תגית: ארסן ונגר

סרטון שצילם אוהד ארסנל הפך לויראלי כאשר מספר אוהדי קולניים מאוד של הקבוצה הלונדונית התנפלו על ארסן ונגר בסיום משחק גמר ליגת האלופות.

ונגר היה בוומבלי ביום שבת האחרון וצפה בבאיירן מינכן מנצחת את בורוסיה דורטמונד, וכאשר המנג'ר היה בדרכו אל ביתו, התגודדו סביבו מספר אוהדי תותחנים שהחלו לשיר שירים.

לאחר ששרו לו ש"ארסנל היא הקבוצה הכי טובה שעולם ראה" ו"אנחנו אוהבים את ונגר, כן אנחנו אוהבים אותך", אוהד קולני במיוחד החל להגיד לארסן ונג'ר לקנות את גונזלו היגוואין. אפילו התפלק לו "תקנה את מסי", אבל מהר מאוד הוא הבין שזה לא יקרה, אבל הסיכוי שהיגוואין יגיע לאמירויות דווקא קיים.

ונגר לא הגיב לאוהדים, כשהוא מלווה על ידי מאבטחים אל רכבו.

צפו באוהדים מבקשים מארסן ונגר להביא את גונזלו היגוואין לארסנל:

קליק על הלייק ותקבלו את כל העדכונים היישר לפייסבוק שלכם

עונת הפרמייר ליג הסתיימה ואיזו עונה זו הייתה.

אלכס פרגוסון פרש, לואיס סוארז נשך, פלייני נגח, דויד לואיז צחק.

משתמש היוטיוב ספנסר קרמייקל בראון הכין סרטון מרגש ביותר שמסכם את עונת 2012/2013 בפרמייר ליג.

צפו בסרטון המדהים:

קליק על הלייק ותקבלו את כל העדכונים היישר לפייסבוק שלכם

בישראל אין יותר מדי מאמנים מחו"ל, אבל יכולנו לשמוע את אוסקר גארסיה מספר פעמים השנה מתראיין עם אנגלית שבורה למדי. באנגליה זה קורה מדי יום כאשר הרבה מאוד מנג'רים מגיעים מצרפת, ספרד, פורטוגל וכו', ולאחר משחקים הם מתקשים למדי עם השפה האנגלית.

בוידאו שלמטה קומיקאי אנגלי צעיר לובש את החליפת המנג'ר ומחקה את קולות המנג'רים של הקבוצות הלונדוניות – אנדרה וילאש בואש, רפא בניטז וארסן ונג'ר, כולם מקבלים טיפול מיוחד.

צפו בוידאו הקורע מצחוק:

קליק על הלייק ותקבלו את כל העדכונים היישר לפייסבוק שלכם

אני מעריך אנשים יצירתיים שחושבים מחוץ לקופסא. בכל דבר בחיים, ובספורט בפרט.

במשחק בין הניצחון של ארסנל על ניוקאסל 3-7 היו לארסן ונגר קצת בעיות עם הרוכסן במעיל הבלתי נגמר שלו.

אז כפי שתוכלו לראות בגיפ הראשון הכל נראה תמים ורגיל, אבל כאשר חושבים מחוץ לקופסא אפשר להפוך את התקלה התמימה הזו ללהיט פורנו ויראלי.

צפו בלהיט הפורנו של ארסן ונגר, וצפו במקור למטה:

קליק על הלייק ותקבלו את כל העדכונים היישר לפייסבוק שלכם

בקרוב הקבוצה שלי סוגרת שמונה שנים בלי תואר. זה לא שקודם לא זכינו בכלום, ממש לא. בשנות ה-90 ועד אמצע העשור הקודם ארסנל הייתה שם חזק עד מאוד בפריימירליג.

מאז הגביע האחרון שהנפנו אי שם לפני עידן ועידנים (פטריק ויירה הרים אותו והוא כבר פרש ממשחק) שיחקנו כדורגל מענג בניצוחו של ארסן ונגר. כמובן שאותו דבר בדיוק היה כשהוא רק התחיל לאמן את הקבוצה בשנת 1996. נעשה אז מעבר של כדורגל טכני ומהיר על הארץ מכדורים ארוכים ומלכודות נבדל. אז אוהדי היריבות היו שרות בהתגרות "בורינג בורינג ארסנל". תודה לאל שהתחלתי לאהוד את הקבוצה אחרי זה, למרות שהייתי שמח מאוד לראות את ג'ון הארטסון רודף אחרי כדורים ארוכים של טוני אדאמס.

