תגית: ספורט

הסרטון שתראו למטה הוא לא מרגש, לא מעורר השראה, ואפילו לא גולאסו. הוא פשוט מצחיק. מאוד מאוד מצחיק.

מאמן כדורגל ניסה לתפוס כדור שעף החוצה, אבל כנראה שהקואורדינציה שלו היא לא הכי טבוה בעולם. כשהוא ניסה לתפוס את הכדור, הוא פיספס אותו לגמרי והכדור נחת לו ישר על הראש וקיפץ לו למקום אחר.

אבל המאמן בעל התושיה לא ויתר, הוא החליט שהוא יחזיר את הכדור למגרש. אז הוא רדף אחרי הכדור, וכשהוא ניסה להחזיר אותו, הוא הביא גליץ' רציני על הדשא.

נו טוב, לפחות הוא ניסה. צפו בקטע הקומי:

קליק על הלייק ותקבלו את כל העדכונים היישר לפייסבוק שלכם

קמפיין חדש בא עלינו לטובה. הפעם מוקדמות מונדיאל 2014 שייערך בארץ הסמבה – ברזיל! אבל לפני שנכנס למי צריך להיות בנבחרת ומי לא צריך אפילו להיות מוזמן ע"י המאמן הלאומי גוטמן, הכנתי רשימה קטנה ואפילו חשובה על הפלופים והשחקנים הכי אוברייטד שידעה הליגה/הנבחרת לדורותיה!

הליגה המקומית שלנו, או כפי שנקראת בפי לוזון "השישית באירופה" תמיד ידעה להוציא שחקנים טובים לרחבי אירופה, אך חלקם נשארו פה בליגת העל שלנו. מה לעשות שחלק מהכוכבים שנשארו בארץ ואפילו הגיעו לנבחרת זוכים אולי לכבוד גדול מדי, כזה שלא היו מקבלים באף ליגה אחרת. הכתבה הראשונה בסדרה תסקר הפעם את השוער ושחקני ההגנה על טהרת הכחול-לבן שזכו לכינוי "פלופ" או "אוברייטד" בכדורגל הישראלי.

שוער:

בדרך כלל ובעיקר בעשור האחרון לנבחרת הישראלית היה שוער משכמו ומעלה, אך מה לעשות שלא תמיד הבחירות היו הכי טובות. אחד השוערים הכי אוברייטד מאז ומעולם הוא תום אלמדון. אני יודע, תמיד יש כאלו שיגידו שיכל להיות לו עתיד טוב יותר. הבחור שוער גדול, אך מה לעשות כנראה שחשב ששמו ילך לפניו ויפתח לו דלתות, כשראה אלמדון כי השם לא תמיד עוזר, הוא מצא את עצמו מתגלגל בין קבוצות הליגה הלאומית. כשהגיע לקבוצות – נצרת עילית, אחי נצרת וגם להכח ר"ג. כיום אלמדון בגיל 28 אך עדיין מתפקד כשוער שני – העונה בכתום של בני יהודה.

הגנה:

מגן ימני – כנראה שלא יהיה עוררין על הנבחר הפעם – אייל משומר. המגן הימני הנמרץ של מכבי חיפה פותח עונה שישית בירוק של הכרמל אך עדיין יש מספר רב של אוהדים וכמה פרשנים שתוהים איך הגיע כל כך רחוק. נדמה לפעמים שמשומר בכלל לא קשור למשחק, לא סוגר את האגף, לא יודע להגביה כדור תוך כדי תנועה, בקיצור כל מה שמגן ימני צריך לדעת לעשות, משומר לא עושה. למגן נספרו עד כה 4 הופעות במדי הנבחרת.

מגן שמאלי – ללא עוררין ואפילו בלי לשאול – יואב זיו. המגן השמאלי שעבר הרבה תהפוכות כמו גם קבוצות ברחבי ישראל משחק על אחת המשבצות הכי קשות ובעייתיות שהיו לשחקן הישראלי. עברו מספר שנים לא מבוטל מאז שנהננו מהפירות של משה גלאם ונג'ואן גרייב שליהטטו ושרפו את הקו השמאלי בהגנת הנבחרת. זיו ששיחק במכבי והפועל חיפה, בית"ר ירושלים ואפילו לוקרן בליגה הבלגית, מתחיל עונה שלישית במדים הצהובים של מכבי ת"א. למגן נספרו עד כה 29 הופעות במדי הנבחרת.

בלמים – הראשון שנבחר לתואר הלא סימפטי הוא הבלם החדש של הפועל תל אביב ואקס בית"ר ירושלים, תומר בן יוסף. בינינו, בן יוסף הוא בן אדם נחמד ודי סימפטי, אבל בלם מוביל הוא לא. הבלם שהשלים מעבר ממש לא מזמן לאחת היריבות הקשות של בית"ר בליגה, עזב אותה לאחר 7 שנים במדים עם המנורה. עצם העובדה שהשלים סך הכל 123 משחקים רשמיים במדי הירושלמים אומרת הכל. הבלם שהגיע בקול תרועה בזמנו לירושלים, לא שיחק יותר מדי, גם בגלל פציעות חוזרות ונשנות וגם בגלל היותו לא מספיק טוב. יהיה מעניין לראות מה תהיה התרומה שלו לאדומים מוולפסון. לבלם נספרו עד כה 7 הופעות במדי הנבחרת.

הבלם השני ברשימה והאחרון לטור הנוכחי, הוא הבלם הצהוב – אבי סטרול. למרות היותי אוהד הצהובים אני עדיין לא חושב שאבי סטרול הוא אחד הבלמים הכי טובים שהיו פה. סטרול שחקן אינטליגנט ויודע לקרוא משחק אך לצערי בו בזמן גם איטי והסגירה שלו לא פעם לוקה בחסר ולכן לא הצליח להגיע לגבהים האמיתיים שאולי היה ראוי להם במידה והיה משקיע את האקסטרה שהיה חסר לו.

סגרנו את הרשימה הראשונה להפעם. יש לכם פלופים או אוברייטדים ישראלים משלכם?? טקבקו לנו!

קליק על הלייק ותקבלו את כל העדכונים היישר לפייסבוק שלכם

אני אוהב לראות סרטים, הרבה סרטים. לא תמיד יש זמן (יותר מדי שידורי ספורט – בעצם…אין דבר כזה יותר מדי שידורי ספורט), אבל לפעמים אני מוצא שעתיים פנויות ונרגע עם סרט טוב, פופקורן וקולה (כי אי אפשר לאכול פופקורן ולא לשתות קולה).

