תגית: אלי גוטמן

נכון שכתבתי לפני מספר חודשים על חוסר העניין שלי בנבחרת ישראל כדורגל, אבל אחרי כל מיני התבטאויות בארץ כמו "אפשר להפתיע" ו"הם בקושי ניצחו את לוקסמבורג ועשו תיקו עם צפון אירלנד" התקשיתי להישאר אדיש.

הלו, זה פורטוגל! מול ישראל! גם בלי רונאלדו הם פי כמה טובים מהנבחרת. מלבד מפלצת הכדורגל מלאת הג'ל והביטחון העצמי, יש שם שמות מוכרים מריאל מדריד, מנצ'סטר יונייטד והליגה הפורטוגלית שמייצאת בכבוד כל שנה קבוצות לצ'מפיונס ליג.

ישראל "מתהדרת" בכוכב מזדקן שלא מקבל דקות בצ'לסי ובלי שער ליגה העונה. אחריו ברשימת הליוגיונרים יש את נאתכו, שעם כל הכבוד משחק בליגה שרחוקה שנות אור מהטופ האירופאי. מי שמתעקש שתומר חמד כוכב בגלל הפתיחה המושלמת שעשה בחודשי הקיץ שיבושם לו. שבעה שערי ליגה בעונה השנייה בקבוצת לה ליגה זאת לא סיבה להסתגר בבית ולשתות ג'ק דניאלס, אבל גם לא נתון שמצדיק שדרוג במועדון גדול ממאיורקה המדשדשת.

בלי שום קשר, בכל משחקיה האחרונים של נבחרת ישראל, למעט מול היריבה הלא קשה במיוחד שנקראת לוקסמבורג, ישראל נראתה רע מאוד. כמו בעידן פרננדז, גם פה לא הייתה שיטה והכול נראה מקרי. המזל של הנבחרת היה התיקו ההוא של צפון אירלנד בפורטוגל, תוצאה סנסציונית שהשאירה את ישראל בתמונה.

אם פויול ופיקה התקשו להסתדר עם כריסטיאנו רונאלדו, קשה לראות את שפונגין וגרשון עושים את זה. הבעיה הגדולה בנבחרת האורחת שתגיע ביום שישי בצהריים לרמת גן (שעת פיהוק הזויה ובזויה, מר לוזון) היא חלוץ.  הדבר בא לידי ביטוי במיוחד ביורו האחרון. נאני ורונאלדו ניסו וניסו אבל כשאין עם מי לשחק מקדימה זאת בעיה להבקיע. ישראל היא לא הולנד, גרמניה או ספרד ובימים חשוכים היא יותר בכיוון של אזרבייג'אן. פורטוגל גם עם עשרה שחקנים פייבוריטית מולה. אז עדיף שבתקשורת לא יעלו ציפיות בשביל לייצר רייטינג ולא יכסחו את גוטמן אחרי עוד תוצאה גרועה בשביל לייצר שוב רייטינג.

התוצאות מראות על יותר מזל משכל, אבל אפילו לאברם גרנט הוא נגמר מתישהו. ברור שישראל תתבנקר ותשחק על מתפרצות. אם היא תחטוף שער ותעלה הרבה שחקנים כדי להשוות זה יכול בקלות להתפתח לתבוסה. בשביל להוציא נקודה ביתית היא תזדקק ליכולת מעולה של אוואט בשער ושל ההגנה והקישור מול ההתקפות של הפורטוגלים.

בכל מקרה, אל תצפו למשחק גדול. רונאלדו של ריאל מדריד הוא לא אותו שחקן בנבחרת שלו ופורטוגל היא לא מאריות העולם בכדורגל. על המגרעות של הנבחרת השנייה לא ממש צריך לפרט.

קליק על הלייק ותקבלו את כל העדכונים היישר לפייסבוק שלכם

הפיטורים של יוסי אבוקסיס היו צעד נכון. כדור השלג היה חייב להיעצר. המאמן בורח מאחריות כבר זמן רב. פעם זה השופטים, פעם מאמן הכושר ופעם השחקנים והקבוצה שאותה הוא לא בנה. כולם לא בסדר, רק אבוקסיס צדיק בסדום.

