תגית: כדורגל ישראלי

ניצחון ראשון לחיפה, אין מה לקפוץ, אין מה לשמוח יותר מדי, פשוט להמשיך לעבוד ולראות האם המפגש מול הפועל תל אביב בבלומפילד יסתיים גם הוא בשלוש נקודות. יש כמה נקודות חיוביות, ועדיין הרבה שליליות אבל אין ספק שבמכבי חיפה יש סגל איכותי שיכול לקום מהקרשים.

ראשית אני רוצה לציין שאביחי ידין הוא פשוט רכישה מעולה. חלילה אינני מזלזל בדמאו, צעירי או תמיר כהן, אבל אביחי ידין מראה משהו אחר, כדורים על 30-40 מטר, מחפש כדורים פנימה לתוך הרחבה כמו בשער של ורד, עושה גם הגנה וגם התקפה, ובאמת שהוא הולך להיות אחד השחקנים המשמעותיים ביותר בחיפה בשנים הבאות, וזה עוד בלי תמיר כהן הפצוע שדרך אגב פתח טוב את העונה הזאת.

עדיין לחיפה חסרה הסיומת, ולא אני לא מתכוון לחלוצים, אלא לכל הסגל, כי הזדמנויות היו גם לחן עזרא, גם לקטן, גם לורד וגם אפילו לטוואטחה, לא רק אנדולובו ואזולאי. אבל משום מה הכדורים לא נכנסים, וזאת לא בעיה שצצה רק במשחק של הפועל רמת גן, אלא כבר מהמחזור הראשון מול מכבי תל אביב ראינו קבוצה שרצה טוב בהתקפה, אבל בקושי כובשת, ובהגנה נראית לא מאוזנת.

ההסתכלות בחיפה השנה היא שונה מאוד. אם בשנים קודמות התארים והריצה לחלק העליון של הטבלה היו מטרות ברזל שאם לא עמדו בהן סימן שהעונה הייתה כישלון, העונה התחלפו מטרות אלו בבנייה לאורך זמן, ראובן קיבל חוזה ארוך בחיפה בניגוד למאמנים אחרים. הוא מקבל גיבוי מלא מיענקל'ה, גם כלכלית עם רכישת שחקנים וגם מקצועית אחרי תוצאות לא טובות, וזה חשוב, חשוב מאוד, כי חיפה נמצאת בשלב מעבר רציני במבנה שלה.

אחרי עידן רוני לוי, אברם גרנט ויצחק שום בשנות האלפיים שבו חיפה זכתה ב-5 אליפיות ב-6 שנים היא רישמית נכנסה למועדון הגדולות ביותר בארץ, כאשר עקפה את בית"ר ירושלים ומכבי נתניה, ובעצם הפכה לאחת משלוש הגדולות, ויחד עם זאת היא קיבלה הרבה יותר אחריות על כתפיה והרבה יותר ציפיות. איך היא עמדה בהן? היא זכתה בשתי אליפויות אחרי עידן גאידמק ובעצם קבעה אמירה חזקה לגבי העשור האחרון.

מכאן והלאה אחרי כל האליפויות בעשור האחרון בחיפה יש הרבה ציפיות והנגיף או החיידק שתוקף אותם כבר בשנתיים האחרונות מזכיר את החיידק הצהוב, התל אביבי שתקף את מכבי בשנת 2003, האם יכול להיות שהחיידק הצהוב הגיע לקריות עכשיו? או שראובן ימצא את התרופה?

השלב הבא במועדון הוא החשוב ביותר, מעבר מפתיחת עונה רעה שנתיים ברציפות וצורת משחק לא מרשימה במיוחד לאורך זמן, למשחק כדורגל איכותי ובניית סגל חדש ואיכותי שירוץ לא רק לאליפות אחת אלא לרצף של שנים חזקות במועדון ובשביל זה ראובן עטר הגיע לחיפה, גם אם יסיים במקום ה-7 או ה-9 העונה, הכי חשוב שיבנה סגל, שיפתח את הנוער ויבנה חיפה חדשה וחזקה יותר למען הישגים הרבה יותר גדולים מאליפות בודדת או גביע בודד, וכשאני אומר את זה, אני מתכוון גם להצלחה באירופה.

שתי הערות צדדיות קטנות. אינני יודע אם קיבל כסף על כך אבל יש לי הרגשה שישראל זגורי ניסה לקבל אדום בכוח, להזכירכם הוא בוגר מחלקת הנוער החיפאית, והאקט שלו בתאקל על צעירי פשוט היה נראה כמו מכירת נשחק, פשוט ככה. הערה שניה היא כמובן על דמאו, ראובן עטר יכול לחשוב גם על תפקודו בתור בלם, דמאו חסר טכניקה, אבל בעל מבנה גוף גדול ופיזי, הרי גם בוסקטס ומסצ'ראנו היו דיפנסיביים עד שפפ קבע אחרת.

ולסיום, בוא נקווה למשחק טוב בבלומפילד, הרי אין כמו סופר קלאסיקו ישראלי, נכון הוא פחות נוצץ ממסי ורונאלדו, ונכון שאין מיליונים מסביב לעולם שצופים, אבל זה עדיין הירוקים מול האדומים, חיפה מול תל אביב, צפון מול מרכז, בוא נקווה שזה פשוט יהיה משחק חזק.

קליק על הלייק ותקבלו את כל העדכונים היישר לפייסבוק שלכם

צוות אימון בסדר גודל של באיירן מינכן, בעלים ששופך תקציב כאילו הוא צ'לסי, ומאמן שמשוכנע שכאן אפשר לבנות קבוצה על פי מודל של ברצלונה. אז איך זה ששוב משהו במכבי תל אביב חורק, מקרטע ופשוט לא עובד?

