אוהדים שקוראים לילדים שלהם אחרי שמות של כדורגלנים זה לא דבר נדיר, אבל כשכדורגלן עושה את זה, זה בהחלט לא דבר שכיח.
ומי עשה את זה אתמול? בירם כיאל שלנו שקרא לבנו הבכור פירלו, על שם הקשר אנדראה פירלו.
כיאל כתב בפוסט עם התמונה:
"היום בורכתי בלידתו של בני פירלו כיאל. אשתי אנג'לה ופירלו מרגישים טוב. זה היה יום מלא רגשות. במיוחד בשביל ההורים שלו שבאו לראות את הלידה של הנכד הראשון שלהם. אני רוצה להודות לכל מי שתמך בנו. אני מודה גם לאלוהים שברך אותי עם הילד הזה. #nopirlo #noparty"
משחק הניצחון של סלטיק על אייאקס השאירו אותנו, הישראלים, עם רשות מעורבים. מצד אחד בירם כיאל הבקיע שער, מצד שני ניר ביטון הורחק לאחר 11 דקות על המגרש.
בירם כיאל היה לישראלי הראשון להבקיע בליגת האלופות לאחר שער ההוא של יוסי בניון במדי ארסנל, והשער שלו עזר לניצחון של סלטיק 1-2 על אייאקס.
בדקה ה-54 הגיע הרגע הגדול של בירם כיאל: הכדור ניתז מההגנה אל הישראלי, שמ-20 מטר בעט כדור שפגע בשחקן הגנה וחדר לרשת.
צפו בשער של בירם גיאל:
הפסד שהוציא שוב את כל ה"טוב" של התקשורת הישראלית, הוציא בעצם את מה שכולם רצו שיצא.
למען ההגינות אני חייב לספר שמאז ה 5:0 על אוסטריה (הייתי ילד) הנבחרת לא ריגשה אותי או גרמה לי להיות מרותק למסך בזמן משחק, אבל דווקא אחרי ההפסד הזה עלו לי מספר תובנות לגבי המותג הזה שנקרא נבחרת ישראל בכדורגל.
מהבחינה הניהולית, המצב ממש לא טוב, רגע לפני משחק נבחרת קריטי ואין שום שיווק למשחק, ואם לא עיתוני הספורט או ערוצי הספורט מי היה יודע שיש משחק? מי? הנהלת ההתאחדות מתנהגת כמו הממשלה, מנסים "להאכיל" את אוהדי הספורט בישראל בכל מיני אימרות חסרות בסיס ואמת ואולי בעיקר כדי לשכנע את עצמם שהמצב לא באמת רע. אחרי הכל, זאת הנבחרת של הליגה ה 6 בטיבה באירופה. ולזה עוד נחזור.
מבחינה מקצועית המצב אפילו רע יותר. כנראה שבישראל לא הבינו שלעמדת המאמן בנבחרת אין שום חשיבות מעבר למוטיבציה. כך זה עובד בכל העולם. השחקנים מגיעים לנבחרת לימים ספורים לאימונים, להתוות דרך ושיטה זה לא המקום. במועדונים שבהם יש אימונים יום יום זה נכון, בנבחרת לא. ועל כן כל מאמני הנבחרת שהגיעו כתוצאה מהישגים של קבוצות כשלו ברמה מזעזעת.
דור הנבחרת שיש לנו עכשיו לא טוב יותר משום דור אחר, גם מבחינת תוצאות וגם מבחינת כישרון. אבל הם הדור עם הסוכנים הטובים ביותר. אין לנו חלוץ כמו מזרחי או קשר כמו אייל ברקוביץ' או אלון חזן. אפילו לא חלוץ ברמה של רונן חרזי.
יוסי בניון הוא ללא ספק הישראלי המצליח ביותר באירופה אך לא הטוב ביותר שהיה לנו כשחקן אשר נותן ומוביל את הנבחרת. גם לא ערן זהבי, בירם כיאל, ביברס נאתכו או אלמוג כהן. טל בן חיים נראה בשנה האחרונה כמו בלם מתוסכל שחלם להיות סטויצ'קוב ומנסה לעשות מעבר ליכולותיו.
