תגית: נבחרת ישראל בכדורגל

אוקיי, אז אני לא אגיד "אמרתי לכם" אחרי מה שכתבתי בטור הקודם, בעיקר כי נבחרת רוסיה דאגה להראות זאת לגוטמן ולכולנו בצורה מאוד משכנעת. מה שכן אני יכול זה לספר לכם, זה שיש סקס אחר.

ראשית, נפתח במספר עובדות טריוויה פשוטות. אליפות אירופה בכדורסל (היורו של הכדורסל שגם עונה לשם "יורובאסקט") מתקיימת כל שנתיים. בקיץ השנה הזוגית (כמו השנה) משחקים את משחקי המוקדמות, ובקיץ השנה האי-זוגית (כמו בקיץ הבא) משחקים את משחקי האליפות עצמה. פשוט, לא? בואו לא נסבך את העיניינים עם משחקי ההזדמנות האחרונה וכל זה (למרות שזה הועיל לנו לא מעט פעמים) וננסה להתמקד בעיקר.

העיקר הוא גם די פשוט. נבחרת ישראל מצליחה לעלות ליורובאסקט פעם אחר פעם אחר פעם אחר…טוב הבנתם את הפרנציפ. גם ההסבר לכך פשוט. יש בישראל ליגת כדורסל חזקה, תחרותית, מהמתקדמות באירופה ובעיקר עם רוב שחקנים ישראלים בכל אחת מ-18 הקבוצות בליגת העל. אה.. לא? בישראל יש ליגה רק של 12 קבוצות עם עולות ויורדות לפי מצבן הכלכלי ולא לפי היכולת שלהן על הפרקט? יש לנו אלופה אחת שאת כמות האליפויות שהיא איבדה ביובל האחרון אפשר לספור על יד אחת ועוד להישאר עם עודף? יש לנו חוק שמחייב שני שחקנים ישראלים בכל רגע על הפרקט מה שזה אומר שגם בכל רגע יש שלושה זרים? מלבד כספי (שירד 50 מקומות בדירוג טיב השחקנים ב-NBA) כמעט ולא ידוע לנו מה זה ליגיונרים? לא מעט שחקנים שאת שמם אפילו המאמן הלאומי לא מכיר? הרבה שאלות אבל רק תשובה אחת. כן. יש לנו רק קבוצה אחת, רוב הליגה מושתת על זרים, הליגה עצמה לא מעניינת אפילו את קצה קצהו של קו העונשין, ובכל זאת הנבחרת שלנו לא מפסיקה לדפוק נוכחות באליפויות אירופה. הכיצד?

תתפלאו לשמוע, אבל גם פה התשובה די פשוטה. מנטליות של ווינרים. מי שעוקב אחרי קמפייני המוקדמות האחרונים נוכח לגלות יכולת זוועתית, כדורסל מבזה ובעיקר חזרה על הטקסטים של "הכל עוד אפשרי ואנחנו תלויים רק בעצמנו". ההבדל מהכדורגל הוא, שבכדורסל זה אשכרה קורה. מפסידים, מגיעים להיכל, הקהל מרעיד את "הוובוס" של שחקני היריבה ואילו גיא פניני מרעיד להם  את הרשת פעם אחר פעם מחוץ לקשת. וכספי? הוא עסוק בלקבל "האלי-הופים" מליאור אליהו ולהיפך. ועוד לא דיברנו על ההצגות כנגד כל האנטישמים והסיכויים במשחקי החוץ. וזו רק הנבחרת הנוכחית. בעבר אלו היו טל בורשטיין ויואב ספר (כן היה שחקן כזה בנבחרת) ולפניהם הצמד המיתולוגי קטשפר. נכון, לא תמיד הברקנו על הפרקט, ואפילו בחלק מהמקרים גם לא עלינו לאליפות עצמה. אבל ממש לא שוב ושוב ושוב. גם אם קיץ אחד היה פאנצ'ר, שנתיים לאחר מכן חזרנו לפשל במשחקים הראשונים, להבין מה לא בסדר, ואז לחזור לעשות ה-ג-נ-ה בשאר המשחקים. בין לבין גם דפקנו שלשות מטורפות. אבל התוצאה הייתה עלייה לאליפות אירופה.

בשורה התחתונה, אחרי שביקשתי מנבחרת הכדורגל להפסיק למלא לנו בהבטחות את הראש ואז לאכול לנו את הלב, אני מבקש מכולנו לשים עין על נבחרת הכדורסל. כי שם, מעבר לדשא על לוחות הפרקט, סיפורי האגדות מתעוררים לחיים כל שנתיים מחדש. גם אם בסוף אנחנו לא הופכים לסינדרלה שמניפה את נעל הזכוכית או את הגביע. העיקר ששם יש תמורה בעד האגרה. מי יודע.. אולי הפתרון הוא לחתוך את הרכב הכדורגל בחצי מינוס השארית, לעבור לשחק ביד-נוקיהו, ולשמוע את רפי גינת שואג "נאמבר פיפטין: יוסי! בניו-ו-ו-ו-ו-ו-ן!!!"

