מינוי מאמן נבחרת הכדורגל הלאומית מבוצע על ידי ההתאחדות לכדורגל. מטבע הדברים, נלקחים בחשבון יחסי עבודה, אמון השחקנים, והיכולת להלהיב את הקהל. דגש רב מושם על היכולת להעביר את המינוי בהצלחה במוסדות ההתאחדות. כזכור, ההתאחדות ראתה גאווה רבה בעובדה כי המינוי בוצע ללא התנגדות. נראה שקידום הנבחרת וסיכויי העפלה הם בבחינת מותרות נוכח השיטה הקיימת.
בסיבוב הקודם בחרו לוזון וחלובה באלי גוטמן. בהצלחה רבה, וללא מתנגדים, הם הצליחו להעביר את המינוי במוסדות הרלוונטים. קדמה לכך עבודת שיווק אדירה בעיתונות הספורט, ששוכנעה שגוטמן יוביל את הנבחרת להצלחה, כפי שהוביל את הפועל תל אביב. התבדינו. אין נקודת חיוב אחת לזכותה של הנבחרת בעידן גוטמן, למעט שבירת שיא ההופעות לשחקן נבחרת.
כעת, כחלק מהמסע המתוזמן, מנסים לשכנע אותנו ששוב מדובר במינוי הטוב ביותר. הוקמה ועדת איתור. הוועדה המורכבת מאותם אנשים שבעבר בחרו בגוטמן (לוזון, חלובה, וקמר). עתה, חובשים הם את הכובע של "ועדת איתור", על מנת להכשיר את הבחירה, ולצמצם התדיינות משפטית, כפי שהייתה בעבר. במקביל, צורפו דרור קשטן וצביקה רוזן. בנוסחה מתמטית פשוטה עולה כי שני האחרונים חסרי השפעה על החלטת ועדת האיתור.
החלק המעניין בתהליך, לטעמי, הוא הניסיון לשכנע את הציבור כי אין מועמדים נוספים. זאת, אם נתעלם, שכלל שלא הובאו מועמדים חדשים. נראה כי הניסיון לשווק את הצמד "נימני אוחנה" הוא כדי לסרס את אייל ברקוביץ'. כלומר, יוחלט שבעוד שיש להם רעיונות חדשים, מוטיבציה, היכרות אישית עם שחקנים. אך, עדיין, מאמנים חסרי ניסיון על מנת להוביל את הנבחרת. הסיבות העיקריות להתאמתו של גוטמן לתפקיד מקורן בשקט התעשייתי שהוא מעניק לראשי ההתאחדות לכדורגל.
אבי לוזון
מילים לזכותו של מנהיג.
תכל'ס, הוא אדיר. לוזון מצליח להשליט סדר בגוף הכי רווי פוליטיקה בישראל. בהצלחה רבה הוא נכנס לגוב האריות, מבלי יכולת להציע כלום, והצליח לצאת שבידו הסכם שיווק נפלא, והבטחה של משרד הספורט להזרים תקציבים נוספים לשיפור תשתיות, עמותות אוהדים, ומחלוקת נוער. כל זאת, באווירה שלאחר פרסום דו"ח זליכה.
הוא אף זכה להערכת קדנציה, מבלי לקיים בחירות. בכישרון רב הוא מאגד את מוסדות ההתאחדות, הקבוצות המקצועיות, והמרכזים. כך גם לגבי הקמת ועדת איתור, ושינויי התקנון האחרון המעניק סמכויות תקנוניות למזכירות.
שטרן חלובה
תכל'ס, כמעט ולא ידוע עליו כלום.
עמוד הפייסבוק הנבחרת צריכה קוסם שפועל למינויו של אייל ברקוביץ' כמאמן נבחרת ישראל בכדורגל העלה סרטון מחווה לברקו, כשברקע השיר דמיון חופשי של יצחק קלפטר.
הסרטון למעשה מראה קטעים של ברקוביץ' מיציע העיתונות, וכשחקן בנבחרת ישראל, והרבה תגובות מבואסות משהו של מאמני נבחרת ישראל בעבר, כמו שלמה שרף, אברם גרנט, וגם אלי גוטמן.
אז מה דעתכם? הנבחרת צריכה קוסם?
חבר הכנסת אחמד טיבי עלה לשידור בתכנית של אופירה אסייג ואייל ברקוביץ' ברדיו תל אביב, והעניינים התחממו קצת (הרבה).