הסיבה למחסור בתארים היא קיבעון של ונגר לקנות שחקנים צעירים ולהפוך אותם לכוכבים או לרכוש שחקנים דרג ב' בזול לאותה מטרה. הוא האמין שזה יביא לו תארים אבל המציאות עם הכסף הגדול של צ'לסי, סיטי והכוח הטבעי של מנצ'סטר יונייטד הוכיחו אחרת.

השנה אנחנו רואים ארסנל שונה באופייה. כבר פחות דאבל פאסים מרהיבים וחילופי מקומות. פחות דריסות של יריבות ויותר משחקים צמודים. מעל לכל זה אפשר לשים לב למשהו שלא היה עד עכשיו בעידן ונגר – ההגנה מאוד התחזקה. סטיב בולד, בלם ארסנל שהספיק לשחק גם תחת ונגר, מונה לעוזר מאמן. מאז אפשר לראות שהתותחנים סופגים פחות שערים ונראים טובים יותר בעורף. המגנים מתנהגים קצת אחרת ופחות פזיזים ביציאות קדימה ולא משאירים אחריהם חור באגף. לפתע יש מענה להגבהות ולכדורים הארוכים שהיריבות שולחות לכיוון היריבה. פר מרטאסקר, שחווה אשתקד עונה חלשה מאוד, מראה איכויות ושמצא את מקומו. למעט צ'לסי, אין קבוצה שספגה פחות.

אז פה נשאלת השאלה מבחינתי כאוהד הקבוצה, מה עדיף: כדורגל מעט אפור ויותר תכליתי עם תואר בשעה טובה או להמשיך במשחק האטרקטיבי ובחוסר בתארים?

ההתלבטות היא גדולה. כשאני חושב על ערבים ואחרי הצהריים של כדורגל אפור לא נהיה לי ורוד. קבוצות כאלו יש מספיק וטוב שהן לא שלי. מה שווה תואר אם אתה משתעמם כל הדרך אליו?

מצד שני, אולי אנחנו מפונקים. אוהדי ארסנל שגדלו לתוך הערסל החם של ונגר רגילים לכדורגל שווה עין. הנרי, ברגקאמפ, פירס ,אוברמארס ופברגאס אלו שחקנים אדירים שזאת זכות גדולה לראות בקבוצה שלך שבוע אחרי שבוע.

הזמנים עברו, התנאים השתנו. אולי המסקנות בהנהלה יושמו וזה מה שהכי טוב מבחינתם לעשות כרגע. יש לנו שחקנים טובים גם עכשיו. גם מבנה הגילאים בקבוצה טוב. צעירים לצד בעלי ניסיון.

אז אני מבחינתי אחמיץ מעט פנים, אפהק פיהוק אולי אבל איישר קו עם הקבוצה של בתקווה שנגיע לאן שכולם שואפים אליו.

קליק על הלייק ותקבלו את כל העדכונים היישר לפייסבוק שלכם

אין ספק שאם אתם אוהדי ארסנל אתם תאהבו את הסרטון הזה.

ערוץ היוטיוב של מנצ'סטר סיטי שיחרר את הצילום מהמנהרה לפני המשחק בין הסיטי לארסנל שהסתיים בתוצאה 1:1, ובצילום רואים רגע נפלא בין גאל קלישי, המגן של מנצ'סטר סיטי לארסן ונגר, מנג'ר ארסנל.

למי שלא יודע, קלישי שיחק 8 שנים במדי ארסנל לאחר שארסן ונגר הביא אותו מקאן שבצרפת, ולמעשה הפך אותו למגן בעל שם עולמי. קלישי עבר למנצ'סטר סיטי תמורת 7 מליון פאונד, ועושה רושם שונגר לא סלח לו על כך.

בצילום שנתפס במצלמה רואים את קלישי ו-ונגר פנים אל פנים, כאשר המנג'ר חולף על פני קלישי בלי לומר לו מילה, ואפילו בלי להביט בו.