קומדיות, אקשן, דרמה, אימה – אני אוהב כמעט כל ז'אנר, אבל בעיקר אני אוהב לראות סרטי ספורט. סרטי ספורט טובים. אבל יש לי הרגשה שבשנים האחרונות פשוט לא עושים יותר סרטי ספורט טובים. מדי פעם יוצא סרט ספורט אבל הוא Over Made – זאת אומרת, מנסים לעשות אותו יותר מדי בומבסטי ומפספסים את הפואנטה. את היופי של הספורט.

אז מכיוון שאני כל כך אוהב לראות סרטי ספורט, החלטתי לדרג בשבילכם את הטופ 10 של סרטי הספורט (שאני ראיתי) של כל הזמנים.

אז קבלו את הדירוג:

The Natural .10 – אחד מסרטי הבייסבול הטובים שנעשו. רוברט רדפורד מגלם שחקן בייסבול ממוצע, שמשום מקום מגיע לרמות הכי טובות עם כישרון נדיר במיוחד. (1984)

9. יום ראשון הגדול – Any Given Sunday – סרט עוצמתי של אוליבר סטון. מסופר על מאמן פוטבול (אל פאצ'ינו) שחברו הטוב נפטר והוריש את ניהול הקבוצה לביתו (קמרון דיאז) שאותה מעניין רק המצב הכלכלי של הקבוצה. המצב הגרוע נעלם כאשר שחקן רוקי אותו מגלם ג'יימי פוקס מתחיל לפרוח, אבל דווקא אז מתחילות שוב הצרות, בגלל האישיות הבעייתית של ווילי בימן (ג'יימי פוקס). (1999)

Blue Chips .8 – אני חושב שהסרט הזה נמצא בטופ 10 שלי רק בגלל שאקיל אוניל שהוא אחד משחקני הכדורסל האהובים עלי (וגם שחקן קולנוע לא רע – להוציא את שאזאם). סרט כדורסל כייפי וקליל. סיפור מכללות קלאסי של גיוס שחקנים שלא ע"פ החוק, מאמן/מחנך בעייתי וכו'…אתם כבר מכירים את הז'אנר.  (1994)

Rebound: The Legend Of Earl "The Goat" Manigault .7– סרט מרגש על חייו של ארל מניגולט – שחקן כדורסל רחוב שגדל בהארלם. היה אחד משחקני התיכון הגדולים בארה"ב, אבל פנייה לסמים הובילה אותו לכלא, לאחר שיצא מהכלא הקדיש את חייו לקהילה הצעירה של הארלם. למניגולט יצא לשחק במגרשים של ניו יורק עם כמה מהשחקנים הגדולים שנולדו (קארים עבדול ג'באר, ארל מונרו). את מניגולט משחק דון צ'ידל. (1996)

Hoosiers .6 – סיפור אמריקאי קלאסי. מאמן בעייתי, קבוצת תיכון קטנה מאינדיאנה שמגיעה משום מקום כדי להיות מתמודדת על האליפות הארצית. סרט מרגש ומצוין. עם ג'ין האקמן, ודניס הופר. (1986)

5. רוקי – Rocky – מי לא מכיר את רוקי של סילבסטר סטלון? כל מילה מיותר. סרט קלאסי.  (1976)

He Got Game .4 – סרטו המעולה של ספייק לי. סיפורו של אב שצריך לשכנע את בנו הכדורסלן לשחק בקולג' ספציפי על מנת שהוא יקבל קיצור בעונשו, וישב פחות זמן בכלא. עם דנזל וושינגטון וריי אלן. (1998)

3. ג'רי מקגוויר – Jerry Maguire – קלאסיקה של הבמאי קמרון קרואו. טום קרוז משחק סוכן שחקנים, אשר מתפטר מסוכנות גדולה, ומנסה למשוך אליו שחקנים שיחתמו איתו, ולבסוף מוצא את עצמו משקיע את כל זמנו בשחקן פוטבול (קובה גודינג ג'וניור – שזכה באוסקר על התפקיד). סרט מצחיק, מרגש, ופשוט מעולה.  (1996

2. השור הזועם – Raging Bull – סרטו הנפלא של מרטין סקורסזה. רוברט דה נירו מגלם את ג'ייק למוטה – מתאגרף, שההרס העצמי שלו מוביל אותו לפסגה המקצועית, אבל לשפל בחייו הפרטיים. הסרט מבוסס על חייו האמיתיים של למוטה. (1980)

1. שדה החלומות – Field Of Dreams  – כן כן, אני יודע מה תגידו. סרט אמריקאי קיצ'י ומשעמם. אבל מה לעשות? סרט פשוט ענק, שאני מסוגל לראות שוב ושוב. קווין קוסטנר מגלם חקלאי ששומע קולות אשר אומרים לו לבנות מגרש בייסבול ומישהו יגיע. ואכן, מישהו באמת הגיע. המגרש אגב, אמיתי וקיים במדינת איווה שבארה"ב, והוא אטרקציית תיירות גדולה מאוד במדינה. (1989)

אז זהו, זה הטופ 10 שלי לגבי סרטי הספורט. כמובן שהוא מבוסס על סרטים שראיתי. שמעתי שאומרים ש – Moneyball הוא סרט מעולה, אבל לצערי עוד לא יצא לי לראותו.

אהה, כמובן שיש עוד כמה סרטים שלא מצאו מקום של כבוד ברשימה, אבל ניתן להם את הכבוד המגיע להם ונציין אותם בכל זאת.

• White Men Can't Jump – סרט משעשע על כדורסל רחוב
• Remember The Titans – סרט קיצ'י (סיפור אמיתי) למדי על קבוצת פוטבול תיכוניים אשר בפעם הראשונה משחקים בה שחקנים שחורים וגם לבנים. סרט לא רע, שלא תבינו לא נכון. אבל הקיצ'יות גומרת אותו.

 כמובן שיש מספר סרטי ספורט ישראלים, אבל עם כל הכבוד, לא מגיע להם להיות ברשימה (אני גם לא חובב גדול של סרטים ישראלים). אבל נציין אותם בכל זאת. אז כמובן שיש את מלך הסלים עם דובי גל, ואת הסרט אזרח אמריקאי, על שחקן כדורסל זר בישראל.

מסכימים? חושבים שהדירוג שלי גרוע? אשמח לתגובות ולדירוג עשרת סרטי הספורט האהובים עליכם.

