תגית: כדורגל

כולנו התלוננו לפחות פעם אחת על המועצה מקומית שלנו, אבל לקבוצת הכדורגל ניי קרונבורג איל מנורבגיה יש סיבות קצת הרבה יותר טובות משלנו להתלונן.

זה כנראה הסרטון המצחיק של השבוע, וכאשר קבוצה מנצחת 0-9 וזה אפילו לא הסיפור המרכזי של המשחק, אתה יודע שמשהו מטורף קרה על המגרש.

כרטיס אדום חריף ביותר נשלף בסוף השבוע בליגה הראשונה במלזיה.

פהאנג סיימו בתיקו 2-2 עם קלנטן ביום שבת, במשחק בו המארחים סיימו עם עשרה שחקנים.

האפיז קמאל, החלוץ בן ה – 25 של פהאנג קיבל כרטיס אדום ישיר וחמור לאחר שכיסח את זאמרי ראמלי עם שלוש בעיטות, לפני שפשוט הלך על הגב של ראמלי.

לקמאל עוד הייתה החוצפה להתווכח עם השופט, אבל היי, זה מה שכדורגלנים עושים…

צפו בפאולים החמורים ובכרטיס האדום של קמאל:

קליק על הלייק ותקבלו את כל העדכונים היישר לפייסבוק שלכם

בארצות הברית הספורט הוא מאד פופולרי, הכדורגל קצת פחות. למרות שבצד השני של היבשת זה חלק מהחיים שלהם. אחת הסיבות לכך שתושבי המדינות המאוחדות של אמריקה לא מחבבים כל כך כדורגל היא – שהם לא אוהבים לראות ספורט שנמשך הרבה זמן ללא הפסקות.

בפוטבול/בייסבול/כדורסל יש כל קצת זמן הפסקה, בכדורגל משחקים רצוף 45 דקות עד שיש הפסקה. בשנים האחרונות הכדורגל נכנס יותר ויותר לארצות הברית, המגרשים מלאים וגם הנבחרת הלאומית משחקת לא רע.

אחת הסיבות היא שהם פשוט שמו לב שגם בכדורגל יש הרבה הפסקות במשחק – בזבוזי זמן מעצבנים מאד בכמות מסחרית בכל משחק. אני לא מתכוון לביום פציעות שנגד זה אין מה לעשות, אי אפשר להוכיח אם באמת כואב לשחקן או לא. אני מתכוון לדברים קטנים שגורמים לעצבים גדולים (לפחות אצלי).

לדוגמא: כאשר נשרקת עבירה כנגד הקבוצה המובילה והכדור מתגלגל בין רגלי השחקנים (המובילי), שום שחקן לא יואיל בטובו לתת את הכדור לקבוצה השנייה שתוכל להמשיך במשחק, אלא כל אחד פותח רגליים ונותן לכדור לחלוף מתחתיו – במקרה הטוב, או פשוט בועט טיפה בכדור כדי להרחיקו – במקרה הרע. ולעיתים פשוט השחקן תופס את הכדור בידו וזורק אותו מעל שחקן שבא לקחת אותו ממנו.

אותו דבר גם בהוצאות חוץ, כאשר הכדור יוצא לחוץ ושחקן מקבוצה מובילה נמצא ליד הכדור, ברגע שהוא רואה שהדגל מונף לרעתו הוא אף פעם לא ירים את הכדור ויתן ליריבו, אלא יתן לו להתגלגל או אפילו ירחיק אותו וכנ"ל.

לפעמים אפילו קורה שמביאי הכדורים "מתרשלים" (בד"כ שהקבוצה הביתית מובילה) והשוער/השחקן צריכים לרוץ כמה מטרים טובים כדי להביא את הכדור.

הדברים האלו פשוט צורמים, לא ספורטיביים, וגורמים לצופה להשתעמם דקות ארוכות במהלך המשחק.

צריך לשים לדבר הזה סוף בצורה מאד פשוטה. בכל פעם שנשרקת שריקה לעבירה/חוץ ושחקן שנמצא ליד הכדור לא מביא אותו (וככל שכן אם מרחיק אותו) צריך לקבל מיד כרטיס צהוב. ואם זה לא יעזור למגר את התופעה אז לשלוף כרטיס אדום במקום. ואז נוכל לראות משחק הוגן ללא הפסקות מיותרות ובזבוזי זמן מעצבנים.

