זו צריכה להיות השנה של יוגב אוחיון. זו צריכה להיות העונה שיוגב יהפוך משחקן ליגה טוב לשחקן אירופאי מצוין, וליוגב יש את היכולות לכך.

הילד מקרית שמונה מקפיץ את הגליל

יוגב אוחיון התחיל לשחק כדורסל בגיל 7 בקרית שמונה, וגדל כמובן במחלקת הנוער של הפועל גליל עליון. כבר מגיל תיכון יוגב נחשב לדבר הבא בכדורסל הישראלי. גארד אתלטי ביותר, שלא רק קולע, אלא גם לוקח ריבאונדים וגם תורם באסיסטים. יוגב אוחיון הוביל את קבוצת הנוער של גליל עליון לאליפות המדינה בעונת 2003-2004.
באותה עונה, השורה הסטטיסטית של יוגב במסגרת ליגת העל לבתי ספר תיכוניים הייתה מדהימה – 21.5 נקודות למשחק, 9.5 ריבאונדים, 5 אסיסטים, 4 חטיפות, ו 2 חסימות. שורה סטטיסטית שלא הייתה מביישת את אלווין רוברטסון הגדול.

איפה הקליעה?

יוגב אוחיון שחקן מצוין, אתלט גדול, מהגדולים שהיו בכדורסל הישראלי. ריבאונדר מעולה יחסית לגובהו ( 1.88) ולתפקיד בו הוא משחק על המגרש. אך מה שיעשה את יוגב משחקן ליגה טוב לשחקן אירופאי מוביל הוא הקליעה. ליוגב אוחיון אין קליעה מבחוץ, יותר מזה, ליוגב אוחיון אין זריקה מבחוץ. הילד לא יודע לזרוק לסל.

אפשר ללמוד על יכולת הקליעה של יוגב רק ממבט מהיר על אחוזי הקליעה שלו מאז גילאי הנוער. בעונתו האחרונה בליגת על לבתי ספר תיכוניים קלע יוגב ב – 30 אחוז מהשלוש, באליפות אירופה לנוער באותה השנה קלע יוגב אוחיון ב – 13.6 אחוז מהשלוש. בשנים לאחר מכן האחוזים נעו בין 25-30 אחוז מהשלוש, ובין 50-75 אחוז מהעונשין. אחוזים נמוכים מאוד לכל הדעות.

לפני שנתיים, כאשר יוגב אוחיון שיחק במדי עירוני נהריה הקליעה שלו איבדה כל צורה. בכל משחק יוגב ניסה לזרוק בצורה שונה, פעם מעל הראש, פעם מהחזה, פעם מאחורי הראש. הדבר כל כך בלט, שפשוט היו משאירים אותו חופשי לזריקות מבחוץ. והאחוזים מדברים בעד עצמם – 28 אחוז מהשלוש, ו 51.3 אחוז מהעונשין. בשנה שעברה כאשר יוגב הגיע להפועל ירושלים הזריקה שלו התחילה להתייצב, עדיין היו משחקים בהם יוגב היה מנסה לגבש את צורת הזריקה שלו, אך בהחלט חל שיפור, ולראייה האחוזים – 40 אחוז מהשלוש, 70.1 אחוז מהעונשין.

אני מאוד מקווה שמגמת השיפור הזו תמשיך גם השנה, כי יוגב הוא שחקן הגנה מצוין, ריבאונדר נפלא, מוסר גדול, ושחקן הגנה מהטובים שיש, חסרה לו הקליעה על מנת להפוך אותו לאחד הרכזים הגדולים שגדלו בארץ.

המאמן שיעשה אותו גדול

עודד קטש הגיע למלחה, ואני חושב שמבחינת יוגב אוחיון, לא יכול היה להגיע מאמן טוב ממנו. עודד קטש, אחד הגארדים הגדולים שגדלו בארץ, ויתכן שבעתיד גם יגידו עליו שהוא אחד המאמנים הגדולים שגדלו בארץ. עודד קטש הוא מאמן שנותן חופש, ובעיקר ביטחון לשחקנים שלו. אם שחקן מרגיש טוב עם הזריקה שלו, אז קטש רוצה שיזרוק. גם אם הזריקה לא נכנסה, קטש מאמין שכאשר שחקן לוקח זריקה עם ביטחון, זאת זריקה טובה.