"פתיחת עונה מצויינת", "כדורגל לא גדול אבל העיקר הנצחונות", "נראה שסוף-סוף מכבי נראית כמו משהו מבטיח". אלו רק מספר דוגמאות לכותרות מדורי הספורט וניתוח הפרשנים מהשבועות האחרונים. מכבי תל אביב, מועדון הכדורגל הכי ותיק, הכי גדול, הכי מעוטר בכדורגל הישראלי, מתחיל להראות למה הוא אכן מועדון כזה. אבל איכשהו נראה שהיחידים שלא מאמינים הם אוהדי מכבי עצמם.

אוקיי, אז קודם כל בתור "מגרזן" שצולב (כן, גם וגם) כל מה שקשור לכדורגל ישראלי, אני ממשיך לצפות בכדורגל ישראלי. אפילו חטאתי בכתיבת טור שאולי מנסה להסביר למה. כן כן אני יודע, זה סוג של פרדוקס, אבל בואו לא ננסה לנתח את האופן בו אני חושב, טובי המומחים לא הצליחו. לא משנה, איפה הייתי? אה, כן. אז כל אוהד כדורגל חובב יודע שפה הרמה לא משהו, את זה כבר הבנו. אז השנה החליטו במכבי תל אביב לבנות הכל מחדש מהייסוד, כי זה משהו שלא עשו אף-פעם במכבי. כאילו, אם לא מחשיבים את מה שניסה לעשות איווניר בשנה שעברה, נימני לפניו, בן-שמעון לפניו וגם.. טוב כבר הבנתם למה אני מתכוון. אבל השנה באמת ניסו לעשות פה משהו שונה, משהו אחר. הרי כמה עוד נתבכיין שאנחנו לא לומדים מאירופה? מישהו שם החליט שאולי כדאי להתנהג כמו אירופה, או לפחות לנסות.

אז גולדהאר החליט, וכך קרה. קודם כל מביאים מישהו שיהיה מעל כל הפרמידה. ג'ורדי קרויף למי שלא יודע הוא שחקן עבר במועדונים כמו ברצלונה, מנצ'סטר יונייטד ואפילו ביקר בסלטה ויגו בתקופת רביבו. אני מבקש לא לדאוג, הוא ממש לא היה מוכשר כמו אבא שלו, וקרוב לוודאי שהוא שיחק, או יותר נכון היה רשום בסגל המאוד מורחב של אותם מועדונים, זה כי הוא הבן של יוהאן. כן, ההוא מהולנד שסובב כדורים עוד שבקהאם ואיציק זוהר היו בשיעור ריכוז אצל הגננת שושי. תחתיו של ג'ורדי נמצא הרכב מאמנים מורחב שכולל מאמן בערך לכל תפקיד על המגרש. בראש ההרכב ניצב לו אוסקר גארסיה, מי שאימן את מחלקת הנוער של ברצלונה בשנתיים האחרונות. כצעד ראשון החליט מר אוסקר לעשות "גוטמניאדה" במכבי, וזה אומר להביא מספר זרים דוברי אותה השפה, במקרה הזה עוד שני "גארסיות", גונזאלו ועוד אוסקר אחד. לכאורה, מודל אירופי.

בואו נקצר הליכים ונסכם שגארסיה הביא לא מעט שחקנים, שחרר לא מעט ובראשם ברק יצחקי כי היי, מישהו פה צריך להראות שהוא הגבר ועליו אין עוררין, ג'ורדי ממשיך להביט מלמעלה איך נבנה פה צוות שבונה קבוצה לשנים ארוכות, ומעל מיץ' שחותם על הצ'קים. אם כ-ל זה קורה? אז איך זה שמכבי שוב נראית כמו משהו שעומד לאכזב העונה? נכון, זה עוד מוקדם לדבר, העונה רק החלה, אם זה יסתיים עם תואר אני אצא חומוס ועדיין, זה מרגיש שמשהו פה לא עובד. עטר אמנם פותח בכושר כיבוש טוב אבל עדיין לא מרים את הראש. יואב זיו יתאמץ ככל שיתאמץ, מגן מוביל הוא לא.
גם בעונה הקודמת מכבי פתחה עם ארבעה ניצחונות ואז הגיעה רמת השרון. הפעם זו הייתה הפועל באר-שבע שהעירה את מכבי מחלום הבנייה מחדש השנתי שלה.

האמת? אחרי כל-כך הרבה מילים אני לא באמת יודע למה זה כל שנה קורה מחדש. הרי תמיד אנחנו האוהדים (שיט, עכשיו כולם יודעים את מי אני אוהד) את קיללנו את לוני שרק יילך. אז הוא הלך, בא בעלים חדש (אלכס שניידר) שהלך אחרי שנה אחת בסך הכל שהבין מהר לאיזו צרה הוא נפל. אחריו בא גולדהאר שהספיק בנתיים לנקות כל סממן "הרציקוביצ'י" שהיה במועדון, כולל את אבי "מלך לעולם 8 בדם" נימני. בסופו של דבר למרות הנצחונות היכולת לא מספיק משכנעת, הכדורגל לא מספיק איכותי כמו שמצפים שיהיה, ובשלב מסויים (כמו שראינו מול ב"ש) זה מתחיל פשוט לא לעבוד. אז למה זה תמיד קורה? אני באמת לא יודע. למה כל שנה האוהדים מתאכזבים מחדש והכל מתפרק, אני לא אוכל להסביר. אני אגב אשמח לשמוע את דעתכם. מה שכן, אנחנו כנראה נמשיך לתמוך ולאהוד כי זו המהות של להיות אוהד מכבי בפרט ושל כדורגל בכלל.