הוא חיכה בפינה, אחרי שעזב וחזר, האמין כל הדרך שהתואר הזה הוא אפשרי. רן בן שמעון עשה היסטוריה, עם כל הכבוד לשחקנים ולאיזי, התואר הזה הוא של רן, הבנאדם שבנה את קריית שמונה לקבוצה מסודרת ומחוברת להפליא. לא עוד מאמן שסתם צועק על השחקנים שלו, לא עוד מאמן שמקבל חומר שחקנים בנוי ופשוט מוביל אותו לתואר, אלא בנאדם שמתחיל מאפס, מהליגה השנייה, בונה קבוצה, מנצל את מצב הליגה העונה ועושה את זה.

לא, אני לא הולך להרחיב יותר מדי בנושא, לא הולך יותר מדי לבלבל את המוח על כמה שהאליפות הזאת יפה ונחמדה, די, מינואר כבר היה ידוע, הליגה פה ויתרה ממזמן על התואר וקריית שמונה הייתה שם. יש לפעמים שנים אפורות בכדורגל, והשנה הזאת היא אחת מהן. אל תבינו אותי לא נכון, זה לא חוסר פרגון או כל דבר אחר שקשור לקריית שמונה, ההיפך, פשוט העונה לא כאן ממש כדורגל, רוב קבוצות הליגה היו עסוקות בנסיעות לבית הדין. כמו שאמרתי כבר בעבר, זה לא שקריית שמונה בלתי ניתנת לעצירה, פשוט אין אף אחת שתעצור אותה.

אני מתקרב לנושא המרכזי בכתבה, אז שימו לב. העונה קרו הרבה דברים, יותר מדי, שאפשרו לכל זה לקרות. עונה כזאת משוגעת יכולה לקרות רק כשכל כך הרבה גורמים מתחברים יחד. אז בואו נתחיל, בואו ונספר את סיפורה של הליגה הזאת בחלקים קצרים. זאת הייתה העונה שהייתה, וכן אפשר להתחיל לסכם אותה כבר עכשיו, כי בינינו, זה לא ממש משנה מי תסיים בתור סגנית, ומי תרד, לוזון עושה מה שבא לו והכדורגל נהיה די משעמם.

עונה שבה אלי טביב מבזה את עצמו והקהל פשוט מבזה את כל השאר, לא מגיע להפועל אליפות! ועל כל ההתפרעות שלהם בדרבי שיפסיקו לבקש רחמים כי העונש היה הולם.

העונה הזאת נחתמת לה גם עם יורדת אחת שכבר בתחילת העונה רשמו לה על המצח ״ליגה לאומית״, והאמת שלא היו לה יותר מדי סיבות להמשיך לשחק, פשוט לנסות ולנצח כמה שיותר משחקים, ובינינו, היו להפועל פתח תקווה משחקים ענקיים העונה, של שערים משוגעים ומלחמה בלתי רגילה, מגיע לה להשאר בליגה! אבל מה נעשה, 9 נקודות זה פשוט יותר מדי…

עונה שבה הקהל של בית״ר ירושלים עושה הכל לא נכון, ופתאום הכל כן נכון, והירושלמים רצים בין דיון לדיון, בלי מושג מתי קונים את בית״ר או מתי מפרקים אותה. אף אחד עוד לא יודע מה הולך באמת בבית וגן, ואסור גם לשכוח שכל שנה מחדש הם עומדים בפני פירוק.

שנה משוגעת שבה מכבי חיפה נראית כמו כמו קבוצה בלי רצון לשחק, ערימה של כישרונות (יותר מדי מהם, 30! ) שפשוט לא משתלבים יחד ובמיוחד שהמאמן לא מצליח בשום טקטיקה או מהלך לבנות יציבות.

עונה שבה שתי הקבוצות הכי לא מעניינות היסטורית – מכבי פתח תקווה והפועל חיפה – גורמות לאחת התגרות המגעילות ביותר בתולדות הכדורגל הישראלי ויוצרות יריבות ״היסטורית״ ו״היסטרית״ לליגה הלאומית. סתם שתדעו לידע הכללי, להפועל חיפה יש אליפות אחת ושלוש גביעי מדינה בזמן שללוזונים יש 2 גביעים ואפילו לא אליפות אחת, לזה אני קורא משעממות! ומילה קטנה על העונש, אם שתי הקבוצות לא מקבלות עונש של הפחתת נקודות, שיחזירו לפתח תקווה והאדומים מתל אביב את הנקודות, כי זה פשוט יהיה בזיון.

שנה שבה לרובנו לא היה מושג מי באמת משחק בהפועל עכו, רמה״ש או ראשל״צ, כי בסופו של דבר שמות הערים הללו נקשרים יותר עם כדורסל, כדוריד או אירועים אחרים בחדשות מאשר כדורגל.

שנה שבה מכבי תל אביב… צריך להרחיב? כי אני יכול לשיר מה נשתנה על מכבי כבר 8-9 שנים ועדיין להגיע לאותן מסקנות שכלום לא השתנה.

חצי עונה שבה מ.ס אשדוד נראית כמו מכונה משומנת של כישרונות ויכולת שפשוט לא רוצה לעצור, ובחצי עונה שאחרי "הדולפינים" פשוט נראים כמו בכל עונה אחרת שלהם, לא יציבים, או בקיצור, אמצע טבלה.

עונה שבה מכבי נתניה חוזרת קצת לכותרות ומגיעה בסופו של דבר לפלייאוף העליון, כי מה לעשות, באמת, אחרי על הבלאגן, אחרי כל העזיבות, הסגנות לבית"ר בתקופת גאידמק, אני יכול להגיד רק משהו אחד, ראובן עטר הוא פשוט מאמן גדול, ומגיע לו לאמן בחיפה.

עונה משוגעת שבה באר שבע בתמונת הירידה מהרגעים הראשונים ובני סכנין פשוט רואה צמרת כמו בעונה ההיא עם אלישע לוי וקולמה. מוזר קצת, לא?

ולסיכום, יותר מדי דברים קרו העונה, הרבה קבוצות לא התחברו, הרבה שחקנים לא הביאו את המקסימום שלהם, והקבוצות הקטנות יותר חגגו על זה, אבל האמת זאת עונה שבה לא היו קטנות ולא היו גדולות, כי רוב השחקנים ה"טובים"(יחסית…) שהיו כאן בקיץ האחרון עזבו ליבשת הישנה (אל תשכחו שאנחנו לא אירופה, אנחנו באסיה, אף פעם לא היינו חלק מאירופה) כדי לחפש את עצמם, ובסוף הם גם יחזרו עם התואר ליגיונר ויקבלו משכורת גבוהה פי 3 ממה שקיבלו, צעד כלכלי ומשתלם ביותר במדינה שבה כולם מחפשים כסף והנחות.