טיבי נכנס לעימות חריף ביותר עם אייל ברקוביץ על רקע הרמת הדגל הפלסטיני ע"י אוהדי בני סכנין במשחק הקבוצה מול בית"ר ירושלים. הדיון היה יחסית רגוע עד שברקוביץ' אמר שאין לו בעיה עם קריאות מוות לערבים של אוהדי בית"ר ירושלים, ואז טיבי קיבל את הקריזה.
הקשיבו:
הנבחרת ספרה עוד כישלון להעפיל לטורניר גדול, כשסיימה את מוקדמות יורו 2012 בניצחון "מתוק" על מלטה המסכנה.
במדינה של 8 מיליון מאמנים, כבר התחילו לחפש את האשמים אחרי ההפסד נגד יוון. חלק טוענים שאבי לוזון אשם, חלק טוענים שהשחקנים אשמים, חלק מאשימים את התקשורת (בעיקר פרננדז), אבל הרוב הרגיל מאשים את המאמן באי ההצלחה של הנבחרת.
קודם כל, מי שהשלה את עצמו שהנבחרת שלנו יותר טובה מקרואטיה ויוון, יכול להמשיך "לחיות בסרט". עוד לפני תחילת הקמפיין, היה ברור שמבחינת סגל אנחנו שווים מקום 3 בבית. הרי ליאור רפאלוב לא מתקרב לרמה של ניניס הכישרוני, ולוקה מודריץ' היה צריך להוות בורג מרכזי בצ'לסי, בעוד שליוסי בניון אין מקום בסגל, והאחרון עבר לארסנל כדי לראות מעט דשא העונה.
אני מסכים עם ההצהרות של אבי לוזון (שלפי דעתי יו"ר לא רע בכלל), צריך להאמין בנבחרת, אחרת היא בחיים לא תצליח. אבל אחרי עוד קמפיין מאכזב, יהיה כבר קשה לקנות את תמיכת הקהל, במיוחד שפורטוגל ורוסיה המאיימות מחכות בהמשך הדרך.
ההחלטה החכמה והאמיצה להעביר את משחקי הנבחרת מרמת גן הקודר לבלומפילד הביתי והמצומצם היא לטובתו של אבי לוזון בלבד, שכמעט ולא זכה לקרדיט על כך מהתקשורת ומהקהל.
אבל בדבר משמעותי אחד אבי לוזון טעה – במינוי המאמן. זה לא שפרננדז מאמן גרוע, הוא פשוט לא מתאים, ולכך אחראית "הועדה לבחירת המאמן לנבחרת" המגוחכת, שאותה בנתה ההתאחדות לכדורגל.
נבחרת בנויה מאוסף השחקנים הכי טובים של מהמדינה, והמאמן צריך להפוך אותם מאוסף שחקנים לנבחרת. לשם כך, הוא צריך להכיר במיוחד את האופי. מי יכול לשחק עם מי, מי חבר של מי, לדעת את עבר השחקנים.
אני כמעט בטוח שפרננדז לא יודע שאיתי שכטר ישב במעצר בשבדיה, שליאור רפאלוב סובל מירידות תכופות מדי בכושר, שגילי ורמוט נעלם במעמדים גדולים ורמי גרשון עד לפני שלוש שנים היה בראשל"צ מהליגה הארצית.
לצערי, אין עדיין מאמן זר ברמה סבירה שמכיר את האופי של כל שחקני הסגל הרחב של הנבחרת, ולכן האופציה היחידה היא מאמן ישראלי.
חזרה לפרננדז, נכון שהוא לא מוריניו, הצבת השחקנים שלו מעוררת מחלוקת (אלרואי כהן מגן ימני?!?) והוא מתעקש לריב עם התקשורת בכל מסיבת עיתונאים, אבל בכל זאת ראינו כמה משחקים טובים מהנבחרת.
אם פרננדז היה מכיר את אופי השחקנים ועברם, הוא היה יכול להרכיב נבחרת שתתמודד היטב עם הלחצים והכישלונות במשחקים המכריעים נגד הנבחרות הגדולות (לא נעים כשכל המדינה יושבת על הראש שלך), ואולי הסוכריה על מקל הייתה הופכת לאייקון לאומי.