הקבוצה בכושר איום ונורא והראש שלה איבד את הראש. ממצב של התמודדות על אליפות הגיעה הפועל תל אביב לסיטואציה של ספק פלייאוף עליון. מיותר לציין שהסגל שלה שווה הרבה יותר. חדר ההלבשה דווקא היה יחסית שקט הפעם ולא עשה את המוות כמו שקרה עם אלי טביב או עם ראובן עטר במכבי חיפה. כל זאת למרות שאבוקסיס לא העריך את היושבים בו, ועוד בפומבי.

בחודש וחצי האחרונים, כשהשיא היה בדרבי הכי חד צדדי שנראה מאז שהומצא הדרבי, אין שום דבר חיובי שראוי לציין במשחק שלה. הנעת כדור לא יצירתית ומדויקת, כשתוצאה מכך דמארי ותמוז כמעט בוטלו לגמרי. בהגנה יש חורים, גיל מתקדם ושוערים מתחלפים שמקשים על יצירת תיאום עם הקו האחורי. לא צריך להיות ז'וזה מוריניו בשביל לראות שמתחילת העונה האדומים לא נראים טוב ולא מחוברים. אלא שזאת בדיוק הסיבה שמאמן מחליף מקבל שכר. כי הבוס שלו מאמין שהוא יוכל להוציא יותר מהמצב הבעייתי. במקום לבכות על מה שאין אחרי משחקים ולהתעצבן על מראיינים, אבוקסיס היה צריך להחדיר אמונה ומוטיבציה בשחקנים שלו. לעבוד איתם שעות נוספות באימונים ולשפר כל מה שאפשר.

לאור האהבה שלו למועדון נעוריו, זאת לא בקשה גדולה מידי עבורו. אבוקסיס הראה שהוא יודע לאמן כשעשה עבודה מצוינת בבני יהודה, למרות המשבר שהיה שם. יחד עם אלי גוטמן בהפועל, הוא בנה את הקבוצה הכי אטרקטיבית בשנים האחרונות. הפעם כנראה שהאתגר במסגרת לחוצה ובמשבר כמו בוולפסון הייתה ממש כמו ביקור בבית חולים בשביל אבוקסיס הצעיר. הפיטורים לא היו קלים, אבל הוא לקח אותם בצורה יפה מבלי להוציא החוצה את הכביסה המלוכלכת. יש לו עדיין עבודה, כעוזר מאמן הנבחרת. עכשיו הוא יוכל להתרכז רק בה ולמלא אותה על הצד הטוב ביותר.  היות והנבחרת משחק רק אחת לחודש וחצי בממוצע, הלחץ שם לא רציף כמו בקבוצת צמרת בארץ. יהיה לו זמן להסיק מסקנות וליישם אותן בנבחרת ובקבוצה הבאה שייאמן. אבוקסיס לא הראה מאחורי הקווים את המנהיגות שהראה כשחקן. יש לו את התכונות האלו, הפעם הוא ברח מאחריות. אם אבוקסיס השחקן יהיה אבוקסיס המאמן דברים טובים יצאו, ונזכר למה הוא קיבל (בצדק) את התפקיד היוקרתי בהפועל תל אביב.

מי שנהנה מההפקר הוא פרדי דוד שמונה להיות המאמן החדש. בתחילת העונה אין סיכוי שהיה מקבל את התפקיד. דוד אימן במהלך הקריירה הקצרה שלו  קבוצות בינוניות מינוס, לא תמיד בהצלחה. הוא גם זכה לכבוד של להיות הבוס בהפועל תל אביב אחרי שמוטי איווניר סירב ורן בן שמעון נמצא בחו"ל. הוא קיבל מתנה גדולה, די דומה לזאת שקיבל ניצן שירזי באמצע העונה הקודמת אחרי הפיטורים של דרור קשטן. יהיה מעניין לראות איך הוא יתמודד עם אימון ראשון של קבוצה שאפתנית ואם הוא יצליח לגרום לקישור לחזור להניע כדור מהר וטוב, להגנה להסתדר ולחוד להבקיע כמו שמצופה ממנו. אין לו הרבה זמן אבל יש לדוד ידע. הוא מסוגל לעמוד במשימה ואז הקריירה שלו צפויה לקבל זינוק אדיר ולא צפוי.

