קטגוריה: ספורט

שבת גשומה שהובילה את קריית שמונה להצהרה ברורה, הובילה את הלגיונרים לכבוש ולהעניק לנו כבוד, ואת אוהדי ליברפול לחשוב האם מגיע לקני דלגליש הכבוד המוענק לו. אחרי המבול, המסקנות

שבת קרירה וכמוהה גם האווירה שנוצרה בליגת העל. אף אחד לא מתרגש מהנעשה, כאילו כולם ממאנים להאמין שהדבר הבא הופך ריאלי ממחזור למחזור, עירוני קריית שמונה בדרך לתואר אליפות היסטורי. כשבהפועל תל אביב עסוקים בלפטר ולהתפטר, אין סיבה שהאליפות לא תעשה את דרכה צפונה.

צל"ש לרב"ש

לאחר 14 ניצחונות החליט רן בן שמעון לאשר כי קבוצתו היא אכן אחת מהמועמדות הבולטות לאליפות. רן, בוקר טוב! אתם המועמדת הבולטת וכנראה גם היחידה. ממרחק של שמונה נקודות וכשהיריבה היא מ.ס אשדוד שמסתפקת כדברי מאמנה, ב"לא לספוג", אתה יכול להיות רגוע. הצירוף של סולארי הוסיף מחץ, פתאום רואים גם שערים, וניצחון מבטיח בסכנין הוא התגלמות השאיפות. האליפות תלך לאצבע הגליל. לא הפועל תל אביב עם שירזי ואלימלך היא זו שתוכל לסכל את העניין, בטח כשאין שם רגע דל, וגם לא רצון אמיתי, וכנראה שגם לא אשדוד עם ניר ביטון המוכשר. אליפות ללא אוהדים, אבל עדיין אליפות.

רמת הכובש

אחת הסיבות לעונה המוזרה שחולפת לה בשתיקה מסוימת, ובהתעלמות מירידה ברורה בערכה של ליגת העל היא הרמה. זה כבר לא מרגש את אוהדי מכבי חיפה, לא את אוהדי מכבי תל אביב וגם לא את אלו של הפועל. העדרם של שחקנינו הגולים הוא הסיבה העיקרית לאובדן השליטה על רמת הליגה. כשניר ביטון בדרך למנצ'סטר סיטי, אפשר לחייך, ועם זאת להבין כי רמת הכובש של הליגה הזו תלך ותאבד מערכה עוד ועוד כי השחקנים כבר לא פראיירים, הם הבינו שבאירופה יש כדורגל, וגם כסף  ולשם הם מכוונים. אור בקצה המנהרה? אין.

להלן, הראיות

ובהמשך לפסקה הקודמת אנו רואים ולמדים כי טובי הסקוררים שלנו מוצאים מקומם בליגות אירופה ומראים כי יכולתם בליגת העל לא הייתה מקרית. אם תומר חמד מצליח להרשית מול ריאל מדריד, ועדן בן בסט מכריע משחק בליגה הצרפתית, שאר שחקני ליגת העל יכולים להתעודד ולהבין כי עבודה קשה תוביל אותם גם הם אל היעד. כאן נסבול מהיעדר אטרקציה, מרצונם של המוכשרים שבשחקנינו רק לברוח, ובמקום זאת בשבתות גשומות שכאלו נוכל להתנחם בהתכרבלות בפוך וצפייה באותם רגעי נחת מעבר לים.

אגדה? אולי של פסח

מחזור אמש בליגה האנגלית החזיר לרשימת הכובשים את פול סקולס שהוכיח כי כדורגל הוא לא שכח גם עם חצי שנת היעדרות. היונייטד מתחברים ומפעילים לחץ בלתי פוסק על הסיטי שאצלה ראינו סדקים בשבוע החולף. אולי הוא הבורג החסר בכדי להשליט סדרי עולם בעיר מנצ'סטר?

ונעבור כ-60 ק"מ מערבה משם אל אנפילד. הכבוד שזוכה לו קני דלגליש ביציעי אנפילד הוא מוצדק נוכח העבר הכביר שלו. ועדיין האם לא הגיע המקום לחדול מאותה נאמנות בלתי פוסקת, כאשר משחק אחר משחק הקבוצה שלו לא מצליחה לנצח דווקא מול יציעי אנפילד המצדיעים לו? סגל שחקנים שהוא בחר, עם הוצאות שבחלקן מגוחכות, וחוסר בולט במחץ עלול לעלות לקבוצת מהמרסיסייד בעוד עונה ללא ליגת האלופות. אולי זה הזמן של אוהדי ליברפול לאמץ גם הם משהו מישראל, את תרבות החוסר סבלנות, ובמקרה הזה בצדק, למחות בכדי שיעשה שינוי.