לגבי הקמפיין הבא, הייתי שמח לראות את אברם גרנט חוזר לעמוד על הקווים ברמת גן, מה שכנראה לא יקרה. גם אלי גוטמן ביחד עם אייל ברקוביץ' (צמד המפויסים), שייתן את נשמתו עבור הנבחרת, יכול להוות מתכון מצליח. כמו בעונת הדאבל של הפועל ת"א, אז גוטמן היה אחראי על הפן המקצועי ויוסי אבוקסיס על המנטלי.
הפסד שהוציא שוב את כל ה"טוב" של התקשורת הישראלית, הוציא בעצם את מה שכולם רצו שיצא.
למען ההגינות אני חייב לספר שמאז ה 5:0 על אוסטריה (הייתי ילד) הנבחרת לא ריגשה אותי או גרמה לי להיות מרותק למסך בזמן משחק, אבל דווקא אחרי ההפסד הזה עלו לי מספר תובנות לגבי המותג הזה שנקרא נבחרת ישראל בכדורגל.
מהבחינה הניהולית, המצב ממש לא טוב, רגע לפני משחק נבחרת קריטי ואין שום שיווק למשחק, ואם לא עיתוני הספורט או ערוצי הספורט מי היה יודע שיש משחק? מי? הנהלת ההתאחדות מתנהגת כמו הממשלה, מנסים "להאכיל" את אוהדי הספורט בישראל בכל מיני אימרות חסרות בסיס ואמת ואולי בעיקר כדי לשכנע את עצמם שהמצב לא באמת רע. אחרי הכל, זאת הנבחרת של הליגה ה 6 בטיבה באירופה. ולזה עוד נחזור.
מבחינה מקצועית המצב אפילו רע יותר. כנראה שבישראל לא הבינו שלעמדת המאמן בנבחרת אין שום חשיבות מעבר למוטיבציה. כך זה עובד בכל העולם. השחקנים מגיעים לנבחרת לימים ספורים לאימונים, להתוות דרך ושיטה זה לא המקום. במועדונים שבהם יש אימונים יום יום זה נכון, בנבחרת לא. ועל כן כל מאמני הנבחרת שהגיעו כתוצאה מהישגים של קבוצות כשלו ברמה מזעזעת.
דור הנבחרת שיש לנו עכשיו לא טוב יותר משום דור אחר, גם מבחינת תוצאות וגם מבחינת כישרון. אבל הם הדור עם הסוכנים הטובים ביותר. אין לנו חלוץ כמו מזרחי או קשר כמו אייל ברקוביץ' או אלון חזן. אפילו לא חלוץ ברמה של רונן חרזי.
יוסי בניון הוא ללא ספק הישראלי המצליח ביותר באירופה אך לא הטוב ביותר שהיה לנו כשחקן אשר נותן ומוביל את הנבחרת. גם לא ערן זהבי, בירם כיאל, ביברס נאתכו או אלמוג כהן. טל בן חיים נראה בשנה האחרונה כמו בלם מתוסכל שחלם להיות סטויצ'קוב ומנסה לעשות מעבר ליכולותיו.
בסופו של יום אנחנו מקום 55 בעולם ואולי 25-30 באירופה. אם לוזון רוצה לעשות צעד חכם, הוא צריך שחקן עבר על הקווים (לא משנה אם נמני, ברקו או אוחנה) ולהביא מאמנים מחו"ל שיודעים להתעסק עם ילדים ונוער, כאלו שיקבלו את הסמכות להחליט לגבי עתיד הילדים שלנו, והם אלה שישפרו ויתקנו את כל חולות שיש באגודות ובנבחרות הנוער שלנו.
בסופו של דבר, אם הנוער שלנו לא יתאמנו כמו באירופה ולא ילמדו מאותם אנשים שהפכו את האירופאים
למה שהם היום, הם כנראה לא יגיעו לרמות הגובות של אירופה. כי בארץ שלנו אין מאמנים טובים ברמת הנוער וילדים. אם כבר משלמים סכומים חסרי שחר למאמנים אז שלפחות זה יהיה למען העתיד ולא בשביל איזו הבלחה בבוגרים.
אומרים שהיה פה שמח לפני צ'רלטון. לפני ערוץ הספורט, לייב וגולד. לפני שכדורגל טיפטף עלינו מכל אירופה ובכל פינה.
הייתה לנו ליגה ישראלית. הליגה הלאומית.
והייתה תחנת שידור אחת. ששידרה תוכנית מיתולוגית אחת, ישר לתוך הדמיון..