קליק על הלייק ותקבלו את כל העדכונים היישר לפייסבוק שלכם

העיתונים ואתרי הספורט לבטח יהיו מלאים בטורי ביקורת על כל דבר שקרה אתמול לנבחרת, חלקם יאשימו את גוטמן, חלקם יאשימו את השחקנים, וכמעט כולם יגידו את מה שהם אומרים כבר כמה שנים – מה אתם מצפים, זאת הרמה שלנו. אם זאת הרמה שלנו, אין שום סיבה בעולם שיום לפני זה אתם התקשורת, תדברו על נצחון או על הציפיות לעלות מהקמפיין הזה.

התקשורת הישראלית שולטת בכדורגל הישראלי במקום לסקר אותו. מצד אחד היא אומרת לכם אחרי כל הפסד מה פיתחתם ציפיות?

הנבחרת משמעותית פחות טובה מרוסיה, והדור הזה של הכדורגלנים לא מספיק טוב, ועוד קלישאות על כמה שהכדורגל בארץ נורא. מצד שני אם תסתכלו על הכותרות שלפני המשחק, תראו שכולם מדברים על נצחון, על סיכוי לעלות מהקמפיין ועל הרכב כזה או אחר כאילו שזה ישנה את המהות של הנבחרת הישראלית הכושלת. התקשורת הישראלית מהללת בשביל שיהיה לה מה לכתוב ביום שאחרי, להעביר קיטונות של ביקורת.

לפני הקמפיין תקראו על דור הזהב של הכדורגל הישראלי, סגל של ליגיונרים, כוכבים בקבוצות שלהם והכתבות השונות ידגישו את נאתכו, חמד, אוואט, בן בסט, רפאלוב וכדומה שמשחקים ועושים עבודה מעולה בקבוצות שלהם. יום אחרי ההפסד אתם תשמעו על סגל של שחקנים שלא משחק בקבוצות באירופה ומחמם את הספסל. התקשורת מכתיבה לנו את סדר היום הספורטיבי, ולנבחרת את ההרכב.

קודם כל, בתור אחד האוהדים הגדולים של גוטמן, הוא עשה הרבה טעויות אתמול, והטעות הראשונה שלו הייתה לסטות מהדרך שלו בגלל התקשורת הישראלית.

ההרכב אתמול היה נגוע בכל עצות אחיתופל של פרשנים שונים ומשונים שמכתיבים בתקשורת דרך מסויימת שלצערי הגיעה גם למאמן הנבחרת. בנוסף, הסגידה של גוטמן לשחקנים מקבוצות גדולות גם פגעה בנבחרת באופן קיצוני – האם חן עזרא לא היה מספיק טוב לנבחרת כאשר שיחק במכבי נתניה, אך עכשיו אחרי 2 משחקים במכבי חיפה הוא שחקן בהרכב הפותח? האם איתן טיבי, שלא גמר משחק שלם מתחילת השנה, והיה החלק הפחות טוב בשנה שעברה בצמד הבלמים שהוביל את קריית שמונה לאליפות צריך לפתוח לפני שיר צדק? לדעתי לא, אך טיבי משחק במכבי תל אביב עכשיו, וצדק רק בקריית שמונה. אלעד גבאי היה השחקן הכי טוב של קריית שמונה שנה שעברה, אך אנחנו מעדיפים לסמוך על מגן ימני שנכשל בארץ, אז עבר לקפריסין להיות בינוני גם שם. החלטות מוזרות בהחלט.

 אין זה אומר שגם עם הרכב מושלם לא היינו מפסידים, הנבחרת הרוסית באמת טובה מאיתנו משמעותית, אבל 4-0 בבית זאת תוצאה שגם סן מרינו לא תחטוף, ולמרות הנטייה הישראלית לקיצוניות, וכל העיתונים שידברו על כך שהרמה שלנו היא זאת שהראנו אתמול, אין זה המצב.