אולי זה מה שהיה חסר ליוגב אוחיון כל השנים הללו, מאמן שיתן לו את הביטחון בזריקה, ולא יצעק עליו כאשר הזריקה לא נכנסת. הרי שחקן לא יזרוק שוב אם המאמן יגער עליו או יוריד אותו לספסל לאחר זריקה. יוגב יזרוק, יחטיא, יזרוק שוב, ושוב, ובסוף הזריקה תגיע. זו השנה של יוגב, זו צריכה להיות השנה שתהפוך את יוגב אוחיון משחקן טוב, לשחקן מעולה. שחקן שיקבל הצעות מקבוצות בכירות באירופה, כי הפוטנציאל קיים. הזריקה, עדיין לא.

לטור הדשא של גליל גלבוע ירוק יותר
לטורים נוספים בקטגורית כדורסל ישראלי
בחזרה לעמוד הבית – קליק על אתר הספורט

מה נאמר ומה נגיד? האמת שאני לא יודע כל כך איך לסכם את המשחק מול יוון. מצד אחד התקפה טובה עם שחקנים יצירתיים בדמות איתי שכטר, וליאור רפאלוב, מצד שני הגנה חלשה ביותר, בדמות דקל קינן ורמי גרשון.

אני אפילו לא יודע אם לבקר את לואיס פרננדז על המערך שהוא הציב, כי מה אני אוכל לחדש? יתכן ורמי גרשון לא היה צריך לשחק, ובמקומו היה צריך לשחק מישהו עם יותר ניסיון בינלאומי. אולי אבי סטרול. אבל גם אם אבי סטרול היה משחק, היינו מנצחים? אולי לא נועדנו לנצח? אולי אנחנו אמורים להיות נבחרת שאומרים עליה שהיא נבחרת טובה, אבל בסוף מנצחים אותה. אולי הבינוניות מקועקעת לנו כל כך עמוק מתחת לעור ששום דבר כבר לא יעזור, וגם אם אנחנו לא אוהבים את זה, פשוט נצטרך לחיות עם זה.

אייל ברקוביץ', במשך כל המשחק, חזר וטען שאנחנו פראיירים. יוון וקרואטיה נבחרות בינוניות ברקו אמר, אבל ישראל? האם אנחנו לא בינוניים? כל קמפיין אותו הסיפור, אומרים שהפעם יש סיכוי, יוון וקרואטיה נבחרות שאפשר לעבור. אבל שוב, לא עברנו. ושוב, אנחנו מאוכזבים. אם זה הולך כמו ברווז, נשמע כמו ברווז, זו כנראה נבחרת ישראל. זה מי שאנחנו, לטוב, לרע ולבינוניות. אנחנו נבחרת בינונית, בואו נגיד זאת בגאווה ! אנחנו נבחרת בינונית ! אנחנו לא יותר טובים מיוון, בטח לא יותר טובים מקרואטיה, וגם לא בטוח שאנחנו יותר טובים מגאורגיה.

אני מבין את רצון העם, השחקנים, המאמן, כמובן את רצון יושב ראש התאחדות הכדורגל שנעלה כבר ריבונו של עולם לטורניר גדול. אבל חברים, כנראה שאין לנו את זה, אז למה שנשלה את עצמנו? אפשר וגם רצוי לנסות, זו החובה של השחקנים והצוות המקצועי. אבל תפנימו, אנחנו לא מספיק טובים. לא עכשיו, לא עוד שנתיים, אולי עוד 10 שנים. אם כמובן, יבוא השינוי.

השחקן שהכי איכזב אותי הוא דקל קינן. דקל קינן שנלחם, דקל קינן שלא מוותר, דקל קינן המקצוען. עושה רושם שמאז שעבר לשחק בפרמייר ליג באנגליה, במדי קבוצת בלאקפול, דקל קינן עשה התקדמות כלפי מטה. קינן נראה כבד, איטי, השתמש בידיים, עשה עבירות טיפשיות והיה האשם הבלעדי בשער הראשון שספגה הנבחרת. קשה לבקר את רמי גרשון, שחקן צעיר שעורך את הופעת הבכורה שלו במשחק חוץ גורלי ביוון. שחקן שלא שיחק מעולם עם המגנים איתם הוא שיתף פעולה היום, קשה להאשים אותו בחוסר תיאום. זו הייתה טעות של לואיס פרננדז.