בסופו של יום אנחנו מקום 55 בעולם ואולי 25-30 באירופה. אם לוזון רוצה לעשות צעד חכם, הוא צריך שחקן עבר על הקווים (לא משנה אם נמני, ברקו או אוחנה) ולהביא מאמנים מחו"ל שיודעים להתעסק עם ילדים ונוער, כאלו שיקבלו את הסמכות להחליט לגבי עתיד הילדים שלנו, והם אלה שישפרו ויתקנו את כל חולות שיש באגודות ובנבחרות הנוער שלנו.
בסופו של דבר, אם הנוער שלנו לא יתאמנו כמו באירופה ולא ילמדו מאותם אנשים שהפכו את האירופאים
למה שהם היום, הם כנראה לא יגיעו לרמות הגובות של אירופה. כי בארץ שלנו אין מאמנים טובים ברמת הנוער וילדים. אם כבר משלמים סכומים חסרי שחר למאמנים אז שלפחות זה יהיה למען העתיד ולא בשביל איזו הבלחה בבוגרים.
הנהירה של הכדורגלן הישראלי לאירופה נותנת אותותיה. מאמנים כבר לא מפחדים לתת צ'אנס לצעירים, שחקני ליגות נמוכות לא מפחדים לנסות ולהתקדם, מעמד הכדורגלן הישראלי בנסיקה. ו"העיקר העיקר לא לפחד כלל"
תופעה כזו של 
כל כך הרבה ליגיונרים לא זכורה מעולם, בכל שעה ישנה אפשרות למצוא ידיעה על מעבר של כדורגלן זה או אחר לאירופה. אין ספק רמת המתקנים לצד רמת השכר, כן כן גם בבלגיה ובפולין, היא יותר טובה, הרי לא כל מועדון כאן הוא מכבי חיפה.
מי שמרוויחים מהיציאה ההמונית הזאת, מלבד הסוכנים שגוזרים קופונים, והשחקנים עצמם שממלאים את הכיס, אלו אותם השחקנים שעד לפני שנה שנתיים כבר לא האמינו. המאמנים לרבות ראובן עטר ורן בן שמעון, ואפילו דרור קשטן לא פוחדים בעקבות השוק הדליל להמר על חלוצים כמו לירון דיאמנט, או קשרים כמו ירדן כהן, כמי שעונה טובה שלהם עשויה לשלוח גם אותם למחוזות זרים.
חילופי זוגות
בשנות ה-90 המגמה הרווחת בכדורגל הישראלי הייתה להביא זרים ממדינות מזרח אירופה. לצד ההונגרים, שלשם עדיין לא הגיע הכדורגלן הישראלי, כדורגלנים פולנים רבים הספיקו להכיר מקרוב את ה"ארווה" בפ"ת, ה"קופסא" בנתניה, קריית אליעזר ובלומפילד. גם הרומנים, הרוסים והאוקראינים זכורים לחובבי הכדורגל הישראלי, ואלו החדים מביניכם ודאי גם זוכרים שחקן או שניים תוצרת בלגיה.
ויקטור צ'אנוב, רומאן פץ, סרגיי קנדאורוב, ויז'י בזצ'ק, הם שמות שכל אוהד ראוי של מכבי חיפה זוכר בחיוך. שורה אובארוב הוא כבר חלק מהצביון של מכבי תל אביב, כשלאוהדים הצהובים זכורים ודאי גם השמות של אנדז'יי קוביצה, יורי שוקאנוב ואלכסנדר פולוקארוב, בעוד האדומים מת"א נהנים להיזכר בקז'ימיש מוסקאל, ירוסלאב באקו ופטר קרמנס הבלגי.
גם אוהדי בית"ר י-ם יתגאו בסרגיי טרטיאק, למרות שבדרך כלל נהנו מביצועי המטבח ההונגרי בראשות שאלוי, פישונט והאמר.
אוהדי הכדורגל בישראל, גם אם לא של הגדולות שבקבוצותינו נהנו לאורך שנים מאותם שחקנים מזרח אירופאים. די להזכיר את השם ניקולאי קודריצקי, בשכונת התקווה בכדי לזכות באהדה.