קליק על הלייק ותקבלו את כל העדכונים היישר לפייסבוק שלכם

העיתונים ואתרי הספורט לבטח יהיו מלאים בטורי ביקורת על כל דבר שקרה אתמול לנבחרת, חלקם יאשימו את גוטמן, חלקם יאשימו את השחקנים, וכמעט כולם יגידו את מה שהם אומרים כבר כמה שנים – מה אתם מצפים, זאת הרמה שלנו. אם זאת הרמה שלנו, אין שום סיבה בעולם שיום לפני זה אתם התקשורת, תדברו על נצחון או על הציפיות לעלות מהקמפיין הזה.

התקשורת הישראלית שולטת בכדורגל הישראלי במקום לסקר אותו. מצד אחד היא אומרת לכם אחרי כל הפסד מה פיתחתם ציפיות?

הנבחרת משמעותית פחות טובה מרוסיה, והדור הזה של הכדורגלנים לא מספיק טוב, ועוד קלישאות על כמה שהכדורגל בארץ נורא. מצד שני אם תסתכלו על הכותרות שלפני המשחק, תראו שכולם מדברים על נצחון, על סיכוי לעלות מהקמפיין ועל הרכב כזה או אחר כאילו שזה ישנה את המהות של הנבחרת הישראלית הכושלת. התקשורת הישראלית מהללת בשביל שיהיה לה מה לכתוב ביום שאחרי, להעביר קיטונות של ביקורת.

לפני הקמפיין תקראו על דור הזהב של הכדורגל הישראלי, סגל של ליגיונרים, כוכבים בקבוצות שלהם והכתבות השונות ידגישו את נאתכו, חמד, אוואט, בן בסט, רפאלוב וכדומה שמשחקים ועושים עבודה מעולה בקבוצות שלהם. יום אחרי ההפסד אתם תשמעו על סגל של שחקנים שלא משחק בקבוצות באירופה ומחמם את הספסל. התקשורת מכתיבה לנו את סדר היום הספורטיבי, ולנבחרת את ההרכב.

קודם כל, בתור אחד האוהדים הגדולים של גוטמן, הוא עשה הרבה טעויות אתמול, והטעות הראשונה שלו הייתה לסטות מהדרך שלו בגלל התקשורת הישראלית.

ההרכב אתמול היה נגוע בכל עצות אחיתופל של פרשנים שונים ומשונים שמכתיבים בתקשורת דרך מסויימת שלצערי הגיעה גם למאמן הנבחרת. בנוסף, הסגידה של גוטמן לשחקנים מקבוצות גדולות גם פגעה בנבחרת באופן קיצוני – האם חן עזרא לא היה מספיק טוב לנבחרת כאשר שיחק במכבי נתניה, אך עכשיו אחרי 2 משחקים במכבי חיפה הוא שחקן בהרכב הפותח? האם איתן טיבי, שלא גמר משחק שלם מתחילת השנה, והיה החלק הפחות טוב בשנה שעברה בצמד הבלמים שהוביל את קריית שמונה לאליפות צריך לפתוח לפני שיר צדק? לדעתי לא, אך טיבי משחק במכבי תל אביב עכשיו, וצדק רק בקריית שמונה. אלעד גבאי היה השחקן הכי טוב של קריית שמונה שנה שעברה, אך אנחנו מעדיפים לסמוך על מגן ימני שנכשל בארץ, אז עבר לקפריסין להיות בינוני גם שם. החלטות מוזרות בהחלט.

 אין זה אומר שגם עם הרכב מושלם לא היינו מפסידים, הנבחרת הרוסית באמת טובה מאיתנו משמעותית, אבל 4-0 בבית זאת תוצאה שגם סן מרינו לא תחטוף, ולמרות הנטייה הישראלית לקיצוניות, וכל העיתונים שידברו על כך שהרמה שלנו היא זאת שהראנו אתמול, אין זה המצב.

ניתן לראות דוגמאות לתקשורת הישראלית באופן ההתייחסות לבניון. ליוסי יש קשר מאוד טוב עם חלק גדול מהפרשנים, נותן להם כותרות, מפזר ראיונות ובסך הכל מתנהל עם התקשורת היטב. לאחר שלא פתח מול האזרים בשישי, התחיל קמפיין של הפרשנים להחזרתו להרכב על חשבונו של ורמוט. למען גילוי נאות, אני אוהד הפועל, אבל מעולם לא הייתי חובב גדול של ורמוט, ועדיין אני חושב שגילי, שעשה הכנה עם הקבוצה שלו בגרמניה, שיחק איתה בתחילת העונה ונמצא בגיל קצת יותר רלוונטי לנבחרת צריך לשחק. אני גם חושב שהוא היה השחקן הכי טוב מול האזרים, אבל ארבל ושליימה מתחו עליו ביקורת כאילו הוא היה מינימום רונאלדו. הקמפיין הצליח. כל הצעקות של ארבל ושרף, הטורים בעיתונות ובערוץ הספורט הגיעו גם לגוטמן, שנתן לשחקן שלא שיחק באופן קבוע במשך שנתיים בערך, והיה בלי קבוצה עד לפני שבוע, שלא עשה כלום בנבחרת מאז הקמפיין של 2006 ובהחלט לא בשיא הקריירה, את כל הקרדיט.