איתי שכטר וליאור רפאלוב היו מצוינים. כאשר הם קיבלו את הכדור עם הפנים מול השער היווני הם הצליחו לאיים על השאר לא מעט פעמים, אך ההרגשה היא שהם היו היחידים שאיימו על השאר. רוברטו קולאוטי אומנם בישל את השער לאיתי שכטר, אך מעבר לבישול ועוד 8 דקות טובות הוא לא ראוי לציון. אייל גולסה לא היה קיים, פעם ב – 20 דקות נזכרתי שהוא על המגרש, ואני חושב שהיה נכון לפתוח עם גילי ורמוט בהרכב. אלמוג כהן וביבראס נאתכו היו על המגרש? אם כן אני לא זוכר, בלי קישור ובלי הגנה אי אפשר לנצח.

מה שחשוב עכשיו הוא לא להוריד את הראש, לבוא למשחק הבא ולנצח. לנצח את גאורגיה, לנצח את יוון בבית, ולבוא לנצח את קרואטיה בחוץ. קשה, אולי בלתי אפשרי, אך עובדה זו לא צריכה לשנות את קו המחשבה של השחקנים. הבינוניות היא עובדה, מנטליות היא דמיון.

לטור משחק ההזדמנות האחרונה של נבחרת ישראל
לטורים נוספים בקטגורית כדורגל ישראלי
בחזרה לעמוד הבית – קליק על אתר הספורט

בעוד מספר שעות יערך המשחק של נבחרת ישראל בכדורגל מול נבחרתה של יוון, וכמובן שהתקשורת הישראלית מתרכזת בהכפשתו של לואיס פרננדז, במסיבות העיתונאים שמתקיימות, ובמלחמות הילדותיות מולו.

לואיס פרננדז טעה, אך לא הרג

לואיס פרננדז עשה טעויות בהרכבים השונים ובזימונים המשונים, אך ההשתלחות חסרת הרסן בו היא מעבר לביקורת הגונה. עיתונות רכילותית אפשר לקרוא במדור גליצ'ים של אתר הספורט ONE, אבל אין סיבה לפתוח מדור ספורט של עיתון ארצי גדול ולקרוא על מה פרננדז כתב בבלוג שלו, או איפה הוא יהיה שבוע הבא. זה לא מעניין, זה קטנוני, זה קנטרני.

ההוכחה שמצב הספורט שלנו כל כך ירוד היא מצבה של עיתונות הספורט בישראל, שהיא בעצם מראה לספורט הישראלי. עיתונאי הספורט בישראל זורמים כמו נחיל צרעות מפרשה לפרשה. מתי סיקרו הצלחות? מתי סיקרו אירועי ספורט?
על מה כתבו בעיתונים לפני שהתחילו לקרוע את לואיס פרננדז לגזרים? כתבו על מוני הראל, אלי טביב והמריבות שלהם. שבוע שלם, כותרות ענק, הראל מול טביב, מי יהיה מנכ"ל, מי יחליט ככה ומי יחליט ככה. אני אוהב ספורט, אני לא אוהב רכילות. אני אוהב תחרותיות, אני לא אוהב פוליטיקה.

מוני הראל ואלי טביב שלא כמו לואיס פרננדז מכירים את העיתונאים הישראלים, הם יודעים שהם ציידי נבלות, אוכלי טרפות, וצמאי דם. יאמר לזכותם שהם לא ניפחו את הסיפור, ולא יצאו נגד העיתונאים שרק כתבו על המאבקים שלהם יום יום. לעומתם, לואיס פרננדז, שכבר עבר שנה בביצת הכדורגל הישראלי לא התמודד נכון עם הסיטואציה והחזיר מלחמה. אך המלחמה הזו הייתה אבודה. אתה לא יכול להלחם מול גדוד עיתונאים שרק רוצים ברעתך, ולזכות ברייטינג רכילותי על חשבונך.

ההזדמנות של השחקנים להראות לתקשורת מאיפה משתין הדיו

לאחר ההפסד הביתי מול קרואטיה השחקנים היו מדוכדכים, מאוכזבים, ואני משער שהם גם ידעו מה יצפה להם בכותרות העיתונים של ראשון בבוקר. היום יש להם הזדמנות להחזיר לעיתונאים. היום יש לשחקני נבחרת ישראל בכדורגל הזדמנות לשנות את הכותרות שכבר מוכנות מראש אצל העיתונאים טורפי הנבלות.

שחקני נבחרת ישראל בכדורגל צריכים לעלות למגרש בפיראוס בראש צלול, מחשבה נקייה, והתמקדות במטרה אחת, לנצח את יוון, ולהשאיר סיכוי לעלות מהבית ה"קל" הזה.
הצד המנטאלי הוא אולי נקודת התורפה אצל הכדורגלן הישראלי, אך היום צריכה להיות התעלות מנטאלית, התעלות כזו שתשתיק את עיתונאי הנקמה הישראלים, ניצחון שיגרום לידיים של עיתונאי הסקילה לרעוד כאשר הם יכתבו את הטור מחר ויצטרכו לכתוב מילים טובות על דקל קינן, יואב זיו ודני בונדר.

זו ההזדמנות האחרונה של שחקני נבחרת ישראל בכדורגל להחזיר לעצמם ולמאמן שלהם את הכבוד, כי אם הם יפסידו היום, והקמפיין יהיה כמעט סופי וגמור, אני ממליץ להם לא לקרוא עיתונים בחודש הקרוב. כי העיתונאים כבר משחיזים את העטים, את כפתורי הלפטופ, ואת טופס הוורד שלהם.

לטור לואיס פרננדז, היורו ורשימת המכולת
לטורים נוספים בקטגורית כדורגל ישראלי
בחזרה לעמוד הבית – קליק על אתר הספורט

נבחרת ישראל בכדורגל תשחק מול נבחרת קרואטיה ביום שבת במסגרת מוקדמות יורו 2012 וכולם מדברים על לואיס פרננדז מאמן הנבחרת הצרפתי. מדברים ובצדק.

לואיס פרננדז עושה רושם, לא סופר את הציבור הישראלי, אבל בהחלט סופר את הכסף. כ – 480 אלף יורו נטו לעונה ליתר דיוק.

פרננדז לא היה בישראל כאשר מחזור הליגה האחרון שוחק, ולא ראה את השחקנים שאותם הוא זימן להתמודדות מול קרואטיה. לואיס פרננדז העדיף לטוס לספרד לצפות במשחקו של דודו אוואט ביחד עם קבוצתו מאיורקה אשר שיחקה נגד ברצלונה בקאמפ נואו. האם פרננדז היה צריך ליסוע לספרד לראות את אוואט משחק על מנת להזמין אותו לסגל מול קרואטיה? הוא לא יודע שאוואט הוא השוער הטוב ביותר שיש לישראל? פרננדז נסע לראות את מסי וברצלונה, ולמזלו דודו אוואט משחק במדי מאיורקה, כך שזה היווה תירוץ מושלם עבורו.

עד כה שוחקו 5 מחזורי ליגה בישראל, פרננדז היה בארץ רק בשני מחזורים. האם על זה משלמים לו שכר של כמעט חצי מליון יורו לעונה? לפרננדז יש סקאוטים שנמצאים בארץ, ורואים את משחקי הליגה ולפי חוות הדעת שלהם נקבע הסגל. אז למה אנחנו צריכים את לואיס פרננדז? אם לשלם חצי מליון יורו לעונה למאמן צרפתי שלא נמצא בארץ, אז כבר עדיף לשלם לארסן ונגר, או אולי לדידייה דשאמפ, אבל בטח לא לליצן הצרפתי עם הסוכריה בפה.

פרננדז כבר אימן בארץ (בבית"ר ירושלים) והוא מבין את הפוליטיקה המלוכלכת של הכדורגל הישראלי. הוא יודע למי להיות נחמד (אבי לוזון) על איזה עיתונאים לצעוק, ועם מי לפתוח מלחמת הכפשות. לואיז פרננדז יודע מה עליו לעשות על מנת לסיים את החוזה שלו בישראל ולגרוף את כל הקופה לחשבון הבנק שלו. אני לא מאמין שהוא חושב שהוא יכול לעלות ולכן הוא יעשה כל שביכולתו על מנת לצאת בכבוד מהקמפיין ולא להיזרק הביתה לפני סופו.

אז פרנדדז נמצא בצרפת רוב החודש, והסקאוטרים מדווחים לו את מי להזמין לסגל לקראת כל התמודדות. אבל עושה רושם שרשימות השחקנים שמעבירים הסקאוטרים הנאמנים של הבאגט הצרפתי מנוהלות כמו רשימת מכולת, ולא על פי הגיון ספורטיבי בריא. אני בעד להזמין שחקנים צעירים לסגל, ולתת להם את ההזדמנות להוכיח את עצמם ברמה הבינלאומית. אבל צריך לדעת איך, כמה, למה ומתי. אי אפשר להזמין סתם שחקנים על מנת שהשם שלהם ירשם סתם ברשימת הסגל למשחק.

רמי גרשון למשל, שחקן צעיר, מוכשר, משחק בליגה הבלגית במדי קורטריק, אבל האם לואיס פרנדדז באמת ראה אותו משחק? אלרואי כהן שחקנה של קרית שמונה, שחקן צעיר ומוכשר, אין עוררין, אך האם הוא באמת ישחק מול קרואטיה?

אחד הדברים החשובים ביותר אצל ספורטאים הוא הביטחון העצמי, ובמיוחד אצל ספורטאים צעירים. אי אפשר לזמן שחקנים צעירים, בטח למשחק גורלי וחשוב כמו המשחק ביום שבת מול קרואטיה ולצפות מהם שיהיו טובים. שחקן צעיר צריך להכניס לאט לאט למערכת. גיבוש אצל נבחרות לאומיות הוא קריטי, ונבחרת מגובשת היא נבחרת שתצליח. כאשר מאמן לאומי מזמן שחקנים, שאני משער שיוסי בניון, דודו אוואט וטל בן חיים אפילו לא מכירים, זה עלול לפגוע בשחקן הצעיר, שבמדי קבוצתו הוא כוכב, אבל כאשר הוא מגיע להתאמן עם כוכבים כמו בניון ואוואט הוא מאבד את הביטחון. במיוחד אצל השחקנים הישראלים, שהמנטליות שלהם היא כגובה מפלס הכנרת. שחקן צעיר מטפחים, מזמנים אותו לסגל למשחק ידידות מול נבחרת לא חזקה, נותנים לשחקנים הותיקים להכיר אותו כאשר אין לחץ, וכך בונים לשחקן ביטחון על מנת שיצליח גם בזירה הבינלאומית.

נחזור לפרננדז ולמשכורת העתק שהוא מקבל בשביל כלום עבודה ואפס מחויבות. בשביל חצי מליון יורו בעונה אני רוצה שאדון באגט צרפתי ילך למגרשי הפח שיש לקבוצות ליגת העל להציע, יראה את השחקנים, יקנה טרופית, ירשום במחברת, ויעשה את עבודתו. אני רוצה שאדון קרואסון ילך למשחקים בליגה הלאומית, יעקוב אחר שחקנים צעירים, יקנה גרעינים, ירשום רשמים, ויסמן לעצמו שחקנם פוטנציאלים.  לואיס פרננדז לא הולך למשחקים, ולכן גם לא שותה טרופיות. לואיס פרננדז צוחק על כולם, מראה אפס מחויבות, וכך גם יראה קמפיין הנבחרת.

לא אתפלא אם נסיים במקום הרביעי אחרי גאורגיה. כי לואיס פרננדז כמו שחקן כדורגל ישראלי, יודע שבשביל הרבה כסף לא צריך לעבוד.

לטור כדורגל ישראלי – הבזיון של המדינה
לטורים נוספים בקטגורית כדורגל ישראלי
בחזרה לעמוד הבית – קליק על אתר הספורט

אין ספק שעוברת על הפועל תל אביב ואוהדיה תקופה לא קלה. יש הרגשה של עצב מהול בשמחה, או להפך, איזה מאבק בלתי נראה בין כל אוהד לבין עצמו, בין הרצון להיות שם בשביל הקבוצה, לאהוד ולעודד, לא משנה באיזו דרך הקבוצה הולכת, לבין הרצון והרעב לכדורגל היפה, המלחמה, והתארים שעברו עלינו בשנה הקודמת.

היום אנחנו מגיעים למשחק גורלי מול ליון, ואף אחד לא יודע איזה הפועל תגיע, ד"ר ג'קיל, או מיסטר הייד, הפועל של אירופה, של אקטובה, של המחצית הראשונה מול אשקלון, או הפועל הכבויה, שנמצאת בבעיות ניהוליות כבדות, ששחקנים לא רוצים לשחק בשבילה ובשביל האוהדים, כמו שראינו בשבת מול קריית שמונה.