קליק על הלייק ותקבלו את כל העדכונים היישר לפייסבוק שלכם

הפלופים שלנו ממשיכים, והסקירה שלנו בהתאם. אז אחרי שסקרנו את חוליית ההגנה "המושלמת" ואפילו את הקישור "היצירתי", הגיע הזמן לעבור לחלק המוחץ של הליגה שלנו במהלך השנים, ההתקפה. במהלך הטור הבא ניגע בשחקני החוד שהגיעו לגדולות אך לא ברור לנו כל כך איך ואולי אחרי שתקראו נוכל להבין ביחד איפה כולנו טעינו. חלק ג' – תנעלו את נעלי הסטופקס שלכם!

שחקני חוד מאז ומעולם היו לנו בשפע אבל תמיד היו כאלו שחשבו שהם מעל השאר ואז ראינו לאן הם נפלו. שני חלוצים בלבד, זו המנה שלנו הפעם מהמגוון העשיר הניתן לבחירה.

ההתקפה:

הראשון, הפלופ והאוברייטד אחד הגדולים אי פעם, החלוץ בן שהר. החלוץ האדום שגדל בנוער של הפועל תל אביב והצליח לעשות מעבר סנסציוני אל קבוצת הנוער והמילואים של צ'לסי מלונדון נרשם עמוק בדפי הסקאוטים ברחבי אירופה (כך נאמר בזמנו) ולבסוף נחת אצל הבלוז. אבל מה לעשות שחלומות לחוד וקריירה לחוד. שהר שלא זכה להרבה קרדיט בצ'לסי עמוסת הכוכבים, לא הצליח להטביע את חותמו ולאחר שהגיע לגיל המתאים החליטו בצ'לסי לאט לאט לוותר על החלוץ הישראלי.

כך התחילה הנדידה הגדולה והחיפוש אחר דקות משחק איפה שרק יוכל לקבל אותן.  שהר הושאל לק.פ.ר, שפילד וונסדיי, פורטסמות' ודה חראפשחאפ. מיותר לציין שבאף אחת מהן לא ממש הטביע את חותמו. לאחר מכן נמכר שהר לאספניול אך גם שם לא ממש בלט ולאחר 22 משחקים במדי הקבוצה ושער בודד הושאל שוב והפעם הגיע אל הפועל תל אביב ולאחר מכן אל אוקזר בצרפת. שהר שבזבז שנתיים באספניול הבין שלא בונים עליו החליט שוב לארוז ולנדוד אל הליגה השניה בגרמניה. אולי הפעם לאחר כל ההשאלות ושנות המבחן שהר יוכל לתקוע יתד הן במגרש והן בשערי היריב והפעם במדי הרטה ברלין. לחלוץ נספרו עד כה 31 הופעות במדי הנבחרת שבהן כבש 6 שערים.

השני ברשימה וגם האחרון לסדרת הכתבות הוא החלוץ עומר גולן. גולן תוצרת הנוער של מכבי פתח תקווה ושחקן הקבוצה גם כיום בליגה הלאומית. גולן השחקן הולך לאט לאט ונהיה הדל-פיירו של הכחולים ממלאבס. החלוץ שלמעט שנתיים ששיחק בלוקרן הבלגית לא עזב את הקבוצה גם כשהגדולות חיזרו אחריו והחליט לדבוק בחולצתו הכחולה. למרות הקבוצות שרדפו בעבר את השם של גולן, אם בישראל (מכבי חיפה ומכבי ת"א) גולן לא תמיד נחשב לאחד השחקנים הטובים וגם זה בלשון המעטה. יכולת הסיום הלוקה בחסר וחוסר הפרגון לפעמים הן רק חלק "מהמעלות" שסיגל לעצמו השחקן. יש כאלו שטוענים ששמו הולך לפניו הרבה בזכות ההתרברבות של הבעלים ויו"ר ההתאחדות אבי לוזון. הבעלים שבזמנו רצה לעשות קופה יפה על גבו של גולן החליט לנפח את מחירו עד לכ 2 מיליון ליש"ט. כמובן שהמחיר המופרז והיכולת הדלילה השאירה אותו לבסוף באצטדיון האורווה וכנראה גם עד לסוף הקריירה של גולן. לחלוץ נספרו עד כה 37 הופעות במדי הנבחרת שבהן כבש 8 שערים.

הסקירה שלי הסתיימה הפעם. מי הם החלוצים הפלופים והאוברייטדים שלכם? טקבקו לנו!

קליק על הלייק ותקבלו את כל העדכונים היישר לפייסבוק שלכם

ראשית כל אני חייב לציין, הקשר בין עמנואל רוזן לכדורגל הוא כנראה מקרי. קראתי באחד מאתרי הספורט טור שלו על כך שחיפה ניצחה את ההרכב השלישי של יונייטד, והאמת אני שואל האם – ראיין גיגס, פורלאן, ג׳ון אושיי, ריו פרדיננד, סילבסטרה וריקרדו – זה באמת היה הרכב כזה גרוע?

הפועל תל אביב הפסידה לקבוצה שגם אם הייתה מגיעה עם סגל האפסנאות הייתה מנצחת, אין מה לעשות! פשוט קבוצה גדולה, ברמה הכי גבוהה, ובוא נגיד שפלקאו באתלטיקו זה כמו מסי בברצלונה.

קרית שמונה לעומת זאת הוציאה באמת תוצאה היסטורית ומדהימה, כנגד כל הסיכויים עם סגל שחקנים צנוע בהרבה משל האדומים, ואגב נגד הרכב ראשון…

עמנואל היקר, אני יודע לכבד הצלחות של אחרים, כמו הניצחון של מכבי תל אביב על אייאקס, המספרת של זהבי או התיקו האחרון של קריית שמונה, תדע גם אתה לפרגן.

