תגית: ברודוויי

זה יכול להיות מטרד עבור אנשים כשהם באמצע משהו ומישהו כל הזמן מפריע להם.

תודו בזה, אם אתם בעבודה ויש איזה רעש שמפריע לכם, או שמישהו מפריע לכם בריכוז, זה לא נדיר שתתעצבנו ותרגישו מתוסכלים.

כשדבר כזה קורה אתם יכולים להתעלם ולקבל את העובדה שאלה הם החיים, או שאתם יכולים לאפשר לתסכול להשתלט עליכם.

קלווין מון לו הוא שחקן שעמד לאחרונה בסיטואציה כזו. קלווין היה באמצע ההצגה 'המלך ואני' בברודוויי, כאשר ילד אוטיסט בקהל הפריע לו כשצעק באמצע המופע.

אין צורך לומר, רוב הקהל לא אהב את זה בכלל. אבל זו הדרך בה קלווין התמודד עם הסיטואציה שעשתה כותרות…

כשהפריעו לקלווין באמצע מופע בברודוויי, בהחלט הייתה לו הזכות לנזוף באדם שהיה אחראי להפרעה. במקרה הזה, היה מדובר בילד הסובל מאוטיזם.

כמובן שיש כאן נסיבות מקלות, אך עדיין, אנשים רבים בקהל התעצבנו מהתקרית.

התקרית קרתה במהלך סצינת בכי שבדרך כלל גוררת תגובה רגשית חזקה. הילד האוטיסט צרח בחוזקה במהלך הסצינה, ואמא שלו נאלצה להוציא אותו מהאולם. בהתחשב בעובדה שחלק מהצופים שילמו 6000$ לראות את ההצגה, אפשר לומר שיש להם בסיס לטענות.

קלווין רצה לפנות לאותם אנשים, ולכן כתב מכתב אחרי ההצגה ופרסם אותו ברשתות החברתיות. אנחנו חושבים שהוא עשה עבודה נפלאה בסיכום הדברים.

המכתב של קלווין

"אני כועס ועצוב", הוא כתב.

"בדיוק ירדתי מהבמה מהצגת הצהריים וכן, משהו קרה. מישהו הביא את הילד האוטיסט שלו לתאטרון.

יחד עם זאת – הפוסט הזה לא יהיה מה שאתם חושבים.

אתם חושבים שאני אנזוף באמא שהביא את הילד שלה שצרח במהלך סצינה שקטה במופע. אתם חושבים שאני אגן על הקהל שצרח על האמא על שהביאה את הילדה שלה לתאטרון. אתם חושבים שתהיה לי סימפתיה עבור החברה שלי שהפריעו למופע שלהם מקול זר שהגיע ממולם.

לא.

במקום, אני שואל אתכם – מתי אנחנו, אנשי תאטרון, שחקנים וקהל, הפכנו כל כך מודאגים מהחוויות שלנו שאיבדנו חמלה כלפי אחרים?

התאטרון עבורי תמיד היה דרך לבחון/לנתח את החוויה האנושית ולהציג אותה בחזרה עבורנו. היום, משהו אמיתי מאוד קרה במושבים, וכן, זה הפריע לפנטזיה שהייתה אמורת להיות הצגת צהריים אבל בסופו של דבר התאטרון קיים כדי לאחד אנשים, לא רק לשם בידור, אלא כדי להעשיר את חיינו כאשר נחנו יוצאים מדלת ביתנו. 

אז זה קרה במהלך 'סצינת בכי', רגע עוצמתי למדי במערכה השנייה, ילד נשמע צועק בקהל. זה נשמע כמו טרור. לא יותר מאשר שבוע לפני כן, באותה הסצינה, ילדה צעירה בשורה הראשונה – שלא נראתה אוטיסטית, צעקה ובכתה בחוזקה ואף אחד לא אמר מילה. איך זה שונה?

הקול שלו חדר את התאטרון. הקהל החל להתרגז על האמא והילד וביקש שיצאו מהאולם. שמעתי מלמולים… "למה שתביאי ילד כזה לתאטרון?", זה לא בסדר. זה כל כך לא בסדר.

בגלל שמה שלא ראיתם, זו אמא שניסתה באופן נואש לעשות בדיוק את זה. אבל הבן שלו לא שיתף פעולה. מה שהם לא ראו זו אמא שניסתה לצאת החוצה עם הבן שלה, אבל הוא החזיק חזק במעקה – וצעק חזק יותר מתוך סירוב. לא יכולתי להסית את מבטי. רציתי לצעוק ולעצור את ההצגה ולהגיד – 'תרגעו כולם. היא מנסה. אתם לא רואים שהיא מנסה???!!!'. הייתי עושה את ההצגה מהתחלה בשמחה. מחזיר את הכסף לכולם בגלל – 

שעבורה, להביא את הילד שלה לתאטרון, זה מעשה אמיץ. אתם לא יודעים איך נראים החיים שלה. אולי יש להם ימים נפלאים בהם הוא יכול לשבת בשקט ולא לעשות רעש מכיוון שזה דבר נדיר. אולי היא בחרה לא לחיות יותר בפחד, ומסרבת להתפשר על חוויות עבור הילד שלה. אולי היא חיפשה כיסא במעבר בהצגה פופולרית למקרה שדבר כזה יקרה. היא שילמה את אותו המחיר כדי לראות את ההצגה בדיוק כמוכם. התכנית שלה, כמו שלכם, הייתה ליהנות מאחר צהריים בתאטרון ולאט לאט הפחד הכי גרוע שלה הפך למציאות.  

אני משאיר אתכם עם זה – להצגות מיוחדות לאנשים הסובלים מאוטיזם מגיעות כל המחמאות בעולם על כך שהן הופכות את המופע שלהם לנגיש לכולם. אני מאמין, כמו ג'וזף פאפ, שהתאטרון שייך לכולם. אני עומד מאחורי המילים שלי, ואני סוף סוף מופיע בהצגה שמתאימה לכל המשפחה. המלך ואני בברודוויי, זה בדיוק כך – לכל המשפחה – וזה אומר לכל המשפחה – גם לכאלה עם מוגבלויות וגם לכאלה בלי. לא רק למופעים מיוחדים, אלא לכל המופעים. לילה בתאטרון הוא מיוחד בכל לילה. 

ולא, לא אכפת לי כמה שילמתם על כרטיס".

בעולם של היום, של יוקרה ומותרות, של זכאות חברתית, קל מאוד לשכוח את העקרונות היסודיים של פשוט להיות בני אדם טובים. כמובן, העובדה שמישהו הפריע למופע עליו שילמתם לא מעט כסף זה לא כיף, אבל זה לא סוף העולם! רחוק מזה, למעשה, ולגנות ילד אוטיסט על שהגיב לסצינה מרגשת, או לגנות את אמא שלו שמנסה להעניק לו ילדות נורמלית – זה פשוט לא בסדר.

בסופו של יום, זה רק חלק קטן מספר החיים שלנו. כשתסתכלו אחורה על הספר הזה, כשאתם זקנים והבריאות שלכם כבר לא תקינה, אתם רוצים לחשוב ולהיזכר על הרגע בו התעצבנתם על ילד עם מוגבלות שצעק באמצע הצגה? או שאתם מעדיפים להיזכר ברגע בו הגבתם בהבנה ובחמלה?

אנחנו חושבים שקלווין הוא גיבור אמיתי בזכות המכתב הזה, והיינו שמחים שהוא יופץ לכמה שיותר אנשים שצריכים לקרוא את המסר שלו.

אם אתם מסכימים, שתפו את הכתבה כדי שעוד אנשים יראות אותה.