ב- 17.11.2010, במהלך משחק ידידות של נבחרת ישראל הצעירה (עד גיל 21) מול הנבחרת המקבילה של בלארוס, לעיני כ-200 צופים בלבד באצטדיון הסופרלנד בראשון לציון, התחוללה התפתחות שקטה אך משמעותית בהיסטוריה של הכדורגל הישראלי כאשר בפעם הראשונה פתחו 5 שחקנים המשתייכים למגזר הערבי (סארי פאלח (19), טאלב טוואחה (18), חסן אבו זייד (19), מוחמד כליבאת (20), ופיראס מוגרבי (19) ועוד 2 שחקנים שותפו כמחליפים במהלך המשחק (מרואן קבהא (19) ושעבאן שאדי (18)) בהרכבה של נבחרת לאומית המייצגת את הכדורגל הישראלי.
אמנם, זה נכון כי מדובר במשחק ידידותי של נבחרת ישראל הצעירה ולא הבוגרת, אך העובדה כי זה קרה במשחק רשמי של נבחרת ישראלית בכדורגל וכי אלו הם רק חלק משורה של שחקני דור העתיד בני המיעוטים שכבר בולטים בכדורגל הישראלי (כמו למשל: בירם כיאל, עלי עותמאן, ביבראס נאתכו, מוחמד גדיר, ויאם עמאשה, הישאם כיואן, ויקטור מרעי ועוד), מעידה בבירור על השינוי ההיסטורי המשמעותי המתחולל כיום בהשתלבותם של ערביי ישראל בהיסטוריה של הכדורגל הישראלי.
בחודש אפריל הקרוב, תחגוג נבחרת ישראל 80 שנות פעילות, ועולה השאלה כיצד ניתן לאפיין את השתלבותם של ערביי ישראל בהיסטוריה של הכדורגל הישראלי מאז הקמתה של נבחרת ארץ-ישראלית (לימים, נבחרת ישראל) ועד עצם היום הזה. לשם התמודדות עם שאלה זו, נסקר בקצרה את נקודות ציון הדרך של ערביי ישראל בכדורגל הישראלי, החל מבראשית: הנידוי המוחלט של ערביי ישראל בכדורגל הישראלי (1931– 1976), דרך הנורמליזציה: השתלבותם האינדיבידואלית של ערביי ישראל בכדורגל הישראלי (1976 – 1996), ועד השותפות המלאה: השתלבותם המוחלטת של ערביי ישראל בכדורגל הישראלי (1996 – ואילך), שאת נקודת השיא שלה עד כה ניתן לראות במשחק המדובר של נבחרת ישראל הצעירה ב- 17.11.2010.
בראשית: הנידוי המוחלט של ערביי ישראל בכדורגל הישראלי (1931– 1976)
חשוב לציין, כי ההיסטוריה של נבחרת ישראל בכדורגל החלה עוד בימים שקדמו להקמת מדינת ישראל. עוד תחת שלטונה של בריטניה (ששלטה בארץ ישראל עד שנת 1948), נציגי שלטון המנדט הבריטי היו בעלי מודעות לספורט והקימו את ליגת הכדורגל הראשונה בארץ. לראייה, ארץ ישראל התקבלה כחברה בפיפ"א (FIFA) כבר בשנת 1929. שנתיים לאחר מכן (1931), הוקמה נבחרת ראשונה שייצגה את ארץ ישראל-פלשתינה (למרות שלא הייתה מדינה ריבונית, וברבות הימים הפכה נבחרת זו לנבחרת ישראל בכדורגל), שקיימה את משחקיה הראשונים בהיסטוריה במסגרת מסע משחקים שערכה הנבחרת בעיר קהיר, מצרים, באפריל אותה השנה.
השלטונות הבריטיים שלחו למסע המשחקים במצרים נבחרת בעלת סגל של 17 שחקנים, שהורכבה משישה יהודים, וערבי אחד. לאחר חזרתה של הנבחרת לארץ ישראל בתום המסע, החלו ראשי התאחדות ארץ ישראל/פלשתינה לכדורגל (לימים, ההתאחדות לכדורגל בישראל) לפעול נמרצות למען הקמתה של נבחרת ארץ ישראלית שתורכב אך ורק משחקנים יהודים. שאיפה זו נשאה פרי לאחר שלוש שנים במשחקי המוקדמות למונדיאל (1934), שנחשב לטורניר הרשמי הראשון של נבחרת ארץ ישראל/פלשתינה, כאשר הנבחרת הורכבה אך ורק משחקנים יהודים.