את שתי הטעויות בסגירה בשני השערים הראשונים של חיפה עשו שחקני הרכב: ג׳ון אושיי בגול הראשון ופרדיננד בשני. בהרכב עלו סך הכל שני שחקנים מילואים, שניים בלבד, וגם הם שחקני התקפה שמגובים כמובן בלא אחר מאשר דייגו פורלאן!

על חשיבות המשחק של מנצ׳סטר יונייטד מול מכבי חיפה אפשר לדבר שעות, מה לעשות הם הבטיחו את מקומם והמשחק לא היה כזה חשוב להם למרות שנלחמו ולחצו חזק על מנת לא להפסיד. אבל על הלחימה של הירוקים והיכולת להשפיל את מנצ׳סטר מגיעה רק הערכה במיוחד כששיחקו ״בבית״(חיפה אירחה את מנצ׳סטר בקפריסין).

ולכל אנשי הספורט בארץ, תלמדו גם לפרגן כשצריך! כל הכבוד לגילי לנדאו, הלוואי וקריית שמונה יעברו את שלב הבתים.

קליק על הלייק ותקבלו את כל העדכונים היישר לפייסבוק שלכם

הפלופים שלנו חוזרים, והסקירה שלנו ממשיכה. אז אחרי שסקרנו את חוליית ההגנה "המושלמת" בטור הקודם, הגיע הזמן לעבור לחלק היצירתי של הליגה שלנו במהלך השנים, הקישור. במהלך הטור ניגע בשחקני הקישור שהגיעו לגדולות אך לא ברור לנו כל כך איך ואולי אחרי שתקראו נוכל להבין ביחד איפה כולנו טעינו. יאללה חלק ב' – יצאנו לדרך!

כשהחלטתי לכתוב את סדרת הכתבות הזו, תהיתי מה יהיה המערך הכי טוב בשביל להעביר את הכוונות שלי, והמערך שמקבל הכי הרבה פוקוס בכל העמדות, הוא 4-4-2, לכן היום ניגע בארבעה קשרים שקיבלו קצת יותר ממה שהיה מגיע להם.

הקישור:

אחד הקשרים הראשונים שישר עלו לי לראש בהקשר של פלופ, הוא גילי ורמוט. מצד אחד לורמוט ללא ספק יש כשרון ברגליים. השחקן שולט בכדור בצורה טובה ויכולת המסירה שלו לא רעה בכלל אך פה נגמר לו כל עניין ורמוט השחקן. החזרה של השחקן הכישרוני בפעם השנייה מליגה בחו"ל לליגת העל אומרת משהו על השחקן, על אופיו ובעיקר על היכולת הדלה שהפגין אם באימונים ואם במדי הקבוצה. יש כאלו שיגידו שהוא שחקן גדול, אבל גדול בליגה הישראלית זו לא חוכמה. כששחקן חוזר עם זנב בין הרגליים פעמיים, זה אומר דרשני. לקשר נספרו עד כה 26 הופעות במדי הנבחרת.

הקשר השני ברשימה הלא נעימה הוא ראובן עובד. השחקן הכישרוני, אחד מאלו שבאמת יכלו לצמוח טוב ואולי אפילו להגיע רחוק, רחוק מאוד, כמעט נעלם מהמפה ואפילו הגיע עד הליגה האוסטרית השלישית! לעובד יש קריאת משחק מעולה, היו כאלו בזמנו כשעוד נשק לגיל ה 20 שלו שהשוו את הנגיעה שלו לרונאלדיניו המפורסם. לצערו של השחקן כנראה שאת הילד ניתן להוציא מהשכונה אך את השכונה לא ניתן להוציא מהילד. לאחר שעשה התקדמות אדירה במכבי תל אביב חל שינוי של 180 מעלות בילד וההתדרדרות החלה. עובד נדד בין 9 מועדונים שונים, הן בליגת העל ובליגה הלאומית עד שהגיע לאוסטריה, שם מנסה עובד לשחזר את ההצלחה הראשונית שלו ולעזור לקבוצה להעפיל לליגות הראשונות. לקשר נספרו עד כה 7 הופעות במדי הנבחרת הצעירה בלבד.

שחקן נוסף ואף קשר מוכשר אך לצערו לא מספיק טוב מצא את עצמו ברשימה "המכובדת", דלה ימפולסקי. שחקן הירוקים שפותח עונה שנייה בירוק ומנסה עדיין להשתחל להרכב ואולי גם להפגין קצת מהיכולת שהביאה אותו עד לכרמל. דלה הוא שחקן שנע בין קיצוני על הקו לבין שחקן שמשחק מתחת לחלוץ. בשיטה הזו ראובן עטר (דאז בנתניה) הצליח עם הקשר הצעיר. בעונה שעברה ימפולסקי התחיל בדהירה את הקריירה בירוק אך לאט לאט דעך ואיבד מקום בהרכב והפך לעיתים אפילו לחילוף שלישי בלבד. למרות יכולת סבירה אך לפעמים די מזעזעת לא מבינים אוהדים בחיפה איך שחקן כזה הגיע בכלל לקבוצה שלהם. השאלה אם עטר שגידל את הילד יוכל להחזיר אותו להיות שחקן שווה את החולצה הירוקה. לקשר עדיין אין הופעות בין לאומיות.