קליק על הלייק ותקבלו את כל העדכונים היישר לפייסבוק שלכם

הסרטון שתראו למטה הוא לא מרגש, לא מעורר השראה, ואפילו לא גולאסו. הוא פשוט מצחיק. מאוד מאוד מצחיק.

מאמן כדורגל ניסה לתפוס כדור שעף החוצה, אבל כנראה שהקואורדינציה שלו היא לא הכי טבוה בעולם. כשהוא ניסה לתפוס את הכדור, הוא פיספס אותו לגמרי והכדור נחת לו ישר על הראש וקיפץ לו למקום אחר.

אבל המאמן בעל התושיה לא ויתר, הוא החליט שהוא יחזיר את הכדור למגרש. אז הוא רדף אחרי הכדור, וכשהוא ניסה להחזיר אותו, הוא הביא גליץ' רציני על הדשא.

נו טוב, לפחות הוא ניסה. צפו בקטע הקומי:

קליק על הלייק ותקבלו את כל העדכונים היישר לפייסבוק שלכם

אומנם לא ברצלונה, אבל הגול שתראו הוא עבודה קבוצתית פשוט נפלאה. השער הנפלא מגיע אלינו מהליגה של ערב הסעודית, ממשחק ליגה מלפני כשבועיים.

למרות שהשער הוא לא טרי מהתנור, המהלך שהביא לשער הוא פשוט נפלא, וסביר להניח שלא ראיתם אותו, כשקבוצת אל הילאל שמדורגת במקום השני בליגה הסעודית מכינה מהלך מבושל היטב.

התוצאה הייתה 1-1 כאשר המהלך שהביא לשער החל. בסיום המשחק אל הילאל ניצחה 1-4.

צפו במהלך הנפלא:

קליק על הלייק ותקבלו את כל העדכונים היישר לפייסבוק שלכם

סמכותיות, מקצוענות, טקטיקנות, הכל טוב ויפה, אבל בכדורגל מה שיותר חשוב ומשפיע זה יחסי האנוש.

החיבוק החם והחברי שקיבלו השחקנים מאריק בנאדו, הקים מחדש את מכבי חיפה על הרגליים. ככה הדברים עובדים גם מעבר לים – פפ הצעיר הפגין חברות, הוריד לחץ, ליכד את השורות והפך את ברצלונה למפלצת אימתנית, די מטאו בצ'לסי החזיר לשחקנים את החשק והם גמלו לו בגביע האלופות, קלינסמן השיב לגרמנים את החיוך ואלו הפכו למכונה משומנת במונדיאל. המסקנה: ידע זה מרכיב חשוב, אבל ברגע שמאבדים את ההנאה, הכול נשכח.

כדורגל זה לא מדע בידיוני. בסוף, אחרי כל הניתוחים הבומבסטיים והסיבוכים המילוליים מסביב, אנחנו מדברים על משחק שמטרתו אחת – הנאה. ואם מישהו שוכח את זה בדרך, התוצאות לא יאחרו להגיע. כי אין הצלחות בלי הנאה מהמשחק – ראו ערך הטוטאל פוטבול של הולנד בשנות ה-70', הישגיה של מילאן המדהימה בשנות ה-90', ביצועיה של ברצלונה הענקית בשנים האחרונות, ולהבדיל אלפי הבדלות, חיבורה של מכבי חיפה בתקופת שרף, שליטתה הבלעדית של הפועל פ"ת בתחילת ה-60' ועלייתה לגדולות של מכבי נתניה בשנות ה-70' – כל סיפורי ההצלחה הגדולים, שאינן הבלחות נקודתיות, מקורן בתשוקה עזה, והנאה צרופה מהמשחק, תלכיד חברתי מרשים וחיבור בין אנשים, לפני היותם שחקנים.

אינני מזלזל לשנייה במורכבות של משחק הכדורגל, בטח ובטח בעידן המודרני, אינני מזלזל במערכים, אינני מזלזל בתכנון, אינני מזלזל ברוטציות, אינני מזלזל באף מרכיב של המשחק. אבל אם מישהו חושב שכל אלו יחליפו את התשוקה למשחק ואת היצר שמסביב לו, הרי שהוא טועה בגדול. תסתכלו מה קורה עכשיו במכבי חיפה. הראש של כל השחקנים היה מתחת לאדמה. אף אחד לא מערער על העובדה שראובן עטר הוא איש כדורגל בחסד עליון ומאמן מצוין, אבל עובדתית, הוא איבד את חדר ההלבשה, ויצר הסוליסטיות שלו באימונים הורידו לרבים משחקני הקבוצה את החשק. כל זה מתווסף לדחיקתו של הקפטן קטן, והאווירה הקודרת שנוצרה אחרי הכניעה לנמושות הליגה. בסיטואציה שנרקמה, עטר לא יכל להוציא את העגלה מהבוץ ושחר נאלץ לגזור את גורלו אחרי לבטים קשים באמת ובתמים. חשוב להבהיר: אין דבר שרצה עטר יותר מאשר להצליח בקבוצת נעוריו, זה פשוט לא הלך – דבר שקרה לגדולים ממנו לפניו ויקרה לגדולים ממנו, יש להניח, אחריו.