מצב זה, בו הנבחרת הלאומית של ישראל משחקת אך ורק עם שחקנים יהודים המשיך להתקיים גם לאחר הקמתה של מדינת ישראל (1948), ובמשך למעלה מארבעים השנה הבאות, עד אולימפיאדת מונטריאול בשנת 1976, כפי שנראה להלן.
הנורמליזציה: השתלבותם האינדיבידואלית של ערביי ישראל בכדורגל הישראלי (1976 – 1996)
הטורניר הגדול האחרון בו נבחרת ישראל בכדורגל השתתפה היה אולימפיאדת מונטריאול, קנדה, בקיץ שנת 1976. הנבחרת שהגיעה באותה האולימפיאדה לרבע גמר (אך הודחה על ידי ברזיל, 4-1), כללה בסגל לראשונה מזה 42 שנים קשר- חלוץ מקבוצת הפועל תל – אביב, בשם ריפעת טורק, שהיה לכדורגלן הערבי – ישראלי הראשון שרשם על שמו הופעה בין לאומית במדי נבחרת ישראל (ב- 23.07.1976) אל ריפעת טורק, שהמשיך לשחק בעשר השנים הבאות ורשם במדי הנבחרת 32 הופעות, הצטרף בתחילת שנות ה- 80', חלוץ צעיר בשם זאהי ארמלי, שהפך לכובש הערבי – ישראלי הראשון במדיה של נבחרת ישראל במשחק מול נבחרת אורוגוואי (שנערך ב- 26.09.1983). שני השחקנים הללו המשיכו ביחד לשחק במדיה של נבחרת ישראל עד שנת 1986, היו לכוכבים בקבוצותיהם (הפועל תל אביב ומכבי חיפה), ונחשבו למודל של הצלחה אישית וספורטיבית בקרב ציבור המגזר בישראל.
יחד עם זאת, עם ירידתם ממרכז הבמה של ארמלי וטורק בכדורגל הישראלי, נוצר חלל עמוק וחלה נסיגה בייצוג של שחקני המגזר הערבי בנבחרת ישראל בשנות ה- 90 המוקדמות, כאשר רק שחקן אחד, מגן הפועל תל אביב דאז בשם אחמד מוסה, ייצג את המגזר הערבי בנבחרת ישראל כשרשם על שמו שתי הופעות בינלאומיות בלבד. מצב זה נמשך עד 1996, עת שהתחולל השינוי בכדורגל הישראלי, כפי שנראה להלן.
השותפות המלאה: השתלבותם המוחלטת של ערביי ישראל בכדורגל הישראלי (1996 – ואילך)
עם פתיחתה של עונת הכדורגל בישראל בקיץ 1995-1996, התרחשה לה היסטוריה משמעותית בליגת הכדורגל הבכירה בארץ (אז נקראה הליגה הלאומית) בפרט ובכדורגל הישראלי ככלל. לאחר שסיימה במקום הראשון בליגה הארצית (הליגה השנייה דאז), הייתה זו הפועל טייבה לקבוצה הראשונה מן המגזר הערבי שהעפילה לליגה הראשונה בישראל.
אמנם, הקבוצה ירדה ליגה כבר אחרי אותה עונה, אך היא פתחה את הדרך לקבוצות המגזר הערבי להשתתף בליגה הבכירה של ישראל. במקביל, גל חדש של שחקנים מהמגזר הערבי בישראל החל לצמוח לקראת סוף שנות ה- 90', כאשר מגן-קשר הפועל פתח תיקווה בשם וליד באדיר ערך את משחק הבכורה בנבחרת (ב-05.08.1997), והמגן השמאלי ממכבי חיפה נג'ואן גרייב הצטרף אליו בייצוג המגזר הערבי בסגל הנבחרת (ערך את הבכורה בנבחרת ב- 18.03.1998). שני השחקנים הללו, באדיר וגרייב, היו גם השחקנים הראשונים אי פעם מהמגזר הערבי בישראל שיצאו לשחק מחוץ לישראל: באדיר חתם בוימבלדון (1999-2000), וגרייב באסטון וילה (1999-2001), שתי קבוצות ששיחקו בליגה האנגלית הבכירה. החל מסוף שנות ה-90', ולאורך תחילת שנות ה- 2000, וליד באדיר קנה לו מקום של קבע בהרכבה של הנבחרת הלאומית של ישראל, ואליו הצטרף נציג נוסף לסגל הנבחרת (ב- 21.08.2002), מגן ימני מקבוצת הפועל פתח-תיקווה, בשם עבד רבאח. בסיומה של עונת הכדורגל 2002-2003, שתי קבוצות מהמגזר הערבי בישראל (מכבי אח"י נצרת ואיחוד בני סכנין) עלו מהליגה השנייה (ליגה לאומית), ובפעם הראשונה שיחקו במקביל שתי קבוצות של המגזר הערבי במסגרת הליגה הראשונה (ליגת העל) בישראל. למעט חלק מאוהדי בית"ר ירושלים הידועים בדעתם הקיצונית כנגד השתלבותן, ניתן לומר כי הקבוצות זכו לסימפטיה רבה בקרב כלל הציבור היהודי.