אפשר לשמוע את קלישי ממלמל לוינסנט קומפני: "אלה היו בסה"כ 9 שנים…"

צפו בסרטון המשעשע של ארסן ונגר מתעלמם בהפגניות מגאל קלישי (צפו מדקה 6:55):

קליק על הלייק ותקבלו את כל העדכונים היישר לפייסבוק שלכם

הרבה מהמתרחש לאחרונה בעולם הספורט מאופיין בשאלות על טיבה של הרמה. בין אם זו עיתונות הספורט, בין אם זה ג'רמי לין שצץ משום מקום, ובין אם זה ארסן ונגר שיקום וילך. טור שהוא בין מחאה להצדעה

עיתונאות לשמה

בשבועות האחרונים נעשה שינוי מסוים מטעמם של שני העיתונים הגדולים במדינה, "ידיעות אחרונות" ו"מעריב". פתאום החלו לחשוף שם את האמת שמאחורי המחאה של אוהדי הפועל תל אביב כלפי אלי טביב. לפתע הם גילו פרשיות מביכות, תביעות וחובות. כל אלו שעדיין טוענים לשד הגזעני שבוקע מפי אוהדי הקבוצה, כדאי לכם לשים לב לאותן הידיעות. מדובר בעיתונאים בכירים שחושפים בזה אחר זה, עוד מעשה לא ברור שעשה בעל הבית של המועדון. רק דרך העברת המסרים התקשורתיים הללו, יוכלו אוהדי הפועל לצאת מנצחים, וללכת עם האמת שכל כך אמיתית מבחינתם. כשמגיע אז מגיע, נדמה כי מעמד העיתונות מקבל עתה את ערכו מחדש, והכל בגבולות המותר.

שאלה של רמה

ההפתעות בסיבוב הקודם בגביע המדינה המחישו כי רמת הכדורגל בארץ הולכת לאבדון. סינדרלה אחת זה עניין שגרתי, אך כשזה קורה פעם אחר פעם, ושהבדלי הרמה בין הליגות לא ניכרים בצורה בולטת, אפשר לומר כי המצב בכי רע. עזיבתם של כל הלגיונרים פגמה ברמת הכדורגל בארץ בצורה טוטאלית, כזו שאין ממנה מרפא. הרי היום אפילו שחקנים בליגה א' יכולים למצוא עצמם תוך חצי עונה בליגה הבלגית. ועם זאת יש לכך גם פן חיובי. כישרונות רבים שמסיימים מחלקות נוער של מועדוני ליגת העל, נזרקים לחפש לעצמם קריירה, חלקם שלא בצדק ולא מטעמי חוסר בכישרון. אז הנה באמצעות צמצום הפערים הזה, הם יכולים לפתע להיות אלו שיחזרו למרכז הבמה. ליגת העל מחפשת כוכב נולד

שלום, אני נוסע

זהו. כנראה שאמש נחרץ גורלו של ארסן ונגר כמאמן ארסנל. הצרפתי בן ה-62, יארוז את עצמו בתום העונה ויחזור לאחר כמעט 16 עונות לחפש לעצמו מקום אחר. הוא האיש שבנה את המכונה שנקראת ארסנל, הוא האיש שאמון על תוצרת כמו ססק פאברגס ואפילו תיירי הנרי, אך הוא האיש שלא הביא תואר כבר שבע עונות, ולאוהדים נמאס. עולם הספורט נמדד בהישגים, וכשהם לא מגיעים, גם הגדולים ביותר, וונגר הוא אחד כזה, צריכים לשלם בכיסאם. לא נורא ארסן, הפרוייקט הבא ממתין ממתין מעבר לחלון.

Made In Taiwan

מה לא נכתב או נאמר על ג'רמי לין, הרכז החדש והסנסציוני של הניו יורק ניקס. הוא משולהב להצליח, הוא טורף, נמרץ, רץ וקולע, וגם מסוגל לחבר את הליגה של דיוויד סטרן למזרח הרחוק ולהגדיל את ההכנסות, אך האם הפיכתו תוך שבוע לאייקון כה גדול, לא רומזת כי הרמה ב-NBA נמצאת בנסיגה כלשהי. כישרון יש לבחור, אבל מכאן ועד להפוך לכוכב שיגיע לאולסטאר יש עדיין זמן רב. אתם מתארים אותו משיג את אותם ההישגים גם מול ג'ורדן, מג'יק או ג'ון סטוקטון?