אהבנו את הגיבורים בלי לראות כל חצק'ון ואגל זיעה, בלי לדעת מה ואת מי הם עשו, באיזו מסיבה.
עוד רגע מתחילה עוד עונה, נצפה בה על גבי אל.סי.די בטכנולוגית אייץ'.די .ואפילו בתלת מימד, אבל בשבת בצהריים כשאף אחד לא רואה נלטף את הסקאלה. ונתגעגע.
לזכר הגעגוע ואולי לכבודו, אנו מגישים לכם את ההרכבים המיתולוגיים וזרזיפי זיכרונות חלקם קולקטיביים חלקם אישיים, זיכרונות שמתחילים בשנות ה80' ונגמרים קצת לפני ההווה .
לכל קבוצה בחרנו 2 הרכבים עם שחקנים מיתולוגיים,
לא בהכרח הכי טובים, לא בהכרח הכי מוכשרים,
אבל שחקנים מראשית שנות ה80' עת האזנו לשירים ושערים
ועד לימינו כשכל מה שנשאר זה עיתון ספורט בשירותים .
אתם מוזמנים להסכים, להתווכח, להתכסח ובעיקר, להגיב.
חיפה,חיפה עיר עם עתיד או הו
שר דיוויד ברוזה
אבל מה לגבי העבר?
חתיכת עבר יש שם
קבוצה שעד 1985 הייתה פחות או יותר כלום
והיום פחות או יותר מכבי ת"א בכדורסל
להלן המועמדים לתואר השוער המיתולוגי:
אבי רן– טוב,זה קל, השוער הכי טוב שהיה כאן? אין לדעת, זה כמו להגיד על ג'ים מוריסון שהוא הזמר הטוב אי פעם, שג'יימס דין הוא שחקן הקולנוע הכי טוב שהיה, המוות במקרה הזה, לא נעים להגיד שירת את המיתולוגיה, אין לדעת כמה טוב הוא היה הופך להיות, אבל את היום הנורא ההוא ביולי, בעוד אני ומשפחתי חוזרים מסוף שבוע בצפון ושומעים בחדשות שאבי רן איננו אי אפשר לשכוח,יש לי צמרמורת כשאני כותב את זה, ואני בכלל אוהד מכבי ת"א בימים ההם, אני חושב שלילות שלמים אחר כך חלמתי על התאונה שלו מבלי שראיתי זאת.
ויקטור צ'אנוב – מפלץ רוסי, לפחות לעונה אחת אטם את השער לחלוטין. מומחה בעצירת פנדלים. גרסת ההארד קור של אובארוב. זוכה בתואר השחקן המכוער בתולדות הכדורגל הישראלי.
גיורא אנטמן – תכל'ס, כי לא נעים. התחיל את הקריירה כשוער ראשון עם רעמת שיער, החזיק בשיא דקות ללא ספיגה של חיפה, שולח לצד האדום של הכביש וחזר משם כמורה לנהיגה ומאמן שוערים, קירח כמו דוד ירח.
ניר דוידוביץ' – כמה אנשים זוכים לביטוי הקרוי על שמם (ותודה למאיר איינשטיין), שוער נפלא שתמיד שנזכור בזכות הטעויות שלו במקרה הטוב או הפציעות שלו במקרה הרע, יש אוהד כדורגל בישראל שלא זוכר את היציאה המטומטמת שלו נגד ספרד? בה כולנו ראינו איך הברך מסתובבת לה.
דודו אוואט– בגלל היריבות עופרה-ירדנה עם דוידוביץ', בגלל הגול ההוא נגד בית"ר בשידור ההוא שעבר מערוץ 2 לערוץ הספורט בגלל אחד הפיגועים, וגם בגלל שאלוהים נגע ואהב אותו, כשהיה בדרך להפועל חיפה ויענקלה קרא לו לשחק בליגת האלופות, לך תדע אם במיורקה היו שומעים עליו אלמלא זה.
להלן המועמדים לתואר שחקני ההגנה המיתולוגיים
איתן אהרוני- בגלל השיער הארוך והמתולתל מאחורה, בגלל שלמרות שאני זוכר אותו משחק מימי שנות ה 80, כבר אז הוא נראה לי יותר מבוגר מאבא שלי (כיום!), וכמובן בגלל לימור שאחרי שבוע ביחד גיליתי שהיא מכירה אותו.