אלי טביב, הכניס את המערכת לסחרור, שהקבוצה לא מצליחה לצאת ממנו. כמובן שהאשמה היא לא אשמת יחיד, וכל גורם במערכת אשם במידה כזו או אחרת, אבל פתאום כל הרע מתפוצץ, פתאום דאגלס דה סילבה נזכר שהוא לא רצה להשאר, אניימה מושך עד סוף השנה, גילי משחק בשביל סקאוטים, ובן סהר מסתמן כפלופ. מצד שני, אולי יעלו על הדשא היום בבלומפילד, מול איצטדיון אדום כמעט מלא, ויחשבו הפעם השחקנים, קצת מעבר לעניינים שלהם. אולי הפעם, בניגוד לכמעט כל המשחקים מתחילת העונה, הם יחשבו על עשרת אלפים איש, שוויתרו על כמעט 850 שקל, בשביל לראות את הפועל במעמד הגדול בתולדותיה. אולי הם יחשבו , על עשרת אלפים איש, שוויתרו על החופש שלהם, על ארוחת החג שלהם, ועשו את זה בשמחה גדולה, בשביל לשמוח יחד עם האהבה האמיתית שלהם, ביפו, במקום עם המשפחה שלהם.

זאת המשפחה שלי, וינסטנט, דני /עומרי, ואליד, דאגלס, דדי, ערן, רומאן, אביחי, איתי, בן, גילי, לפחות להיום, אני רק רוצה שהם יעלו על הדשא ויתנו לנו, את מה שאנחנו נותנים בשבילם כל פעם שאנחנו מרימים את האמברקס ומעבירים לראשון לקראת הנסיעה לבלומפילד. אני רוצה שהם יתרגשו שהם יעלו לדשא, לא רק מהמעמד, ומהסקוטים שיראו אותם, אני רוצה שיתרגשו מאלפי אוהדים, שבחרו לחגוג איתם את החג שלהם, ורק רוצים שתהיה שמחה, לא משנה אם כלולה בה תורה או לא אני יודע שאני הולך היום ליום היסטורי, שישנה את פני העונה שלנו, לטוב ולרע, אני גם לא מתבייש להגיד, אני מתרגש.

לטור של דור רפפורט – בין שמחה לפחד
לטורים נוספים בקטגורית כדורגל ישראלי
בחזרה לעמוד הבית – קליק על אתר הספורט

ארסנל ניצחה את בראגה במחזור הראשון של ליגת האלופות בתוצאה 6:0 ושוב נשמעו אותם הקולות באולפן ליגת האלופות של ערוץ הספורט – "זו יכולה להיות השנה של ארסנל" אמר נדב יעקבי, ופתאום היה לי דה ז'ה וו. זה לא מה שאמרו על ארסנל לפני שנה, לפני שנתיים ולפני שלוש? ארסנל קבוצה מצוינת שמשחקת את הכדורגל הכי יפה והכי מהנה ביחד עם ברצלונה, אבל ברצלונה זוכה בתארים, וארסנל פשוט לא.

התואר המשמעותי האחרון של ארסנל היה בעונת 2003-2004 כאשר היא זכתה באליפות הפרמייר ליג, והציגה עונה מדהימה וקובעת שיא פריימר ליג – 49 משחקים רצופים ללא הפסד ! אבל חוץ משתי זכיות באליפות הפרמייר ליג (הייתה אלופה גם בעונת 2001-2002) ארסנל זכתה משנת 2000 ב – 5 תארים. 3 זכיות בגביע ה – FA, ושתי זכיות בגביע מגן הצדקה.אומנם תארים, אבל יחסית זניחים.

ארסנל תמיד ידעה להגיע לבאר, אבל לרוב לא הצליחה ללגום את המים היקרים

ארסנל סיימה 4 פעמים במקום השני בפרמייר ליג, הפסידה בגמרים של הגביעים האנגלים 4 פעמים, והפסידה בשני גמרים אירופיים, וכל זה ב – 10 השנים האחרונות. זה נכון שארסנל מעמידה קבוצה חזקה כל שנה, ונכון שהיא מתמודדת על תארים בכל שנה, אבל עושה רושם שחבורת שחקנים צעירים וכישרוניים, שמשחקים אולי את הכדורגל היפה בעולם פשוט לא מספיקה בכדורגל של היום על מנת לזכות באתרים הגדולים באמת, שהם אליפות הפרמייר ליג וזכייה בליגת האלופות, שאלה בעצם המטרות העיקריות של הקבוצות הגדולות האירופה.