כל מה שאני עומד לרשום כאן, הוא לא מתוך זלזול, באמת, יש לי המון כבוד לבנאדם, אבל ארסן ונגר, מאמנה הצרפתי של ארסנל, צריך לסיים את תקופתו בקבוצה.

לא, אני לא אומר את זה על סמך ה 4-0 בסן סירו, אני אומר את זה בגלל המחסור בהישגים. יש כאלה שיתרצו את זה בבעיות כספיות שקשורות לאמירויות, יש כאלה שיתרצו את זה בשחקנים המעולים כשגם שהם כבר מתחילים להתפתח, חוטפים אותם לונגר מתחת ליד (נאסרי, פאברגס…), אבל האמת שזה לא משנה כי ארסנל הוא מועדון מספיק גדול כדי שיזכירו אותו כל שנה כמועמד לתואר כלשהו.

רק שתדעו שלארסנל יש 13 אליפויות אנגליות, כשהאחרונה שבהן הייתה בשנת 2003-2004(!), וכשמדובר בגביעים, היא מחזיקה ב-10 גביעים. כשהיחידה שמעליה בטבלת הזוכות היא מנצ'סטר יונייטד עם 11 גביעים, אחד יותר. יש לארסנל 12 מגני הצדקה (סופר קאפים אנגליים) ושני גביעי ליגה אנגליים (כמו גביע הטוטו), והיא מחזיקה גם בגביע אופ"א אחד והפסד בגמר ליגת האלופות ב-2006. בקיצור, אחרי כל הסטטיסטיקות, רואים שארסנל הוא מועדון גדול, מועדון שכל שנה צריך לשאוף לקחת תואר, גם אם קשה בליגה מול הסיטי או היונייטד, אז לפחות גביע אנגלי, או משהו באירופה.

שוב זה מחזיר אותי לנקודה של ארסן ונגר, הוא מאמן ענק, אחד שלקח את ארסנל של השנים ההם, ובנה קבוצה אגדית שכללה כוכבים כמו: פטריק ויירה, רוברט פירס, דניס ברגקאמפ, תיירי הנרי, פרדי ליונברג, דיוויד סימן, ריי פארלור ועוד… מאז ועד היום הוא לא הצליח לשחזר את ההצלחה הזאת, ארסן ונגר נתפס כלוזר הגדול של אנגליה ושל אירופה, ומעל לכל, אין לו כוח הרתעה בתור מאמן שמוביל קבוצה גדולה מאנגליה.

אני חושב שארסן ונגר עדיין הולך בשיטות העבר, בדרך שבה הלך פעם, זה טוב, זה מעולה, זה מראה כמה אופי יש לו, אבל בעידן הכסף הגדול הוא פשוט לא יצליח להחזיק את עצמו, הוא יתמוטט, כי החוקים השתנו, המשכורות השתנו, סכומי המעבר השתנו, הכל השתנה. הוא כבר היה בגמר ליגת האלופות מול ברצלונה והפסיד, היה כל כך קרוב, כשיש לו שחקנים בהרכב כמו ססק פאברגס, תיירי הנרי ואלכסנדר חלב, להזכיר לכם לאן הם עברו אחר כך? אה כן, ברצלונה עצמה. איך אפשר למכור שחקני מפתח למועדון שניצח אותך בגמר ליגת האלופות? הרעיון הוא לשמור אותם ולהביא אולי אחרים שיביאו את התואר בשנה שאחרי.

אם ונגר היה מצליח לשמור ביד שלו על כל הכישרונות הגדולים שהוא מייצא לקבוצות הגדולות של אירופה, ולא בידם של אחרים, הוא היה הופך לדעתי למאמן הגדול ביותר (אחרי פרגוסון) באירופה, הוא היה יכול להעמיד קבוצה תחרותית שהייתה נותנת פייט לברצלונה הנוכחית והיא לא הייתה מושפלת בתוצאות כאלה גבוהות העונה. שיחקו תחתיו רבע מכישרונות היבשת, כולם התחילו אצלו, הוא האמין בהם, גידל אותם, לקח אותם תחת חסותו וכשהגיע היום שהגוזלים יתחילו לעוף מהקן הם בחרו לעוף מקן אחר, ואת ונגר? זה לא מעניין כי מי שהלך גם לא יחזור, זאת המדיניות שלו (למרות ששבר אותה כבר כמה פעמים בשנתיים האחרונות).