והנה עתה היוצרות מתהפכים להם אט אט, זה נראה כאילו שיחקנו עם אותן המדינות משחק "חילופי זוגות", הלקוח מעולם קצת יותר פראי ממגרש הכדורגל. הכסף הגדול נמצא בארצות אירופה, הליגה הרוסית הולכת ונשלטת בידי אוליגרכים שיכולים לרכוש כעוות נפשם, גם הבלגים פותחים את הכיס הרבה יותר מבעלים ישראלי ממוצע, וכך גם לאחרונה בפולין, שמנסה לצמוח לקראת היורו הקרוב.
הבלגים מוצאים פתאום קרוב לעשרה ישראלים מתרוצצים על מגרשיהם, כשלא ירחק היום ואפשר יהיה להרכיב קבוצה על טהרת הישראלים דווקא במדינת ה"שוקולד" הזו.
הרוסים, הגרמנים, הסקוטים, הצרפתים והאיטלקים ראו כי משתלם להחתים את השחקן הישראלי, זה שתמיד טענו למוסר העבודה הנמוך שלו. פתאום בירם כיאל הוא עוגן בקישור של סלטיק, אלמוג כהן מקבל מחמאות ללא סוף בנירנברג, וביברס נאתכו משתבח אצל קורבאן ברדייב בקאזאן.
מליקסון פתח את הדלת לליגה בפולין, ופתאום יש לנו גם נציגים באיטליה וצרפת לאחר שנים של בצורת שיווקית שם.
עכשיו התור שלך
אז השוק הישראלי הפך לשוק מייצא, ואין בזה כל רע. הכדורגלן הישראלי לא כוד יסבול מחום יולי-אוגוסט, ויעשה את מחנות האימונים במחוזות יותר קרירים, כשהתוספות והשדרוגים יראו בעיקר על המרקע, ויתרה מזאת במדי הנבחרת, שתהיה עתירת כישרון, כך אפשר לקוות.
מי שיקפצו על המקומות הפנויים הם שחקני ליגות נמוכות, או כאלו שהכישרון טמון ברגליהם, אך לא העיזו עד כה.
בעונת האחרונה נחשפנו למספר לא מבוטל של כדורגלנים שחלקם התקדם הקיץ למועדונים הבכירים בארץ, ובקרוב יוכל גם הוא לקבל חוזה משודרג בארצות אירופה השונות.
וויאם עמאשה ודלה ימפולסקי זכו לחתום בשורות מכבי חיפה, מחמוד עבאס שלפני שנתיים עוד שיחק בליגה הארצית, מוצא עצמו מועמד להרכב של דרור קשטן בהפועל תל אביב, רפי דהאן קפץ כיתה למכבי תל אביב, וגם שחקני ליגה לאומית משתבחים דוגמת ירדן כהן ואמג'ד סלימאן פתאום ראויים לתעוזת המאמן המאמן הישראלי ומוצאים עצמם במכבי נתניה והפועל באר שבע.
בליגות הנמוכות מסתובבים לרוב שחקנים שהם פליטי מחלקות הנוער של קבוצות ליגת העל, היסודות כבר נרכשו ועתה הגיע הזמן לממש אותם.
קבוצות הליגה הלאומית משתפות פעולה עם הזרם ונעשות לחממה של ממש, והשם ליגה לאומית הופך למשמעותי עוד יותר מאחר והוא משבח את הכדורגלן הישראלי, ולהלן את הלאום הישראלי.
הפועל כפר סבא, שנכשלה בעלייה לליגת העל, מנסה עתה יחד עם גיא עזורי לבנות על שחקנים דוגמת כפיר דר ורז כהן, שדרכם למעלה תלויה בהשתפשפות בבמות הגדולות, כמוהם גם אייל לחמן שמשלב ידע עצום בנבכי הליגות הנמוכות ויודע לדוג שחקנים ולהפכם לשחקני ליגת על ראויים, מוחמד פודי הוא רק אחת התגליות של לחמן.
הסוכנים הישראלים קושרים קשרים בליגות אירופה, המאמנים מעיזים לתת במה, השחקנים מקבלים חשיפה ובמה, ומעמד הכדורגלן הישראלי מעולם לא נראה טוב יותר. אז תזכרו שהעיקר לא לפחד כלל