מסקנות נחרצות הם אלו שליוו את סוף השבוע הקריר הזה. אולי בחסות זעם הרעמים שהיכו בחוץ, אבל נחרצות היא שם המשחק של אחרי המבול.

"סֵמֶל – סִימְבּוֹל, מוֹפֵת, מָשָׁל" (מילון אבן שושן). בהקשר הספורטיבי הכוונה היא לאדם: מודל לחיקוי. אחד כזה שהקהל מעריץ. מישהו ששמו תמיד הולך יד ביד עם שם המועדון, ממש כמו הסמל על חולצות השחקנים. מישהו שהאוהדים יודעים שתמיד ייתן את הכל בשבילם, ולכן תמיד יתנו את הכל בשבילו. מישהו ששמו תמיד ייזכר כחלק מההיסטוריה של המועדון, גם כשכבר לא ישחק כדורגל. מישהו שלעולם לא יישכח. סמל.

רבות דובר על כך שעידן הסמלים חלף מעולם הכדורגל. בימים בהם הכסף הוא שקובע את זהות המועדון, סמלים נעלמים. שחקנים שמגלים נאמנות למועדון ולקהל שלהם, אינם דבר המובן מאליו בימינו. יתרה מכך, בעונה שבה אלסנדרו דל-פיירו מקבל הודעת פיטורין מיובנטוס, שנה אחת לאחר שראול הועזב מריאל מדריד, מתברר שגם מבחינת מרבית הקבוצות הסמלים כבר אינם מהווים פקטור בבחירת הסגל.

דווקא בגלל הסיבות הנ"ל, מרגש לראות שיש קבוצות שעדיין מעמידות את הסמלים שלהן מעל לכל. השבוע זכינו לחזות בשני קאמבקים יוצאים מן הכלל, ושניהם בממלכה הבריטית.

נתחיל במנצ'סטר יונייטד, שהחזירה לפעילות את פול סקולס, אחרי שפרש ממשחק בסוף העונה שעברה. רבים טוענים שהחזרה של סקולס לא תועיל ליונייטד, ושלא הוא הפיתרון לו היונייטד זקוקה במאבק האליפות. אחרים מכבירים וטוענים שמדובר בצעד נמהר, שלא לומר מבוהל, של אלכס פרגוסון שמחפש פיתרון מהיר ובעיקר משדר פאניקה. אני חולק על הדעות הללו.

בגיל 37, מיותר לציין שפול סקולס הוא כבר לא אותו שחקן שהכרנו בסוף שנות ה-90 ובתחילת שנות ה-2000. לאחר שמונה חודשי פרישה, שלהם קדמה עונה דלילה עם שער אחד בלבד בכל המסגרות, אין ספק שמבחינה מקצועית התרומה של סקולס תהיה מזערית, אם בכלל. אם אנחנו יודעים את זה, תסמכו על פרגוסון שהוא יודע את זה גם. לכן אני משוכנע שאלכס פרגוסון לא התחנן בעצמו בפני סקולס שיחזור לשחק. אף אחד ביונייטד לא דרש, איים או חייב את הג'ינג'י הותיק לחזור לשורות האדומים. החזרה מפרישה נעשתה מרצונו הוא. ייתכן שהגעגועים למשחק היו קשים מנשוא, ייתכן גם שסתם השעמום גמר אותו. מה שבטוח, כשסקולס רצה לחזור למגרשים, אלכס פרגוסון קיבל אותו בזרועות פתוחות. אחרי שתרם 17 עונות למועדון, המועדון יודע להחזיר טובה, ואם סקולס רוצה לשחק כדורגל, באולד טראפורד תמיד יהיה לו מקום. ככה מתייחסים לסמל.