ניתן לראות דוגמאות לתקשורת הישראלית באופן ההתייחסות לבניון. ליוסי יש קשר מאוד טוב עם חלק גדול מהפרשנים, נותן להם כותרות, מפזר ראיונות ובסך הכל מתנהל עם התקשורת היטב. לאחר שלא פתח מול האזרים בשישי, התחיל קמפיין של הפרשנים להחזרתו להרכב על חשבונו של ורמוט. למען גילוי נאות, אני אוהד הפועל, אבל מעולם לא הייתי חובב גדול של ורמוט, ועדיין אני חושב שגילי, שעשה הכנה עם הקבוצה שלו בגרמניה, שיחק איתה בתחילת העונה ונמצא בגיל קצת יותר רלוונטי לנבחרת צריך לשחק. אני גם חושב שהוא היה השחקן הכי טוב מול האזרים, אבל ארבל ושליימה מתחו עליו ביקורת כאילו הוא היה מינימום רונאלדו. הקמפיין הצליח. כל הצעקות של ארבל ושרף, הטורים בעיתונות ובערוץ הספורט הגיעו גם לגוטמן, שנתן לשחקן שלא שיחק באופן קבוע במשך שנתיים בערך, והיה בלי קבוצה עד לפני שבוע, שלא עשה כלום בנבחרת מאז הקמפיין של 2006 ובהחלט לא בשיא הקריירה, את כל הקרדיט.

אני חושב שיוסי בניון שחקן מעולה, אבל בנבחרת יש לו מנטליות שונה, משחקן שחייב להוכיח את עצמו בקבוצה שלו, הוא הפך לשחקן עם מניירות, ממש כמו חברו דודו אוואט, וטל בן חיים. בגלל שהם היו הכוכבים במשך הקמפיינים האחרונים, הם מרשים לעצמם הכל. כל כדור לא מדויק לעברם – מרימים ידיים, צועקים, מאשימים ומפסיקים לרוץ משל היו צ'אבי פיקה וואלדז. נבחרת לא יכולה להסתמך על שחקנים שחושבים שהם מעל הקבוצה, והם בטוחים שהם מעל.

יוסי לא כשיר גם לעשרים דקות של משחק, וראינו אתמול, כמו גם טל בן חיים שבפעם האחרונה שהוא שיחק כדורגל הייתה בעשור הקודם לדעתי. אוואט? שוער בינוני עם יחסי ציבור מעולים. עד שהם לא ירדו לקרקע, הנבחרת לא תוכל להמריא. ובשביל זה גוטמן שם, בשביל להתחיל מחדש. בשביל לוותר עליהם לטובת שחקנים טובים יותר וצעירים יותר.

הפתרון היחידי לטעמי הוא להתחיל מחדש. אין סיבה שניר ביטון, הכשרון הכי גדול שצמח פה בשנים האחרונות לא יהיה בהרכב, ושבלמים צעירים כמו בן הרוש, דגני, שיר צדק וכדומה לא ישחקו באופן קבוע. אז קח את עצמך בידיים אלי, ותראה לכולם שהמעידה שלך אתמול, הכניעה שלך לעיתונאי החצר של הבניונים הייתה רגעית.

קליק על הלייק ותקבלו את כל העדכונים היישר לפייסבוק שלכם

ביום שישי תפתח נבחרת ישראל בכדורגל את קמפיין מוקדמות המונדיאל, וכל מה שאנחנו שומעים זה מי צריך להיות בהרכב, מי לא צריך להיות, ואיך גוטמן בכלל חשב עליו כשחקן נבחרת. אז חשבנו למה לא לתת לכם את האפשרות לקבוע את ההרכב שיעלה מול אזרבייג'אן ורוסיה. 

הרבה שחקנים פצועים לא יעמדו לרשות גוטמן (רמי גרשון, ערן זהבי, בירם כיאל), טל בן חיים מוצהב ולא ישחק, והדבר גורם לאלי גוטמן כאב ראש לא קטן.

הנה האופציות, ואם שכחנו מישהו, או שאתם חושבים ששחקן כזה או אחר צריך להיות או להיות, אל תחסכו במילים.

שוער: דודו אוואט. אולי הבאנקר היחידי בנבחרת. תמיד בכושר, תמיד מתייצב. אין בכלל שאלה שהוא צריך לעמוד בין הקורות בשני המשחקים.

בלמים: דן מורי מויטסה לא ראה מגרש, איתן טיבי שחקנה החדש של מכבי תל אביב לא ראה דשא, היחידי שכן שיחק ומשחק הוא שיר צדק. האם הוא מתאים למשימה? אולי בכלל צריך לזמן שחקן אחר, אולי את וואליד באדיר הוותיק והטוב? אולי דקל קינן שגם לא שיחק עדיף על האחרים?