אני חושב שיוסי בניון שחקן מעולה, אבל בנבחרת יש לו מנטליות שונה, משחקן שחייב להוכיח את עצמו בקבוצה שלו, הוא הפך לשחקן עם מניירות, ממש כמו חברו דודו אוואט, וטל בן חיים. בגלל שהם היו הכוכבים במשך הקמפיינים האחרונים, הם מרשים לעצמם הכל. כל כדור לא מדויק לעברם – מרימים ידיים, צועקים, מאשימים ומפסיקים לרוץ משל היו צ'אבי פיקה וואלדז. נבחרת לא יכולה להסתמך על שחקנים שחושבים שהם מעל הקבוצה, והם בטוחים שהם מעל.

יוסי לא כשיר גם לעשרים דקות של משחק, וראינו אתמול, כמו גם טל בן חיים שבפעם האחרונה שהוא שיחק כדורגל הייתה בעשור הקודם לדעתי. אוואט? שוער בינוני עם יחסי ציבור מעולים. עד שהם לא ירדו לקרקע, הנבחרת לא תוכל להמריא. ובשביל זה גוטמן שם, בשביל להתחיל מחדש. בשביל לוותר עליהם לטובת שחקנים טובים יותר וצעירים יותר.

הפתרון היחידי לטעמי הוא להתחיל מחדש. אין סיבה שניר ביטון, הכשרון הכי גדול שצמח פה בשנים האחרונות לא יהיה בהרכב, ושבלמים צעירים כמו בן הרוש, דגני, שיר צדק וכדומה לא ישחקו באופן קבוע. אז קח את עצמך בידיים אלי, ותראה לכולם שהמעידה שלך אתמול, הכניעה שלך לעיתונאי החצר של הבניונים הייתה רגעית.

קליק על הלייק ותקבלו את כל העדכונים היישר לפייסבוק שלכם

ביום שישי תפתח נבחרת ישראל בכדורגל את קמפיין מוקדמות המונדיאל, וכל מה שאנחנו שומעים זה מי צריך להיות בהרכב, מי לא צריך להיות, ואיך גוטמן בכלל חשב עליו כשחקן נבחרת. אז חשבנו למה לא לתת לכם את האפשרות לקבוע את ההרכב שיעלה מול אזרבייג'אן ורוסיה. 

הרבה שחקנים פצועים לא יעמדו לרשות גוטמן (רמי גרשון, ערן זהבי, בירם כיאל), טל בן חיים מוצהב ולא ישחק, והדבר גורם לאלי גוטמן כאב ראש לא קטן.

הנה האופציות, ואם שכחנו מישהו, או שאתם חושבים ששחקן כזה או אחר צריך להיות או להיות, אל תחסכו במילים.

שוער: דודו אוואט. אולי הבאנקר היחידי בנבחרת. תמיד בכושר, תמיד מתייצב. אין בכלל שאלה שהוא צריך לעמוד בין הקורות בשני המשחקים.

בלמים: דן מורי מויטסה לא ראה מגרש, איתן טיבי שחקנה החדש של מכבי תל אביב לא ראה דשא, היחידי שכן שיחק ומשחק הוא שיר צדק. האם הוא מתאים למשימה? אולי בכלל צריך לזמן שחקן אחר, אולי את וואליד באדיר הוותיק והטוב? אולי דקל קינן שגם לא שיחק עדיף על האחרים?

מגן שמאלי: רמי גרשון (הוא בכלל מגן שמאלי?) פצוע ולא ישחק. טאלב טוואטחה הוא מגן התקפי מצוין, אבל כאן הבעיה, שהוא לא עושה הגנה טובה. אולי גל שיש מבוורן ישחק? (כמה מכם בכלל ידעו שגל שיש משחק בבוורן?) יואב זיו? הוא עלבון לכדורגל אם אתם שואלים אותי. אולי גוטמן יפתיע ואלעד גבאי יפתח בהרכב. נחכה ונראה.

מגן ימני: יובל שפונגין הוא באנקר. אבל רק בגלל שאין אופציות האחרות. הרע במיעוטו.