הקבוצה השניה באנגליה שהחזירה לשורותיה סמל ותיק היא ארסנל. במהלך הרבה יותר מתוקשר מזה של היונייטד, הצליח ארסן ונגר להחזיר לשורות התותחנים את גדול חלוצי הקבוצה בכל הזמנים, תיירי הנרי. הנרי אמנם לא גדל בארסנל ולא שיחק בה את כל שנותיו, אבל בשבע שנים בהייבורי, ועוד אחת באיצטדיון האמירויות, הוא הבקיע 226 שערים שהפכו אותו לכובש הגדול ביותר בהיסטוריה של המועדון. כשנפוצו שמועות לגבי חזרה אפשרית של הנרי לארסנל, נוצרה התרגשות גדולה בקרב הקהל של התותחנים. ברור לכולם שבגיל 34 חלוץ הניו-יורק רד-בולס הוא לא אותו החלוץ המהיר ששיחק בשעתו במועדון,  ובכל זאת – כשתיירי הנרי לובש את המדים של ארסנל, משהו מיוחד מתרחש באוויר של האמירויות. ככה זה כשסמל חוזר הביתה. מי שצפה במשחק של ארסנל נגד לידס מבין למה אני מתכוון. איצטדיון שלם עמד על הרגליים והריע כש"המלך" עלה לכר הדשא. עשר דקות מאוחר יותר, הנרי סיים מהלך התקפה בפשטות הטבעית, המוכרת והממכרת שלו, שהפכה אותו לחלוץ הכי אלגנטי שראיתי מימיי. שער ניצחון נוסף למלך שערי המועדון בכל הזמנים. "עכשיו אני יודע בדיוק איך זה מרגיש להבקיע שער לטובת הקבוצה שאתה אוהד" הוא אמר בסיום המשחק.

הנרי הושאל לארסנל לתקופה של חודשיים בלבד, אחריה יחזור לארה"ב, אבל עד אז אוהדי ארסנל ייהנו מכל שניה בה הוא לובש את המדים האדומים, בין אם הוא יבקיע שערים נוספים ובין לאו. ככה מתייחסים לסמל.

פרנק למפארד גמר את הסיפור שלו במדי צ'לסי? בהחלט אם תשאלו את וילאש-בואש, ממש לא אם תשאלו את פרנקי!

וילאש-בואש נחת בלונדון אצל הכחולים בסוף העונה שעברה. המאמן הפורטוגלי הצעיר שהביא הצלחה מסחררת לפורטו הובא במהלך (לא הכי חכם לדעתי) אל הליגה האנגלית במטרה להזניק עוד קצת את המניות של צ'לסי ושלו קדימה. עד כה, המצב לא הכי מעודד, בליגה הבלוז ממוקמים רק במקום ה-4 ורחוקים כבר 8 נק' (מחזור מס' 19) מהמנצ'סטריות. גם היכולת המנומנמת משהו של הקבוצה לא זוכה לשבחים גדולים מדי.

המאמן הצעיר כנראה לומד ממורו ורבו דאז בפורטוגל, מוריניו

מאז שחובבי הכדורגל מכירים את מוריניו, רובנו לא הפגינו חיבה גדולה מדי אל האיש, אבל אי אפשר להאשים אף אחד, מוריניו הביא את זה על עצמו (לא שזה ממש אכפת לו). וילאש-בואש בעצם סומן כמוריניו החדש, במיוחד אחרי שהביא את הטרבל (אליפות פורטוגל, גביע פורטוגל וגביע הליגה האירופאית) בעונה שעברה לפורטו. כמה ימים לאחר מכן כולם כבר ידעו מה תהיה התחנה הבאה של המאמן הצעיר. כשהכסף הגדול של רומן אברמוביץ' קורא לך מעטים האנשים אשר יגידו לא.

מאז שהגיע וילאש-בואש החליט לעשות מהפכה בסגל. המטרה להצעיר את הסגל ולהפוך אותו לתלכיד חזק יותר. על כן הוא סימן את כוכבי הקבוצה בתור הבעייתיים במטרה למכור אותם ולהביא אחרים במקומם.

ניקולאס אנלקה – בקושי ראה דשא העונה ומיעט לשחק עד אשר עשה את המעבר המיוחל לליגה הסינית.

דידייה דרוגבה – עומד לסיים חוזה בסוף העונה הנוכחית וכבר נפוצו סיפורים על כך שלא ימשיך בעונה הבאה. כבר עכשיו אפשר לקרוא על קבוצות שמגששות אצלו לגבי מעבר אפילו בינואר.

פלורן מאלודה – הצרפתי הבינלאומי כנראה גם בדרך החוצה. השחקן לא מרבה לשחק כמו בשנים הקודמות למרות יכולתו הטובה.

אפשר להוסיף לרשימה המכובדת גם את הבלם אלכס, החלוץ סלומון קאלו והמגן בוסינגווה. אבל מעל כל הרשימה הזו עומד אחד ומיוחד, פרנק למפארד.

הקפטן הותיק (אחרי ג'ון טרי), הקשר האנגלי הבינלאומי, אחד השחקנים היותר טובים, יציבים ובעלי השפעה בקבוצה. גם אותו שם וילאש-בואש על הכוונת. גם עליו הוא כבר לא בונה, לא לעונה הזו ובהחלט לא לעונה הבאה. לראיה אפשר לראות את מספר המשחקים שבהם פרנקי כלל לא רואה דשא, ובמשחקים בהם הוא כן משחק, הוא בדרך כלל לא בהרכב הראשון.