מגן שמאלי: רמי גרשון (הוא בכלל מגן שמאלי?) פצוע ולא ישחק. טאלב טוואטחה הוא מגן התקפי מצוין, אבל כאן הבעיה, שהוא לא עושה הגנה טובה. אולי גל שיש מבוורן ישחק? (כמה מכם בכלל ידעו שגל שיש משחק בבוורן?) יואב זיו? הוא עלבון לכדורגל אם אתם שואלים אותי. אולי גוטמן יפתיע ואלעד גבאי יפתח בהרכב. נחכה ונראה.

מגן ימני: יובל שפונגין הוא באנקר. אבל רק בגלל שאין אופציות האחרות. הרע במיעוטו.

קשרים אחוריים: ביברס נאתכו סגור בהרכב. האמת היא שגם אם היו מורידים לו רגל בגלל הקור הרוסי גוטמן היה עולה איתו בהרכב. מי ישחק לצידו? אלמוג כהן לא רואה מגרש בגרמניה, גל אלברמן הוא אופציה לא רעה בכלל, או שאולי גוטמן יהמר על מהראן ראדי חברו במכבי תל אביב (ששלמה שרף טוען שהוא צריך לפתוח כבלם?!).

קשרים קדמיים: פעם ראשונה שלא חושבים על יוסי בניון. וטוב שכך. בניון לא משחק, לא בכושר, וכבר מזמן לא תרם לנבחרת. ליאור רפאלוב נותן עונה מצוינת בבלגיה, אבל הוא פצוע ובספק למשחקים, מאור מליקסון לא שיחק במחזור האחרון בפולין, אבל הברקה שלו תמיד יכולה לגמור משחק, וגם לגבי גילי ורמוט, אנחנו לא יודעים באיזה כושר הוא נמצא.

חלוצים: גוטמן חייב לשחק עם שני חלוצים, ויש חלוצים טובים. תומר חמד צריך להיות באנקר. פתח את העונה בצורה אדירה בספרד, והוא יכול לעשות גול מכל מצב. מי יפתח לידו? איתי שכטר לא משחק בסוואנסי, בן שהר הוא פלופ רציני, ועומר דמארי סתם לא רציני.

אז אלו האפשריות (אלא אם כן יש לכם רעיונות יצירתיים). אז אם אתם המאמן, מי ה – 11 שיהיו בהרכב שלכם למשחקים נגד אזרבייג'אן ורוסיה?

קליק על הלייק ותקבלו את כל העדכונים היישר לפייסבוק שלכם

מצטער לאכזב, אבל זה כבר לא זה. משהו בי נכבה? זה אני לא בסדר? איך אפשר לאבד תשוקה ואהדה רבה כל כך מהר? אני מסתכל סביב ומבין שזה לא רק אני, עוד אנשים ביחד איתי מרגישים פתאום שהם קצת שכחו איך אמורים להרגיש במגרש או בבית כשיש גול.

אני מדבר כמובן על נבחרת ישראל בכדורגל, הנבחרת הכחולה לבנה שאהבתי כל כך לראות משחקת, וגם תמיד האמנתי שאפשר לעשות היסטוריה. אחרי האגדות על מקסיקו 70, ואחרי כל הקלישאות על אלי אוחנה ורוני רוזנטל, הגיעה אליי בילדותי הנבחרת של שלמה שרף, זוכרים אותה? ההיא של ברקוביץ', רביבו ובנין? כן, אהבתי את הנבחרת, מאוד, הנבחרת של המדינה שלי, וגם אם לא היה לנו איזה מראדונה שמשחק באירופה ולוקח תארים, תמיד חשבתי שעדיין אפשר לעלות לטורניר משמעותי. אבל משהו אבד בדרך, מאז ה 5-0 על אוסטריה ועד היום הנבחרת שלנו התבזתה, הפכה לשוק, מפעל כושל שמפעיל לחצים על עצמו ותמיד ברגעים המכריעים רועד בברכיים ומפספס.

בין כל הכישלונות, פרשת נערות הליווי, הריב של בניון וטל בן חיים וגם סוגיות המאמנים, הגעתי למצב שפשוט נמאס לי, פשוט לא נהנה יותר, לא שמח כמו פעם על כל גול. מצטער על חוסר הפטריוטיות, אבל זה המצב. איך כל זה הגיוני? זוכרים את הזמנים שבהם הקהל הישראלי היה מגיע בהמוניו לרמת גן גם אם אין שירותים/חניה/מקום לשבת, היה מגיע ותומך בנבחרות, אם זה מול ספרד, אם זה מול קפריסין וגם אם זה מול מלטה? הזמנים האלה הוחלפו בבלומפילד חצי ריק ומושבה חצי מלא. אז נכון, איצטדיון רמת גן הוא לא הקאמפ נואו, וגם לא האליאנץ ארנה, אבל איפה הקהל? התשוקה? ומעל לכל – איפה השחקנים?

בואו נודה על האמת, אף פעם לא היינו מעצמה של כדורגל, אף פעם! רביבו, ברקוביץ', בניון, טל בן חיים או שפיגלר, כל אלה היו שחקנים גדולים בהיסטוריה של הכדורגל שלנו, אבל מעולם לא היו הגדולים גם בהיסטוריה העולמית. הם עשו פה ושם הישגים אישיים שתפסו כותרות או מקום בלב של אוהדי הקבוצה בה שיחקו, אך לא יותר מזה, הם לא הובילו קבוצה לזכייה בליגת האלופות, או ניצחו איזה סופר קלאסיקו. וזה בסדר, כי כבר אמרנו, מעצמה אף פעם לא היינו.

אם היינו משחקים כמו שאנחנו מדברים, הכל היה שונה, הכל! היינו הכי טובים בהכל, מעמדת החלוץ ועד קורות השער. כל מערכת הלחצים שמופעלת כאן בארץ ע"י דיבורים והערכות רק פוגעת בנבחרת שגם ככה לא נמצאת בטופ האירופי או העולמי. ואף פעם לא הייתה. גוטמן הוא לא קוסם, הוא צריך לבחור את השחקנים הכי טובים וגם את אלה שבזמן הנוכחי נמצאים בכושר הכי טוב, וצריך להבין שהרבה מזה גם תלוי בדור השחקנים שקיים באותו זמן נתון, אין רכש זר או קסם כלשהו אחר.

אחרי שישבתי ובדקתי כמה נושאים, גיליתי שבישראל קרה מהפך, אם פעם בזמנים של ברקוביץ' ומזרחי הייתה לנו נבחרת די מאוזנת כשכל מה שהיה חסר זה חלוץ (מה לעשות שהיה רק את מזרחי…) היום הזמנים הם הפוכים לגמרי. הליגה שלנו בעבר הייתה עמוסה בשוערים – קורנפיין, רפי כהן, דוידוביץ', שטראובר, אוואט (שהגיע קצת אחר כך) וגינצבורג(שהגיע קצת לפני)… כמות שוערים נכבדת שפשוט היה קשה לבחור מתוכה את הטוב מכולם, והיום? רבע מהקבוצות בארץ קנו שוער זר ולא מחזיקות שוער ישראלי בין הקורות.

הקישור וההגנה גם הם כללו שחקנים מעולים בעבר, שוב פעם, לא מסי או מראדונה, אבל שחקנים מספיק טובים כדי לקחת גם משחקים בינוניים. היום המצב בקישור הוא די דומה, יש לנו הרבה קשרים שמשחקים בארץ ואירופה והם ברמה די טובה, זהבי, רפאלוב, מליקסון, נאתכו, ורמוט… אבל בהגנה? יש לנו כמה ברירות מחדל ולא יותר מזה, דקל קינן וטל בן חיים הם פשוט בחירה שחייבים לעשות, והמגנים? תשאלו את יואב זיו, טוואטחה, בן דיין, מישהו, תשאלו מישהו שינסה להבין פשוט מה הולך בעמדות האלה.

ולסיום, החלוצים, בניגוד לעבר, יש לנו מספיק חלוצים, אפילו יותר מדי, אם חלקם היו הופכים לשוערים או בלמים, אולי היינו משחקים יותר טוב. אז מי יש לנו שם? טוטו תמוז, תומר חמד, עומר דמארי,ברק בדש, שמעון אבוחצירא, אחמד סבע, עמית בן שושן, להמשיך? פעם היה פה רק את מזרחי.

לסיכום, מדינה מובילה בכדורגל אף פעם לא היינו ואני בספק אם נהיה, אז בואו נפסיק לדבר על מונדיאל כאילו היינו נבחרת אורוגוואי או הולנד ופשוט נחזור לאהוב את הנבחרת שלנו כמו שאהבנו פעם, כי זה פשוט מעל לכל, מעל לתוצאות ומעל להישגים.

אוטוטו מתחילים עוד קמפיין של הנבחרת, עוד פעם מפתחים ציפיות שקרוב לוודאי יתנפצו במהרה, אבל למה צריך לארח שוב ברמת גן?

מצאו את ההבדל – וומבלי באנגליה, סטאד דה פראנס בצרפת, סטאדיו אולימפיקו באיטליה, אצטדיון רמת גן בישראל. שלושת האצטדיונים הראשונים הם מגרשים מן המעלה הראשונה ולא לחינם נבחרו לשמש כאצטדיון הלאומי של הנבחרת המקומית, אך לעומתם, לאחרון ברשימה, לא באמת ניתן לקרוא אצטדיון  ובטור הזה לא ארחיב מדוע – הסיבות ידועות לכולם.

המאמן הלאומי החדש שלנו  אלי גוטמן, כינס בשבוע שעבר מסיבת עיתונאים בה הציג את סגל השחקנים למשחק הידידות הקרוב נגד נבחרת אוקראינה שייערך באצטדיון "המושבה" החדש. בהחלט החלטה נבונה של ראשי ההתאחדות לארח משחק שלא ימשוך קהל רב, אך עם זאת ייתן הרגשת ביתיות גם אם יגיעו 2000 צופים למשחק בגלל הקרבה לדשא והאקוסטיקה הנפלאה. עם זאת, ידוע כבר כי משחקי הנבחרת נגד פורטוגל ורוסיה במוקדמות המונדיאל ייערכו באצטדיון רמת גן בכדי להיענות על הביקוש הרב לכרטיסים. אני טוען  שזו תהיה טעות קשה שקרוב לוודאי תפגע בסיכוייה של הנבחרת (שממילא קלושים) לנסות ולהשיג את המקום השני בבית.

הנבחרת חייבת לשחק באצטדיון ביתי עם יציעים קרובים לדשא בכדי שהשחקנים שלנו ירגישו את הקהל ולעומתם השחקנים היריבים באמת ירגישו את אווירת העוינות נגדם. לשחק באצטדיון רמת גן כשביציעים 40 אלף צופים (במקרה הטוב), זה בדיוק כמו לשחק במגרש אחר עם 3000 צופים. ראשי ההתאחדות לכדורגל צריכים לזכור כי הנבחרת היא של העם ובגלל זה הנבחרת צריכה לארח גם באצטדיונים אחרים בארץ.

לאחרונה נבנו מס' אצטדיונים בפתח תקווה, עכו, ונתניה (עד לתחילת הקמפיין האצטדיון יהיה מוכן), לכן במשחקים נגד יריבות שלא מושכות קהל כדוגמת אזרבייג'ן, צפון אירלנד ולוקסמבורג אפשר לארח ב"מושבה", בעכו ובנתניה. במשחקים נגד היריבות החזקות אפשר לארח באצטדיון "טדי" שבירושלים שיכול להכיל כ -21 אלף אוהדים. כמות בהחלט יפה לכל הדעות, ובייחוד לאחר השיפוץ שעבר בקיץ האחרון שבו הגביהו את הדשא, קירבו את היציעים למגרש והחליפו את המושבים. זה בהחלט נותן אווירה של  אצטדיון ברמה אירופאית.

לצערי, אינני מצליח להבין את ההיגיון בלארח דווקא באצטדיון רמת גן ולראייה הוא המעבר של הנבחרת בקמפיין הקודם (שהסתיים באופן די צפוי) לאירוח באצטדיון בלומפילד. מעבר שהביא לנו 2 ניצחונות מ-3 משחקים ואני בספק רב שבמידה והנבחרת הייתה משחקת ברמת גן, היינו מנצחים משחק אחד. צריך להבין שנבנית כאן תשתית מצוינת של אצטדיונים בסטנדרטים גבוהים (ואפילו לא הזכרתי את אצטדיון סמי עופר שנמצא בשלבי בנייה מתקדמים) ובחלק מן המקומות האוהדים כבר נהנים, אז מדוע לא להשתמש בה?