קשרים אחוריים: ביברס נאתכו סגור בהרכב. האמת היא שגם אם היו מורידים לו רגל בגלל הקור הרוסי גוטמן היה עולה איתו בהרכב. מי ישחק לצידו? אלמוג כהן לא רואה מגרש בגרמניה, גל אלברמן הוא אופציה לא רעה בכלל, או שאולי גוטמן יהמר על מהראן ראדי חברו במכבי תל אביב (ששלמה שרף טוען שהוא צריך לפתוח כבלם?!).

קשרים קדמיים: פעם ראשונה שלא חושבים על יוסי בניון. וטוב שכך. בניון לא משחק, לא בכושר, וכבר מזמן לא תרם לנבחרת. ליאור רפאלוב נותן עונה מצוינת בבלגיה, אבל הוא פצוע ובספק למשחקים, מאור מליקסון לא שיחק במחזור האחרון בפולין, אבל הברקה שלו תמיד יכולה לגמור משחק, וגם לגבי גילי ורמוט, אנחנו לא יודעים באיזה כושר הוא נמצא.

חלוצים: גוטמן חייב לשחק עם שני חלוצים, ויש חלוצים טובים. תומר חמד צריך להיות באנקר. פתח את העונה בצורה אדירה בספרד, והוא יכול לעשות גול מכל מצב. מי יפתח לידו? איתי שכטר לא משחק בסוואנסי, בן שהר הוא פלופ רציני, ועומר דמארי סתם לא רציני.

אז אלו האפשריות (אלא אם כן יש לכם רעיונות יצירתיים). אז אם אתם המאמן, מי ה – 11 שיהיו בהרכב שלכם למשחקים נגד אזרבייג'אן ורוסיה?

קליק על הלייק ותקבלו את כל העדכונים היישר לפייסבוק שלכם

חבל, פשוט חבל. נבחרת ישראל בכדורסל שמטה יתרון מבטיח ברבע הרביעי והפסידה לנבחרת מונטנגרו במשחק הראשון במוקדמות אליפות אירופה.

נבחרת ישראל הציבה בחמישייה 2 גארדים – יוגב אוחיון ויותם הלפרין. מה שמראה לנו, שבניגוד לקמפיינים קודמים שהלפרין היה הרכז המוביל, כרגע אוחיון הוא בעמדת הרכז הראשון והלפרין בעמדה מס' 2.

בתחילת המשחק עומרי כספי התחפש לליאור אליהו כשקלע זריקת גויאבה, ניצלנו פתיחה רעועה של מונטנגרו מה-3 ופתחנו פער קטן. אך בהמשך הרבע נבחרת ישראל עברה להגנה איזורית והמונטנגרים חזרו למשחק, תודות לכמה איבודים טיפשיים של נבחרת ישראל (למה כספי שולח לאליי אופ אם אפשר לעשות סל קל? אז מה אם הפעם הראשונה זה הלך לך?!).

ההגנה של הנבחרת עדיין לא מתואמת מספיק ועקב כך ראינו המון חורים בצבע ונקודות קלות, וכן המון ריבאונד התקפה של מונטנגרו, וזה בהחלט מה ששיחק תפקיד בתוצאת המחצית, כי לולא ריבאונד ההתקפה ישראל היתה ביתרון ניכר. ומה יהיה עם קליעות עונשין? אלכס טיוס ועומרי כספי הספיקו להחטיא עד המחצית את הזריקות שניתנו להם. חייבים לעבוד על זה. זה ההפרש שהיה במחצית, ואם מונטנגרו היו קולעים באחוזים קצת יותר טובים מה-3 ההפרש היה יותר גדול.

מיותם הלפרין לא ראינו כלום במחצית הראשונה, אבל ממש כלום, ולכן רביב לימונד הוא זה שפתח במקומו במחצית השנייה. ואכן החזיר עם הגנה קשוחה ויציאה טובה למתפרצות.

את הרבע השלישי אפשר לסכם כך: יוגב אוחיון וליאור אליהו. 2 שחקנים נהדרים שעשו את המשחק בנקודות ובאסיסטים. ואפילו יוגב הקטן הצליח לקחת 9 ריבאונדים עד לסוף הרבע השלישי, ואכן ברבע זה ישראל ניצחה בריבאונד וירדה בסיומו בהפרש 8.

הרבע האחרון היה פשוט קטסטרופה. כלום לא הלך. וכדי להוכיח את זה המונטנגרים הספיקו לקלוע סל (שבנס לא היה שלשה) בזריקה האחרונה שלהם והגדילו את הפער ל-6. מישהו יכול להסביר לי מה זה התרגיל הטיפשי שניסו לעשות במהלך האחרון של המשחק? פשוט שטות.

מה הפסיד לנו את המשחק? קליעות העונשין. נבחרת ישראל קלעה באחוזים מחרידים מהקו לעומת אחוזים מצויינים (כולל 3 נקודות רצופות ו-4 נקודות בסוף המשחק שעשו עבירות בכוונה).