אך למרות הבעיות והפיחות במעמדו, גם היום פרנק למפארד הוא אחד מעמודי התווך ואחד השחקנים הכי חשובים שיש במועדון. למפארד מדורג כיום במקום השני בכמות הבקעת השערים של הקבוצה (8), ושלישי בבישולים (4). קשה להבין מה עומד מאחורי המחשבה של ייבוש פרנק למפארד המצוין, על אחת כמה וכמה כשעל ספסל המחליפים לא ניתן למצוא שמות כל כך גדולים שמחכים לעלות אל כר הדשא.

אני אישית במקום וילאש-בואש דווקא היום בגלל חוסר היציבות לא הייתי מוותר על שחקן כזה לרגע. שחקן שיכול לסחוף את הקבוצה ובהחלט לעזור לו אם יצטרך מול הביג בוס – רומן אברמוביץ'.

אם כבר דיברנו על מוריניו, המאמן בהחלט מנסה בכל כוחו לצרף את הקשר המצוין לבלאנקוס ממדריד ומי כמו וילאש-בואש לא צריך עוד נורות אדומות כדי להבין באיזה שחקן מדובר. בסופו של יום המהלך הכי חכם מבחינת השחקן והקבוצה יהיה להישאר ביחד, לפרנקי אולי כדאי אפילו לסיים את הקריירה בקבוצה שהביאה אותו למעמד הזה.

מבחינתו, אני לא חושב שזו תהיה בעיה כשכבר הצהיר שזו כוונתו, אצל וילאש-בואש הפתרונים. אני מקווה בשבילו שלא יעשה החלטה פזיזה ולא נכונה וידע לנצל הידע שצבר והביא לו הצלחה עד היום. כי רק ככה יצליח המאמן הצעיר להישאר מספר שנים טובות בלונדון הכחולה.

עתירה הוגשה לבית המשפט המחוזי כנגד הליך מינויו של מאמן הנבחרת החדש, אלי גוטמן. עו"ד, רון פלרט, עתר לבית המשפט בטענה להליך מינוי לקוי. בית המשפט המחוזי התבקש ליתן סעד הצהרתי כי המינוי בוצע בחוסר סמכות.

בטור שפורסם בשבוע שעבר בישראספורט על ידי עו"ד פלרט הוא נתן דעתו לגבי הליך המינוי של אלי גוטמן ונתן פרשנות משפטית לסוגיה. עו"ד פלרט לקח את העניין צעד קדימה ובעתירה שהגיש לבית המשפט המחוזי טען להליך מינוי לקוי וחוסר סמכות מצידם של ראשי ההתאחדות. יש לציין כי לא מדובר בעניין מקצועי נגד גוטמן עצמו, אלא רק כלפי הליך בחירתו לתפקיד. אנו מביאים בפניכם את נוסח העתירה שהוגשה לבית המשפט המחוזי על ידי עו"ד רון פלרט.

קישור לעתירה אשר הוגשה – לחץ כאן

 

 

לפחות כל יום נוצרות חדשות לגבי מעבר שחקנים ברחבי אירופה, חלקן מתוקשרות יותר וחלקן פחות. בכתבה הנוכחית ננסה להבין מי אמור לצאת בדלת האחורית של קבוצתו הנוכחית ואולי להעיר את הקריירה בחלון הראווה של קבוצתו החדשה.

קלאס יאן הונטלר

אין ספק שהוא אחד החלוצים המוכשרים ביבשת. החלוץ ההולנדי האימתני מככב היום במדי שאלקה לצידו של ראול הספרדי. בעקבות יכולתו הנהדרת בבונדסליגה כבר עכשיו צצות שמועות ובקשות לשחקן בקבוצות הבכירות באירופה.

המתעניינת העיקרית היא מנצ'סטר יונייטד. הקבוצה זקוקה לחלוץ שפיץ על מנת להמשיך להיאבק על תואר האליפות בארצה. אחרי שמייקל אוון (המנומנם) נפצע שוב, צ'יצ'ריטו פצוע גם הוא, ברבטוב ממעט לקבל הזדמנויות, יונייטד חייבים לחזק את יכולות הסיום שלה.

הימור שלי: ישאר בשאלקה. אין סיבה לקבוצה שנאבקת על תואר האליפות באחת הליגות היותר חזקות לשחרר את החלוץ המוביל שלה.