איך אפשר לסגור רשימה מופלאה של קישור ישראלי מבלי להזכיר את השחקן והאגדה, האיש שאביו לא מרפה ממנו, מאור בוזגלו. אין ספק, לשחקן יש כשרון. אם הוא כשרון גדול או לא, את זה תשפטו אתם. אישית אני חושב שהשחקן יודע לעשות דברים יפים עם הכדור אבל לפעמים משחק איתו יותר מדי, נוסיף על זה את איכות ההגבהות הירודות ואת הבעיטות החלשות ונגלה בעצם שחקן שגם בשיאו היה אוברייטד בטירוף. חלק מהבעיה אפשר גם לתלות באביו שדי חיבל לו בקריירה. אישית בתור בנאדם שאוהב קשרים יצירתיים, אני מקווה בשביל מאור שיידע לעשות את ההחלטות הנכונות ואולי יוכל להחזיר את הקריירה שלו למסלול הנכון. לקשר נספרו עד כה 8 הופעות במדי הנבחרת.

סגרנו את הרשימה השניה להפעם. יש לכם פלופים או אוברייטדים ישראלים משלכם?? טקבקו לנו!

קליק על הלייק ותקבלו את כל העדכונים היישר לפייסבוק שלכם

היה זה יום סגריר והקבוצה הפסידה, אבל בכל זאת היה משהו מושך, מעניין ומרתק בליגה הזו שלנו. אותה ליגה שפעם הייתה מפוצצת איצטדיונים שלמים, ללא קשר למי משחקות על הדשא.

בעונת 00'-99' הוחלט לראשונה לשנות את שמה ליגת הכדורגל הבכירה שלנו, לליגת העל. יותר נכון, להוסיף ליגה ולכנותה ליגת העל. מאז, זרמו הרבה מים בירקון מתחת למשרדי ההתאחדות, כולל שיקולים עיתונאים להחליף את השם לליגת העלאק. האמנם?

מאוד קל לצלוב את הליגה שלנו. רמה גרועה, אין קהל, שופטים "עיוורים", הנהלות מביכות ושלל סיבות ללמה הליגה שלנו הולכת מדחי לדחק'ה. אני הראשון להודות בכך שהרבה פעמים יש אמת בדברים. השאלה עד כמה לקידמה הטכנולוגית אין השפעה ישירה על כך. לא. אבי לוזון לא שילם לי כדי לסנגר על הליגה הזו, אבל אני כן מאמין שעוד אפשר למצוא כאן משהו טוב, או לפחות להחזיר מספר דברים שגרמו לכך שהליגה הזו עוד תישאר רלוונטית.

בשנת 2002 פתח ערוץ הספורט את "ספורט5+". פתיחת ערוץ ספורט נוסף אפשרה לקבל עוד יותר כדורגל בינלאומי, ולהבין כמה ששלנו פשוט לא מתקרב. כמובן שמאז זה הלך והחמיר (ביחס לליגה) כי מאז כבר יש בכל בית אינטרנט סופר-דופר מהיר, סלולרי מתקדם, וכמובן את צורתו העדכנית של אופטימוס-פריים, הלא היא הממיר הדיגטלי של HOT/yes. אל דאגה, על הכל יש עוד המון מה לבקר.

העניין מתחיל מתחיל בזה שבעצם יש לנו מיליון וחצי אפשרויות לקבל כדורגל יותר טוב, באיכות HD, 3D, ועוד כל מיני חרטותD למיניהן. זה לא אומר שהכדורגל שלנו כזה רע. נכון, אני זה שצלב פה את הנבחרת, אבל אם נתמקד רק בליגה עצמה נגלה שזה לא כזה רע. לא תמיד בכל אופן. לפעמים כיף למצוא איזה מקרייב באשדוד או איזה מסיללה בראשון, או איזה קלשצ'נקו בחיפה, או אפילו איזה נדודה וברמכר בהרצליה. זה כיף כי זה שלנו. כי זה עדיין עושה משהו לראות משחקי כדורגל שיש להם קהל מגגות של בתים ולא מתוך המגרשים עצמם. כיף לראות חסות על חולצה שמפרסמת את "רהיטי שמשון" ולא את קוקה-קולה או איזו תאגיד נפט שנמצא בבעלות ילד בר-מצווה קטארי. על כל זה אפשר להוסיף שמלבד ההישג של מכבי חיפה בגביע המחזיקות בשנת 99', כל ההישגים הדרמטיים של הקבוצות שלנו באירופה הגיעו בעשור ורבע החולף.

אז מה בעצם אפשר לעשות? הרי לא נעלים מעינינו את כל הכדורגל המגה-איכותי הזה שיש לנו בשלל פלטפורמות. הרי אני בעצמי סיפרתי כאן כמה ליגת האלופות היא בעצם גלולה לשכרון חושים. אני פשוט חושב שאין קשר בין השניים. הליגה שלנו חלשה, זה נכון. הפערים מאירופה עצומים, זה גם נכון. אבל עדיין אפשר לעורר עניין. אפשר למשל להחזיר את כל הסיכומים המעניינים שהיו לנו פעם.

לדוגמא, מי זוכר שהיה בסיום כל מחזור את השערים הכי יפים? את פינת "היה או לא היה?", את רגעי המחזור המשעשעים של קמי ברץ. כל המשחקים בסופ"ש אחד ולא מפוזרים על שלושה ימים. אל דאגה, יש מספיק ערוצים לשידורים מקבילים. על כל אלו הייתי גם מחזיר את שחקן השנה, תגלית/פריצת השנה, זר השנה, אכזבת השנה ועוד. כי בעצם, מכל מה שנשאר לנו שהוא לגמרי שלנו, זו הליגה הזו. אז למה שלא נחבר אותה אלינו מחדש ונחזיר לחיים את פרס תגלית העונה שהוענק בפעם האחרונה ליניב עופרי?

