תשאלו את עצמכם, ותהיו כנים בבקשה: באמת יהיה עצוב לראות את בית"ר ירושלים יורדת ליגה? לי אישית ממש לא.
קהל עם אלפי גזענים והתחמקות של עשרות שנים מהתופעה מצד המועדון. אולי העונש הכי גדול שלה מגיע דווקא אחרי שהבעלים ארקדי גאידמק הרים את הכפפה והחתים שני מוסלמים. ספק אם יש לאוליגרך מושג ירוק בכדורגל, אבל הכיוון הוא טוב גם אם נעשה בכוח. במקרה של ירידה לליגה הלאומית האשמים לא יהיו שני הצ'צ'נים המסכנים, אלא בעלי הפה המלוכלך ביציע.
לכל קבוצה בליגה כמעט יש שחקנים מוסלמים והם מסתדרים, רק בבירה מתנהגים כאילו שתו יותר מידי ומאבדים כל רסן דרך קבע. הבא בתור על דוכן הנאשמים הוא המאמן אלי כהן. כשהכול דפק והקבוצה שלו הייתה לשתי שניות בצמרת הוא דיבר על אליפות. מאז שהתחילה ההידרדרות הוא רק מקטר ומאשים את השחקנים שלו. הלו, אתה המאמן והתפקיד שלך הוא להרים אותם ולעצור את הנפילה! קל מאוד להפיל את הכול על אחרים ולברוח מאחריות.
הביזיונות שנשמעים בטדי לא ראויים לליגה שמכבדת את עצמה. ההתאחדות ובית הדין שלה מתנהגים ביד רכה (לפעמים גם ביד קשה, כשהקבוצה של הבוס יורדת ליגה) והפרחחים רואים שהעונשים הם דרדל'ה אז למה לא להמשיך? מידי פעם אנחנו קוראים באינטרנט על קבוצות מהולנד, גרמניה והונגריה שהקהל שלהם שר שירים אנטישמיים. בטוקבקים וגם בתקשורת שאמורה להיות אובייקטיבית, מיד מתרעמים על התופעה. אבל במקרה של בית"ר ירושלים המועדון מקבל רק קנסות ורדיוסים מצחיקים במקום לצאת לגלות בליגה השנייה.
222 מילים על בית"ר ולא הזכרנו עוד את "לה פאמליה". איזה פאשלה. החבר'ה שם עוד לא הבינו שהם הולכים לשלוח את הקבוצה שלהם לה עזאזל. התבטאויות כמו "אני לא אוהד את בית"ר אם ישחקו שם מוסלמים" הן ריקות מתוכן. קשה מאוד להיגמל מאהבה לקבוצה שגדלת עליה. תמיד ידגדג לך לבדוק כמה כמה יצא, מי כבש ומה שלום החברים מהטריבונה.
אם בטריבונה עסקינן, מה הקטע של ההמנון לפני תחילת המשחקים בטדי? אף קבוצה בליגת העל לא עושה את זה. גם בעולם לא נהוג להשמיע את ההמנון הלאומי במשחק ליגה. בית"ר היא מועדון שמייצג רק את עצמו וטוב שכך. אוי ואבוי ליחסי החוץ של ישראל אם היה אחרת. חוץ מזה שמשחקים בקבוצה זרים, למי ששכח, אז מה הקשר שלהם לארץ ציון חוץ מהשכר החודשי?
אם בית"ר תפסיד בשבת לסכנין, אני לא אצא לנמל ואנופף לשלום דומע לספינה הירושלמית שעוזבת את החוף.
קליק על הלייק ותקבלו את כל העדכונים היישר לפייסבוק שלכם
כשבספרד מתאוששים משבוע נוראי לקבוצות המובילות שלהן, עיתון המארקה נתן לדמיון שלו להשתולל כאשר הם הוציאו גרפיקה יפה של איך ההרכב של ריאל מדריד יכול להיראות בעונה הבאה.
כולם מצפים שקרלו אנצ'לוטי יעזוב את פ.ס.ז' ויהיה המאמן הבא של שיראל מדריד, והאיטלקי צפוי לעשות שינויים גדולים במועדון.
מה שלא ישתנה, קרוב לודאי, היא הנוכחות של כריסטיאנו רונאלדו בברנבאו. למרות דיבורים באנגליה על כך שיתכן והפורטוגלי יחזור למנצ'סטר יונייטד, המארקה מאמינים שהכוכב הגדול ישאר במדריד, כאשר אחרים כמו קסיאס, ראמוס, מרסלו, וראן, אוזיל, מודריץ' ובנזמה גם צפויים להישאר.
אבל יש פרצופים חדשים שיתכן ויגיעו בקיץ.