רפי אוסמו הגדול – מה הסיכוי שבאותה קבוצה יהיו שני רפי אוסמו? כנראה שכמו הסיכוי להריח שושנים במפרץ חיפה, אבל בכל זאת הרווחנו כינוי פשוט ואל-מותי, שתמיד יגרום לנו להרהר האם "גדול" זה רק בגלל רפי אוסמו הקטן.
אריק בנאדו – קצת מטריד שאדם שלדעתי לא יכול הביט למטה, קרא לחנות הנעליים שלו "בהונות". סוג של שחקן עם אופי אחר, אהוב שנטש, חזר כשנוא, רק כדי להפוך במו רגליו לאהוב שוב. מסמל יותר מכל את המהפך של אילנה ברקוביץ'. .
ירון פרסלני – סוג של שם שתמיד יזכיר לי את תחילת עידן הכדורגל בחיי .שיחק מ 77 בקבוצה, בעונת האליפות הראשונה כמה מחזורים לפני הסיום נפצע ואפשר לאוסמו הגדול להיכנס להרכב ולא לצאת משם.
בעונה האליפות הבאה חלה בצהבת ורוב העונה לא שיחק, משם כבר לא חזר
אדורם קייסי – גם כי היה תותח, אימתם של אוהדי הפועל ת"א, שחקן שלא נגמר, אם לא היה מופרש היה משחק עד עכשיו . וגם לזכר הבולבול שלו שהציץ בפריים טיים ב"רק בישראל"
ציון מרילי– הגרסה השפויה והאלגנטית למומי מזרחי מבית"ר, מייצג למה פעם חיבבתי את מכבי חיפה (להבדיל מהיום)
אבישי ז'אנו– המגן הבינוני הזה מנתניה כבש שער באולד טראפורד, כמה יכולים בארץ להכניס את זה לרזומה (ע"ע וואליד באדיר)
קוזנצוב– הבלם האגדי של ברה"מ שעד היום רואה את הגב של יניב אברג'יל
אלון חרזי- מודל לחיקוי, גם שחקנים בינוניים יכולים להיות בעלי מס' ההופעות הרב בנבחרת ישראל (נכון לתקופתו), יכול היה להוציא 3 משפטים רצופים בעברית ללא טעות!
משה גלאם– כששיחק בבית"ר נתניה, אף אחד לא הימר שיגיע לחיפה, כששיחק בחיפה אף אחד לא הימר שימצא עצמו בכפר יונה. גם הוא לא. אולי חבל.
להלן המועמדים לתואר שחקני הקישור המיתולוגיים
ברוך ממן- בגלל הקרנות, בגלל התחכום, בגלל שהיה אייל ברקוביץ' רק בלי האגו של ברקו
אברהם אבוקרט- אין שחקנים כמוהו היום, אם הייתי אוהד של מכבי חיפה הוא היה השחקן הנערץ עליי, שקט, לא עושה שום דבר שלא יודע, הפועל השחור של כל 7 החלוצים של שלמה שרף
ניר קלינגר- כמה שחקנים זוכים להיות סמל ב 2 קבוצות שונות (ועוד בלי עין אחת!)
אייל ברקוביץ' – כשמגיע, מגיע, משיכת הביצים של זוהר, ריבים ויריקות עם רביבו. קלאסה של שחקן קלאסה אחרת של בנאדם.
ראובן עטר- האיש חתום על כמה מהשערים הזכורים של הקבוצה והנבחרת, ה 5-0 ההוא נגד מכבי, בגלל התלתלים, בגלל וסילי שתמיד הניף תמונה שלו, בגלל שעד היום הוא אהוב בקרב אוהדי הקבוצה, מסוג האהבה והאמונים ששומרים בקבוצות באנגליה
טל בנין- בעייתי, הוא יותר מזוהה עם היריבה העירונית, מצד שני העונה הטובה בקריירה שלו נתן במכבי חיפה ואת הצעקה של קיוויתי "בנין" בשער שלו נגד רוסיה אני שומע בראש אפילו עכשיו (אבל זה לא פרויקט נבחרת ישראל)
חיים רביבו- כמה אופייני לרביבו הנתון הבא, היה מלך שערים, שחקן השנה, כל שתבקש, אליפות אין לו, לדעתי השחקן הכי מבוזבז בתולדות ישראל וזה למרות ששיחק באירופה ובספרד
רוני לוי– האבוקרט של שנות ה 90, שחקן מעצבן, מלוכלך, נחמד לדעת שגם בתור מאמן נשאר כזה
יוסי בניון- בגלל הגול ההוא נגד מכבי בדקה ה 90, בגלל הצעקה של נדב יעקובי זה לא מתאים אחרי שזה לא רצה להתחלף במשחק נגד הפועל חיפה בגביע (ועל הדרך גמר קריירה למאמן), בגלל שהוא השחקן הכי אירופאי שיצא פה.