איך הופכת תוך מספר שנים בודדות אלופה של 7 שנים ברציפות באחת הליגות המעניינות באירופה, לקבוצה שבקושי מצליחה לאיים על המקום שמוביל לליגת האלופות בליגה המקומית?

ליון היא אחת הקבוצות המעניינות של הליגה הצרפתית, אחת האימפריות בצרפת במיוחד בשנים האחרונות, אבל אימפריה שכנראה איבדה את תור הזהב שלה. שבע שנים הטובות שלה כבר נגמרו ועכשיו היא חווה את שבע השנים הרעות. מצד אחד קשה להסביר את הנפילה התהומית של ליון. עם השנים חלק גדול מהכוכבים עזבו את המועדון, אך עדיין משחקים בו מספר כוכבים ברמה עולמית ברוב העמדות על המגרש, אז איך לעזאזל הפאזל התפרק לחתיכות ולגורמים?

מועדון הכדורגל של ליון הוקם ב-1950, ליון הקבוצה ממרכז צרפת מעולם לא נחשבה לשם גדול בליגה. למועדון היו פה ושם הבלחות של זכיות בגביע הצרפתי אך מעולם לא היה שגור בפיהם של שחקנים ומאמנים מהטופ האירופאי. רצף האליפויות האדיר שהתחיל משנת 2002 והמשיך עד לשנת 2008 וכלל בנוסף גם את רצף הזכיות בסופר-קאפ הצרפתי באותן השנים, לווה בזכייה בגביע הצרפתי ב-2008 העלה את מניותיה של ליון על המפה הראשית באירופה בדמותה של ליגת האלופות. עוד יותר עשתה והגדילה הקבוצה כשהעפילה לשלב חצי הגמר בעוד עונה גדולה מבחינתה בעונת 2009/2010 כשהיא מדיחה את הקבוצה בלבן ממדריד.

 באותן שבע השנים הטובות של המועדון עברו שמות נוצצים ומכובדים שהגיעו כדי להיות חלק מההיסטוריה הקצרה ומרובת ההישגים המקומית. את תור הזהב האדיר הרכיבו שמות שכל אוהד מכיר היום בעל-פה:

גרגורי קופה השוער הוותיק, בהגנה כיכבו אריק אבידל (ברצלונה), אדמילסון (סראגוסה), בקישור הצבעוני והנהדר נהנו להם פלורן מלודה (צ'לסי), ז'וניניו הקוסם הברזילאי, מיקל אסיין (צ'לסי), לודוביק ז'יולי, והחלוצים שהבקיעו בצרורות היו הברזילאים סוני אנדרסון וגם אלבר שהגיע קצת אחרי. כשלאחריהם שלטו ברחבות פרדי קאנוטה וכמובן אחד הכוכבים הכי גדולים בליון – קארים בנזמה.

 ההצלחה גררה איתה גם התעניינות גדולה ברוב שחקני הקבוצה וכאשר הכסף הגדול מדבר השחקנים עוזבים בהתאם, אך מה שהשאיר תמיד את ליון בטופ הייתה היכולת שלהם למשוך עוד כוכבים ושחקנים טובים על מנת להמשיך ולהישאר למעלה ולקטוף עוד אליפויות. בשנים האחרונות הזרם הופסק, ליון לא ראתה צלחת אליפות כבר 3 שנים כשבכל עונה חווה המועדון עונה גרועה יותר ויותר. נכון להיום אין הרבה שמות מפוצצים בהרכב, אך למרות זאת השחקנים שמשחקים כיום במועדון בהחלט יכולים וצריכים להרים את הקבוצה קדימה ולהיאבק איתה על האליפות בליג 1.

השמות שהמועדון עדיין מצליח להחזיק בשיניים הם השוער המעולה – לוריס, עלי סיסוקו שהוא אחד הבלמים שכל אירופה שמה עליו עין, ואיתו משתף פעולה הבלם כריס, הקשר הברזילאי המפציץ באסטוס והשבדי הנהדר קים קאלסטרום, החלוצים המעולים גומיס וליסנדרו לופז ולמרות הכל זה עדיין לא זה. נכון לעכשיו ליון מדורגת רק  במקום ה-7 בליגה. בקבוצה לא מבינים איך התדרדרו כך בטבלה.

מאמן הקבוצה כיום הוא רמי גארדה, אחד השחקנים שהיה להם חלק בתור הזהב. גארדה הובא לאחר מסכת ארוכה של מאמנים שהוחלפו בשנים האחרונות בעקבות התדרדרות המועדון. גארדה הגיע בקיץ האחרון לקבוצה על מנת להחליף את קלוד פואל המאמן שכשל. לפני כן אימן גארדה את קבוצות הנוער השונות של המועדון וזכה בהן להצלחה, לכן כנראה האמין בו נשיא המועדון והחליט להחתימו לעונה אחת. השיא השלילי בעונה הכושלת הזו הגיע עם החותמת הסופית וההדחה בשמינית הגמר של ליגת האלופות ע"י אפואל ניקוסיה הקטנה מקפריסין.

לפי מהלך העונה והמיקום בטבלה הצרפתית אני בספק אם במועדון יתנו לגארדה את ההנהגה והמושכות לעונה נוספת. בקיץ כנראה יתבצע חריש עמוק בסגל הקבוצה ושחקנים רבים ימכרו על מנת להזרים דם חדש. אחרי הכל, מישהו צריך להתעורר שם מהסיוט ולקטוע את שבע השנים הרעות של המועדון.

השחקן מקבוצת הזברה מפציץ בלי הכרה, אלמלא גילו המבוגר כנראה שהיינו רואים את כל גדולות אירופה לוטשות עיניים לכיוונו ורבות על המציאה.

אנטוניו די נטאלה הוא לא שם זניח בספורט האיטלקי, הוא אחד החלוצים הכי טובים באיטליה כבר מספר שנים, אך למרות הכל, לא בטוח שהרבה מועדונים מחוץ לארץ המגף יסכימו עימי בנושא. לא סתם הוא נשאר בקבוצה הקטנה והמיוחדת מאודינה כל כך הרבה שנים.