קליק על הלייק ותקבלו את כל העדכונים היישר לפייסבוק שלכם

קמפיין חדש בא עלינו לטובה. הפעם מוקדמות מונדיאל 2014 שייערך בארץ הסמבה – ברזיל! אבל לפני שנכנס למי צריך להיות בנבחרת ומי לא צריך אפילו להיות מוזמן ע"י המאמן הלאומי גוטמן, הכנתי רשימה קטנה ואפילו חשובה על הפלופים והשחקנים הכי אוברייטד שידעה הליגה/הנבחרת לדורותיה!

הליגה המקומית שלנו, או כפי שנקראת בפי לוזון "השישית באירופה" תמיד ידעה להוציא שחקנים טובים לרחבי אירופה, אך חלקם נשארו פה בליגת העל שלנו. מה לעשות שחלק מהכוכבים שנשארו בארץ ואפילו הגיעו לנבחרת זוכים אולי לכבוד גדול מדי, כזה שלא היו מקבלים באף ליגה אחרת. הכתבה הראשונה בסדרה תסקר הפעם את השוער ושחקני ההגנה על טהרת הכחול-לבן שזכו לכינוי "פלופ" או "אוברייטד" בכדורגל הישראלי.

שוער:

בדרך כלל ובעיקר בעשור האחרון לנבחרת הישראלית היה שוער משכמו ומעלה, אך מה לעשות שלא תמיד הבחירות היו הכי טובות. אחד השוערים הכי אוברייטד מאז ומעולם הוא תום אלמדון. אני יודע, תמיד יש כאלו שיגידו שיכל להיות לו עתיד טוב יותר. הבחור שוער גדול, אך מה לעשות כנראה שחשב ששמו ילך לפניו ויפתח לו דלתות, כשראה אלמדון כי השם לא תמיד עוזר, הוא מצא את עצמו מתגלגל בין קבוצות הליגה הלאומית. כשהגיע לקבוצות – נצרת עילית, אחי נצרת וגם להכח ר"ג. כיום אלמדון בגיל 28 אך עדיין מתפקד כשוער שני – העונה בכתום של בני יהודה.

הגנה:

מגן ימני – כנראה שלא יהיה עוררין על הנבחר הפעם – אייל משומר. המגן הימני הנמרץ של מכבי חיפה פותח עונה שישית בירוק של הכרמל אך עדיין יש מספר רב של אוהדים וכמה פרשנים שתוהים איך הגיע כל כך רחוק. נדמה לפעמים שמשומר בכלל לא קשור למשחק, לא סוגר את האגף, לא יודע להגביה כדור תוך כדי תנועה, בקיצור כל מה שמגן ימני צריך לדעת לעשות, משומר לא עושה. למגן נספרו עד כה 4 הופעות במדי הנבחרת.

מגן שמאלי – ללא עוררין ואפילו בלי לשאול – יואב זיו. המגן השמאלי שעבר הרבה תהפוכות כמו גם קבוצות ברחבי ישראל משחק על אחת המשבצות הכי קשות ובעייתיות שהיו לשחקן הישראלי. עברו מספר שנים לא מבוטל מאז שנהננו מהפירות של משה גלאם ונג'ואן גרייב שליהטטו ושרפו את הקו השמאלי בהגנת הנבחרת. זיו ששיחק במכבי והפועל חיפה, בית"ר ירושלים ואפילו לוקרן בליגה הבלגית, מתחיל עונה שלישית במדים הצהובים של מכבי ת"א. למגן נספרו עד כה 29 הופעות במדי הנבחרת.

בלמים – הראשון שנבחר לתואר הלא סימפטי הוא הבלם החדש של הפועל תל אביב ואקס בית"ר ירושלים, תומר בן יוסף. בינינו, בן יוסף הוא בן אדם נחמד ודי סימפטי, אבל בלם מוביל הוא לא. הבלם שהשלים מעבר ממש לא מזמן לאחת היריבות הקשות של בית"ר בליגה, עזב אותה לאחר 7 שנים במדים עם המנורה. עצם העובדה שהשלים סך הכל 123 משחקים רשמיים במדי הירושלמים אומרת הכל. הבלם שהגיע בקול תרועה בזמנו לירושלים, לא שיחק יותר מדי, גם בגלל פציעות חוזרות ונשנות וגם בגלל היותו לא מספיק טוב. יהיה מעניין לראות מה תהיה התרומה שלו לאדומים מוולפסון. לבלם נספרו עד כה 7 הופעות במדי הנבחרת.

הבלם השני ברשימה והאחרון לטור הנוכחי, הוא הבלם הצהוב – אבי סטרול. למרות היותי אוהד הצהובים אני עדיין לא חושב שאבי סטרול הוא אחד הבלמים הכי טובים שהיו פה. סטרול שחקן אינטליגנט ויודע לקרוא משחק אך לצערי בו בזמן גם איטי והסגירה שלו לא פעם לוקה בחסר ולכן לא הצליח להגיע לגבהים האמיתיים שאולי היה ראוי להם במידה והיה משקיע את האקסטרה שהיה חסר לו.

סגרנו את הרשימה הראשונה להפעם. יש לכם פלופים או אוברייטדים ישראלים משלכם?? טקבקו לנו!

קליק על הלייק ותקבלו את כל העדכונים היישר לפייסבוק שלכם

להיות אוהד הפועל תל אביב בכדורגל אף פעם לא היה עניין פשוט.

בילדותי, בתקופת השפל הגדול של הדרבים הצהובים, כשהפועל עוד התפלשה בבוץ ההסתדרותי ושחקנים כמו ניר קלינגר, איציק זוהר, אבי נמני, והאחים ברומר כיכבו בשורות מכבי, סבלתי אינספור עלבונות והשפלות על בסיס יומי. סבלי לא נבע לא מתוך אכזריותם הטבעית של ילדים אלא בעקבות זכויות רברוב שצמחו בקרב אוהדי מכבי תל אביב ומכבי חיפה במידה מסוימת של צדק. כך, באותן שנים עדינות של תום והתלהבות, התעצבה אצלי אט-אט, נפש אוהד הפועל.

