עד מתי? יוני 2012

אני לא יודע אם שמתם לב אבל מוטי איווניר הוחתם לעונה נוספת במכבי תל אביב ויאמן אותה עד יוני 2012.

ככה, בין ידיעה על הגזר דין לנשיא לשעבר ובין ההכנות למשחק של הצהובים מהכדורסל בפתיחת ההצלבה קיבלנו ידיעה שפעם הייתה מרעידה את עולם הספורט והיום היא אמנם כותרת ראשית בחלק מאתרי האינטרנט אבל נדמה כאילו לאף אחד לא אכפת.

אז נכון, הצדקנים בתקשורת יגידו שכמו שאלונה ברקת עשתה עם ניר קלינגר (החתימה אותו לעונה נוספת בדיוק כאשר הקבוצה משחקת על הפנים) גם מיץ' גולדהאר מייצג את הקול השפוי בביצת עסקני הכדורגל. אם אני משווה אותו לפרוספר אזגי אז בכלל, הוא קדוש מעונה.

יחד עם זאת, שוב נראה כי במכבי תל אביב שום דבר לא בא עם תכנון ולאחר מחשבה. מיץ' גולדהאר ציין כי אחת הסיבות להחתמה הנוספת של מוטי איווניר היא "ניסיונו בפיתוח צעירים התואם את מטרות המועדון". הבנתי, אז לעלות בהגנה במשחק האחרון שני שחקנים בני 18 שרועדות להם ה – אתם יודעים מה, זה נקרא ל"טפח צעירים".

אני מבין שלהפיל את האשמה על הביזיוניות האחרונים של הקבוצה רק על מוטי איווניר זה לא בדיוק נכון ולשחקנים יש חלק מאוד גדול בכישלון, אפילו יותר ממוטי. אולם לא יכול להיות שהוא מוחתם לעונה נוספת בזמן שהקבוצה חוטפת תבוסות על ימין ועל שמאל. לא ידעתי שנותנים פרס על כישלון.

אם לדבר ברזולוציה קצת יותר רחבה, אז בעשור האחרון מכבי תל אביב עושה את כל הטעויות האפשריות וגם את הלא אפשריות. על מנת לבנות קבוצת כדורגל טובה צריך קודם כל בעלים יציבים וזה ממש לא המצב במכבי. בנוסף, צריך מנהל מקצועי שייבחר את המאמן שלו וייתן את החופש כדי לבנות קבוצה לפי ראות עיניו אך עם פיקוח מצדו. בשלב של בחירת השחקנים הנוסחה היא לשלב צעירים עוד בשלב מחנה האימונים יחד עם התאמה של סגל ישראלי וזר שיתאים למרקם קבוצתי בריא.

לפי דעתי, כל הלחץ שתמיד שוטף את המועדון פוגע בו פעם אחר פעם אבל לחץ יש גם בצד האדום של העיר ובירוקים מהכרמל וזה לא מונע מהם להצליח.

לטורים נוספים בקטגורית כדורגל ישראלי
לטור טיול לבאר שבע
בחזרה לעמוד הבית – קליק על אתר הספורט

טיול לבאר שבע

שבת בצהריים, מזג אוויר נעים בחוץ, משפחה של אוהדי הפועל תל אביב צריכה להחליט איך לנצל את השמש החורפית, ומחליטה לצאת לטיול, שבסופו אצטדיון ווסרמיל.

אחרי ארוחת צהריים נחמדה בדרך, מגיעים לאצטדיון בערך שעה לפני המשחק, באים לקופה ורואים מחירו ן- 40 ₪ ילד, 80 ₪ מבוגר. נסענו עד לפה, לא נשלם? באים לקופה ושומעים מהקופאי שכרטיסי נוער זה רק לנוער מבאר שבע, וגם הם נגמרו עוד לפני שהתחיל. יותר חשוב למכור לספסרים, זה מוריד את האבטלה בעיר. ואפילו כרטיסי סטודנטים אין. אבל כבר באנו, אז לא נשלם? שילמנו 240 שקל בשביל 3 כרטיסים, לפחות נהנה מהחוויה.

חיפשנו את השער שלנו – שער 9 רשום, קהל אורחים. עם הכנסת אורחים כזאת, היינו צריכים לפנות ימינה לרהט, בטוח שהם עושים את זה טוב יותר. בדרך לכניסה, היינו צריכים לרדת במדרונות של דרך אפר וחול, לקפוץ מעל ביוב, ולחכות שמאבטח יבדוק אותנו במשך כמעט רבע שעה.

נכנסו פנימה – לפני שנעלה למעלה נרוקן את עצמנו, בשביל לא להיות לחוצים במשחק, אבל שירותים היכן? 2 עמדות של שירותיים כימיים, באצטדיון שקיים כבר 30 שנה, פשוט מרשים, מדינת עולם שלישי נותנת יותר כסף תמורת הכרטיס, ואני לא אתחיל לדבר בכלל על זווית הצפייה (הנוראית), על זה שהזרקורים עומדים באמצע היציע ומסתירים, על ההגברה שאפילו את ההמנון הקדוש של ליגת השוקו לא משמיעה.

ואפשר להאשים את באר שבע? רואים פרייארים לא יחגגו? 80 שקל בשביל חוויה שאני לא אחזור עליה מעולם. אז גזרתם עלי קופון יפה, אבל הפסדתם אותי לשאר החיים. איפה ההתאחדות, איך מאשרים דבר כזה? איך אין שביל כניסה בסיסי למגרש, שירותים נורמאליים, וכרטיסי נוער?

למה שמישהו שפוי בדעתו ימשיך לקחת את הילדים שלו לשם, ואיך בעוד עשרים שנה, יהיו לבאר שבע והדומות לה, אוהדים? הם ייסעו לטדי פעם אחת, יבקרו מתישהו באירופה, ויבינו שאפשר גם אחרת.

ליגה שישית בטיבה באירופה? אולי באפריקה.

הדבר היחיד האירופי שהיה באותה השבת, היה בן שהר. מזל שהפועל ניצחה.

לטורים נוספים של דור רפפורט
בחזרה לעמוד הבית – קליק על אתר הספורט

דאבל פס אשבווילי

שימו לב למשפט הבא שאתם עומדים לקרוא. ולאדימיר דבאלישווילי הוא אחד הזרים הטובים ששיחקו בישראל בשנים האחרונות. כן כן, קראתם נכון, אחד הזרים הטובים ששיחקו בישראל.

יש כל מיני שמועות שמכבי חיפה מעוניינת למכור את ולאדימיר דבאלישווילי בחלון ההעברות בינואר. השמועות הללו לא נובעות בגלל שחושבים שהוא יכול להכניס קופה יפה למועדון, אלא בגלל שחושבים שהוא שחקן לא מספיק טוב, ואני חייב להודות שאני פשוט לא מצליח להבין את זה.
מי שאומר את זה כנראה לא מבין בכדורגל, וכמה שעצוב להגיד את זה, זה חייב להיאמר, יתכן וראשי מכבי חיפה פשוט לא מבינים בכדורגל.

ולאדימיר דבאלישווילי הגיע למכבי חיפה לפני שנה בגיל 23 מקבוצת סקונטו ריגה הלטבית, לפני כן שיחק מספר עונות בליגה הגאורגית, וזכה ב – 2 אליפויות עם 2 קבוצות שונות (דינמו טביליסי, אולימפי רוסתווי). בעונתו הראשונה במכבי חיפה הבקיע ולאדימיר דבאלישווילי 16 שערים ובישל עוד 9 ב – 35 משחקים. מאזן מצוין לכל הדעות, אז מדוע השנה דבאלישווילי מתקשה?