מה כמעט ניצח לנו את המשחק? ליאור אליהו. משחק פשוט פנטסטי. כספי היה מצויין כרגיל. ואוחיון הראה למכבי תל אביב מה היא הפסידה שהוא לא ישחק אצלה. דרך אגב, חבל שהמשחק הזה לא היה במסגרת האולימפיאדה, אולי השידור של הערוץ הראשון היה יותר נורמלי.

 

במעבר חד לנבחרת ישראל בכדורגל.

אפשר לסכם את המחצית הראשונה מול הונגריה במילה אחת: חושך. ב-2 מילים: חושך מצרים.

טוב, אולי בעיקר ההגנה הייתה חושך מוחלט (למה רמי גרשון מגן?), אך גם החלוצים (דמארי ושכטר) היו מאד חלודים. הקישור פחות או יותר עשה את שלו, כלומר, מאור מליקסון עשה את שלו, כי ליאור רפאלוב לא היה בשיאו, וכן ביבראס נאתכו. הקישור האחורי היה גרוע.

אמנם במחצית שנייה כשנכנסו גילי ורמוט, בן שהר ותומר חמד הנבחרת נראתה יותר טוב. יותר החזקת כדור, פחות איבודים ויותר איומים לשער, ואפילו הצלחנו להבקיע גול. אך עדיין, עם כזו יכולת, ובעיקר עם כזו הגנה – לא נגיע רחוק.

רציתי לומר שאלעד גבאי היה המצטיין בהגנה, אך אחרי אשמתו הישירה בשער קצת קשה לומר זאת, אך אפשר לומר שהוא נקודת אור. פשוט מגן מעולה.

מוקדם יותר נבחרת ישראל הצעירה שיחקה נגד נבחרת רוסיה הצעירה. משחק פשוט נפלא. משחק עם קצב טוב, הזדמנויות, ושערים.

נבחרת ישראל שיחקה מצוין נגד נבחרת שנחשבת טובה באירופה, ובדקות לא מעטות שלטה במשחק והראתה יכולת מצויינת. אולי פשוט נשחק איתה גם בבוגרים? שחקנים שהצטיינו: מונס דאבור, אור ברוך, מוחמד כליבאת.

היו כמה פעמים ששחקנים הגיעו עם הכדור ליד השער ופשוט התמהמהו ובמקום לבעוט ניסו לעבור עוד שחקן ואיבדו את הכדור, ייחסתי את זה לעובדה שהם צעירים ולא מנוסים, אך שראיתי את הנבחרת הבוגרת הבחנתי שהבעיה קיימת גם שם, כנראה זה בגנים של הישראלי המצוי.

אמנם המשחק נגמר בתוצאה 2-2, אך דקה לפני שער השוויון של הרוסים מונס דאבור הבקיע שער חוקי לגמרי אך הוא נפסל בטענת נבדל, כך שבמקום שיהיה 3-1 נהיה 2-2 בהתקפה הבאה של הרוסים. גם בנבחרת הבוגרת השופט התעלם מהכשלה על שכטר, מעניין לא?

בערב שבו ארגנטינה פוגשת את גרמניה, ברזיל פוגשת את שבדיה, אנגליה פוגשת את איטליה וצרפת פוגשת את אורגוואי, מי שצפה בנבחרת ישראל הוא ממש פטריוט. אפילו אני זפזפתי קצת…

קליק על הלייק ותקבלו את כל העדכונים היישר לפייסבוק שלכם

תארו לכם את יואב זיו עושה קרוס אובר ועולה לדאנק מטורף על הפנים של רמי גרשון, או את מוראד מגאמדוב תופס עמדה ב"אותיות" (עם מבטא של שימי ריגר) וקולע ג'אמפ הוק יפה.

ישנם מספר לא רב של ספורטאים אשר שיחקו במקביל במספר ענפי ספורט באופן מקצועני, אבל מה היה קורה אם הכדורגלנים שלנו היו מחליפים את הכדורסלנים שלנו?

ניסינו להרכיב את נבחרת ישראל החדשה בכדורסל – אבל מכדורגלנים ! וזה מה שיצא:

חמישייה פותחת:
רכז: ביבראס נאתכו – הקשר האחורי המחונן של קאזאן בקלות היה יכול להחליף את יוגב אוחיון או מורן רוט בניהול המשחק. עם ראיית משחק מושלמת, רגש ודיוק, נאתכו הוא ה"כדורכז" המושלם.

שוטינג גארד: יוסי בניון – יוסי אומנם מעבר לשיא, אבל עדיין הסקורר הכי טוב שיש לישראל להציע. יוסי בניון הוא וירטואוז לא קטן, וכמו שהיה עושה דריבל לשוויצרים, כך הוא גם היה עושה את הקרוס אובר ועולה לג'אמפ יפה מחצי מרחק.