וואליד באדיר– בגלל הכאפות מג'ובאני, בגלל הפרצופים הילדותיים, בגלל המהפך שעשה לתלתלים ברגליים השחקן הערבי האולטימטיבי
ג'ובאני רוסו- גם הוא מזוהה יותר עם הפועל חיפה, ובכל זאת את השטויות שלו הוא עשה בעיקר במכבי חיפה ויעידו על כך באדיר, ז'אנו וכל שאר החברים שחוץ מחוטיני הם קיבלו ממנו הכול
יניב קטן- האיש שמסמל יותר מכל את הרע בכדורגל הישראלי, איך שחקן של 90 דקות טובות בקריירה הופך לסמל, מנהיג, בדיוק כמו המדינה, גם בכדורגל נגמרו המנהיגים האמיתיים..
ירון גבעול – כי עם שם כזה, חייב להיכנס.משלים אוטומאטית את איתי מרדכי.
סרגיי קנדאורוב – שוסים ממרחק, גליצ'ים בכל פינה ומכירה ראשונה משמעותית של חיפה לאירופה
חיים סילבס – הכי ישראלי שיש, גול מיתולוגי אחד נגד קבוצה מיתולוגית אחת במשחק ידידות
דניאל בריילובסקי – התלתל, החיוך והמבטא. הבחירה לשחק בנבחרת. והבעיטה באוסטרליה שעד היום אני מחכה שתגלגל קצת יותר שמאלה. ופנימה.
להלן המועמדים לתואר החלוצים המיתולוגיים
זאהי ארמלי – הערבי הכי נחמד בעולם, בגלל שבתור ילד לא שמתי לב שהוא ערבי, זה לא אמר לי כלום, בגלל המבט המיוסר שלו בקלפים, תמיד עם ידיים מאחורי הגב, תמיד חיוך מאולץ ועיניים סובלות. מהשמש.לא מהקיפוח, זה אח"כ. בגלל הבן דוד שלו שתיקן לי את הסובארו פעמיים. בגלל עיתון חדשות (השם יקום דמו) שנתן לנו את הכינוי רמבו, בגלל זוהיר שקרא לו זאהי אל ארמלי
משה סלקטר – ולו רק בגלל שהיה המקופח בחיפה, לזכר סיפורי ה"סלקטר עכשיו שוטר, נתן לי דוח בכרמל", ששמעתי בימי האוניברסיטה שלי.
רוני רוזנטל– בגלל תרגילי פתיחת הרגליים, בגלל כח הפריצה והיה לו גם איזה קטע עם החמצות…יצא מההרכב רק כי מצא לו חיים נפלאים באנגליה ובגלל שגם היום בגיל 40+ עדיין מושך את שערותיו לאחור בג'ל
אלון מזרחי – מה היינו עושים בלי הסיבוב שלו בחיפה? ספרים שלמים לא היו נכתבים.
עופר מזרחי– בגלל הגול ההוא, בגמר ההוא,ההוא.גם בגלל הפציעות.
איגביני יעקובו – כמו רוזנטל, רק מדויק ושחור.
איתי מרדכי – בגלל שפתח עונה עם 6 שערים בארבעה משחקים, עשו לו קליפ שערים במשחק השבת לצלילי "ריקוד המכונה", בתמורה, לא הבקיע עד סוף העונה
עופר שטרית – הילד מלוד שעשה את זה
לאחר מחשבה רבה, להלן ההרכב הראשון שנבחר על ידינו כהרכב המיתלוגי של מכבי חיפה:
הרכב ראשון
אבי רן, אהרוני, בנאדו, אוסמו הגדול, מרילי, קנדאורוב, עטר, ברקוביץ',בניון, ארמלי, אלון מזרחי
הרכב שני
צ'אנוב, חרזי, פרסלני, קייסי, גלאם, אבוקרט, ממן, בנין, רביבו, רוזנטל, יעקובו
*השתתף בכתיבת הטור – ארז שמילוביץ'