אנטוניו די נטאלה החל את הקריירה שלו בקבוצת הנוער של אמפולי, ובשנת 1999 חזרה לקבוצת האם שלו לאחר מספר שנים בהן נדד בהשאלות לקבוצות קטנות על מנת לזכות בדקות משחק שישפרו אותו. כשחזר לאמפולי גילה יכולת טובה כשעזר לה להשאר עוד כמה עונות בסריה א' האיטלקית. יכולת זו אפילו עזרה לשחקן המחונן לקבל זימון לסגל נבחרת איטליה. בחלוף השנים, למרות יכולתו הטובה של החלוץ החלה אמפולי לשקוע וב-2003 נשרה הקבוצה לליגה השנייה באיטליה. באותו הקיץ נאלצה אמפולי למכור חלק משחקניה ודי נטאלה ארז את חפציו ועבר לאודינזה, מעבר שעם הזמן מסתבר שעשה לו רק טוב.

עונת 2004/2005 הייתה הבכורה שלו באודינזה שם חבר לשתי שמות "מפוצצים" גם כן, החלוצים דויד דה מיקלה ו-ויצ'נזו יאקווינטה. הטריו הנהדר והכובש הזה עזר לאודינזה כבר באותה העונה לסיים במקום הרביעי שמוביל למוקדמות ליגת האלופות.  באותה עונה הספיק די נטאלה לכבוש 7 שערים ב-33 הופעות. כמדי שנה המשיך די נטאלה להפציץ רשתות ולהגדיל את כמות שעריו מול כל קבוצות הסריה א', כאשר את עונה 2007/2008 סיים עם כמות מכובדת של 17 שערים. בסוף עונת 2007 החל הטריו להתפרק כשיאקווינטה החליט לעשות את המעבר מהזברות של אודינזה אל "הגברת הזקנה" ביובנטוס עבור 11 מיליון יורו. דויד דה מיקלה כבר החל להיות קול ענות חלושה וכמות שעריו ירדה, כנראה בגלל גילו המתבגר.

עזיבתם של החלוצים שחלקו את חוד הקבוצה עזבו השאירו את אנטוניו די נטאלה בודד באור הזרקורים, והחלוץ אהב כל רגע. די נטאלה הוא נכון להיום החלוץ הטוב ביותר של אודינזה, ואולי החלוץ הטוב ביותר  בליגה האיטלקית בצוותא עם זלאטן איברהימוביץ', כאשר העונה הספיק לכבוש 18 שערים, אותו מספר שערים כמו החלוץ השבדי.

אודינזה היא קבוצה אשר נהנית מצוות סקאוטינג טוב, אחרת איך אפשר להסביר את הסגל היפה של אודינזה שכל עונה משלים עוד חלק בפאזל למרות עזיבתם של שחקנים גדולים מדי שנה? השנה אנו עדים לכיכובם של השוער – סמיר אנדונוביץ' שנותן שלוש עונות נהדרות בשער. בקישור נהנים משיתוף פעולה יפה מיקלה פצ'יינצ'ה, נלסון פרננדז ומאוריצ'יו איסלה (שחצי אירופה רוצה אותו בשורותיה) ובחוד מככב לצידו של די נטאלה החלוץ אנטוניו פלורו פלורס.

למען האמת, מה שמדהים היא הקבוצה עצמה שממשיכה להידבק לחבורת הצמרת הלוהטת ואפילו להיאבק מדי שנה על מקומות 3-4 שיביאו אותה אל מוקדמות ליגת האלופות, ולכן כוכביה מבוקשים מדי שנה בקבוצות רבות ברחבי אירופה. במרוצת השנים, כוכבים רבים החלו את דרכם המפוארת במדיה של הזברה מצפון איטליה.

אלה חלק מהשמות אשר כיכבו באודינזה:

מורגן דה סנצ'יס (שוער נאפולי כיום), צמד הבלמים הארגנטינאים – באלבו את סנסיני, המגן הפולני מארק יאנקולובסקי (כיום במילאן), הקשרים – מרטין יורגנסן הדני, סאלי מונטרי הגנאי (כיום במילאן), דוויד פיזארו הצ'יליאני (כיום בצ'לסי), כמובן שגם השנה ראינו עוד שני כוכבים גדולים שעזבו את הקבוצה ומככבים כיום, החלוץ חרמן דניס אשר מפציץ כיום במדי אטאלנטה ועבדול סיסוקו הבלם הצרפתי המשחק היום בשורות ברסט (יחד עם עדן בן בסט). הכוכב הכי גדול כיום הוא אנטוניו די נטאלה שפעמים רבות מכריע משחקים לבדו. למרות הכל, החלוץ נשאר נאמן למערכת אשר נתנה לו בית חם כל השנים הללו.

מעניין היה לדעת מה היה קורה אילולא די נטאלה המצוין היה צעיר ב-5-6 שנים לפחות, לאן פניו היו מיועדות…?

לאחר נצחונה של מכבי אלקטרה תל אביב על זלג'יריס קובנה ועלייתה לפלייאוף היורוליג שלח דיוויד בלאט הודעה למאמן העבר של מכבי תל אביב – פיני גרשון :"תשאלו את פיני איך שאראס היה מגיע בשלב הזה של העונה כמו פאפאלוקאס" התגובה של פיני לא איחרה לבוא: "להשוות בין פאפאלוקאס לשאראס זה כמו להשוות בין וודקה לגזוז".

נשאלת השאלה – מה הקשר? איך אחרי משחק כל כך אמוציונלי ומכריע בוחר בלאט להשוות בין שחקן שלו בפועל לבין שחקן שלו בעבר? למה צריך לשאול את פיני על שאראס אם דיוויד בעצמו אימן את שאראס בתור עוזר המאמן?

עם דיוויד בלאט צריך להזכיר דווקא את פיני גרשון אחרי משחק שכזה, אז ההשוואה האמיתית כאן היא אחרת לחלוטין. לא בין שאראס לפאפאלוקאס אלא בין בלאט לגרשון.

פיני גרשון עשה את הבלתי יאומן כשלקח אליפות עם הפועל גליל עליון ב-1993 ואחר כך גביע עם הפועל ירושלים ב-1996, התארים האלו הספיקו לשמעון מזרחי ושותפיו שהחתימו אותו במקום יורם חרוש שפוטר – ב-1998מכבי תל אביב הייתה באותה תקופה במשבר לא קטן אבל פיני גרשון הוכיח מהר מאוד את יכולתו ומכבי התחילה לנסוק. ההגעה של מכבי תל אביב לגמר הפיינל פור האירופי מול פנאתנייקוס של עודד קטש היתה מדהימה. במו ידיו בנה גרשון שחקנים עלומי שם – נייט האפמן ואנתוני פארקר, ובנה שושלת שעד היום מחזיקה מעמד. שושלת שקטפה 3 אליפויות אירופה ועוד גמר אחד.