דיוויד בקהאם

הקשר האגדי דיוויד בקהאם כבר ממש לא ילד, למעשה הוא כבר נושק לגיל 34 אך גם בגיל הזה כוחו עדיין במותניו. הקשר האנגלי שזכה לפני מספר חודשים באליפות ה-MLS רוצה לחזור לאירופה. מספר הקבוצות שמתעניינות הוא לא קטן ואפשר למצוא בינן כמה מהמובילות ברחבי היבשת.

המחזרת העיקרית היא פ.ס.ז מוליכת הליגה הצרפתית. כיאה לקבוצה שהבעלים שלה הוא שיח סעודי/קטארי (מחק את המיותר) גם היא החליטה לקנות כל דבר שזז (ראה ערך מנצ'סטר סיטי) ואחרי השקעה אין סופית בקיץ החליטו בעיר האורות שבקהאם יהיה תוספת טובה לסגל.

הימור שלי: אוטוטו חותם בצרפת. אין ספק שלמרות היכולת הטובה שלו, כרגע הכי יתאים לשחקן הוותיק להתרוצץ בשאנז-אליזה. חוץ מזה, מי שבאמת קובעת זו "פוש-ספייס" והיא כבר החלה לחפש בית בפאריס.

מילוש קראסיץ'

הקשר הסרבי הנהדר שמשחק ביובנטוס לא מקבל מספיק הזדמנויות העונה. השחקן שרבים צפו לו עתיד מזהיר כמו קודמו באותו תפקיד (פאבל נדבד) דווקא השנה לא רואה יותר מדי דשא.

יובנטוס מציגה יכולת טובה העונה ומוליכה את הסרייה A בצוותא עם מילאן אבל לצערו של קראסיץ' המאמן המצוין של הגברת הזקנה קונאטה לא נותן לו את יחס שחשב שיקבל ממנו. שמועות רבות אופפות את המעבר הצפוי לו. בין השמות אפשר למצוא את – צ'לסי (שזקוקה לקשר יצירתי וכנראה שגם מאלודה בדרך החוצה), מתעניינת נוספת בשחקן היא ולנסיה שרוצה להיאבק עד סוף העונה בלה ליגה על מקום בליגת האלופות.

הימור שלי: בדרך הנכונה לצ'לסי. לדעתי הקבוצה מתאימה לו בדיוק. השחקן ביכולת טובה ורעב להצלחה, אין כמו שחקן במעמד הזה כדי להמריץ את האחרים בסגל. קראסיץ' מתאים לליגה האנגלית בהחלט.

גונזלו היגוואין

חלוץ מטרה נהדר. היגוואין הוא ללא ספק אחד השחקנים הכישרוניים כיום. חלוץ מטרה אמיתי שיודע תמיד לזהות טרף קל בדרך לכיבוש שער. המיקום הנכון, הטאץ' העדין, הסיומת הנהדרת. כל מה שחלוץ צריך. לאחרונה צצו שמועות שהשחקן לא מרוצה ממעמדו בריאל ורוצה להתאוורר במקום אחר שם יהיה החלוץ המוביל. הצעות כמובן לא חסרות לחלוץ, עכשיו מה שנשאר זה רק לבחור. צ'לסי, יובנטוס או אולי בכלל מנצ'סטר יונייטד יהיו הבמה החדשה של הארגנטינאי המצוין.

הימור שלי: לצערו כנראה ישאר בריאל מדריד. מוריניו מדבר הרבה שטויות בדרך כלל אבל הפעם כנראה שהוא צודק. אין לו סיבה לשחרר את אחד משני החלוצים היחידים שלו בסגל ועוד חלוץ ברמה כה גבוהה.

עמנואל מיואקה

הקשר הישראלי בכתבה הזו. החלוץ הזמבי הנהדר ששיחק לפני שנתיים במדי מכבי ת"א. כיום השחקן מככב במדים של יאנג בויז השוויצרית ומדורג במקום השני בטבלת הכיבושים העונה.

השחקן הנהדר שעוד בישראל שמו לב לפוטנציאל הענק שלו נמכר בסכום די נמוך אך עדיין מספק מבחינת הצהובים, למזלם יש סעיף שמקנה להם 20% מסכום המכירה הבא שלו שכנראה מתממש אוטוטו. בחלוץ יש מספר לא מבוטל של מתעניינות בעיקר מהליגה האנגלית, שם מדווחים כי ניוקאסל, ופולהאם הן המתעניינות העיקריות, כאשר בשחקן מעוניינות גם דינמו קייב האוקראינית ומארסיי הצרפתית.