אני חושב שארסן ונגר עושה עבודה נפלאה בארסנל ב – 14 השנים שהוא מאמן אותה, והוא נאמן לשיטה ולראיית המשחק כפי שהוא חושב שהיא צריכה להיות, אבל התוצאות מדברות בעד עצמן. לארסנל חסר הגרוש ללירה, או חסר השחקן הדומיננטי בעל הנסיון בין המקום השני לראשון, או בין מועמדת לזכייה לבין הזוכה המאושרת. ארסנל תמיד פתחה את שלב ליגת האלופות בצורה חזקה, וגם לפני שנה עלתה מהמקום הראשון בקלות יחסית. לאחר מכן בשמינית הגמר שיחקה מול פורטו והפסיקה את המשחק הראשון בתוצאה 2:1, ופירקה אותה בבית 5:0, לרוע מזלה היא עלתה לשלב רגע הגמר מול ברצלונה החזקה, וכאשר ארסנל משחקת בשנים האחרונות מול קבוצות העילית של אירופה ידה על התחתונה. במשחק הראשון באצטדיון האמרויות נפרדו הקבוצות בתיקו 2:2, ובקמפ נואו פירקה ברצלונה את ארסנל 4:1.

אני מאוד אוהב את ארסנל, אוהב את הגישה של איתור שחקנים צעירים מרחבי העולם ולגדל אותם להיות שחקנים מובילים בכדורגל העולמי, אני אוהב את גישת המשחק של ארסנל, שכמו שכתבתי משחקת אולי את הכדורגל היפה ביותר היום, אבל כפי שנכחנו לראות, כדורגל יפה בדר"כ לא מנצח משחקים. וארסנל צריכה שחקן אחד או שניים עם יותר ניסיון שיוכל לאזן בין השחקנים הצעירים והטכניים לבין ניצחונות בשלבים המכריעים. כי כמו בכל שנה, אנחנו שומעים שהשנה הזו יכולה להיות של ארסנל, ולבסוף נפרדים ממנה בשלב רבע הגמר של ליגת האלופות.

אני אהיה מאושר אם ארסנל תזכה בסופו של דבר באליפות הפרמייר ליג ו/או בליגת האלופות אך לצערי אני חושש שגם השנה זה לא יקרה.

לטור טבילת האש של הפועל תל אביב בליגת האלופות
לטורים בקטגורית כדורגל עולמי
בחזרה לעמוד הבית – קליק על אתר הספורט

נבחרת הדיוויס של ישראל קיבלה הזדמנות מצוינת להישאר בבית העליון של גביע דיוויס כאשר היא הוגרלה לשחק בבית מול נבחרת אוסטריה הבינונית. לאוסטריה אומנם שחקן מצוין בשם יורגן מלצר שמדורג 13 בעולם, אבל שאר השחקנים של אוסטריה הם לא מהטופ העולמי. דודי סלע עשה את העבודה ביום שישי, והראל לוי הפסיד כצפוי ליורגן מלצר. אנדי רם ויוני ארליך נתנו משחק גדול בזוגות וניצחו 3:0, וההכרעה עברה לשני המשחקים שהתקיימו היום. דודי סלע מול יורגן מלצר המצוין, והראל לוי שיחק מול מרטין פישר הצעיר המדורג 134 בעולם.

דודי סלע הפסיד ליורגן מלצר, כצפוי. דודי אומנם שחקן דיוויס מצוין, אבל מלצר הגיע להתמודדות אולי בכושר הטוב בקריירה שלו ולא התקשה לנצח את דודי סלע בשלוש מערכות חלקות. עכשיו הכל היה על הכתפיים של הראל לוי, שהוכיח בעבר שהוא יודע ויכול לנצח משחקים גדולים, אך מצד שני גם הראה בעבר שהוא יודע להפסיד משחקים גדולים.

וכך קרה גם הפעם. הראל לוי הוא שחקן עם נסיון רב בזירה הבינלאומית ובגביע דיוויס, והוא חייב היה למצח את המשחק הזה, אומנם מול שחקן שמדורג גבוה ממנו, אך במגרש ביתי עם קהל תומך הראל היה חייב לנצח. אז מה קרה? כמו בהרבה משחקים בקריירה שלו הראל לוי בחר להתעסק בדברים שלא קשורים למשחק, ובטניס זה קריטי. ברגע שאתה מאבד את הריכוז, אתה מאבד את המשחק. תלכו לשאול את גוראן איבניסביץ' כמה תארים הוא איבד בעקבות איבוד הראש/איבוד הריכוז…תקראו לזה איך שתרצו.