נכון – דיוויד בלאט היה עוזר המאמן ויש לו מניות רבות, אבל את 3 התארים האירופיים לקח גרשון כמאמן ראשי. דיוויד בלאט כמאמן ראשי זכה בשלושה תארים ענקיים : גביע היורוצ'אלנג' עם דינמו סנט פטרסבורג, אליפות איטליה עם בנטון טרביזו וכמובן – אליפות אירופה עם נבחרת רוסיה.

לסיכום: שני מאמנים ענקיים שהשוואה ביניהם קשה ביותר אבל נאמר זאת כך: פיני גרשון הוא המאמן הגדול ביותר של מכבי תל אביב בכל הזמנים. דיוויד בלאט – יחד עם רלף קליין ז"ל – הוא המאמן הישראלי הגדול ביותר בכל הזמנים.

לפני שאתם אוכלים אותי חי, לפני שאתם מחליפים דף ויוצאים מהטור הזה, חשוב לי להבהיר שאני אוהד מכבי חיפה, אבל, מגיע לעירוני קרית שמונה כל הכבוד והמחמאות שבעונה באמת חלומית תסתיים רוב הסיכויים בתואר הנכסף של האליפות. גם לרן בן שמעון מגיע המון כבוד על הדרך שבה הוא בוחר את השחקנים ואת הטקטיקה ועל האמונה שיש לו בחומר השחקנים הקיים. בואו לא נשכח את "יענקל'ה 2"(שירצקי) שפשוט לא מוותר כבר כמה שנים טובות, כולם צחקו על כך שאמר לפני כמה שנים שבק"ש תהיה קבוצה אטרקטיבית שתאיים על אליפות והיום הוא יכול לצחוק, ובגדול.

א-ב-ל…

עירוני קרית שמונה עומדת לזכות באליפות בגלל אלפי סיבות, אלפי צירופי מקרים שפינו את הדרך לקבוצה מהצפון. אז למה באמת רב"ש וק"ש רצים עד הסוף לאליפות?

אני שומע אנשים סביבי אומרים שקרית שמונה בלתי נתנית לעצירה והיא משחקת כדורגל יפה וחזק, אני אישית חושב, שזה לא שהם בלתי ניתנים לעצירה, פשוט אין אף אחד שיעצור אותם, אף אחד! ק"ש תזכה באליפות כשאין לה מתמודדות. היא תזכה כי במכבי תל אביב היו עסוקים בדיבורים ולא בלשחק, החליפו שם מאמן בינואר, ניסו הכל וחשבו בגדול ושוב פעם עוד עונה הלכה לעזאזל. היא תזכה כי מכבי חיפה נמצאת באחת העונות היותר בינוניות שלה אם לא הגרועה מכל בעשר שנים האחרונות, כשהיא רוכשת שחקנים זרים שלא פוגעים ומגדילה את הסגל שלה ל-30 שחקנים(!) בטענת רוטציה, ובפועל אף אחד מהם לא באמת יודע מהו הסמל החיפאי. היא תזכה באליפות כי הפועל תל אביב עסוקה כבר מהקיץ בבעיות הנהלה, ועכשיו, אחרי כל הבלאגן, שחקנים פותחים פה אחד על השני גם בעיתונים, אחרי ש"דופקים" לטוטו תמוז את הדיל במונאקו או ששואבים משי אבוטבול את הרצון לשחק, ועם כל הבעיות גם הקהל החליט לעשות "מחאת אוהלים" משלו על אלי טביב. היא תזכה כי בית"ר ירושלים מפורקת לחלוטין ועסוקה בבעיות כספיות קשות שהותיר לה ארקדי גאידמק, ואחרי המשחק מול בני סכנין הם צריכים להמשיך ולהלחם כדי לשרוד, לא בליגה, אלא כדי באמת לשרוד, כי אחרי כל הפסד, כנראה שתהיה אינתיפאדה בטדי עם יידוי אבנים ואלימות.

היא תזכה כי קבוצות כמו הפועל עכו, רמה"ש, מ.ס אשדוד וראשל"צ הם לא קבוצות של חלק עליון בטבלה וספק אם יהיו. היא תזכה כי בעיר פ"ת כבר מזמן המילה תחתית היא לא משהו רחוק שנראה בלתי אפשרי. היא תזכה כי מכבי נתניה, בני סכנין ובני יהודה לא הופכות העונה לרכיב מעניין שמשנה את הליגה, כזה שמספיק כדי להפיל קבוצה גדולה ברצף נצחונות, ככה שמשחק אחד הן נותנות פייט כאילו האליפות עוברת דרכן אבל נופלות שניה לאחר מכן, כי הן פשוט לא עקביות. היא תזכה בתואר כי הפועל חיפה והפועל באר שבע חיות על ההיסטוריה שלהן עם אליפויות ביד בזמן שהן נלחמות בליגה הבינונית שלנו.

שוב פעם, אל תבינו אותי לא נכון, עירוני קרית שמונה היא קבוצה טובה, אבל צריך להבין את כל הגורמים לאליפות. הטיטאניק טבעה בגלל ש-10 דברים קרו בו זמנית, כל אסון או מאורע חיובי קרה כי כמה דברים אפשרו אותו במקביל. מעל לכל, ק"ש תזכה באליפות כי הרמה בליגה שלנו ירדה, לא בגלל המתקנים ולא בגלל העסקנים, הפעם בגלל הסוכנים שמכרו בקיץ אחד מספר לא יאומן של שחקנים ישראלים לחו"ל. קרית שמונה של עונת 2011/2012 היא לא חיפה של רוסו ואיגביני, היא גם לא ת"א של ורמוט ושכטר, היא גם לא בית"ר החזקה  מימי גאידמק, היא גם לא פ"ת של סטלמך או נתניה של מכנס, היא ק"ש שמנצלת את המצב הקיים לטובתה, קבוצה יעילה וטובה מספיק כדי לקחת אליפות בביצה הישראלית.