איפה שלומי ארבייטמן?

דבר אחד צריך להבין כשמדובר בשחקן כמו ולאדימיר דבאלישווילי. הוא לא חלוץ מטרה, ולא יכול לשחק לבדו בחוד ההתקפה. ברגע שאלישע לוי לא מרכיב חלוץ נוסף על ידו, דבאלישווילי מאבד את כל האיכויות שלו כשחקן כדורגל. ולכן, העונה של דבאלישווילי לא דומה לעונה שעברה.

שלומי ארבייטמן הבקיע בעונה שעברה 28 שערים לזכות מכבי חיפה. אני משער שרוב הבישולים של דבאלישווילי היו לארבייטמן. ולאדימיר דבאלישווילי הוא לא שחקן מהיר, הוא לא חזק במיוחד, אבל הוא חכם בצורה בלתי רגילה. מאז אייל ברקוביץ' לא היה שחקן כל כך חכם בליגה הישראלית.

ולאדימיר דבאלישוולי הוא לא סקורר או "גולר" כפי שנהוג לומר בלינגו הכדורגל הישראלי. הוא צריך לשחק עם חלוץ נוסף על ידו, ולספק לו את הכדורים. דבאלישווילי מגיע להרבה מצבים בגלל חוכמת המשחק שלו, ואם ישתפר בניצול המצבים, אז אין ספק שמדובר באחד הזרים הטובים שהיו בארץ.
אחת הבעיות שממנה סובל דבאלישווילי היא ששחקנים אחרים לא מבינים אותו. מה זאת אומרת לא מבינים אותו? הם פשוט משחקים כדורגל פחות חכם ממנו, ולא יודעים לאיפה לנוע. למאמן אין מה ללמד במצבים כאלה, מאמן כדורגל הוא מאמן תבנית, מראה לשחקנים תבנית מסוימת שעל פיה הם צריכים לשחק, אבל בזמן משחק, כאשר הקבוצה בהתקפה המשחק הופך דינאמי ופחות תבניתי, אבל הכדורגלן הישראלי עוד לא הפנים זאת. דבאלישווילי כן, הוא תמיד חושב מהלך אחד קדימה, חושב על הנקודה שבה הוא רוצה לשים את הכדור לשחקן שמגיע מאחור. אבל השחקן לא מגיע…אייל ברקוביץ' שיחק אותו הדבר, לכן כינו אותו הקוסם. הוא חשב מהלך אחד קדימה, אבל כשברקו שיחק במכבי חיפה, שיחקו איתו שחקנים ברמה הרבה יותר גבוהה מאשר אלו שמשחקים היום. אני לא מתיימר להשוות בין ברקוביץ' לולאדימיר דבאלישווילי, אבל אני בהחלט מתיימר להשוות בין חוכמת המשחק שלהם.

לסיכום – אם אלישע לוי ירכיב חלוץ נוסף לצידו של דבאלישווילי הוא יראה את אותן התוצאות שראה שנה שעברה. הוא רק צריך לתת לו את ההזדמנות.

לטור אל תדאגו למכבי חיפה
לטורים נוספים בקטגורית כדורגל ישראלי
בחזרה לעמוד הבית – קליק על אתר הספורט

מנידוי מוחלט לשותפות מלאה: סיפורם של ערביי ישראל בכדורגל הישראלי

ב- 17.11.2010, במהלך משחק ידידות של נבחרת ישראל הצעירה (עד גיל 21) מול הנבחרת המקבילה של בלארוס, לעיני כ-200 צופים בלבד באצטדיון הסופרלנד בראשון לציון, התחוללה התפתחות שקטה אך משמעותית בהיסטוריה של הכדורגל הישראלי כאשר בפעם הראשונה פתחו 5 שחקנים המשתייכים למגזר הערבי (סארי פאלח (19), טאלב טוואחה (18), חסן אבו זייד (19), מוחמד כליבאת (20), ופיראס מוגרבי (19) ועוד 2 שחקנים שותפו כמחליפים במהלך המשחק (מרואן קבהא (19) ושעבאן שאדי (18)) בהרכבה של נבחרת לאומית המייצגת את הכדורגל הישראלי.

אמנם, זה נכון כי מדובר במשחק ידידותי של נבחרת ישראל הצעירה ולא הבוגרת, אך העובדה כי זה קרה במשחק רשמי של נבחרת ישראלית בכדורגל וכי אלו הם רק חלק משורה של שחקני דור העתיד בני המיעוטים שכבר בולטים בכדורגל הישראלי (כמו למשל: בירם כיאל, עלי עותמאן, ביבראס נאתכו, מוחמד גדיר, ויאם עמאשה, הישאם כיואן, ויקטור מרעי ועוד), מעידה בבירור על השינוי ההיסטורי המשמעותי המתחולל כיום בהשתלבותם של ערביי ישראל בהיסטוריה של הכדורגל הישראלי.

בחודש אפריל הקרוב, תחגוג נבחרת ישראל 80 שנות פעילות, ועולה השאלה כיצד ניתן לאפיין את השתלבותם של ערביי ישראל בהיסטוריה של הכדורגל הישראלי מאז הקמתה של נבחרת ארץ-ישראלית (לימים, נבחרת ישראל) ועד עצם היום הזה. לשם התמודדות עם שאלה זו, נסקר בקצרה את נקודות ציון הדרך של ערביי ישראל בכדורגל הישראלי, החל מבראשית: הנידוי המוחלט של ערביי ישראל בכדורגל הישראלי (1931– 1976), דרך הנורמליזציה: השתלבותם האינדיבידואלית של ערביי ישראל בכדורגל הישראלי (1976 – 1996), ועד השותפות המלאה: השתלבותם המוחלטת של ערביי ישראל בכדורגל הישראלי (1996 – ואילך), שאת נקודת השיא שלה עד כה ניתן לראות במשחק המדובר של נבחרת ישראל הצעירה ב- 17.11.2010.

בראשית: הנידוי המוחלט של ערביי ישראל בכדורגל הישראלי (1931– 1976)

חשוב לציין, כי ההיסטוריה של נבחרת ישראל בכדורגל החלה עוד בימים שקדמו להקמת מדינת ישראל. עוד תחת שלטונה של בריטניה (ששלטה בארץ ישראל עד שנת 1948), נציגי שלטון המנדט הבריטי היו בעלי מודעות לספורט והקימו את ליגת הכדורגל הראשונה בארץ. לראייה, ארץ ישראל התקבלה כחברה בפיפ"א (FIFA) כבר בשנת 1929. שנתיים לאחר מכן (1931), הוקמה נבחרת ראשונה שייצגה את ארץ ישראל-פלשתינה (למרות שלא הייתה מדינה ריבונית, וברבות הימים הפכה נבחרת זו לנבחרת ישראל בכדורגל), שקיימה את משחקיה הראשונים בהיסטוריה במסגרת מסע משחקים שערכה הנבחרת בעיר קהיר, מצרים, באפריל אותה השנה.