סמול פורוורד: ערן לוי – לא גבוה, אבל מוצק מאוד. מזכיר את צ'ארלס בארקלי. כאשר בניון היה עולה לזריקה משלוש, ערן לוי היה נותן כמה מרפקים מתחת לסל, מפנה לעצמו שטח, קוטף את ריבאונד ההתקפה (מתחת לגובה הטבעת), ועולה לקרש סל קליל.

פאוור פורוורד: דקל קינן – יסודות מצוינים, השקעה בלתי נגמרת, אבל מחסור בכישרון ומהירות. דקל קינן משתלב כמו כפפה לעמדת הפאוור פורוורד שלא קולע הרבה נקודות מדי ערב, אבל יקח 10 ריבאונדים, יחסום 2 זריקות, וייתן גוף גדול בהגנה.

סנטר: טל בן חיים – גבוה, חזק מאוד, קשוח. כל מה שסנטר צריך. אולי לא יהיה הסנטר הכי התקפי בעולם, אבל בהחלט ישלוט בריבאונדים, יחסום לפחות פעמיים במשחק, וגם יוריד מישהו לפרקט במקרה הצורך. שילוב של סרג' איבאקה ועופר פליישר.

 

אז זו החמישייה הפותחת של נבחרת ה"כדורסלרגל" (או נבחרת ה"רגלסל"?), אבל לכל חמישייה פותחת, יש חמישיית מחליפים. אז הנה החמישייה השנייה:

רכז: מאור מליקסון – לא בטוח שהיה נכנס לנבחרת לפני שנתיים, אבל לאחר עונה מצוינת בפולין, הוא מקבל מקום של כבוד. זריז מאוד, גמיש. יהיה רכז קולע – שילוב של מורן רוט וג'ון וול.

שוטינג גארד: ערן זהבי – אם המשחק היה מגיע לזריקה מכרעת, ערן זהבי הוא האיש. לא קלע שלשות גדולות, אבל קליעה מצוינת מחצי מרחק, בלתי ניתן לחסימה בזריקת הפיידאווי. מזכיר את קובי בראיינט בשילוב יותם בלפרין.

סמול פורוורד: חאלד חלאיילה – עוד סמול פורווד לא גדול, אבל חיה רצינית. לא שחקן שהייתם רוצים לעמוד מולו לתוקף, או לשמור עליו מתחת לסל. לא מפחד לחלק מרפק, אבל טעון שיפור בקליעה. מזכיר את אנת'וני מייסון האגדי.

פאוור פורוורד: עומר דמארי – לא גבוה במיוחד. אבל חזק, מהיר ואתלטי. ירוץ את המתפרצות במהירות ויסיים בדאנק מרהיב, יקלע מקו הבסיס, ויעזור בריבאונד. משהו כמו ליאור אליהו פוגש את נדב הנפלד.

סנטר: מוראד מגאמדוב – סנטר וותיק שראה דבר או שניים. לא יקלע הרבה נקודות, אבל ייתן גוף רחב, יקריב עבירות, ובעיקר ייתן מניסיונו הרב לשחקנים הצעירים. מזכיר את ביל קרטרייט פוגש את ג'ון תומאס.

 

אבל רגע, חייבים מישהו שידריך את החבורה המוזרה הזו, לא? מאמן כדורסל צריך להיות בתוך המשחק בכל רגע ורגע. לא יכול לשבת בשקט, וחייב להיות מעורב כל הזמן. בקיצור – להיות בטירוף. אז המאמן שלנו הוא גם מטורף, גם מצחיק, ולא מפחד לומר מה שהוא חושב.

מאמן: שייע פייגנבוים – מטורף עם קבלות, לא מפחד להגיד אשר על ליבו, ואם מישהו יפתח עליו את הפה – לא יהסס לשים אותו במקומו. שייע יצעק בפסק הזמן, יגיד לשחקנים לשתוק, ולבסוף ישרטט תרגיל שאף אחד לא מבין.

 

אז זו הנבחרת הכדורסל החדשה של ישראל אשר מורכבת משחקני כדורגל – חושבים שתרכיבו נבחרת טובה יותר? כתבו לנו בתגובות את הנבחרת שלכם

מצטער לאכזב, אבל זה כבר לא זה. משהו בי נכבה? זה אני לא בסדר? איך אפשר לאבד תשוקה ואהדה רבה כל כך מהר? אני מסתכל סביב ומבין שזה לא רק אני, עוד אנשים ביחד איתי מרגישים פתאום שהם קצת שכחו איך אמורים להרגיש במגרש או בבית כשיש גול.