הימור שלי: המעבר לאנגליה קרוב מתמיד. כדאי לו להתחיל בקבוצה קטנה שם ישימו לב אליו כל הגדולות וכנראה שתוך שנתיים נראה אותו באחת מהן. ניוקאסל יכולה להיות בחירה מצוינת לזמבי הנהדר.

אלו הדיווחים שצדו את עיניי, אם יש לכם תוספות מעניינות או שמועות שכדאי לדעת צרפו אותן ונראה מי מההימורים הוא הנכון.

אחרי ההפסד המתסכל לראשון לציון ואיבוד צלחת האליפות זה הזמן לבחון מה מכבי חיפה צריכה לעשות עד סוף העונה

ההפסד המפתיע לראשון לציון קבע כמעט סופית את מה שהיה באוויר בשבועות האחרונים: העונה מכבי חיפה כבר לא תהיה אלופה. כבר תקופה לא קצרה שחיפה לא נראית טוב ובעיקר  החלק ההגנתי שהגדרתו כמזעזע תהיה מחמאה.

החמור בכל הדברים האלה שמלבד היכולת הגרועה, נראה שלשחקני ההגנה פשוט לא אכפת והדברים אמורים בעיקר לגביי טאלב טוואטחה שגם כשהוא עושה טעויות בהתקפה ומאבד כדורים (את הטעויות בהגנה כבר הפסקתי לספור) הוא עושה טובה שהוא יורד להגנה. גם שאר שחקני ההגנה כמו משומר, בולייאט, פאלח, כהן, דגני ועותמאן לא יוצאים נקיים.

בהקשר הזה, נקודות האור היחידה בחלק האחורי היא השוער בויאן שארנוב שנותן עד עכשיו עונה מצוינת ופשוט לחוסר מזלו, נקלע לשנה שבה כל קבוצה מגיעה מולו לחמישה שישה מצבים בטוחים לגול במקרה הטוב ויש גבול לכמה שהוא יכול להציל. גם שאר חלקי המגרש לא נקיים מאשמה: גולסה ו-ורד לא לוקחים את המנהיגות שבחיפה ציפו שייקחו וכשקטן משחק פצוע, בוקולי מזדקן ועמאשה מזייף העסק נראה כמו שהוא נראה.

על הטעויות המקצועיות של חיפה דובר כה רבות ככה שאין טעם לחזור עליהן פעם נוספת וצריך להתרכז בעיקר במה הלאה. השאלה הגדולה ביותר היא האם אלישע לוי צריך להמשיך והתשובה היא כן. כרגע נראה שהמועמדים הבכירים למשרה הם ראובן עטר ורן בן שמעון אך אם יגיעו זה יהיה רק בקיץ ולא כרגע. אין טעם להביא מאמן אחר לחצי שנה כי אליפות עם כל מאמן אחר בשלב הזה כבר לא תהיה. לאלישע אמנם חלק גדול בכישלון אך צריך לתת לו לסיים את העונה בכבוד ולהחתים מאמן אחר בקיץ.

כל זאת מלבד שני תסריטים: במידה ואלישע לוי יתפטר גם אז אין טעם להביא מאמן שיסתום חור לחצי שנה אלא עדיף לתת למישהו שכבר נמצא בתוך המערכת (קייסי, חרזי, דרסיליה במידה ולא יעזוב יחד עם אלישע) לאמן עד סוף עונה ולהביא את רן בן שמעון או ראובן עטר בקיץ. התסריט השני הוא אם הולכים למאמן זר: אם יש מאמן זר שחיפה רוצה שיאמן אותה בשנים הקרובות  אז כמובן שעדיף להנחית אותו עכשיו כדי שילמד את השטח לקראת העונה הבאה. מבחינת שמות אני לא יודע במי חיפה מעוניינת, אם בכלל. אך אם האפשרות נשקלת אני הייתי ממליץ על אלכסנדר סטויאנוביץ' מאמן פרטיזן בלגרד שכבר הוזכר כמועמד לירוקים או ננאד לאלטוביץ' מאמנה הצעיר (בן 34) של סרם מהליגה השנייה בסרביה שבהחלט מסוגל להיות מאמן מצוין בעתיד וחיפה בהחלט יכולה לשקול אותו כאופציה למרות אלמוניותו היחסית.