השלטונות הבריטיים שלחו למסע המשחקים במצרים נבחרת בעלת סגל של 17 שחקנים, שהורכבה משישה יהודים, וערבי אחד. לאחר חזרתה של הנבחרת לארץ ישראל בתום המסע, החלו ראשי התאחדות ארץ ישראל/פלשתינה לכדורגל (לימים, ההתאחדות לכדורגל בישראל) לפעול נמרצות למען הקמתה של נבחרת ארץ ישראלית שתורכב אך ורק משחקנים יהודים. שאיפה זו נשאה פרי לאחר שלוש שנים במשחקי המוקדמות למונדיאל (1934), שנחשב לטורניר הרשמי הראשון של נבחרת ארץ ישראל/פלשתינה, כאשר הנבחרת הורכבה אך ורק משחקנים יהודים.

מצב זה, בו הנבחרת הלאומית של ישראל משחקת אך ורק עם שחקנים יהודים המשיך להתקיים גם לאחר הקמתה של מדינת ישראל (1948), ובמשך למעלה מארבעים השנה הבאות, עד אולימפיאדת מונטריאול בשנת 1976, כפי שנראה להלן.

הנורמליזציה: השתלבותם האינדיבידואלית של ערביי ישראל בכדורגל הישראלי (1976 – 1996)

הטורניר הגדול האחרון בו נבחרת ישראל בכדורגל השתתפה היה אולימפיאדת מונטריאול, קנדה, בקיץ שנת 1976. הנבחרת שהגיעה באותה האולימפיאדה לרבע גמר (אך הודחה על ידי ברזיל, 4-1), כללה בסגל לראשונה מזה 42 שנים קשר- חלוץ מקבוצת הפועל תל – אביב, בשם ריפעת טורק, שהיה לכדורגלן הערבי – ישראלי הראשון שרשם על שמו הופעה בין לאומית במדי נבחרת ישראל (ב- 23.07.1976) אל ריפעת טורק, שהמשיך לשחק בעשר השנים הבאות ורשם במדי הנבחרת 32 הופעות, הצטרף בתחילת שנות ה- 80', חלוץ צעיר בשם זאהי ארמלי, שהפך לכובש הערבי – ישראלי הראשון במדיה של נבחרת ישראל במשחק מול נבחרת אורוגוואי (שנערך ב- 26.09.1983). שני השחקנים הללו המשיכו ביחד לשחק במדיה של נבחרת ישראל עד שנת 1986, היו לכוכבים בקבוצותיהם (הפועל תל אביב ומכבי חיפה), ונחשבו למודל של הצלחה אישית וספורטיבית בקרב ציבור המגזר בישראל.

יחד עם זאת, עם ירידתם ממרכז הבמה של ארמלי וטורק בכדורגל הישראלי, נוצר חלל עמוק וחלה נסיגה בייצוג של שחקני המגזר הערבי בנבחרת ישראל בשנות ה- 90 המוקדמות, כאשר רק שחקן אחד, מגן הפועל תל אביב דאז בשם אחמד מוסה, ייצג את המגזר הערבי בנבחרת ישראל כשרשם על שמו שתי הופעות בינלאומיות בלבד. מצב זה נמשך עד 1996, עת שהתחולל השינוי בכדורגל הישראלי, כפי שנראה להלן.

השותפות המלאה: השתלבותם המוחלטת של ערביי ישראל בכדורגל הישראלי (1996 – ואילך)

עם פתיחתה של עונת הכדורגל בישראל בקיץ 1995-1996, התרחשה לה היסטוריה משמעותית בליגת הכדורגל הבכירה בארץ (אז נקראה הליגה הלאומית) בפרט ובכדורגל הישראלי ככלל. לאחר שסיימה במקום הראשון בליגה הארצית (הליגה השנייה דאז), הייתה זו הפועל טייבה לקבוצה הראשונה מן המגזר הערבי שהעפילה לליגה הראשונה בישראל.
אמנם, הקבוצה ירדה ליגה כבר אחרי אותה עונה, אך היא פתחה את הדרך לקבוצות המגזר הערבי להשתתף בליגה הבכירה של ישראל. במקביל, גל חדש של שחקנים מהמגזר הערבי בישראל החל לצמוח לקראת סוף שנות ה- 90', כאשר מגן-קשר הפועל פתח תיקווה בשם וליד באדיר ערך את משחק הבכורה בנבחרת (ב-05.08.1997), והמגן השמאלי ממכבי חיפה נג'ואן גרייב הצטרף אליו בייצוג המגזר הערבי בסגל הנבחרת (ערך את הבכורה בנבחרת ב- 18.03.1998). שני השחקנים הללו, באדיר וגרייב, היו גם השחקנים הראשונים אי פעם מהמגזר הערבי בישראל שיצאו לשחק מחוץ לישראל: באדיר חתם בוימבלדון (1999-2000), וגרייב באסטון וילה (1999-2001), שתי קבוצות ששיחקו בליגה האנגלית הבכירה. החל מסוף שנות ה-90', ולאורך תחילת שנות ה- 2000, וליד באדיר קנה לו מקום של קבע בהרכבה של הנבחרת הלאומית של ישראל, ואליו הצטרף נציג נוסף לסגל הנבחרת (ב- 21.08.2002), מגן ימני מקבוצת הפועל פתח-תיקווה, בשם עבד רבאח. בסיומה של עונת הכדורגל 2002-2003, שתי קבוצות מהמגזר הערבי בישראל (מכבי אח"י נצרת ואיחוד בני סכנין) עלו מהליגה השנייה (ליגה לאומית), ובפעם הראשונה שיחקו במקביל שתי קבוצות של המגזר הערבי במסגרת הליגה הראשונה (ליגת העל) בישראל. למעט חלק מאוהדי בית"ר ירושלים הידועים בדעתם הקיצונית כנגד השתלבותן, ניתן לומר כי הקבוצות זכו לסימפטיה רבה בקרב כלל הציבור היהודי.

בעונתה הראשונה בליגת העל, זכתה קבוצת בני סכנין בגביע המדינה (לאחר ניצחון בגמר על הפועל חיפה, 1-4), והייתה לקבוצה הערבית הראשונה בישראל שזכתה בתואר כלשהו. בעונה שלאחר מכן (2004-2005), שיחקה קבוצת המגזר הערבי של בני סכנין כמחזיקת גביע המדינה וכנציגת ישראל במסגרת מוקדמות גביע אופ"א, אך הודחה בסופו של דבר על ידי ניוקאסל יונייטד האנגלית בסיכום שני המשחקים.
זו למעשה הייתה הבמה לצמיחת דור הזהב של ערביי ישראל בכדורגל הישראלי החל מאמצע העשור הראשון של המאה ה- 21. בחודש פברואר 2005, ערכה נבחרת ישראל שני משחקים ביתיים חשובים נגד נבחרת אירלנד ונבחרת צרפת. במשחק הראשון, עבאס סואן כבש שער שוויון בבעיטה מרחוק בדקה ה – 90 ונהפך ליקיר האוהדים, ואילו במשחק השני היה זה וואליד באדיר שכבש את השוויון לישראל.

לצד השמחה והפרגון הגדול לצמד, ותקווה ששערי השוויון יגבירו את הדו-קיום, עדיין שררה מתיחות בעקבות פרשת המשחק באצטדיון טדי נגד קרואטיה (9.2.2005), שם אוהדי בית"ר שרקו בוז לעבאס סואן, קשר הנבחרת וקבוצת בני סכנין, כל פעם שנגע בכדור. מלבד אפיזודה חד פעמית ויוצאת מן הכלל שכזו במשחק של הנבחרת, ניתן לומר כי בתקופה הנדונה הכדורגל הישראלי מתנהל כמו חברה שוויונית, שמתגמלת את חבריה על פי האיכויות שלהם, בלי להתחשב כלל בדת או/ו מוצא. לראייה, בעונת 2007-2008, הפועל תל אביב מינתה בלי שום התלבטות גזענית את וואליד באדיר, שחקנה הערבי – ישראלי, לתפקיד קפטן הקבוצה. זאת ועוד, בספטמבר 2009, שיחקו שלושה שחקנים ערבים – ישראלים בהרכבה של מכבי חיפה (מוחמד גאדיר, עלי עות'מן ובירם כיאל) במשחק הפתיחה של הקבוצה בליגת האלופות שנערך על אדמת גרמניה מול קבוצת באיירן מינכן.

כמו כן, מאז שנת 2005, הייצוג של המגזר הערבי בישראל בנבחרת הלאומית של ישראל הולך וגדל (סלים טועמה, ביראם כיאל, ביבראס נתכו, ועלי עות'מאן), וכפי שראינו במשחקה של הנבחרת הצעירה מול בלארוס (17.11.2010), בו שותפו כאמור 7 שחקנים ערבים – ישראלים, אפשר לצפות כי רמת הייצוג של ערביי ישראל בנבחרת ישראל הבוגרת רק תלך ותגדל ותשבור שיאים חדשים בהיסטוריה של הכדורגל הישראלי.  מה אתם חושבים על התופעה ההולכת וגודלת מול עינינו?

לטורים נוספים בקטגורית כדורגל ישראלי
בחזרה לעמוד הבית – קליק על אתר הספורט

אל תדאגו למכבי חיפה

התפרסם היום טור בעיתון "ידיעות אחרונות" בנוגע למצבה של מכבי חיפה העונה. כתבו על הטעויות בקיץ, על החורים בהגנה, ועל כך "שהניצוץ של מכבי חיפה הלך לאיבוד…"

אל תדאגו למכבי חיפה. אומנם היא לא מפרקת קבוצות כמו בתחילת העונה שעברה, אומנם היא לא מבקיעה שלישיות ורביעיות כל משחק, אבל מכבי חיפה ממוקמת במקום השלישי עם אותו מספר הנקודות כמו מכבי תל אביב, כאשר במקום הראשון נמצאת קריית שמונה, ולא סביר שהיא תישאר שם עוד הרבה זמן.

דרך ושיטה

מה שמאפיין את מכבי חיפה יותר מכל זו דרך ושיטה. יענק'לה שחר התווה דרך, והוא לא מוכן לסטות ממנה, לא בשביל ברק יצחקי, ולא בשביל קשר איסלנדי שדורשים עליו הרבה יותר ממה שהוא שווה. לכן חיפה תמיד בצמרת, גם אם לא אלופה, היא כל שנה נאבקת על תארים, וכך יהיה גם השנה.

מכבי חיפה לקחה בעשר השנים האחרונות 6 אליפויות. היא לא זכתה באליפויות הללו בגלל שיענק'לה שחר שפך מיליונים על גבי מיליונים. כל השקעה חושבה בקפידה, וגם אם התוצאות להן חיפה ייחלה לא הגיעו באותה השנה, התוצאות הגיעו שנה לאחר מכן. דרך ושיטה.

למכבי חיפה עשרות קבוצות ילדים בכל רחבי הצפון, הם משקיעים בילדים ובנוער שלהם, זו הדרך וזו השיטה. בירם כיאל, דקל קינן, מוחמד גאדיר, יניב קטן, ליאור רפאלוב ועוד ועוד…כולם גדלו בחיפה, כולם שיחקו שנה שעברה בהרכב הקבוצה. כאשר שחקן גודל במועדון לרוב הוא יסכים לוותר עבור סכומי עתק על מנת לשחק בקבוצת נעוריו, במיוחד אם יש לקבוצה סיכוי לזכות בתואר.

אי אפשר לזכות בתואר בכל שנה

כל קבוצה רוצה לזכות בתואר, כל שחקן רוצה לזכות בתואר, לכן הם משחקים את המשחק. אבל גם השחקנים, וגם ההנהלה יודעת שזה בלתי אפשרי לזכות כל שנה באליפות (אלא אם אתה מכבי תל אביב בכדורסל). יענק'לה שחר לוקח בחשבון שלא כל שנה מכבי חיפה תסיים ראשונה, ולכן ההשקעה שלו בקבוצה היא הגיונית ולא מפוזרת. יענק'לה שחר אמר על ארקדי גאידמק שההשקעה שלו בבית"ר ירושלים היא רק עניין של זמן, וגם צדק. לכן הוא לא השתגע והשקיע מיליונים של דולרים גם כאשר גאידמק שפך סכומי עתק על כל שחקן בינוני שהמאמן רצה. זו הדרך וזו השיטה. גם השנה, כאשר מיץ' גולדהאר החליט להשתגע ולשלם לרוברטו קולאוטי, שחקן שכבר יותר משנה יכולתו דוהרת במורד הר תלול, סכומי עתק, או כאשר גולדהאר זרק צ'קים פתוחים על מנת להחתים את ברק יצחקי, יענק'לה שחר לא נכנס לפאניקה, הראש נשאר שקול וצלול, ושחר נשאר בשלו.

אם מכבי חיפה לא תזכה השנה באליפות, שחר לא יהיה מרוצה, אך הוא יודע, אם לא השנה, אז שנה הבאה (6 אליפויות בעשר שנים כבר אמרנו?).

אז למה אומרים שמכבי חיפה כבויה?

אפשר להבין למה אומרים שמכבי חיפה כבויה. הסיבה היא, שפשוט התרגלו לראות אותה דורסת קבוצות. אבל טיפה סבלנות לא תזיק. מכבי חיפה סובלת ממכת פציעות קשה מאוד השנה, ובכל משחק לפחות שני שחקני הרכב חשובים לא משחקים. בנוסף עזבו אותה 2 הבלמים, דקל קינן וג'ורג' טשיירה אשר היו מצוינים בשנה שעברה. שי מימון וקאנוטו עוד לא משחקים טוב ביחד, אבל תנו להם זמן. בלמים דורשים תיאום, וזו השנה הראשונה שהם משחקים יחד. ועדיין, מכבי חיפה במקום השלישי.

בנוסף למכת הפציעות, וחוסר תיאום הבלמים, אומרים שאין למכבי חיפה מנהיג. יניב קטן, המנהיג הבלתי מעורער של מכבי חיפה פצוע רוב הזמן ולא משחק הרבה, אז מי ינהיג? ליאור רפאלוב צריך לקחת את הקבוצה על עצמו, זו ההזדמנות שלו להראות שהוא שחקן אחראי ובוגר. אין עוררין לגבי הכישרון האדיר של רפאלוב, אבל זו צריכה להיות השנה של רפאלוב, במיוחד כאשר יניב קטן לא משחק.
השאלה אם לליאור רפאלוב "יש את זה", האם הוא יוכל להוביל את מכבי חיפה. גם אם חיפה לא תיקח תואר, רפאלוב צריך להיות המנהיג של הקבוצה השנה.

גם אם מכבי חיפה לא תיקח את האליפות השנה אל תדאגו לה. יש גם את שנה הבאה, בינתיים צומחים שחקנים נהדרים בקבוצה. שלומי אזולאי, סולליך, אייל גולסה, אלכסנדר זהבי, זו הדרך וזו השיטה של מכבי חיפה. קבוצה כמו מכבי חיפה רוצה לזכות בכל התארים כל שנה, אבל גם היא יודעת שזה כמעט בלתי אפשרי, לכן משקיעים נכון, מטפחים את הצעירים, ושומרים על יציבות.

6 אליפויות בעשר שנים זו יציבות של חומת סין. בית"ר ירושלים של גאידמק ומכבי תל אביב של גולדהאר זו חומת ברלין.

לטורים נוספים בקטגורית כדורגל ישראלי
בחזרה לעמוד הבית – קליק על אתר הספורט

איך נפסיק את האלימות במגרשי הכדורגל?

2 משחקי ליגה. 2 כותרות. שום דבר חיובי. כך אפשר לתאר את המשחק בין מ.ס. אשדוד לבין הפועל באר שבע, והמשחק בין בני יהודה לבית"ר ירושלים.

המשחק בין אשדוד לבאר שבע פוצץ בדקה ה – 93 לאחר שהשופט זיו אדלר שרק לסיומו דקה לפני סיום המועד החוקי, זאת לאחר שחפץ כלשהו נזרק מהיציע של מ.ס. אשדוד ופגע בקוון אורן בורנשטיין.

בסיום המשחק בין בני יהודה לבית"ר ירושלים התחוללה מהומה גדולה ביציעים של בית"ר ירושלים, לאחר שנזרקו חפצים לעבר השחקנים והמאמן של בני יהודה, דרור קשטן. בעקבות המהומה עלו שוטרים ליציע של בית"ר ירושלים, ויצרו בלאגן אחד גדול.

הדיון החם ביומיים האחרונים הוא, האם צריך להחזיר את השוטרים ליציעים, זאת לאחר שהשנה החליטו בהתאחדות לכדורגל לתת לסדרנים הזדמנות להשליט סדר ביציעים הבוערים.

מי אחראי לבלאגן?

גם כאשר השוטרים היו ביציעים הבלאגן חגג. אי אפשר לומר שהיציעים של טדי, דוחא, בלומפילד או מגרשים אחרים היו מקום נעים, חמים ושליו כאשר השוטרים היו ביציע.
ההבדל הוא שלשוטרים הייתה סמכות לעצור מתפרעים ולהוציא אותם מהמגרש. האם השוטרים עשו זאת בצורה טובה? חד משמעית, לא !

אחת הבעיות בהצבת שוטרים ביציע, היא הסמכות שניתנת לשוטרים. נכון שצריך גוף עם סמכות שישליט סדר ביציע, כי אחרי הכל, יש לא מעט אוהדים שחסר להם פיוז במוח, ויש גם כאלה שהפיוז לא קיים כלל. אך היינו עדים לא מעט פעמים לחימום האווירה דווקא מצד אלה שאמורים לשמור על הסדר ביציע. דרכי הפעולה של משטרת ישראל, על מנת לעצור את המתפרעים, לא היו נכונות בלשון המעטה. לזרוק יסמ"ניקים (חסרי פיוז) ליציעים זה לא פיתרון. ההיפך הוא הנכון, זה רק יוצר בלאגן. ולכן החליטו להוציא את השוטרים מהיציעים ולתת לסדרנים לטפל במתפרעים.

יש דרך ויש דרך

הרעיון לתת לסדרנים לשמור על הסדר והשקט במגרשי הכדורגל הוא לא רעיון רע ביסודו. אך אופן הפעולה שעשו זאת היה פזיז, נמהר, וחסר אחריות.

אי אפשר לצפות שסדרנים, אשר עברו קורס קצר יותר מאשר קורס הכנת לחם, ישמרו על הסדר ביציעים של מגרשי הכדורגל. האווירה מלכתחילה היא חמה ומתוחה. סדרן בן 50, אשר מקבל 40-50 ₪ לשעה לא ימהר לעלות ליציע ולהתעמת עם 20 אוהדי כדורגל משולהבים וחמומי מוח. גם אם יחליט לעלות, וינסה להשליט סדר, איך יעשה זאת? הרי לעצור אוהד הוא לא יכול, אין לו סמכות. להפעיל כוח הוא לא יכול, וגם לא כדאי. אז מה הוא יעשה? למעשה, הסדרנים במגרשי הכדורגל הם כמו קונוסים. ומשלמים להם לחינם. לא באשמתם, פשוט כי אין דבר שהם יכולים לעשות.

אז מה הפיתרון?

חזי מגן, יו"ר בני יהודה אמר היום – "אין הרתעה, מי שמתפרע – 3 שנים בכלא".

אני מסכים לחלוטין עם חזי מגן. זה הפיתרון היחידי. הרתעה.

אוהדים לא מהססים להתפרע במגרשי הכדורגל כי אין מי שיעניש אותם. התפרעות במגרש כדורגל, בצורה מסוימת, היא כמעט חוקית ונורמאלית. אם לא יענישו את אותם אוהדים ברברים, אז מדוע שיפסיקו? בפעם הראשונה שאוהד כדורגל יקבל עונש של שנתיים-שלוש שנים בכלא על התפרעות במגרש כדורגל, אז אנחנו נראה ירידה ברמה וכמות האלימות. כי כרגע, האוהדים חושבים שזה מותר וחוקי להתפרע, לעקור כיסאות ולזרוק אותם על הקהל של הקבוצה היריבה וכו'.

אם בנאדם היה מתפרע בעסק של מישהו, הוא לא היה נעצר ונשפט? אני לא רואה הבדל. זו התפרעות בתוך בית עסק, והענישה צריכה להיות בהתאם.

סדרנים או שוטרים, זה לא משנה. רק ענישה שתגרום להרתעה תצמצם את ההתפרעויות של האוהדים חסרי הפיוז.

לטורים נוספים בקטגורית כדורגל ישראלי
בחזרה לעמוד הבית – קליק על אתר הספורט

ההגנה מול ההתקפה, ישראל מול יוון – הסיכום של ישראספורט

מה נאמר ומה נגיד? האמת שאני לא יודע כל כך איך לסכם את המשחק מול יוון. מצד אחד התקפה טובה עם שחקנים יצירתיים בדמות איתי שכטר, וליאור רפאלוב, מצד שני הגנה חלשה ביותר, בדמות דקל קינן ורמי גרשון.

אני אפילו לא יודע אם לבקר את לואיס פרננדז על המערך שהוא הציב, כי מה אני אוכל לחדש? יתכן ורמי גרשון לא היה צריך לשחק, ובמקומו היה צריך לשחק מישהו עם יותר ניסיון בינלאומי. אולי אבי סטרול. אבל גם אם אבי סטרול היה משחק, היינו מנצחים? אולי לא נועדנו לנצח? אולי אנחנו אמורים להיות נבחרת שאומרים עליה שהיא נבחרת טובה, אבל בסוף מנצחים אותה. אולי הבינוניות מקועקעת לנו כל כך עמוק מתחת לעור ששום דבר כבר לא יעזור, וגם אם אנחנו לא אוהבים את זה, פשוט נצטרך לחיות עם זה.

אייל ברקוביץ', במשך כל המשחק, חזר וטען שאנחנו פראיירים. יוון וקרואטיה נבחרות בינוניות ברקו אמר, אבל ישראל? האם אנחנו לא בינוניים? כל קמפיין אותו הסיפור, אומרים שהפעם יש סיכוי, יוון וקרואטיה נבחרות שאפשר לעבור. אבל שוב, לא עברנו. ושוב, אנחנו מאוכזבים. אם זה הולך כמו ברווז, נשמע כמו ברווז, זו כנראה נבחרת ישראל. זה מי שאנחנו, לטוב, לרע ולבינוניות. אנחנו נבחרת בינונית, בואו נגיד זאת בגאווה ! אנחנו נבחרת בינונית ! אנחנו לא יותר טובים מיוון, בטח לא יותר טובים מקרואטיה, וגם לא בטוח שאנחנו יותר טובים מגאורגיה.

אני מבין את רצון העם, השחקנים, המאמן, כמובן את רצון יושב ראש התאחדות הכדורגל שנעלה כבר ריבונו של עולם לטורניר גדול. אבל חברים, כנראה שאין לנו את זה, אז למה שנשלה את עצמנו? אפשר וגם רצוי לנסות, זו החובה של השחקנים והצוות המקצועי. אבל תפנימו, אנחנו לא מספיק טובים. לא עכשיו, לא עוד שנתיים, אולי עוד 10 שנים. אם כמובן, יבוא השינוי.

השחקן שהכי איכזב אותי הוא דקל קינן. דקל קינן שנלחם, דקל קינן שלא מוותר, דקל קינן המקצוען. עושה רושם שמאז שעבר לשחק בפרמייר ליג באנגליה, במדי קבוצת בלאקפול, דקל קינן עשה התקדמות כלפי מטה. קינן נראה כבד, איטי, השתמש בידיים, עשה עבירות טיפשיות והיה האשם הבלעדי בשער הראשון שספגה הנבחרת. קשה לבקר את רמי גרשון, שחקן צעיר שעורך את הופעת הבכורה שלו במשחק חוץ גורלי ביוון. שחקן שלא שיחק מעולם עם המגנים איתם הוא שיתף פעולה היום, קשה להאשים אותו בחוסר תיאום. זו הייתה טעות של לואיס פרננדז.

איתי שכטר וליאור רפאלוב היו מצוינים. כאשר הם קיבלו את הכדור עם הפנים מול השער היווני הם הצליחו לאיים על השאר לא מעט פעמים, אך ההרגשה היא שהם היו היחידים שאיימו על השאר. רוברטו קולאוטי אומנם בישל את השער לאיתי שכטר, אך מעבר לבישול ועוד 8 דקות טובות הוא לא ראוי לציון. אייל גולסה לא היה קיים, פעם ב – 20 דקות נזכרתי שהוא על המגרש, ואני חושב שהיה נכון לפתוח עם גילי ורמוט בהרכב. אלמוג כהן וביבראס נאתכו היו על המגרש? אם כן אני לא זוכר, בלי קישור ובלי הגנה אי אפשר לנצח.

מה שחשוב עכשיו הוא לא להוריד את הראש, לבוא למשחק הבא ולנצח. לנצח את גאורגיה, לנצח את יוון בבית, ולבוא לנצח את קרואטיה בחוץ. קשה, אולי בלתי אפשרי, אך עובדה זו לא צריכה לשנות את קו המחשבה של השחקנים. הבינוניות היא עובדה, מנטליות היא דמיון.

לטור משחק ההזדמנות האחרונה של נבחרת ישראל
לטורים נוספים בקטגורית כדורגל ישראלי
בחזרה לעמוד הבית – קליק על אתר הספורט

משחק ההזדמנות האחרונה של נבחרת ישראל בכדורגל

בעוד מספר שעות יערך המשחק של נבחרת ישראל בכדורגל מול נבחרתה של יוון, וכמובן שהתקשורת הישראלית מתרכזת בהכפשתו של לואיס פרננדז, במסיבות העיתונאים שמתקיימות, ובמלחמות הילדותיות מולו.

לואיס פרננדז טעה, אך לא הרג

לואיס פרננדז עשה טעויות בהרכבים השונים ובזימונים המשונים, אך ההשתלחות חסרת הרסן בו היא מעבר לביקורת הגונה. עיתונות רכילותית אפשר לקרוא במדור גליצ'ים של אתר הספורט ONE, אבל אין סיבה לפתוח מדור ספורט של עיתון ארצי גדול ולקרוא על מה פרננדז כתב בבלוג שלו, או איפה הוא יהיה שבוע הבא. זה לא מעניין, זה קטנוני, זה קנטרני.

ההוכחה שמצב הספורט שלנו כל כך ירוד היא מצבה של עיתונות הספורט בישראל, שהיא בעצם מראה לספורט הישראלי. עיתונאי הספורט בישראל זורמים כמו נחיל צרעות מפרשה לפרשה. מתי סיקרו הצלחות? מתי סיקרו אירועי ספורט?
על מה כתבו בעיתונים לפני שהתחילו לקרוע את לואיס פרננדז לגזרים? כתבו על מוני הראל, אלי טביב והמריבות שלהם. שבוע שלם, כותרות ענק, הראל מול טביב, מי יהיה מנכ"ל, מי יחליט ככה ומי יחליט ככה. אני אוהב ספורט, אני לא אוהב רכילות. אני אוהב תחרותיות, אני לא אוהב פוליטיקה.

מוני הראל ואלי טביב שלא כמו לואיס פרננדז מכירים את העיתונאים הישראלים, הם יודעים שהם ציידי נבלות, אוכלי טרפות, וצמאי דם. יאמר לזכותם שהם לא ניפחו את הסיפור, ולא יצאו נגד העיתונאים שרק כתבו על המאבקים שלהם יום יום. לעומתם, לואיס פרננדז, שכבר עבר שנה בביצת הכדורגל הישראלי לא התמודד נכון עם הסיטואציה והחזיר מלחמה. אך המלחמה הזו הייתה אבודה. אתה לא יכול להלחם מול גדוד עיתונאים שרק רוצים ברעתך, ולזכות ברייטינג רכילותי על חשבונך.

ההזדמנות של השחקנים להראות לתקשורת מאיפה משתין הדיו

לאחר ההפסד הביתי מול קרואטיה השחקנים היו מדוכדכים, מאוכזבים, ואני משער שהם גם ידעו מה יצפה להם בכותרות העיתונים של ראשון בבוקר. היום יש להם הזדמנות להחזיר לעיתונאים. היום יש לשחקני נבחרת ישראל בכדורגל הזדמנות לשנות את הכותרות שכבר מוכנות מראש אצל העיתונאים טורפי הנבלות.

שחקני נבחרת ישראל בכדורגל צריכים לעלות למגרש בפיראוס בראש צלול, מחשבה נקייה, והתמקדות במטרה אחת, לנצח את יוון, ולהשאיר סיכוי לעלות מהבית ה"קל" הזה.
הצד המנטאלי הוא אולי נקודת התורפה אצל הכדורגלן הישראלי, אך היום צריכה להיות התעלות מנטאלית, התעלות כזו שתשתיק את עיתונאי הנקמה הישראלים, ניצחון שיגרום לידיים של עיתונאי הסקילה לרעוד כאשר הם יכתבו את הטור מחר ויצטרכו לכתוב מילים טובות על דקל קינן, יואב זיו ודני בונדר.

זו ההזדמנות האחרונה של שחקני נבחרת ישראל בכדורגל להחזיר לעצמם ולמאמן שלהם את הכבוד, כי אם הם יפסידו היום, והקמפיין יהיה כמעט סופי וגמור, אני ממליץ להם לא לקרוא עיתונים בחודש הקרוב. כי העיתונאים כבר משחיזים את העטים, את כפתורי הלפטופ, ואת טופס הוורד שלהם.

לטור לואיס פרננדז, היורו ורשימת המכולת
לטורים נוספים בקטגורית כדורגל ישראלי
בחזרה לעמוד הבית – קליק על אתר הספורט

לואיס פרננדז, היורו ורשימת המכולת

נבחרת ישראל בכדורגל תשחק מול נבחרת קרואטיה ביום שבת במסגרת מוקדמות יורו 2012 וכולם מדברים על לואיס פרננדז מאמן הנבחרת הצרפתי. מדברים ובצדק.

לואיס פרננדז עושה רושם, לא סופר את הציבור הישראלי, אבל בהחלט סופר את הכסף. כ – 480 אלף יורו נטו לעונה ליתר דיוק.

פרננדז לא היה בישראל כאשר מחזור הליגה האחרון שוחק, ולא ראה את השחקנים שאותם הוא זימן להתמודדות מול קרואטיה. לואיס פרננדז העדיף לטוס לספרד לצפות במשחקו של דודו אוואט ביחד עם קבוצתו מאיורקה אשר שיחקה נגד ברצלונה בקאמפ נואו. האם פרננדז היה צריך ליסוע לספרד לראות את אוואט משחק על מנת להזמין אותו לסגל מול קרואטיה? הוא לא יודע שאוואט הוא השוער הטוב ביותר שיש לישראל? פרננדז נסע לראות את מסי וברצלונה, ולמזלו דודו אוואט משחק במדי מאיורקה, כך שזה היווה תירוץ מושלם עבורו.

עד כה שוחקו 5 מחזורי ליגה בישראל, פרננדז היה בארץ רק בשני מחזורים. האם על זה משלמים לו שכר של כמעט חצי מליון יורו לעונה? לפרננדז יש סקאוטים שנמצאים בארץ, ורואים את משחקי הליגה ולפי חוות הדעת שלהם נקבע הסגל. אז למה אנחנו צריכים את לואיס פרננדז? אם לשלם חצי מליון יורו לעונה למאמן צרפתי שלא נמצא בארץ, אז כבר עדיף לשלם לארסן ונגר, או אולי לדידייה דשאמפ, אבל בטח לא לליצן הצרפתי עם הסוכריה בפה.

פרננדז כבר אימן בארץ (בבית"ר ירושלים) והוא מבין את הפוליטיקה המלוכלכת של הכדורגל הישראלי. הוא יודע למי להיות נחמד (אבי לוזון) על איזה עיתונאים לצעוק, ועם מי לפתוח מלחמת הכפשות. לואיז פרננדז יודע מה עליו לעשות על מנת לסיים את החוזה שלו בישראל ולגרוף את כל הקופה לחשבון הבנק שלו. אני לא מאמין שהוא חושב שהוא יכול לעלות ולכן הוא יעשה כל שביכולתו על מנת לצאת בכבוד מהקמפיין ולא להיזרק הביתה לפני סופו.

אז פרנדדז נמצא בצרפת רוב החודש, והסקאוטרים מדווחים לו את מי להזמין לסגל לקראת כל התמודדות. אבל עושה רושם שרשימות השחקנים שמעבירים הסקאוטרים הנאמנים של הבאגט הצרפתי מנוהלות כמו רשימת מכולת, ולא על פי הגיון ספורטיבי בריא. אני בעד להזמין שחקנים צעירים לסגל, ולתת להם את ההזדמנות להוכיח את עצמם ברמה הבינלאומית. אבל צריך לדעת איך, כמה, למה ומתי. אי אפשר להזמין סתם שחקנים על מנת שהשם שלהם ירשם סתם ברשימת הסגל למשחק.

רמי גרשון למשל, שחקן צעיר, מוכשר, משחק בליגה הבלגית במדי קורטריק, אבל האם לואיס פרנדדז באמת ראה אותו משחק? אלרואי כהן שחקנה של קרית שמונה, שחקן צעיר ומוכשר, אין עוררין, אך האם הוא באמת ישחק מול קרואטיה?

אחד הדברים החשובים ביותר אצל ספורטאים הוא הביטחון העצמי, ובמיוחד אצל ספורטאים צעירים. אי אפשר לזמן שחקנים צעירים, בטח למשחק גורלי וחשוב כמו המשחק ביום שבת מול קרואטיה ולצפות מהם שיהיו טובים. שחקן צעיר צריך להכניס לאט לאט למערכת. גיבוש אצל נבחרות לאומיות הוא קריטי, ונבחרת מגובשת היא נבחרת שתצליח. כאשר מאמן לאומי מזמן שחקנים, שאני משער שיוסי בניון, דודו אוואט וטל בן חיים אפילו לא מכירים, זה עלול לפגוע בשחקן הצעיר, שבמדי קבוצתו הוא כוכב, אבל כאשר הוא מגיע להתאמן עם כוכבים כמו בניון ואוואט הוא מאבד את הביטחון. במיוחד אצל השחקנים הישראלים, שהמנטליות שלהם היא כגובה מפלס הכנרת. שחקן צעיר מטפחים, מזמנים אותו לסגל למשחק ידידות מול נבחרת לא חזקה, נותנים לשחקנים הותיקים להכיר אותו כאשר אין לחץ, וכך בונים לשחקן ביטחון על מנת שיצליח גם בזירה הבינלאומית.

נחזור לפרננדז ולמשכורת העתק שהוא מקבל בשביל כלום עבודה ואפס מחויבות. בשביל חצי מליון יורו בעונה אני רוצה שאדון באגט צרפתי ילך למגרשי הפח שיש לקבוצות ליגת העל להציע, יראה את השחקנים, יקנה טרופית, ירשום במחברת, ויעשה את עבודתו. אני רוצה שאדון קרואסון ילך למשחקים בליגה הלאומית, יעקוב אחר שחקנים צעירים, יקנה גרעינים, ירשום רשמים, ויסמן לעצמו שחקנם פוטנציאלים.  לואיס פרננדז לא הולך למשחקים, ולכן גם לא שותה טרופיות. לואיס פרננדז צוחק על כולם, מראה אפס מחויבות, וכך גם יראה קמפיין הנבחרת.

לא אתפלא אם נסיים במקום הרביעי אחרי גאורגיה. כי לואיס פרננדז כמו שחקן כדורגל ישראלי, יודע שבשביל הרבה כסף לא צריך לעבוד.

לטור כדורגל ישראלי – הבזיון של המדינה
לטורים נוספים בקטגורית כדורגל ישראלי
בחזרה לעמוד הבית – קליק על אתר הספורט

לא מגעיל, לא קל

עם היוודע תוצאות הגרלת הבתים של ליגת האלופות, נשמעו הקריאות איכס, הגרלה מגעילה מפי שחקני הפועל תל אביב. אמנם לא הכי אטרקטיבית, אבל בהתבונן על שאר הבתים, הפועל תל אביב יכלה לקבל בית אפילו מאתגר יותר מבחינתה.

כבר דובר רבות על הגרלה לא אטרקטיבית, כזו שלא תמלא את אצטדיון ר"ג, כזו ששוב אכזבה את היושבים בציון שרצו לראות את ליונל מסי או כריסטיאנו רונאלדו על הדשא ברמת גן. זוהי למעשה התבוננות צרה של אותם אנשים שמתנהגים כמו אחרון הילדים שרוצים לרוץ אחרי מסי ולקבל חתימות.
הפועל תל אביב שצפויה לארח את משחקיה הביתיים באצטדיון רמת גן תתקל במשוכות נכבדות, אם כי לא מושלמות.
אין ספק שיהיה משקל למקום האירוח הסופי, וכיום כשנותר שבוע לערך לארכה שניתנה מאופ"א לתיקון הליקויים בבלומפילד, דבר שיאפשר להפועל תל אביב לארח לבסוף בביתה המקורי, לא נראים הדברים כניתנים לשינוי. נכון, לבלומפילד משקל רב בהישגי הקבוצה, הקהל יושב על הדשא, או בשפת הרחוב "יושב לשחקנים על הראש", מלחיץ ונותן תחושת בטחון רב לשחקני הפועל תל אביב, אך בל נשכח כי גם באצטדיון רמת גן שבו הקהל ישחק תפקיד מועט, מאחר והיציעים מרוחקים ומיושנים, דווקא על כר הדשא הגדול, הפועל תל אביב יכולה להנות מכך, עם ניצול המהירות של איתי שכטר ובן סהר על פני שטחים ארוכים היא תוכל להביך גם את הגנות שאלקה, ליון ובנפיקה.

