיילים מעודדים אותה לקום ולסיים.
המפקד לויד מנסון תיאר את הרגעים של שרה לפני סיום המסע:
