שתי דקות מן הפתיחה, סלים טועמה טורח ומשחרר בעיטה נאה ומסובבת אל שערו של דוידוביץ'. שער ראשון נכבש וגורם לי למחוק הקדמה פלצנית של מספר פסקאות. נדמה כי נסחפתי אחר טורי הספורט הרבים שגמעתי בשבוע האחרון, מחפש בערגה אחר מעמד גמר הגביע. מבעד עמדת שידור, אני שומע את צוות ערוץ עשר הכולל את יורם ארבל ואחד אייל ברקוביץ', מנומס עד כה. בחודשים האחרונים הוא אינו מנבל את פיו לעתים תכופות ומתגלה כפרשן טוב. ארבל מן הצד השני אינו מספיק לנער את הלכלוך מפרשית ענת קם וכבר מאבחן כי בעיטה של סיידו היא ניסיון להציל את המולדת, מנסה מזלו בקוטב ימין של המפה הפוליטית, יודע כי העם מעריך פטריוטים.
הפועל תל אביב זכתה בגביע לבסוף, במשחק שלא התעלה לרמה גבוהה והתאפיין בבינוניות כה מוכרת מן ההיצע הישראלי. בדקה השלושים לערך, הבנתי כי לא אוכל להמשיך ולסקר עוד את המשחק. כל שנותר לי הם מתאבני נחמה בדמות אוצרות מילוליים מן הצמד ארבל את ברקוביץ', מהם יודע כל בר דעת, אין להתעלם. קבלו אם כן את שבעת המשפטים הגדולים ביותר שהושלכו לראוות האוהד הממוצע במהלך המשחק:
1. "בוקולי פצוע, אז בוקולי פצוע"
יורם ארבל מסבר את האוזן בעניין פציעתו של הקשר.
2. "גם אם יהיה אפס אפס, זה גמר"
ברקוביץ על קדושת המעמד.
3. "איזו נגיחה, וואליד יא וואליד"
יורם ארבל מחמיא לבאדיר על שמו הפרטי.
4. "חבורת מטורפים נכנסה למגרש"
יורם ארבל הופך את האוהד שפרץ לכר הדשא ואת הדולקים אחריו לקבוצה אחת.
5. "לפחות היו נכנסים ערומים, משהו"
יורם ארבל מפליג בדמיונו יתר על המידה.
6. "אולי גם המזל התמזל מזלו, אתה יודע, לפעמים המזל"
אייל ברקוביץ' מבהיר את עמדתו בעניין החילוף של גדיר והאפשרות כי יכבוש.
7. "אף אחד לא זוכר שום דבר, אף פעם. זוכרים רק גמר גביע"
אייל ברקוביץ' מדגים בעצמו כיצד שוכחים דברים שנייה לאחר שמכריזים עליהם.
משחק מלהיב? לא בדיוק, כי אם בידור זול בגזרת המיקרופון.
לטורים נוספים בקטגורית כדורגל ישראלי
בחזרה לעמוד הבית – קליק על אתר הספורט