עמוק בפנים כבר מתחיל לכאוב לי על הצרפתי המבוגר הזה, הוא פשוט כבר לא מושך אליו שחקנים גדולים, ואיבד המון מהילת הכבוד שלו, אני מייעץ לו אישית לסיים את דרכו בארסנל, היו לו זמנים יפים, והוא בניגוד לפרגוסון לא הביא גביעי אלופות או עוד אליפויות אחרי 2004. אחת הטעויות הגדולות ביותר שלו לטעמי, היא עמדת השוער, תמיד במועדונים הגדולים שעמדו מולו היו שוערים גדולים בשער, ורק לו היה את אלמוניה ברוב השנים ולזמן די קצר את להמן (בתקופה הראשונית שלו במועדון כשהיה לו שוער ענק – דיוויד סימן, הוא לקח תארים!). עם כל הכבוד לשני אלה הם לא עומדים באותה שורה עם: בופון, קסיאס, ואלדז, אביאטי, ג'וליו סזאר… באמת שהם לא עומדים שם, ולהזכירכם, אדום מעמדת השוער (להמן, המורחק הראשון אי פעם בגמר ליגת האלופות) בגמר ליגת האלופות שיבש לארסן את התכניות ובעצם די גמר את הסיכויים מול רונאלדיניו ואטו של 2006.

בסופו של יום, ארסן ונגר יעמוד באותו הקלאס של הגדולים ביותר, למרות שהוא איננו המאמן הכי מעותר באירופה, הוא אחד הגדולים, וכדאי לו דווקא עכשיו, אחרי עונה כזאת, לתת לבא אחריו את המפתחות ולהגיד : "תודה רבה לך ארסנל על כל השנים", צריך לזכור שהצרפתי בארסנל משנת 1996, כמעט 16 שנים מחייו הוא בתותחנים, ממציא טקטיקות חדשות ושיטות אימון מהפכניות שייתנו לו הרבה כבוד בדפי ההיסטוריה. לונגר מגיע הרבה יותר מכל העונה הזאת, ואולי הוא לא יצליח לשחזר את הישגיו הגדולים מעולם, לפעמים אני מדמיין את הצרפתי הזה בתור אדם שעדיין חי בשנים עברו וחושב על הקבוצה הגדולה שהייתה לו עם ברגקאמפ הגדול (ההולנדי המעופף) ואני שואל את עצמי, ארסן אתה עדיין שם? מתגעגע? האם אתה הוא הצרפתי המעופף? הגיע הזמן שתנחת במציאות…אבל היי, מי אני שאייעץ לונגר? הוא יודע יותר טוב ממני זה בטוח…

"סֵמֶל – סִימְבּוֹל, מוֹפֵת, מָשָׁל" (מילון אבן שושן). בהקשר הספורטיבי הכוונה היא לאדם: מודל לחיקוי. אחד כזה שהקהל מעריץ. מישהו ששמו תמיד הולך יד ביד עם שם המועדון, ממש כמו הסמל על חולצות השחקנים. מישהו שהאוהדים יודעים שתמיד ייתן את הכל בשבילם, ולכן תמיד יתנו את הכל בשבילו. מישהו ששמו תמיד ייזכר כחלק מההיסטוריה של המועדון, גם כשכבר לא ישחק כדורגל. מישהו שלעולם לא יישכח. סמל.

רבות דובר על כך שעידן הסמלים חלף מעולם הכדורגל. בימים בהם הכסף הוא שקובע את זהות המועדון, סמלים נעלמים. שחקנים שמגלים נאמנות למועדון ולקהל שלהם, אינם דבר המובן מאליו בימינו. יתרה מכך, בעונה שבה אלסנדרו דל-פיירו מקבל הודעת פיטורין מיובנטוס, שנה אחת לאחר שראול הועזב מריאל מדריד, מתברר שגם מבחינת מרבית הקבוצות הסמלים כבר אינם מהווים פקטור בבחירת הסגל.