סגלי הקבוצות היריבות ובפתיחת העונה שלהן מאירות פנים להפועל, אם כי אין זה בטוח כי יגיעו באותו המצב למשחקים נגד הפועל תל אביב.

ליון, שמגיעה מהדרג הבכיר, איבדה בשנתיים האחרונות את תואר האליפות בצרפת, ועדיין נחשבת לצרפתית הבכירה ביבשת וזאת בעקבות השושלת שיצר ז'אן מישל-אולאס וההגמוניה הברורה של הקבוצה בעשור האחרון בליגה הצרפתית, דבר שמושך שחקנים כמו יוהאן גורקוף להגיע מבורדו, וג'ימי בריאן להגיע מראן, וזאת כנראה מאחר שהשחקנים בליגה הצרפתית עדיין רואים בליון כמועדון הבכיר בצרפת חרף איבוד התארים.אולימפיק ליון - ליגת אלופות
אחרי 4 מחזורים נמצאת קבוצתו של קלוד פואל במקום ה-17 עם 4 נק' בלבד, אך הסגל שלה עדיין מעוטר בשחקנים מהשורה הראשונה של הכדורגל העולמי, ואפשר למצוא שם את הוגו לוריס, שוער נבחרת צרפת, ג'רמי טולאלן, חברו לנבחרת, אשר מתופקד לאחרונה כבלם וזאת בעקבות חולשת ההגנה של הקבוצה, גם מגן נבחרת ברזיל, באסטוס בעל בעיטות התותח, ליסנדרו לופז המפציץ מארגנטינה ופיאניץ' הבוסני, נותנים להבין כי מדובר במועדון פאר עם סגל שחקנים משובח ביותר. ההגנה הלא יציבה של המועדון יכולה להיות הדבר שעומד לזכות הפועל תל אביב עם החלק ההתקפי המוכשר שלה, אם כי עדיין סיכוייה של ליון עדיפים בבירור.

בנפיקה, אלופת פורטוגל מאשתקד, מועדון הפאר של אוסביו האגדי, תארח את הפועל תל אביב במשחקה הראשון ב14 לספטמבר ב"אסטדיו דה לוז" (האור) ומבין שלושת יריבותיה של הפועל, נראית כקבוצה בכושר הטוב ביותר עד עתה.
בנפיקה בהדרכתו של ז'ורז'ה ז'סוס, איבדה את כוכבה הגדול ביותר, אנחל די מאריה לריאל מדריד, אך הסגל שלה רבוי כוכבים כמו איימאר וסביולה הארגנטינאים, לואיזאו ודויד לואיז הברזילאים, אוסקר קרדוסו הפרגוואי שלא מפסיק להבקיע, ואלכסנדר חלב, הבלארוסי המצוין שהצטרף רק בימים האחרונים ואמור לחזק ולנווט את המשחק של הקבוצה. גם המגנים שלה עברו מונדיאל מצוין, כשבצד הימני נמצא מקסי פרייאה, שחקנה של נבחרת אורוגוואי, שזכה עימה במקום הרביעי במונדיאל בדרא"פ, ובצד השמאלי של ההגנה, אחת מהפתעות הגביע העולמי, פאביו קונטראו, שזכה לאחר הטורניר להתעניינות רבה ממועדוני הפאר ביבשת ובכל זאת נשאר בליסבון.
בנפיקה יכולה להיות המשוכה הקשה ביותר עבור הפועל תל אביב מאחר ומגרשה הוא ביתי למדי ובנוסף הקבוצה ברובה מחוברת ונראית מצוין, ויהיה קשה לאדומים להתמודד עם שלל כוכביה של הקבוצה הפורטוגלית.

שאלקה, נראתה כשם המפחיד ביותר בדרג השלישי של ההגרלה, אך לעת עתה לאחר פתיחת העונה הנוכחית, אין הדבר בטוח.פליקס מאגאת הצליח להחזיר את הקבוצה אשתקד למרכז הבמה האירופית ואף להיאבק על האליפות כמעט עד סיום העונה כשמולו ניצבה באיירן מינכן הגדולה. הקיץ שאלקה שאפה להתחזק ולבנות סגל חזק שיוכל לקרוא תיגר בשתי הזירות, הן המקומית והן האירופית. לשם כך צורפו, האנס סארפיי, מגן נבחרת גאנה, פאפדופולוס, היווני המוכשר, כריסטוף מצלדר שחזר מגלות במדריד, אוצ'ידה היפני וגולת הכותרת, הסמל של ריאל מדריד, ראול גונזאלס. בימים האחרונים צורף גם דיאק הרומני ומדברים על שמות נוספים שיצטרפו עד לפתיחת משחקי ליגת האלופות.
ובינתיים הרכש הנוצץ לא נותן אותותיו, ובשני מחזורי הפתיחה נוצחה הקבוצה תוך הפגנת משחק הגנה רעוע למדי. כנראה שעזיבתם של וסטרמן וראפיניה גרמה לחוסר יציבות, ונוסיף לכך את העובדה כי מצלדר שאמור להיות העוגן בהגנה, לא הרבה לשחק בשנים האחרונות והדבר ניכר במשחקו. בנוסף ישנה מחאה של הקהל כנגד פליקס מאגאת שלא מוסיפה לשקט על הדשא, והכוכב הקרואטי של הקבוצה, ראקיטיץ', אף נצפה כלובש את חולצת האוהדים המוחים. בהחלט לא שקט אצל הגרמנים, ולשם הפועל תל אביב צריכה לכוון בכדי להשיג נקודות. אם קבוצה כמו האנובר הגיעה בשבת האחרונה למגרש המדהים בשאלקה והביכה פעם אחר פעם את ההגנה של שאקלה, אין סיבה כי החלק הקדמי של הפועל תל אביב לא יצליח לעשות זאת.
נכון, מאגאת הוא סוג של שוטר, ושחקנים כמו מנואל נוייר, שוער הנבחרת, בנדיקט הוואדס, וג'פרסון פארפאן אין לפסול, וגם את העובדה כי נותר זמן לפתרון הבעיות ואין ספק כי מאגאת ינסה לעשות זאת, אך כפי שהפועל הצליחה אשתקד לעורר מהומות להמבורג, היא מסוגלת גם העונה לעשות זאת לשאלקה.

יש זמן עד למשחקים, שחקנים מחזקים את סגלי הקבוצות, כשגם הפועל תל אביב עתידה לצרף שחקנים, ואנדן בורה, יכול להוסיף מימד של ניסיון רב והמון פוטנציאל, ובל נשכח כי להפועל גם ככה סגל מוכשר ומשובח, ולכן יש לנו סיכוי לראות את האדומים זוכים בנקודות חרף עליונות היריבות.

לטורים נוספים בקטגורית כדורגל עולמי
בחזרה לעמוד הבית – קליק על אתר הספורט