ולפתע בא אריק בנאדו, עד לפני שנה שחקן מן המניין בחיפה, ועשה מה שכל שחקן בחיפה שיווע לו חודשים: חיבק, עודד, זרק מילה טובה, שיקם את אווירת הנכאים בחדר ההלבשה. צודק אייל ברקוביץ' שטוען מפורשות – שמחת החיים של שחקני חיפה חזרה, וברגע שיש שמחה, דברים מתחילים להתחבר. כמובן שאפקט הזעזוע רק מוסיף לירוקים, אבל מאחורי השינוי עומדת עובדה בולטת – החיוך חזר לפניהם של גולסה, עזרא, עמאשה ואזולאי, ושום 4-4-2, 4-3-3 או 4-5-1 לא ישכנע אותי אחרת.

בשנה שעברה צ'לסי של וילאש בואש לא המריאה בשום אספקט של המשחק. השחקנים נראו כבויים, הפורטוגלי החביב לא התחבר אליהם מנטלית ונראה היה שהוא התעסק יותר במחברת מאשר באחדות הקבוצה – המאמן ניסה למצוא פתרונות טקטיים, דחק לספסל את למפארד וטרי וקיבל בתמורה תבוסה מרה לארסנל ותיקו מביך מול גנק. חילופי הגברי, והגעתו של רוברטו די מטאו, שינו את התמונה ב-180 מעלות – די מתאו האיטלקי, כוכב צ'לסי עד לפני עשור, איחד את השחקנים, גרם להם שוב לתיאבון אחרי דאבלים פסים מלוטשים באימונים וסגירות אלכסוניות מוצלחות, ובלי יותר מדי שינויים מקצועיים, עם אותו חומר שחקנים, קטף את גביע אירופה לאלופות. אז איך סיטואציות לא מובנות כמו זו קורות? התשובה פשוטה: בכדורגל הרבה טמון בתשוקה למשחק – ברגע שהיא נאבדת, מאלף ואחת סיבות (לא כולן תלויות או קשורות במאמן המכהן), הקבוצה חייבת לחזור כמה צעדים אחורה ולבדוק איפה הדברים התערערו.

חברים, לא יצר ההרס, המלחמה ואובדן העשתונות הוא זה ששובר שיאים בענף הכדורגל. הנכון הוא שדווקא החזרה לנקודות הבסיס, ההנאה תוך כדי המחויבות, הכיף תוך כדי היצירתיות, הם אלו שכובשים את הפסגות, למרבה הפלא, ולטעמי, גם למרבה האושר.

קליק על הלייק ותקבלו את כל העדכונים היישר לפייסבוק שלכם

הסרטון הזה פורסם לפני מספר ימים ביוטיוב, אבל לצערנו אין לנו יותר מדי מידע לגבי המשחק. אבל מה שתראו הוא כל כך מוזר, שזה בהחלט שווה לפרסם.

הסרטון הביאזרי צולם במשחק ליגת הנערים בלטביה, בין קבוצות לייפז'ס מטלרוג (כחול) לבין קבוצת פ.ק. אלברטס (כתום), כאשר שחקני לייפז'ס החליטו לאמץ טקטיקת משחק מספורט קצת אחר – רוגבי.

הסרטון מתחיל בכך ששחקני לייפז'ס מקלבים כדור חופשי, אבל במקום לבעוט את הכדור קדימה (כמו קבוצת כדורגל נורמלית), השחקנים החליטו ליצור סקראם כמו ברוגבי, להתקדם כך במעלה המגרש.

מה שמוזר הוא למה השופט נתן להם להתקדם כך? ושרק בכל פעם פאול נגד קבוצת אלברטס. האם מהלך כזה הוא חוקי בכלל? האמת שאני לא יודע, ואשמח אם תגיבו כאן אם אתם יודעים.