כל אוהד הפועל ותיק יודע במה מדובר. זהו החשש התמידי לפני כל קרן, לפני כל דרבי. התחושה המתמשכת, הנה הולך להגמר הכסף, הולכים למכור את הכוכב, הולכים לספוג שער שטותי מטעות בלתי מחוייבת. גם היום אני זוכר בבירור את השאיפה לסיים את טבלת הליגה הלאומית(ליגת העל דאז) במקום השישי והמכובד. זו היא השמחה על כל ניצחון דחוק, על כל נגיחה של בלם בכדור חופשי שעוברת בכיוון הכללי של המסגרת, וחוסר היכולת המוחלטת להבין למה אליפות של אחד-אפס קטן היא אליפות מעפנה.

נכון, הזמנים משתנים. הפועל יצאה מידיה של ההסתדרות וזכתה לתקופת עדנה בלתי מבוטלת עם ביאתם של קשטן ותינוקותיו בראשית שנות האלפיים. גם הגעתו של שלום תקוה המשופם לשעבר היא רגע זכור לטובה. על עידן גוטמן נשפכו מילים רבות ודי לציין שבתקופתו הציג המועדון את הכדורגל האיכותי ביותר בתולדותיו: קבוצתי, התקפי, הישגי ומחויב. גם קשטן וגם גוטמן, שהגיעו בעקבות הכסף, הביאו תוצאות. אליפויות, גביעים, טעמים שפיו היבש של אוהד הפועל שכח כמעט את קיומם. דור חדש של אוהדי הפועל נולד, כאלו שמעיזים להסתכל על מכבי מלמעלה, שלא מתביישים לחלום בקול רם על אליפות, גביע ואירופה. אך אני, שלא לומר למרבה הצער, כמו רוב אוהדי הפועל, לא שייך אליהם.

עבורי הפועל היא תמיד האנדרדוג, תמיד זו חסרת הסיכוי. מבחינתי, המצב בהפועל לנצח ישאר על סף קריסה מוחלטת, על סף רצף הפסדים בדרבי וסכנת ירידת ליגה. זוהי השאיפה הצנועה למעט נחת וההכרה המלאה בסיכוי הקלוש שזו אכן תגיע. להיות אוהד הפועל הוא להיות פסימיסט, אבל לא ממקום של יאוש, אלא דווקא מתוך תקווה גדולה, ואם אפשר, צנועה וחשאית.

אין לי ספק שמדובר בתפיסת עולם מעוותת. בגישה ששורשיה נעוצים עמוק בתקופת הכדורגל ההסטורית בה גדלתי, ואשר הולכים ומתנתקים מן הקרקע עם ההתקדמות בשנים. הפועל היא כבר מזמן אחד המועדונים המצליחים ביותר בארץ, מקצועית, כלכלית ומבחינת היקף קהל האוהדים. אך אהדת קבוצת כדורגל בפרט, או כל תאגיד ספורטיבי בכלל, ואני מתכוון לאהדה אמיתית וכנה, שטומנת בחובה מחויבות רגשית בלתי מבוטלת, היא לעולם אינה תוצר של שיקול דעת רציונלי ותמיד מכילה בתוכה מנות מגוחכות של חוסר הגיון.

אהדת קבוצת כדורגל מסויימת היא המחויבות הראשונה הגדולה של רוב הגברים הישראלים, וזו מחויבות עד מוות, שנולדת בדרך-כלל מתוך שילוב משונה של נסיבות מקריות ויוצאת לפועל, נניח באופן ממוצע, סביב הגיל השקול והבוגר חמש.

אני הפכתי להיות אוהד הפועל בגיל חמש משום שאבא שלי אהד את הפועל. הקיבוץ שלנו דווקא היה משופע באוהדי מכבי תל אביב ומכבי חיפה. אוהדי הפועל היו מעטים, ושקטים. אנחנו מדברים על קבוצה שהכוכב היציב ביותר שלה היה פליקס חלפון, המגן הימני. לאורך רוב ילדותי זה מה שהיה למועדון להציע, פריצות באגף ימין של המגן הטוב בארץ והגנה לוחמנית. למדתי להסתפק במועט, לקוות לשרוד, ועם הזמן זה הפך להיות הכיף הגדול של העניין. לדעת לנצח בכבוד זה אצילי ומרשים, לדעת להפסיד בכבוד ולשאוב מכך איזו הנאה מזוכיסטית זה כבר עניין של מסורת.

קליק על הלייק ותקבלו את כל העדכונים היישר לפייסבוק שלכם

חבל, פשוט חבל. נבחרת ישראל בכדורסל שמטה יתרון מבטיח ברבע הרביעי והפסידה לנבחרת מונטנגרו במשחק הראשון במוקדמות אליפות אירופה.

נבחרת ישראל הציבה בחמישייה 2 גארדים – יוגב אוחיון ויותם הלפרין. מה שמראה לנו, שבניגוד לקמפיינים קודמים שהלפרין היה הרכז המוביל, כרגע אוחיון הוא בעמדת הרכז הראשון והלפרין בעמדה מס' 2.

בתחילת המשחק עומרי כספי התחפש לליאור אליהו כשקלע זריקת גויאבה, ניצלנו פתיחה רעועה של מונטנגרו מה-3 ופתחנו פער קטן. אך בהמשך הרבע נבחרת ישראל עברה להגנה איזורית והמונטנגרים חזרו למשחק, תודות לכמה איבודים טיפשיים של נבחרת ישראל (למה כספי שולח לאליי אופ אם אפשר לעשות סל קל? אז מה אם הפעם הראשונה זה הלך לך?!).

ההגנה של הנבחרת עדיין לא מתואמת מספיק ועקב כך ראינו המון חורים בצבע ונקודות קלות, וכן המון ריבאונד התקפה של מונטנגרו, וזה בהחלט מה ששיחק תפקיד בתוצאת המחצית, כי לולא ריבאונד ההתקפה ישראל היתה ביתרון ניכר. ומה יהיה עם קליעות עונשין? אלכס טיוס ועומרי כספי הספיקו להחטיא עד המחצית את הזריקות שניתנו להם. חייבים לעבוד על זה. זה ההפרש שהיה במחצית, ואם מונטנגרו היו קולעים באחוזים קצת יותר טובים מה-3 ההפרש היה יותר גדול.

מיותם הלפרין לא ראינו כלום במחצית הראשונה, אבל ממש כלום, ולכן רביב לימונד הוא זה שפתח במקומו במחצית השנייה. ואכן החזיר עם הגנה קשוחה ויציאה טובה למתפרצות.

את הרבע השלישי אפשר לסכם כך: יוגב אוחיון וליאור אליהו. 2 שחקנים נהדרים שעשו את המשחק בנקודות ובאסיסטים. ואפילו יוגב הקטן הצליח לקחת 9 ריבאונדים עד לסוף הרבע השלישי, ואכן ברבע זה ישראל ניצחה בריבאונד וירדה בסיומו בהפרש 8.

הרבע האחרון היה פשוט קטסטרופה. כלום לא הלך. וכדי להוכיח את זה המונטנגרים הספיקו לקלוע סל (שבנס לא היה שלשה) בזריקה האחרונה שלהם והגדילו את הפער ל-6. מישהו יכול להסביר לי מה זה התרגיל הטיפשי שניסו לעשות במהלך האחרון של המשחק? פשוט שטות.

מה הפסיד לנו את המשחק? קליעות העונשין. נבחרת ישראל קלעה באחוזים מחרידים מהקו לעומת אחוזים מצויינים (כולל 3 נקודות רצופות ו-4 נקודות בסוף המשחק שעשו עבירות בכוונה).

מה כמעט ניצח לנו את המשחק? ליאור אליהו. משחק פשוט פנטסטי. כספי היה מצויין כרגיל. ואוחיון הראה למכבי תל אביב מה היא הפסידה שהוא לא ישחק אצלה. דרך אגב, חבל שהמשחק הזה לא היה במסגרת האולימפיאדה, אולי השידור של הערוץ הראשון היה יותר נורמלי.

 

במעבר חד לנבחרת ישראל בכדורגל.

אפשר לסכם את המחצית הראשונה מול הונגריה במילה אחת: חושך. ב-2 מילים: חושך מצרים.

טוב, אולי בעיקר ההגנה הייתה חושך מוחלט (למה רמי גרשון מגן?), אך גם החלוצים (דמארי ושכטר) היו מאד חלודים. הקישור פחות או יותר עשה את שלו, כלומר, מאור מליקסון עשה את שלו, כי ליאור רפאלוב לא היה בשיאו, וכן ביבראס נאתכו. הקישור האחורי היה גרוע.

אמנם במחצית שנייה כשנכנסו גילי ורמוט, בן שהר ותומר חמד הנבחרת נראתה יותר טוב. יותר החזקת כדור, פחות איבודים ויותר איומים לשער, ואפילו הצלחנו להבקיע גול. אך עדיין, עם כזו יכולת, ובעיקר עם כזו הגנה – לא נגיע רחוק.

רציתי לומר שאלעד גבאי היה המצטיין בהגנה, אך אחרי אשמתו הישירה בשער קצת קשה לומר זאת, אך אפשר לומר שהוא נקודת אור. פשוט מגן מעולה.

מוקדם יותר נבחרת ישראל הצעירה שיחקה נגד נבחרת רוסיה הצעירה. משחק פשוט נפלא. משחק עם קצב טוב, הזדמנויות, ושערים.

נבחרת ישראל שיחקה מצוין נגד נבחרת שנחשבת טובה באירופה, ובדקות לא מעטות שלטה במשחק והראתה יכולת מצויינת. אולי פשוט נשחק איתה גם בבוגרים? שחקנים שהצטיינו: מונס דאבור, אור ברוך, מוחמד כליבאת.

היו כמה פעמים ששחקנים הגיעו עם הכדור ליד השער ופשוט התמהמהו ובמקום לבעוט ניסו לעבור עוד שחקן ואיבדו את הכדור, ייחסתי את זה לעובדה שהם צעירים ולא מנוסים, אך שראיתי את הנבחרת הבוגרת הבחנתי שהבעיה קיימת גם שם, כנראה זה בגנים של הישראלי המצוי.

אמנם המשחק נגמר בתוצאה 2-2, אך דקה לפני שער השוויון של הרוסים מונס דאבור הבקיע שער חוקי לגמרי אך הוא נפסל בטענת נבדל, כך שבמקום שיהיה 3-1 נהיה 2-2 בהתקפה הבאה של הרוסים. גם בנבחרת הבוגרת השופט התעלם מהכשלה על שכטר, מעניין לא?

בערב שבו ארגנטינה פוגשת את גרמניה, ברזיל פוגשת את שבדיה, אנגליה פוגשת את איטליה וצרפת פוגשת את אורגוואי, מי שצפה בנבחרת ישראל הוא ממש פטריוט. אפילו אני זפזפתי קצת…

קליק על הלייק ותקבלו את כל העדכונים היישר לפייסבוק שלכם