רן בן שמעון, כל הכבוד לך! ידעת לנצל את כל הגורמים לטובתך, שנים שאתה בונה קבוצה אטרקטיבית דרך הצלחות קטנות ומתעקש ללכת בדרך שלך כנגד כל הסיכויים עם אמונה שזה מה שיתן את התוצאה

אבל מעל לכל, הדרך היא החשובה, לא התואר, וכאן מגיע השינוי הגדול, כי שער כמו של ברק בדש מול מכבי חיפה או השער שהוא נתן מול הפועל ת"א כמעט באותה דקה, זה שער של מנטאליות קבוצתית, ולא מהלך טקטי בנוי מהיסוד באימונים, זה שער של אמונה. כמו שחיפה של שום האמינה שהיא תעבור את שטרום גראץ, כמו שהפועל של קשטן האמינה בכל מפגש מול צ'לסי או מוסקבה, ככה גם ק"ש הזאת, נכון שזה לא ליגת האלופות או הליגה האירופית, אבל זה הישג היסטורי למאמן וקבוצה שבאמת מגיע לה, פשוט מגיע לה, היא עבדה קשה וניצלה את מצב השוק הקיים שבו אין באמת מתחרים, כי בתל אביב, האדומים כבר לא ממש רעבים להצלחות, והצהובים כבר שכחו מהו רעב, ובחיפה? להם יש בעיות אכילה שחייבים לפתור אותן בטיפול נפשי, בק"ש אוכלים מסודר! בריא! וגם כשהם ב-12 נקודות הפרש על המקום השני הקהל יוכל לשיר אליפות, אבל הם ישחקו כאילו כל משחק הוא המשחק האחרון שלהם.

האם יקרה סוף סוף נס ושחקנה של סראגוסה נס זמיר יקבל מעמד עילוי ולא יתגייס? מדוע הצבא מבייש את עצמו ואת הכדורגל שלנו כל כך? זה מה שמעניין אותנו? רק לגייס אנשים לצבא? מה נס זמיר כבר יעשה על מדים?

זאת סוגייה נורא מעצבנת, ובכלל מטרידה גם בפאן ההסברתי. לא משנה כמה הסברה ישראל תשקיע בספרד או באירופה ותסביר את המצב בינה לבין הפלסטינאים יגיע המקרה הזה וישבור הכל, כי צבא ישראל מכריח, ואני מדגיש מכריח! לגייס את כולם ל״מלחמה״.

עכשיו די עם פוליטיקה ובוא נדבר תכלס. דיברנו המון על כשרונות עתידיים לכדורגל, כאלה שמשחקים באירופה, גיא אסולין, בן סהר, גיא בלומשטיין, ובזמנו גם יוסי בניון ושי בירוק. בסופו של דבר כשהם חוזרים לגיוס הם בסך הכל נהיים משקים של ממטרות ובאים לשעה לבסיס. אז בשביל מה? בשביל מה לקטוע את הקריירה שלהם?

תנסו לדמיין כמה כישרונות איבדנו רק בגלל השירות הצבאי, כמה שחקנים טובים ששיחקו בארץ או בחו״ל גויסו לצבא ובכך סיימו את הקריירה, זה פשוט מטורף מדי! בסופו של יום כשאנחנו רואים את נבחרות הנוער שלנו לאורך שנים בכל ענפי הספורט אנחנו רואים הישגים יפים, גמרים והמון כישרון, אבל כשמגיעים לגיל הקריטי של 18-21 הצבא לוקח אותם, שם אותם במשרד או בשק״ם וגומר להם את הקריירה! ההפרשים בינינו לבין אירופה, מעבר למתקנים, ולכמות הכספים שמושקעת, מתחילה בבסיס מאוד בעייתי, שבגיל 18 עד 21 כשהכדורגלן האיטלקי או הגרמני עסוקים בלהתחיל את הקריירה הבוגרת שלהם, הכדורגלן ובכלל הספורטאים הישראליים מתעסקים באיך לשמר את הקריירה ולא לגמור אותה, בעייתי קצת, לא?

במיוחד עכשיו כשעולה לו כל נושא חוק טל, זה תופס צורה ומשמעות עמוקה הרבה יותר. לא, אני לא אוהב להיכנס לנושאים פוליטיים בספורט, אני לא ח"כ בן ארי, אבל שימו לב, שמדינת ישראל מאבדת את כל הכישרונות הגדולים שלה בספורט ,במוזיקה ובכל תחומי התרבות בכלל, כשהיא מגייסת אותם ולא מוותרת, גם אם זה בכוח. ויש מגזר שלם שמראש אומר שהוא לא יתגייס לצבא ויש לו גם חוק שתומך בזה.

אני לא יודע כבר מה לחשוב. לא נמאס לכם שהורסים לנו את הספורט בגלל זה? כי לי נמאס, זה מתחיל בנושאי צבא כאלה וממשיך בחוקי האזרחות של ישראל. שחקנים טובים וגדולים שבאמת רוצים לשחק בנבחרת כדי לתרום לה מקבלים מבחנים, בדיקות ותהליכים בירוקרטיים כל כך מתישים ולא רלוונטיים וכשהם יכולים להתחיל לשחק בנבחרת, הם מקבלים את ההזדמנות רק כשהם עוברים את השיא, להזכיר לכם את ג'ובאני רוסו? את בוקולי? שחקנים שהיו בשיא מסוים בקריירה ולא זכו לאזרחות, וקולאוטי? שקיבל אותה רק אחרי השיא שלו…

אני לא קורא להשתמטות חלילה וגם לא לרעת צה״ל, כל מה שאני מנסה להסביר לכם זה שאם אותם ספורטאים היו עושים משהו חיוני ומציל חיים בצה״ל, אז מילא, אבל את הממטרות ליד השק״ם יכולים לפתוח גם חיילים אחרים, כי הספורטאים האלה אולי ייצגו את ישראל בגאווה בעתיד ויעזרו לנו להפוך למדינת כדורגל ותרבות.

בוקר טוב עולם! היום נעסוק בסיפור מאוד מעניין, מרתק, כזה שאנשים פשוט לא מאמינים בקיומו, מה הקשר בין ק"ש-רב"ש-ליגת העל?

טוב אז ככה, מי שלא יודע או לא זוכר, קריית שמונה זכתה גם בשנה שעברה בגביע הטוטו, ואם לא ידעתם אז גם בשנה שלפניה (גביע הטוטו של הלאומית). בשנים האחרונות אנשים ממש זלזלו בתואר הזה והתייחסו אליו כאחד שלא משקף שום דבר. האמנם? קריית שמונה דרך גביע הטוטו החזירה לעצמה המון צבע לקבוצה, נתנה קצת נחת לאוהדים ואולי אפילו צרפה כמה אנשים ליציעים, וזה מה שחסר לכדורגל כאן בארץ, אנשים חושבים מאוד צר ורגעי ולא חושבים קדימה.

