בלי מזוודה, בלי יותר מדי בגדים בתיק ובלי הרבה סבלנות – העתקתי את עצמי לקפריסין לפחות מ-24 שעות.
הרבה שאלו אותי מה העניין, מה פשר הנסיעה הקצרה וממה כל ההתרגשות. מיותר לציין שכל מי ששאל זאת לא באמת מכיר אותי, כי מי שכן, יודע את התשובה. נסעתי לקוויקי זריז עם אהובתי האחת והיחידה – ברצלונה.
ביום ההגרלה של שלב הבתים בליגת האלופות הייתי עסוקה מדי בתפילות ותחנונים לאלוקי הכדורגל, מבקשת בכל לשון של בקשה שלא נפגוש את גווארדיולה והגרמנים (למרות הגעגועים הרבים למאמן העבר), לפחות לא בשלב הזה. אז התפילות עבדו, קיבלנו את אייאקס ופריז כמובן, ועבדו כפליים כשחברי ברצלונה הוגרלו מול אפואל ניקוסיה, שהייתה הפתעה ששימחה משתי סיבות: הראשונה, מדובר בקבוצה שיחסית יהיה קל לעבור (כנראה שלא צפיתי מראש את 'בונקר החיים הקשים' שחיכה לנו במפגש הראשון בקאמפ נואו) והכי חשוב – קבוצה קל"ב.
מסי, סוארז, צ'אבי והחברים יעלו על מטוס ויעשו שוב את כל הדרך לכאן. טוב, לא ממש לכאן, אבל אחרי שטסתי בשבילם כמה שעות טובות, 40 דק' טיסה זה לא מה שיעצור אותי.
לי ולחבריי האוהדים מהגרעין הקשה בארץ זה היה ברור, אנחנו נסע ונייצג בכבוד את צבעי הבלאוגרנה מול הקהל הקפריסאי המטורף, ועשינו זאת. כשהבנתי שנהיה קבוצה לא מבוטלת של אנשים, החלטתי להרים את הכפפה ואת המצלמה הקטנה שבידי, ולתעד ולסקר את המסע המיוחד ואת כל החוויה האדירה הזו.
כשהגעתי לשדה גיליתי שהמקום מוצף צבעי כחול אדום ואורו עיניי מאושר. סוף-סוף אני לא המשוגעת היחידה בין שפויים, ומוקפת אנשים שחולקים את אותו הטירוף כמוני.
חוץ מאיתנו, הצטרפו אלינו גם החבר'ה מ'כנפיים של קרמבו' – תנועה של ילדים ונוער עם צרכים מיוחדים – יוזמה מבורכת של צ'ק אין טורס בשיתוף עם בארסה מאניה-הבית של אוהדי ברצלונה בישראל – בראשותו של שי פל – ארגון בו אני כ"כ גאה לקחת חלק כבר כמה שנים. הילדים מ'כנפיים של קרמבו' הולבשו בחולצות שהכנו להם מבעוד מועד עם סמלי וצבעי הקבוצה ולא יכלו להסתיר את ההתרגשות. האמת, גם אנחנו לא.
אז כמובן שכבר התחלנו לתרגל את השירים ולחייך למצלמות ולפלאשים שזהרו מכל עבר –במטוס עצמו, באוטובוס שהוביל אותנו לשדה הקפריסאי, בצ'ק-אין, בצ'ק-אווט, בדרך לקניון הגדול של ניקוסיה וכמובן בקניון עצמו – שכוסה דגלים וצעיפים של הקבוצה המתארחת שגרמה לנו לעזוב ולקחת חופש מהכל באמצע השבוע, כאילו שחוץ מהשיא של מסי שעומד להישבר אין עוד צרות בעולם.
אז בסופו של דבר, אחרי הרבה דחיפות בכניסה לאצטדיון (מלוות בשירת האהדה שלנו שלא פסקה לרגע), נכנסנו בדיוק כשהחל האימון של השחקנים על המגרש ופילסנו את דרכנו למושבים. זו לא פעם ראשונה שאני רואה אותם, אבל זה לא יאומן איך זה מצליח תמיד לרגש אותי מחדש, לא הפסקתי לחייך כמו ילד שנכנס לחנות הצעצועים הכי גדולה בעירו, ניגש למדף ובוחר את המשחק האהוב עליו. אז אני בחרתי, לחצתי PLAY, ונהנתי מכל רגע.
היה קר, אבל השירה והקפיצות חיממו אותנו פיזית ומנטלית. האוהדים של קפריסין פיזרו אבוקות, אנחנו פיזרנו את השלט הענקי של הפנייה הישראלית של ברצלונה והתחיל הטירוף.
מאוד נחמד מצד לואיס סוארז לחכות בסבלנות ולהמתין עד שאגיע לצפות בו אישית, ורק אז לכבוש את שער הבכורה שלו במדי ברצלונה. שמחתי בשבילו ובשבילי, סימנתי וי על הסטוריה אחת, אבל אז מסי החליט שזה לא מספיק בשבילי. הוא כבש שלושער ושבר שיא נוסף (בשבוע) מול עיני המשתאות, והפך לשחקן עם הכי הרבה שערים בליגת האלופות. מה כבר לא נאמר עליו? כל מה שאוסיף על החייזר בן ה-27 יהיה מיותר, נותר לי רק להודות שאני כאן כדי לצפות בתופעה הזו, אם זה בבית בספה, בבר הומה אדם או במציאות באצטדיון קטן בקפריסין.
ברצלונה ניצחה 4-0 והחזירה אותנו עדיין שרים ושמחים כל הדרך הביתה. לחלוטין היה שווה כל רגע וכל שקל, הם הגיעו עד אלי, מילאו אותי באושר ב-90 דק' שמספיק בשביל שבוע שלם, ואני הגעתי הביתה לפנות בוקר שיכורה ולא מיין, מלאת אדרנלין ובודקת ביומנים מתי כבר תהיה הפעם הבאה שניפגש – אני, ליאו והחבר'ה. כמובן שכל רגע וכל דקה תועדו והוסרטו במצלמה שלי, ואפילו אני כבר מחכה לתוצאה שאולי תמחיש את הרגעים מלאי הקסם שבמילים קשה לתארם.
תודה לך קפריסין שעלית בהגרלה, תודה לכם חבריי האוהדים שהפכתם את הכל ליותר מרגש ומצחיק ותודה לקבוצת חיי, שאחראית לכל הסיפוקים ולכל הרגעים הכי משמחים שהיו לי.
יומן המסע-בקרוב.