אני מדבר כמובן על נבחרת ישראל בכדורגל, הנבחרת הכחולה לבנה שאהבתי כל כך לראות משחקת, וגם תמיד האמנתי שאפשר לעשות היסטוריה. אחרי האגדות על מקסיקו 70, ואחרי כל הקלישאות על אלי אוחנה ורוני רוזנטל, הגיעה אליי בילדותי הנבחרת של שלמה שרף, זוכרים אותה? ההיא של ברקוביץ', רביבו ובנין? כן, אהבתי את הנבחרת, מאוד, הנבחרת של המדינה שלי, וגם אם לא היה לנו איזה מראדונה שמשחק באירופה ולוקח תארים, תמיד חשבתי שעדיין אפשר לעלות לטורניר משמעותי. אבל משהו אבד בדרך, מאז ה 5-0 על אוסטריה ועד היום הנבחרת שלנו התבזתה, הפכה לשוק, מפעל כושל שמפעיל לחצים על עצמו ותמיד ברגעים המכריעים רועד בברכיים ומפספס.

בין כל הכישלונות, פרשת נערות הליווי, הריב של בניון וטל בן חיים וגם סוגיות המאמנים, הגעתי למצב שפשוט נמאס לי, פשוט לא נהנה יותר, לא שמח כמו פעם על כל גול. מצטער על חוסר הפטריוטיות, אבל זה המצב. איך כל זה הגיוני? זוכרים את הזמנים שבהם הקהל הישראלי היה מגיע בהמוניו לרמת גן גם אם אין שירותים/חניה/מקום לשבת, היה מגיע ותומך בנבחרות, אם זה מול ספרד, אם זה מול קפריסין וגם אם זה מול מלטה? הזמנים האלה הוחלפו בבלומפילד חצי ריק ומושבה חצי מלא. אז נכון, איצטדיון רמת גן הוא לא הקאמפ נואו, וגם לא האליאנץ ארנה, אבל איפה הקהל? התשוקה? ומעל לכל – איפה השחקנים?

בואו נודה על האמת, אף פעם לא היינו מעצמה של כדורגל, אף פעם! רביבו, ברקוביץ', בניון, טל בן חיים או שפיגלר, כל אלה היו שחקנים גדולים בהיסטוריה של הכדורגל שלנו, אבל מעולם לא היו הגדולים גם בהיסטוריה העולמית. הם עשו פה ושם הישגים אישיים שתפסו כותרות או מקום בלב של אוהדי הקבוצה בה שיחקו, אך לא יותר מזה, הם לא הובילו קבוצה לזכייה בליגת האלופות, או ניצחו איזה סופר קלאסיקו. וזה בסדר, כי כבר אמרנו, מעצמה אף פעם לא היינו.

אם היינו משחקים כמו שאנחנו מדברים, הכל היה שונה, הכל! היינו הכי טובים בהכל, מעמדת החלוץ ועד קורות השער. כל מערכת הלחצים שמופעלת כאן בארץ ע"י דיבורים והערכות רק פוגעת בנבחרת שגם ככה לא נמצאת בטופ האירופי או העולמי. ואף פעם לא הייתה. גוטמן הוא לא קוסם, הוא צריך לבחור את השחקנים הכי טובים וגם את אלה שבזמן הנוכחי נמצאים בכושר הכי טוב, וצריך להבין שהרבה מזה גם תלוי בדור השחקנים שקיים באותו זמן נתון, אין רכש זר או קסם כלשהו אחר.

אחרי שישבתי ובדקתי כמה נושאים, גיליתי שבישראל קרה מהפך, אם פעם בזמנים של ברקוביץ' ומזרחי הייתה לנו נבחרת די מאוזנת כשכל מה שהיה חסר זה חלוץ (מה לעשות שהיה רק את מזרחי…) היום הזמנים הם הפוכים לגמרי. הליגה שלנו בעבר הייתה עמוסה בשוערים – קורנפיין, רפי כהן, דוידוביץ', שטראובר, אוואט (שהגיע קצת אחר כך) וגינצבורג(שהגיע קצת לפני)… כמות שוערים נכבדת שפשוט היה קשה לבחור מתוכה את הטוב מכולם, והיום? רבע מהקבוצות בארץ קנו שוער זר ולא מחזיקות שוער ישראלי בין הקורות.

הקישור וההגנה גם הם כללו שחקנים מעולים בעבר, שוב פעם, לא מסי או מראדונה, אבל שחקנים מספיק טובים כדי לקחת גם משחקים בינוניים. היום המצב בקישור הוא די דומה, יש לנו הרבה קשרים שמשחקים בארץ ואירופה והם ברמה די טובה, זהבי, רפאלוב, מליקסון, נאתכו, ורמוט… אבל בהגנה? יש לנו כמה ברירות מחדל ולא יותר מזה, דקל קינן וטל בן חיים הם פשוט בחירה שחייבים לעשות, והמגנים? תשאלו את יואב זיו, טוואטחה, בן דיין, מישהו, תשאלו מישהו שינסה להבין פשוט מה הולך בעמדות האלה.

ולסיום, החלוצים, בניגוד לעבר, יש לנו מספיק חלוצים, אפילו יותר מדי, אם חלקם היו הופכים לשוערים או בלמים, אולי היינו משחקים יותר טוב. אז מי יש לנו שם? טוטו תמוז, תומר חמד, עומר דמארי,ברק בדש, שמעון אבוחצירא, אחמד סבע, עמית בן שושן, להמשיך? פעם היה פה רק את מזרחי.