דווקא בגלל הסיבות הנ"ל, מרגש לראות שיש קבוצות שעדיין מעמידות את הסמלים שלהן מעל לכל. השבוע זכינו לחזות בשני קאמבקים יוצאים מן הכלל, ושניהם בממלכה הבריטית.

נתחיל במנצ'סטר יונייטד, שהחזירה לפעילות את פול סקולס, אחרי שפרש ממשחק בסוף העונה שעברה. רבים טוענים שהחזרה של סקולס לא תועיל ליונייטד, ושלא הוא הפיתרון לו היונייטד זקוקה במאבק האליפות. אחרים מכבירים וטוענים שמדובר בצעד נמהר, שלא לומר מבוהל, של אלכס פרגוסון שמחפש פיתרון מהיר ובעיקר משדר פאניקה. אני חולק על הדעות הללו.

בגיל 37, מיותר לציין שפול סקולס הוא כבר לא אותו שחקן שהכרנו בסוף שנות ה-90 ובתחילת שנות ה-2000. לאחר שמונה חודשי פרישה, שלהם קדמה עונה דלילה עם שער אחד בלבד בכל המסגרות, אין ספק שמבחינה מקצועית התרומה של סקולס תהיה מזערית, אם בכלל. אם אנחנו יודעים את זה, תסמכו על פרגוסון שהוא יודע את זה גם. לכן אני משוכנע שאלכס פרגוסון לא התחנן בעצמו בפני סקולס שיחזור לשחק. אף אחד ביונייטד לא דרש, איים או חייב את הג'ינג'י הותיק לחזור לשורות האדומים. החזרה מפרישה נעשתה מרצונו הוא. ייתכן שהגעגועים למשחק היו קשים מנשוא, ייתכן גם שסתם השעמום גמר אותו. מה שבטוח, כשסקולס רצה לחזור למגרשים, אלכס פרגוסון קיבל אותו בזרועות פתוחות. אחרי שתרם 17 עונות למועדון, המועדון יודע להחזיר טובה, ואם סקולס רוצה לשחק כדורגל, באולד טראפורד תמיד יהיה לו מקום. ככה מתייחסים לסמל.

הקבוצה השניה באנגליה שהחזירה לשורותיה סמל ותיק היא ארסנל. במהלך הרבה יותר מתוקשר מזה של היונייטד, הצליח ארסן ונגר להחזיר לשורות התותחנים את גדול חלוצי הקבוצה בכל הזמנים, תיירי הנרי. הנרי אמנם לא גדל בארסנל ולא שיחק בה את כל שנותיו, אבל בשבע שנים בהייבורי, ועוד אחת באיצטדיון האמירויות, הוא הבקיע 226 שערים שהפכו אותו לכובש הגדול ביותר בהיסטוריה של המועדון. כשנפוצו שמועות לגבי חזרה אפשרית של הנרי לארסנל, נוצרה התרגשות גדולה בקרב הקהל של התותחנים. ברור לכולם שבגיל 34 חלוץ הניו-יורק רד-בולס הוא לא אותו החלוץ המהיר ששיחק בשעתו במועדון,  ובכל זאת – כשתיירי הנרי לובש את המדים של ארסנל, משהו מיוחד מתרחש באוויר של האמירויות. ככה זה כשסמל חוזר הביתה. מי שצפה במשחק של ארסנל נגד לידס מבין למה אני מתכוון. איצטדיון שלם עמד על הרגליים והריע כש"המלך" עלה לכר הדשא. עשר דקות מאוחר יותר, הנרי סיים מהלך התקפה בפשטות הטבעית, המוכרת והממכרת שלו, שהפכה אותו לחלוץ הכי אלגנטי שראיתי מימיי. שער ניצחון נוסף למלך שערי המועדון בכל הזמנים. "עכשיו אני יודע בדיוק איך זה מרגיש להבקיע שער לטובת הקבוצה שאתה אוהד" הוא אמר בסיום המשחק.

הנרי הושאל לארסנל לתקופה של חודשיים בלבד, אחריה יחזור לארה"ב, אבל עד אז אוהדי ארסנל ייהנו מכל שניה בה הוא לובש את המדים האדומים, בין אם הוא יבקיע שערים נוספים ובין לאו. ככה מתייחסים לסמל.