בעונתה הראשונה בליגת העל, זכתה קבוצת בני סכנין בגביע המדינה (לאחר ניצחון בגמר על הפועל חיפה, 1-4), והייתה לקבוצה הערבית הראשונה בישראל שזכתה בתואר כלשהו. בעונה שלאחר מכן (2004-2005), שיחקה קבוצת המגזר הערבי של בני סכנין כמחזיקת גביע המדינה וכנציגת ישראל במסגרת מוקדמות גביע אופ"א, אך הודחה בסופו של דבר על ידי ניוקאסל יונייטד האנגלית בסיכום שני המשחקים.
זו למעשה הייתה הבמה לצמיחת דור הזהב של ערביי ישראל בכדורגל הישראלי החל מאמצע העשור הראשון של המאה ה- 21. בחודש פברואר 2005, ערכה נבחרת ישראל שני משחקים ביתיים חשובים נגד נבחרת אירלנד ונבחרת צרפת. במשחק הראשון, עבאס סואן כבש שער שוויון בבעיטה מרחוק בדקה ה – 90 ונהפך ליקיר האוהדים, ואילו במשחק השני היה זה וואליד באדיר שכבש את השוויון לישראל.
לצד השמחה והפרגון הגדול לצמד, ותקווה ששערי השוויון יגבירו את הדו-קיום, עדיין שררה מתיחות בעקבות פרשת המשחק באצטדיון טדי נגד קרואטיה (9.2.2005), שם אוהדי בית"ר שרקו בוז לעבאס סואן, קשר הנבחרת וקבוצת בני סכנין, כל פעם שנגע בכדור. מלבד אפיזודה חד פעמית ויוצאת מן הכלל שכזו במשחק של הנבחרת, ניתן לומר כי בתקופה הנדונה הכדורגל הישראלי מתנהל כמו חברה שוויונית, שמתגמלת את חבריה על פי האיכויות שלהם, בלי להתחשב כלל בדת או/ו מוצא. לראייה, בעונת 2007-2008, הפועל תל אביב מינתה בלי שום התלבטות גזענית את וואליד באדיר, שחקנה הערבי – ישראלי, לתפקיד קפטן הקבוצה. זאת ועוד, בספטמבר 2009, שיחקו שלושה שחקנים ערבים – ישראלים בהרכבה של מכבי חיפה (מוחמד גאדיר, עלי עות'מן ובירם כיאל) במשחק הפתיחה של הקבוצה בליגת האלופות שנערך על אדמת גרמניה מול קבוצת באיירן מינכן.
כמו כן, מאז שנת 2005, הייצוג של המגזר הערבי בישראל בנבחרת הלאומית של ישראל הולך וגדל (סלים טועמה, ביראם כיאל, ביבראס נתכו, ועלי עות'מאן), וכפי שראינו במשחקה של הנבחרת הצעירה מול בלארוס (17.11.2010), בו שותפו כאמור 7 שחקנים ערבים – ישראלים, אפשר לצפות כי רמת הייצוג של ערביי ישראל בנבחרת ישראל הבוגרת רק תלך ותגדל ותשבור שיאים חדשים בהיסטוריה של הכדורגל הישראלי. מה אתם חושבים על התופעה ההולכת וגודלת מול עינינו?
לטורים נוספים בקטגורית כדורגל ישראלי
בחזרה לעמוד הבית – קליק על אתר הספורט