צפו בקטע המוזר, אך גם המשעשע מאוד:

קליק על הלייק ותקבלו את כל העדכונים היישר לפייסבוק שלכם

בתחילת העונה ביבראס נאתכו וליאור רפאלוב היו מלכי השערים בליגות שלהם והתקשורת היתה בעננים. מה שלא שמו לב – ש-80% מהשערים היו בעיטות עונשין מ-11 מטרים.

תומר חמד עבר בעונה שעברה בהעברה חופשית ממכבי חיפה למאיורקה הספרדית. במחזור השמיני כבר התנוססה לה הספרה 5 בטור השערים שלו. התקשורת בישראל חגגה שיש לנו סוף סוף חלוץ ברמות הגבוהות. דבר אחד שכחו להדגיש, חמשת הגולים היו מפנדלים. ממש חלוץ שכל הגנה מפחדת ממנו.

רובין קאזאן שיחקה נגד הפועל תל אביב במסגרת הליגה האירופית, התלהבה מביבראס נאתכו והחליטה לקנות אותו. את עונת 2011/2012 הוא סיים עם 10 שערים, מספר נאה לקשר אמצע. אך 4 מהם היו פנדלים (ועוד היה יכול להבקיע 11 גולים אבל אחד הוא החמיץ). גם את העונה הזאת הוא פתח בסערה ונכון לעכשיו, לאחר 10 מחזורים הוא עם 6 גולים, אבל כן… 4 פנדלים.

אני לא בא לדון האם תומר חמד שחקן טוב או לא (לדעתי הוא שחקן פנטסטי), או אם ביבראס נתאכו שחקן שמוערך יתר על המידה (לדעתי מגיעות לו כל המחמאות), אך מה שחורה לי זה שמדגישים בכל פעם כמה שחקן פלוני הוא מוצלח ומנפנפים במספר השערים שהוא כבש.

אני חושב ששחקן שכובש פנדל, ואפילו כמה פנדלים, לא הופך אותו לשחקן יותר טוב, אלא הוא פשוט שחקן שיודע לבעוט פנדלים. חלוץ שיודע לבעוט פנדלים יכול לעשות דריבל ולשלוח פצצה לחיבורים? יש לו מיקום יותר טוב ברחבה? יותר "חוש" לגולים? הוא יכול לרוץ מהר יותר לכדורים? קשר שיודע לבעוט פנדלים יש לו מסירות מדוייקות יותר? הוא יודע לתקל יותר טוב? התשובה היא ממש לא.

ביבראס נאתכו לא נהיה קשר טוב יותר בזה שהוא בועט הפנדלים של קבוצתו, ותומר חמד לא חלוץ טוב יותר אם הוא מרשית כמה פנדלים בעונה. מה שצריכים להדגיש יותר זו העובדה שנאתכו סיים את העונה שעברה עם 7 בישולים. דרך אגב, את תואר "איש המשחק" קיבל תומר חמד במחזור ה-14 שבו הוא לא כבש שער.

אך מה לי להלין על שחקנים ישראלים ועל התקשורת הישראלית. זה המצב בכל העולם.

כריסטיאנו רונאלדו הפציץ לפני 2 עונות בלה ליגה 40 גולים בדרך לפיצ'יצ'י. מתוכם 8 פנדלים. כשנוריד אותם נגלה שהוא הבקיע "רק" 32 גולים, מספר נאה אך לא משהו מיוחד. בעונה שעברה הוא הכניס 46 גולים, כשמתוכם 12 (!) פנדלים.

ליאו מסי שבר בעונה שעברה את שיא הכיבושים בעונה – 73 שערים. 14 מתוכם היו פנדלים (כמו רונאלדו שהכניס 14 פנדלים מ-60 שערים שלו). אז נכון, גם 59 זה מספר בלתי נתפס, אבל למה כוללים את הפנדלים בסך השערים?

מה אשמים חלוצי צ'לסי שבועט הפנדלים שלהם זה פרנק למפארד? בגללו יש להם פחות שערים.

שחקן שמפציץ המון שערים ללא קשר לפנדלים זה שווה איזכור. לדוגמא, רובין ואן פרסי הוא חלוץ גדול, בעונה שעברה הוא הבקיע 30 שערים בליגה האנגלית, כשמתוכם רק 2 פנדלים.

למסקנה – אני חושב שצריך להפסיק למנות את הפנדלים בסכום הכולל של שערים, זה פשוט לא נכון ולא צודק.

קליק על הלייק ותקבלו את כל העדכונים היישר לפייסבוק שלכם