מה גרם למנג'רים בכל רחבי אירופה להבין שהתארים טמונים ברכש צעיר? ארסן ונגר, מאמנה של ארסנל מאז ומתמיד נודע באהבתו לרכישת שחקני כדורגל צעירים והפיכתם לשחקנים ברמה עולמית וססק פברגאס הוא הדוגמא הבולטת ביותר לכך.

עם זאת, במשך כל השנים הללו היו מבקרים את סגנון הרכש שלו, כזה שלא מנחית כוכבים גדולים ובעלי שם במועדון אותו הוא מנהל ולא מרצים את האוהדים אשר החלו להרגיש כי מדובר בקמצנות לשמה של המנג'ר שלהם. לראייה, בחלון ההעברות הנוכחי ארסנל רכשה כעשרה שחקנים, בסכום של כ-24 מליון פאונד. רק שחקן אחד מהעשרה הוא מבוגר יותר מגיל 20! אך בארסנל אין זו מגמה חדשה כמו שכבר הבנו.

כדי להבין את המגמה צריך לראות את המצב בעולם:

צ'לסי, מועדון הפאר האירופאי המאופיין בקניית שמות מוכחים ביצע השנה אך ורק עסקאות על שחקנים בגילאי נוער, ובסך של כ-20.5 מליון יורו. מנצ'סטר יונייטד אשר לא נוהגים לבצע עסקאות בכסף רב, הוציאו הקיץ כמעט 40 מליון יורו על שחקנים מתחת לגיל 20 ואפילו ריאל מדריד אשר נוהגת לקנות רק שמות מוכחים השקיע הקיץ כ-10 מליון יורו בצעירים מבחוץ.

אך המגמה הזו לא נעצרת ברכש, ולראייה אפשר שוב להשתמש ב"תותחנים" כדוגמא. ביום שלישי בשבוע שעבר שוחק משחק מוקדמות ליגת האלופות בין ארסנל לאודינזה, בו חמישה משחקני ההרכב של ארסנל היו מתחת ל – או בני 20, דוגמא דומה ניתן לקחת מהליגה המקומית שלנו, ממכבי תל אביב.

הקבוצה שבקיץ שעבר דובר רבות על מסע הרכש היקר והנוצץ שלה, אשר לא הביא לתוצאות, עברה מהפכה צעירה לקראת סוף העונה שעברה בהנהגת מוטי איווניר, שחקן העבר של הקבוצה. ולאחר הקיץ הנוכחי ניתן לראות תוצאות למהלך: מתוך 29 שחקני סגל, 12 הם שחקנים מתחת לגיל 20. במשחק מוקדמות הליגה האירופית ששוחק בין מכבי תל אביב לפנאתינייקוס, שותפו שבעה מהם בהרכב הפותח ובחילופים עלה עוד אחד. כמו כן, השחקן המצטיין במשחק היה אחד מה-7 הפותחים, דור מיכה.

ה"מהפיכה הצעירה" הזו מוכיחה עצמה, והשאלה המתבקשת היא למה?

אם לוקחים את התותחנים כדוגמא, אפשר לשער שמדובר בטקטיקה אשר בונים את השחקנים לתוכה, וכך הם יכולים לעבוד כמכונה משומנת מההופעה הראשונה שלהם בקבוצה הבוגרת ואין צורך בתקופת ההסתגלות להרכב. לעומת זאת אפשר לקחת את הדוגמא של ברצלונה או מכבי תל אביב, שהיא יותר מבנייה לטקטיקה וסגנון משחק. מדובר בזהות שהקבוצה מקנה לנערים אשר גדלים בה, כך נוצרת הזדהות יותר עמוקה עם הקבוצה, דבר אשר באופן כמעט אוטומאטי מקנה מוטיבציה גדולה יותר לשחקנים.
התוצאות של המהפיכה העולמית שהצעירים האלה עושים נראות כבר עכשיו: ארסנל היא קבוצת צמרת בליגה האנגלית כבר מעל עשור, ובמשך 14 עונות ברצף היא מעפילה לשלב הבתים של ליגת האלופות. מכבי תל אביב, גם אם רק בתחילת תהליך, מראה ניצוצות: 3-0 על האימפריה היוונית פנאתינייקוס, במשחק מרשים בו היא שלטה לכל אורכו!

עם הצעירים בראש, עתידו של הכדורגל מעולם לא נראה היה כל כך ורוד.