לסיכום, מדינה מובילה בכדורגל אף פעם לא היינו ואני בספק אם נהיה, אז בואו נפסיק לדבר על מונדיאל כאילו היינו נבחרת אורוגוואי או הולנד ופשוט נחזור לאהוב את הנבחרת שלנו כמו שאהבנו פעם, כי זה פשוט מעל לכל, מעל לתוצאות ומעל להישגים.

אוטוטו מתחילים עוד קמפיין של הנבחרת, עוד פעם מפתחים ציפיות שקרוב לוודאי יתנפצו במהרה, אבל למה צריך לארח שוב ברמת גן?

מצאו את ההבדל – וומבלי באנגליה, סטאד דה פראנס בצרפת, סטאדיו אולימפיקו באיטליה, אצטדיון רמת גן בישראל. שלושת האצטדיונים הראשונים הם מגרשים מן המעלה הראשונה ולא לחינם נבחרו לשמש כאצטדיון הלאומי של הנבחרת המקומית, אך לעומתם, לאחרון ברשימה, לא באמת ניתן לקרוא אצטדיון  ובטור הזה לא ארחיב מדוע – הסיבות ידועות לכולם.

המאמן הלאומי החדש שלנו  אלי גוטמן, כינס בשבוע שעבר מסיבת עיתונאים בה הציג את סגל השחקנים למשחק הידידות הקרוב נגד נבחרת אוקראינה שייערך באצטדיון "המושבה" החדש. בהחלט החלטה נבונה של ראשי ההתאחדות לארח משחק שלא ימשוך קהל רב, אך עם זאת ייתן הרגשת ביתיות גם אם יגיעו 2000 צופים למשחק בגלל הקרבה לדשא והאקוסטיקה הנפלאה. עם זאת, ידוע כבר כי משחקי הנבחרת נגד פורטוגל ורוסיה במוקדמות המונדיאל ייערכו באצטדיון רמת גן בכדי להיענות על הביקוש הרב לכרטיסים. אני טוען  שזו תהיה טעות קשה שקרוב לוודאי תפגע בסיכוייה של הנבחרת (שממילא קלושים) לנסות ולהשיג את המקום השני בבית.

הנבחרת חייבת לשחק באצטדיון ביתי עם יציעים קרובים לדשא בכדי שהשחקנים שלנו ירגישו את הקהל ולעומתם השחקנים היריבים באמת ירגישו את אווירת העוינות נגדם. לשחק באצטדיון רמת גן כשביציעים 40 אלף צופים (במקרה הטוב), זה בדיוק כמו לשחק במגרש אחר עם 3000 צופים. ראשי ההתאחדות לכדורגל צריכים לזכור כי הנבחרת היא של העם ובגלל זה הנבחרת צריכה לארח גם באצטדיונים אחרים בארץ.

לאחרונה נבנו מס' אצטדיונים בפתח תקווה, עכו, ונתניה (עד לתחילת הקמפיין האצטדיון יהיה מוכן), לכן במשחקים נגד יריבות שלא מושכות קהל כדוגמת אזרבייג'ן, צפון אירלנד ולוקסמבורג אפשר לארח ב"מושבה", בעכו ובנתניה. במשחקים נגד היריבות החזקות אפשר לארח באצטדיון "טדי" שבירושלים שיכול להכיל כ -21 אלף אוהדים. כמות בהחלט יפה לכל הדעות, ובייחוד לאחר השיפוץ שעבר בקיץ האחרון שבו הגביהו את הדשא, קירבו את היציעים למגרש והחליפו את המושבים. זה בהחלט נותן אווירה של  אצטדיון ברמה אירופאית.

לצערי, אינני מצליח להבין את ההיגיון בלארח דווקא באצטדיון רמת גן ולראייה הוא המעבר של הנבחרת בקמפיין הקודם (שהסתיים באופן די צפוי) לאירוח באצטדיון בלומפילד. מעבר שהביא לנו 2 ניצחונות מ-3 משחקים ואני בספק רב שבמידה והנבחרת הייתה משחקת ברמת גן, היינו מנצחים משחק אחד. צריך להבין שנבנית כאן תשתית מצוינת של אצטדיונים בסטנדרטים גבוהים (ואפילו לא הזכרתי את אצטדיון סמי עופר שנמצא בשלבי בנייה מתקדמים) ובחלק מן המקומות האוהדים כבר נהנים, אז מדוע לא להשתמש בה?

למה לגרום לאוהדים לחשוב פעמיים אם בכלל להגיע למשחק? תנו לאוהדים מכל רחבי הארץ  ליהנות. אם לא מהרמה של הנבחרת, אז לפחות מהאצטדיון…