המגן הימני של באייר לברקוזן – דניאל קרבאחל, כאשר בקישור אמורים להצטרף ג'ופרי קונדוגביה מסביליה, מרקו וראטי מפ.ס.ז', ואילקאיי גונדוגאן הנפלא מדורטמונד. כל השמות הללו נמאים ברשימת הקניות של ריאל מדריד.
בהתקפה אמור הקשר הצעיר של הקבוצה אלבארו מוראטה להתחרות על עמדת החלוץ עם קארים בנזמה. גונזלו היגוואין לא ישאר בקבוצה בעונה הבאה.
אז מה דעתכם על ריאל מדריד של עונת 2013/2014?
קליק על הלייק ותקבלו את כל העדכונים היישר לפייסבוק שלכם
מכללת וויצי'ה סטייט התפרסמה במהלך חודש מרץ לאחר שהייתה הסינדרלה שהגיע לפיינל פור טורניר המכללות בכדורסל.
ואומנם קבצת הבייסבול של המכללה לא טובה ומפורסמת כמו קבוצת הכדורסל, אבל גם היא מצאה דרך לעלות לכותרות.
טיילור בייקר, שחקן קבוצת הבייסבול של וויצ'יטה סטייט מצא דרך מקורית לתפוס סנאי שעשה ג'וגינג באמצע המגרש. בייקר רדף אחרי הסנאי החמקמק עם הקסדה שלו, ואסף אותו בצורה קלילה אל תוך הקסדה ולקח אותו אל מחוץ לתחומי המגרש. לסנאי שלום.
צפו ברגע הקומי משהו של טיילור בייקר:
קליק על הלייק ותקבלו את כל העדכונים היישר לפייסבוק שלכם
משהו לא טוב עובר של שיקגו בולס. מעבר לזה שהם הפסידו את משחק מספר 6 בסדרת הפלייאוף נגד ברוקלין נטס, עכשיו הם צריכים להתמודד עם שפעת שמשפיעה על שחקני הקבוצה.
לואל דאנג לא שיחק במשחק ההפסד אתמול בלילה לנטס לאחר שהוא סובל מאוד מהמחלה, וגם הגארד הקטן – נייט רובינסון, סובל ממחלת השפעת, אבל הוא עשה כמיטב יכולתו לשחק.
אולם, כמה שרובינסון ניסה, השפעת השפיעה יותר מדי, ובמהלך פסקי זמן במחצית השניה, רובינסון ביקש פח אשפה על מנת שיוכל להקיא. הכתבת רייצ'ל ניקולס אישרה שהוא אכן הקיא מספר פעמים במהלך פסקי הזמן.
צפו בפסקי הזמן המגעילים משהו של נייט רובינסון:
קליק על הלייק ותקבלו את כל העדכונים היישר לפייסבוק שלכם
אוקהלומה סיטי ת'אנדר לא הצליחה לסגור את הסיפור בבית מול יוסטון רוקטס והפסידה במשחק מספר 5 100-107, והיה רגע אחד מצחיק, משעשע אולי אפילו עצוב (מבחינת הת'אנדר).
רבות דובר במהלך העונה על הפלופים ב – NBA, ועל כך ששחקנים יענשו אם יתפסו מרמים את השופטים, אבל האם ראיתם פעם פלופ כפול?
עומר אשיק, הסנטר הטורקי של הרוקטס קיבל כדור, נכנס לסל, אבל קווין מרטין ודרק פישר עמדו בדרך, ברגע שאשיק ליטף אותם שניהם עפו אחורה בתזמון מושלם. פלופ או לא פלופ?
צפו במהלך הפלופי משהו:
קליק על הלייק ותקבלו את כל העדכונים היישר לפייסבוק שלכם
כבר שנתיים ברציפות שביום ההולדת שלי אני מוצאת סיבה להיות עצובה. כמדי שנה, בסוף חודש אפריל, אני אורזת מזוודה ונוסעת למקום בו השפה שונה, התרבות שונה, האוכל שונה ובעיקר, הפלאפון כבוי ולא יכול לקבל שיחות "מזל-טוב" מאולצות שאף פעם אין לי מושג איך מסיימים אותן.
שנה שעברה משחק חצי הגמר נפל בדיוק על תאריך היומולדת שלי, שמחתי וציפיתי ליום הולדת בלתי נשכח, ולא רק בגלל המקום אליו אני נוסעת.
שנה שעברה היה זה תורה של אמסטרדם לחגוג לי, וכשהגיע תאריך יום ההולדת פגשתי שם כמה אוהדי ברצלונה מבוליביה, שאחרי שאיחלו יום הולדת שמח והלוואי שאקבל מתנה יפה ממסי, סיפרו שיש בר נהדר בשם 'ברסה' (כן, גם שם) ושאפשר לראות שם את המשחק היום בערב.
אז אכן לשם הגעתי, לבושה בחולצת ה'דויד וייה' שלי וצעיף, מלאת ציפייה ואמונה שלמה שהשנה, שוב, אנחנו בגמר.