למה לגרום לאוהדים לחשוב פעמיים אם בכלל להגיע למשחק? תנו לאוהדים מכל רחבי הארץ  ליהנות. אם לא מהרמה של הנבחרת, אז לפחות מהאצטדיון…

טעות לחשוב שהעונה של הפועל תל אביב היא כישלון. בקיץ האחרון עזבו שני השחקנים הכי חשובים של הקבוצה – גילי ורמוט וערן זהבי. נכון – עזבו עוד שחקנים חשובים ולא פחות בכירים אבל דומה שהחסרון של שני אלה במרכז המגרש הוא הבעייתי מכולם.

אל המשבצת הזאת נכנסו שני שחקנים צעירים מאוד – אלרואי כהן ונוסא איגיבור – שכנראה לא מספיק טובים להוביל קבוצה כמו הפועל. אלרואי כהן בשורת הסטטיסטיקה בהחלט תורם בכיבושים ובבישולים אבל מי שעוקב אחרי הפועל השנה יכול לראות שמלבד משחקים נקודתיים, גדולים ככל שיהיו כמו ההצגה מול מכבי חיפה או השער היפה מול מכבי תל אביב, אלרואי כהן נעלם ברוב המשחקים ולא מורגש ולכן גם מוחלף לרוב כאופציה ראשונה. על איגיבור כמעט ואין מה לומר. ייתכן שהוא עוד יהיה שחקן גדול בניגריה אבל השנה הוא כנראה פשוט צעיר מדי ועוד לא התאקלם. תוסיפו לקישור הבעייתי של הפועל את טועמה שנמצא אחרי שיאו ואת רועי גורדנה בעונה הראשונה שלו בבמה המרכזית.

להפועל תל אביב יש היום 3 סיבות עיקריות לחוסר היציבות:

דרור קשטן – המאמן המיושן וחסר הכריזמה כנראה הרדים את שחקניו ובמשחקים קלים על הנייר הפועל לא הצליחה להבקיע. כנגד קבוצות כמו הפועל חיפה, רמת השרון ומכבי פתח תקווה הפועל תל אביב לא הבקיע שער אחד וזה לא סביר לקבוצת ההתקפה הטובה בליגה.

פרנסמן ופצ'אלקה – שני הבלמים המרכזיים של הפועל נפצעו ועד אותו רגע הפועל היתה עם ההגנה הטובה בליגה. בעקבות כך נאלץ קשטן לצוות את באדיר עם מור שושן – עוד שחקן צעיר וחסר ניסיון – וההגנה התפרקה ומאז הפועל ספגה שלישיות. מרקו שולר עושה רושם של בלם מוכשר אבל רק בשנה הבאה לדעתי נוכל לראות את יכולתו האמיתית. תוסיפו לכך את החולשה בעמדת המגן השמאלי – וכאשר גל שיש פצוע שירזי מסיט את חוטבא לעמדת המגן השמאלי וזה נראה נורא.

הקהל – הקהל היום מגיע למשחקי הקבוצה בעיקר כדי למחות ולא לעודד. פעם הקהל היה מטריף את השחקנים והיה שווה כמה נקודות בעונה. היום הקהל רוצה לקבוע מי יהיה המאמן מי יהיה הבעלים ומי ישחק בהרכב. יחלוף הרבה זמן עד שנראה בבלומפילד קהל מאושר כמו בשנים האחרונות. חלק מהקהל הזה שכח איפה היתה הפועל לפני שגוטמן הגיע.

לסיכום, אחרי כל הבעיות האלו הפועל תל אביב הגיעה לגמר גביע הטוטו (והפסידה בפנדלים) היא ממוקמת במקום השני עם ההתקפה הטובה בליגה ויש עוד סיכוי קטן לאליפות. וכמובן שהיא מועמדת שוב לזכייה בגביע ולהגיע לאירופה בשנה הבאה. זה לא כישלון. זאת עונת מעבר. ואף מילה על אלי טביב.