במשחק כל כך קריטי לנבחרת הדיוויס של ישראל הראל לוי היה חייב להישאר מרוכז ולנצח את המשחק. ברגע שהוא בחר לריב עם השופט בתחילת המערכה השלישית, שם הוא הפסיד את המשחק. ברגע הזה ידעתי שהראל לוי לא ינצח, כי ככה הראל. ברגע שהוא מאבד את הריכוז המשחק שלו הופך להיות שבלוני, מכאני ומזויף. גם כאשר הוא עושה נקודה טובה ההתלהבות שלו היא מאוד מאולצת ולא אמיתית. אפשר לראות על הראל לוי שהוא לא במשחק.

שלא תבינו לא נכון, אני חושב שהראל לוי הוא שחקן מוכשר מאוד, ועובדה, הוא הגיע למקום 30 בעולם בשיאו ואפילו ניצח את פיט סמפראס האגדי, אבל הראל היה חייב לשמור על ריכוז ולא לאבד את העשתונות. שחקן כמו הראל עם כל כך הרבה שנות ניסיון היה חייב לשמור על קור הרוח ולהשאיר את נבחרת הדיוויס של ישראל בבית העליון.

אין באופק שחקנים שיחזירו אותנו לבית העליון, אולי יסכימו לשחר פאר לשחק עם הגברים?

לטורים נוספים בקטגורית טניס
בחזרה לעמוד הבית – קליק על אתר הספורט

הפועל תל אביב פתחה את המסע המופלא שלה בליגת האלופות בהפסד 2:0 לבנפיקה ליסבון. הפסד שכולו תקווה. תקווה כי הפועל תל אביב שיחקו כמו קבוצת כדורגל גאה, קבוצת כדורגל שבאה למשחק מול קבוצה עדיפה במגרש חוץ על מנת לנצח. הפועל לא ניצחה כי היא קבוצה פחות טובה, אבל לפחות היא ניסתה. ואת זה אי אפשר להגיד על קבוצות ישראליות באירופה.

להפועל תל אביב יש התקפה מצוינת. איתי שכטר עושה רושם לא יהיה בארץ בינואר, מקסימום בקיץ, גילי ורמוט הראה שגם ילד מהפועל חיפה יכול לעבור את אחד המגינים השמאליים הטובים בעולם (קונטראו) אבל כנראה שזה לא מספיק בשביל לנצח את בנפיקה. זה מספיק בשביל לחזור מפיגור 2:0 מול הפועל עכו, אבל לא מול קבוצה שבשורותיה משחקים פאבלו איימאר, סביולה, קונטראו, לואיזאו וקרדוסו.

מה שצריך להדליק נורה אצל אלי גוטמן והפועל תל אביב זה הכושר הגופני. בדקה ה – 65 שחקני הפועל הפסיקו לשחק, ובמזל הפסידו רק 2:0. אם הפועל תל אביב רוצה לנצח בליגת האלופות היא צריכה לדעת ש – 65 דקות לא יספיקו, וכמו שהקלישאה אומרת – כדורגל משחקים 90 דקות.
אני מאמין שבבלומפילד עם הקהל הנפלא של הפועל המוטיבציה של השחקנים תהיה בשמיים, ושם צריכות לבוא הנקודות, והן יבואו, אבל רק אם הפועל תשחק במשך 90 דקות ולא תיפול מהרגליים בדקה ה – 65.

אני חייב לציין את התקשורת הישראלית שמתנהגת כמו תינוק בן 10 חודשים. כשהוא מאושר הוא הכי מאושר בעולם, כשהוא עצוב הוא לא מפסיק לבכות, וכך גם העיתונות הישראלית. בכל אתר אינטרנט, ובכל עיתון ציינו את הפנדל שלא נשרק לזכות הפועל תל אביב לאחר ההכשלה של לואיזאו על שכטר, ואני לא מבין למה מציינים את זה בכלל? בסיקור של המשחק אפשר לציין את זה, אבל בכותרות? עיתונות ישראלית אופיינית ומביכה. אם היה נשרק פנדל אולי המשחק היה נגמר בתוצאה אחרת, אבל אולי בנפיקה הייתה משחקת יותר חזק אחרי שהפועל תל אביב הייתה מבקיעה בפנדל? אולי היה נגמר 4:1?

אז מספיק עם הבכיינות הישראלית, כי זה פשוט מביך.

לטור לא מגעיל, לא קל
לטורים בקטגורית כדורגל ישראלי
בחזרה לעמוד הבית – קליק על אתר הספורט