צ'לסי ניפצה לי את כל החלומות. במשחק מגעיל, מתבנקר ומפוחד, היא השיגה על חשבוננו ניצחון שכ"כ לא הגיע לה, ובטח שלא התואר שקטפה.
ברגעים אחדים את החיוך החליף עצב גדול, את השמחה החליף כאב שהגיע בעקבות המראות של צ'אבי יושב על הדשא, מסי עם הראש בתוך החולצה ואינייסטה בוהה עמוק באדמה ואת זר יום-ההולדת החליף צעיף ספוג דמעות שהסתיר את הפנים וגרם לעשרות הולנדים לגשת, לחבק ולהבטיח ש"לא נורא, יש את שנה הבאה".
אז שנה הבאה הגיעה, שוב יום הולדת, שוב חו"ל ושוב חצי הגמר נוחת ביום בו הגחתי לעולם. אבל השנה הייתי מעדיפה שלא.
בכל המשחקים האמנתי, בעיקר בשלבים האחרונים. אחרי משחק הבית של מילאן בסן-סירו, קיבלתי עשרות טלפונים והודעות שזהו, תם עידן ברסה, הם עפים בשמינית. לא יודעת מאיפה שאבתי את הכוחות והאמונה השלמה והאמיתית ששכנה בתוכי, כשהוצאתי את המילים האלו מפי: "תהיה רמונטדה, ברסה עולה, מוכנה להתערב על כל איבר בגוף." והיא אכן לא אכזבה, מילאן פגשה בקאמפ-נואו בברסה אחרת, ברסה שאנחנו מכירים, ברסה האמיתית. וגם כשפריז הגיעה לבקר, ההרגשה הייתה אותה הרגשה, למרות שהגומלין נגמר בתיקו והמשחק היה רווי התקפי לב וניידת שח"ל הייתה בהיכון להגיע כל רגע למטה האוהדים, ידעתי שבסוף עוד נשיר כל הדרך אל חצי הגמר.
אבל אז הגיעה ההגרלה. אני מטבעי בן-אדם שלא מאבד את האמון, בטח שלא באנשים שאני הכי אוהבת, אבל כשראיתי 'באיירן' בפתק, פתאום הריח של הסוף היה חזק מאי פעם והכנתי את עצמי גם לאופציה אחרת, אופציה בה לא ניקח חלק בגמר, אופציה שלא באה בחשבון בשום שלב בצ'מפיונס.
הפעם ארזתי לאיטליה, היה יום הולדת נפלא, אבל שוב ברצלונה תכננה לי חגיגה קצת אחרת. עם כל ההכנות והניסיונות להבין שבאיירן מינכן היא כרגע הקבוצה החזקה ביותר באירופה, וזה בכלל לא נורא להפסיד לה בחצי גמר (בטח שלא נורא כמו להפסיד לבונקרצ'לסי), לא הייתי מוכנה לאוהדים האיטלקים שארבו לי בכל פינה ושאגו בכל גול של הגרמנים, ולא הייתי מוכנה לכזו תבוסה. לתוצאה המביכה, שאני רגילה לראות רק מהצד השני של המטבע, הפעם הייתה משמעות שונה לחלוטין.
בלית ברירה חיכיתי לגומלין, ושם לא חיכתה לי בשורה משמחת יותר. ברצלונה בהרכב שני, מלאת פצועי מלחמה, יוצאת לדשא ושוב מקבלת בראש.
הפעם תגובתי הייתה שונה, למזלי הכנתי את עצמי לכוויה, אמנם לא בדרגה כזו גבוהה, אבל ידעתי שיהיה שורף. בשעה כזו נמדדים האוהדים, ואני לא יודעת מה היה לי יותר קשה – לקרוא את תגובת האוהדים שהשמיצו את טיטו ושחקניו, או לשמוע את קריאות השמחה לאיד של כל שונאי ברסה שיצאו מהחורים, שכרגיל חזרו להספיד אותה.
זה כואב, זה עוד יכאב, אבל בסוף, בחגיגות האליפות זה ישתחרר. האכזבה קיימת, אבל האהבה התחזקה. ברגעים האלה אני אוהבת את ברסה יותר, קבוצה אנושית שיודעת גם להפסיד בכבוד ולהחמיא לעומדת מולה, ויש על מה.
מגיע לבאיירן מינכן להגיע לגמר אם לא גם לקטוף את התואר, מגיע לנו לקחת לפחות אליפות ולהתחיל לעשות חושבים לקראת שנה הבאה, מגיע לי יום הולדת אחד שקט ומגיע לפפ קבוצה כזו ענקית בהמשך הקריירה שלו.
ברסה, את תמיד בלב – בכל מצב, כל תוצאה וכל רגע. ועכשיו יותר מתמיד, הלב כחול אדום.
קליק על הלייק ותקבלו את כל העדכונים היישר לפייסבוק שלכם