אתם בטח שואלים למה אני מתכוון? אז ככה, בארץ יש המון אוהדים בלתי תלויים והמון אוהדים כבויים. ביניהם יש גם אוהדים פנאטים במיוחד וגם אוהדים סטנדרטיים. מה זה אומר? בואו נתחיל להסביר כל אחד מהמושגים, כאשר כולם מרכיבים ביחד "עוגה" שלמה של אוהדים בארץ ובעולם.

אוהדים בלתי תלויים – אנשים אשר אוהבים כדורגל, רואים משחקים, אם זה בארץ או בעולם, אך אין להם שום קבוצה פייבוריטית, אנשים חופשיים, יש כאלה שיהיו כך לעד, ולעולם לא יביעו עמדה לגבי קבוצה כזאת או אחרת, ויש כאלה (הרוב) שייתפסו על קבוצה שתתפוס את עיניהם.

אוהדים כבויים – אנשים אשר ראו כדורגל, הייתה להם קבוצה פייבוריטית שלא הפסיקה לאכזב אותם, בין אם זה בצד ההישגי או בצד המוסרי, והחליטו לנטוש את האיצטדיונים ולפעמים אפילו את מסך הטלוויזיה מרוב תסכול.

אוהדים סטנדרטיים – האוהד הממוצע. אלה שהולכים למשחקים כשיוצא להם, בין אם זה בנסיעות ארוכות או קצרות, שנה אחת הם עם מנוי לקבוצה האהובה עליהם ושנה אחת הם בלי מנוי, שנה אחת הם בוחרים ללכת הרבה למשחקי הנבחרת ובשנה שאחריה לא הולכים למשחק אחד.

אוהדים פנאטים – צריך באמת להסביר? "לה פמילייה", "הקופים", "השחקן ה12", "האולטראס" וכו'…

(דרך אגב, באירופה ובכלל בליגות בכירות מאוד יש עוד אלמנט בעוגה הזאת שנקרא "האוהד התייר", הם אנשים אשר חוצים מדינות שלמות רק בשביל משחק אחד של קבוצתם האהובה, אבל אצלנו? לא נראה לי שאני אמצא בחור ספרדי מברצלונה שיבוא אל המושבה לדרבי פתח תקוואי או לקלאסיקו שבין חיפה לת"א).

אוקיי, אז עכשיו אנחנו מבינים בצורה גסה איך בנויה העוגה בארץ. יש אוהדי הכדורגל. השאלה היא מאוד פשוטה, איך זכייה אחת בגביע הטוטו יכולה לשנות משהו בעוגה הזאת? בואו ואספר לכם סיפור קטן. אני נולדתי בפ"ת, אם המושבות. בעיר שלי יש שתי קבוצות עיקריות, האחת מכבי, והשניה הפועל. כשהתחלתי לראות כדורגל בגיל מאוד קטן, המשחק הראשון שראיתי היה דווקא של אייאקס מהולנד וישר התאהבתי בקבוצה החביבה הזאת. עם הזמן התחלתי גם לראות כדורגל בארץ, כאשר את רוב תשומת הלב תפסה דווקא הפועל פ"ת. עבר לו הזמן ובגיל 7-8 זכיתי לראות את מכבי חיפה עומדת על הפודיום ברמת גן ומניפה את גביע המדינה, באותו רגע פשוט הסתנוורתי, והתחלתי לראות משחקים שלה גם בעונה שאחרי. משום מה, החלטתי שאני אוהד את חיפה, גם בניצחונות וגם בהפסדים, גם בשנים קשות וגם בשנים קלות יותר, תמיד אהדתי ואהבתי את הקבוצה הזאת. אישית אני מאמין שאם הפועל או מכבי(פ"ת) היו זוכות בתואר כלשהו באותה העונה הייתי דווקא נתפס עליהן, אבל כך יצא, וליבי הלך אל הירוקים מהכרמל, לזכיר לכם שאני תושב פ"ת?

ככה בדיוק עובדת השיטה, קריית שמונה שומרת על עקביות, שלוש שנים ברציפות היא זוכה בגביע הטוטו (פעמיים בליגת העל ואחד בלאומית), קבוצה שמתקרבת בכל עונה לצמרת ותמיד עושה בעיות לגדולות. העונה, בפעם הראשונה היא קרובה לאליפות ראשונה בתולדותיה, אם תמשיך כך, תוכל למשוך קהל רחב יותר מהרדיוס שלה בצפון, קריית שמונה תוכל להחזיר למגרשים את האוהדים הכבויים של הקבוצה שאהדו את הפועל ומכבי קריית שמונה של פעם, ותוכל להביא אליה גם אוהדים חדשים, כאלה שאינם אוהדים שום קבוצה.

ככה זה עובד בספורט הזה! לספר לכם על סיפורי התהילה של ריאל מדריד וברצלונה? הן רק נהנות מהשחקנים שמשחקים בשתיהן, התארים וכל תשומת הלב, שתיתן להן דחיפה כלכלית/מורלית/היסטורית גם אם ייפלו וידרדרו בחובות קשים.

אסור לזלזל בשום תואר! גם אם זה גביע הטוטו! מי שיזלזל בתואר אחד לא יזכה בתואר שהוא באמת רוצה, בכל זכייה כזאת בתואר, יש תהילה, כסף ועוד אהבה שתוכל למשוך אליה אוהדים רבים. רוצים עוד דוגמא? מכבי פ"ת היא קבוצה עם המון קהל, באמת המון קהל, אנשים במדינה הזאת אפילו לא יודעים כמה קהל יש לה, מה הבעיה? רובם אוהדים כבויים שכבר לא יחזרו למגרשים בגלל ההתנהלות וחוסר ההצלחה לאורך שנים, אבל מה ייקרה אם סוף סוף מכבי תזכה בגביע הטוטו/מדינה/אליפות? אתם חושבים שאותם אוהדים לא יחזרו? שמכבי פ"ת לא תגרור אליה עוד אוהדים חדשים? אז בוקר טוב עולם, תתחילו להתעורר…כל תואר שווה הרבה יותר מכסף או תהילה, בסופו של יום אין דבר יותר טוב לאוהד מאשר לראות את קבוצתו זוכה בגביע, גם אם זה טורניר שכונתי לקבוצות נוער…