בין אם יגיע מאמן זר או אלישע לוי יישאר, בחיפה צריכים לעדכן את בנק המטרות לעונה הנוכחית: הגעה למקום בליגה האירופית, בניית הקבוצה לעונה הבאה ולנסות לתת מאבק ראוי בגביע המדינה. על ההגעה לליגה האירופית ומאבק ראוי בגביע המדינה אין יותר מדי מה להרחיב כי ברור שאלו מטרות חובה למועדון כמו מכבי חיפה ומטרות בהחלט ריאליות.

בנוגע לסגל השחקנים, צריך כבר בינואר לנסות להגיע למסקנות בנוגע לעונה הבאה אילו שחקנים רוצים שיישארו ואילו יעזבו. גם אם לא יגיעו למסקנות גורפות, לפחות שני שחקנים צריכים להיות משוחררים בינואר מהקבוצה או מושאלים כי אין צורך בסגל כה רחב. חיפה צריכה לתת את האשראי לשחקנים שהיא בונה עליהם לשנה הבאה גם על חשבון אובדן נקודות.

מכיוון שכתיבה מפורטת על ההרכב ושחקנים שצריך להביא ולהעזיב יכולה להיכתב עמודים על עמודים אתייחס לנקודות העיקריות  ובקצרה :בויאן שארנוב צריך כמובן להמשיך, סארי פאלח צריך לקבל את הקרדיט בעמדת הבלם משום שלמרות יכולתו החלשה כרגע, הוא הבלם העתידי של מכבי חיפה. עלי עותמאן צריך לקבל קביעות בעמדת המגן הימני משום שכשהוא טוב הוא לא רואה שום מגן ימני ממטר, יניב קטן צריך לנוח כמה שבועות טובים כדי להתאושש מהכאבים שיש לו משום שכשהוא משחק פצוע הוא נראה גרוע וגם חיפה. בנוגע לוולדימיר דבאלשווילי, לדעתי הוא בין השחקנים הטובים בקבוצה וחיפה צריכה לעשות הכול כדי שימשיך גם בעונה הבאה אך במידה והוא ירצה לעזוב, חיפה צריכה לחשוב על להביא את סטפן שצ'פוביץ' חלוצה המצוין של הפועל עכו שהפוטנציאל שלו עצום. גם שאלת תמיר כהן לא פתורה, אך כדאי לתת לו את הצ'אנס עד לסוף העונה כדי שתהיה אינדיקציה טובה יותר להחליט אם הוא ראוי להמשיך גם בעונה הבאה. גם לגבי מרלון דה חסוס צריכה להתקבל החלטה, ואם בכל זאת בחיפה עדיין מאמינים בבחור כדאי לתת לו הזדמנויות כבר עכשיו. בנוגע לשחרורים – צריך לשחרר או להשאיל מספר שחקנים מהרשימה הבאה: מוחמד גאדיר, חן עזריאל, איציק כהן, מרלון דה חסוס, אייל משומר וחיים מגרלשווילי.

מה שבטוח, ליענק'לה שחר יש בהחלט הרבה שאלות להכריע עליהן בנוגע לקבוצה ולעונה הנוכחית, ועדיף שיעשה זאת כמה שיותר מוקדם.

בשבוע האחרון תקשורת הספורט בישראל הוצפה באין ספור ידיעות ומאמרים בנושא הלוהט שבמשך חודשים רבים ציפו כולם לדבר עליו: מינויו של אלי גוטמן למאמן נבחרת ישראל.

עשרות פרשנים מצאו לנכון להביע את דעתם על המינוי המוצלח, וכמובן להציע הצעות חיוניות למאמן החדש. אמר פעם ריצ'רד נילסן שבישראל כולם מאמנים, והשבוע הרגשנו כמה זה נכון.

אף עיתונאי בארץ לא באמת יכול להמליץ לאלי גוטמן כיצד לאמן, איך לנהוג או את מי לזמן לסגל. יתרה מכך, ניתן להניח שמעטים מאוד המאמנים שיוכלו לתת לגוטמן עצה טובה, שהוא לא חשב עליה בעצמו. זה הוא אחד ה"חסרונות" כשמדובר במאמן מהטובים בארץ.

אלי גוטמן, שברזומה שלו שתי אליפויות מרשימות מאוד, בהפועל חיפה (1999) ובהפועל תל אביב (2010), הרוויח את המינוי ביושר. המכנה המשותף לשתי האליפויות בהן זכה בקריירה היה אחד – סבלנות. בחיפה האליפות הגיעה אחרי שנתיים במועדון, ובת"א – אחרי שנתיים וחצי, כאשר בחצי העונה הראשונה גוטמן הציל את הקבוצה מירידה לליגה הלאומית.

רבים שוכחים, כדרכנו בעלי הזיכרון הקצר, שבדרך היו גם לא מעט רגעים צורמים. מהאליפות עם חיפה ועד לדאבל הנהדר בהפועל תל ת"א עברו על גוטמן 11 שנים נטולות תואר ומרובות כשלונות.

המכנה המשותף לרוב אותם כשלונות הוא, ניחשתם נכון, חוסר סבלנות. כאשר קבוצה מצפה ממאמן להביא תארים, וכמה שיותר מהר, היא מכוונת לכיוון לא נכון. אלי גוטמן לא מגיע למועדון כדי להביא תארים. הוא מגיע כדי לבנות קבוצה טובה, לחבר אותה, לעצב אותה ולקדם אותה. התארים כבר יבואו מעצמם. זכורה יותר מכל התקופה של גוטמן בבית"ר ירושלים. גם המקום הראשון בליגה לא הספיק לקהל ולהנהלה חסרי הסבלנות, שציפו לכדורגל אטרקטיבי יותר – ומהר, ולאחר חצי עונה גוטמן עזב את הקבוצה. מיותר לציין שבאליפות בית"ר לא זכתה באותה עונה.

חזרה לתקשורת:

אלי גוטמן הוא המושיע. אחרי שנים של כשלונות, הוא האיש שיוכל לעשות את ההבדל, ועכשיו הדרך לגביע העולם סלולה. כך לפחות רוצה עיתונות הספורט בארץ להאמין.

גם על דרור קשטן (המאמן המעוטר בישראל) נאמרו דברים דומים, כך גם על קודמו, אברם גרנט (שמונה לאחר שתי אליפויות מרשימות מאוד עם מכבי חיפה), ועל קודמו, ריצ'רד נילסן (אלוף אירופה עם דנמרק ב-1992).

מי שבאמת מאמין שקם מושיע לנבחרת ישראל, הוא לא ריאלי. אלי גוטמן הוא לא מושיע, אבל הוא בהחלט מאמן כדורגל מצוין. כל אלו שמאמינים שגוטמן יהפוך את ישראל לנבחרת הטובה באירופה, הם אותם אנשים שיגדפו, יקללו וידרשו בפיטוריו כבר אחרי ההפסד הראשון (ותנו לי לזעזע את עולמכם – הנבחרת של גוטמן תפסיד).

התקשורת הישראלית נוטה להגיב בקיצוניות והיא בעלת זיכרון קצר, ואין ספק שתמיד נוכל לשמוע/לקרוא תלונות. תמיד יהיה פרשן/עיתונאי שיביע דעה שלילית, אם מתוך אינטרסים אישיים ואם מתוך הרצון העז להיות בוטה, שונה ולהגיד לכולם "אמרתי לכם". תמיד יהיה מי שיקום ויצעק "למה גילי ורמוט לא משחק?!" כאילו שחקן הסגל המורחב של קבוצת תחתית בגרמניה הוא זה שהיה מביא לבדו את הניצחון מול פורטוגל.

תמיד יהיו תלונות, ורובן יבואו בדיעבד. אחרי הפסדים כולם תמיד חכמים יותר.

רק סבלנות, גיבוי וקרדיט לעבוד בשקט לאורך זמן יאפשרו לגוטמן להפוך את נבחרת ישראל לקבוצת כדורגל טובה, ובתחום הזה אפשר לתת מילה טובה לאבי לוזון, שהוכיח שהוא יודע לתת גיבוי למאמנים, גם כשהתקשורת והקהל רודפים אחריהם.

מילה טובה נוספת מגיעה ללוזון שעשה נכון ומינה את גוטמן עכשיו, ולא בסוף העונה כפי שעשה עם לואיס פרננדז, על אף המעמסה הכלכלית (בכל מקרה פרננדז מחזיק בחוזה עד חודש יוני). כעת יש לגוטמן כמעט שנה לעבוד, לעקוב אחרי שחקנים, לבנות ולהכין את הנבחרת למשחק הראשון של מוקדמות גביע העולם.

כל נתוני הפתיחה הנ"ל לא מבטיחים לישראל העפלה לברזיל 2014. רחוק מזה. גם העפלה ליורו 2016, בו ישתתפו 24 נבחרות (ולא 16 כפי שנהוג כיום) תהיה בגדר סנסציה. סגל השחקנים שלנו מצוין ובעל פוטנציאל רב, אבל עדיין חלש מזה של פורטוגל ושל רוסיה.

גם סבלנות וקרדיט בלתי נגמר למאמן לא מבטיחים לנו השתתפות באחד מהטורנירים הגדולים. מה שבטוח – בלעדיהם זה אבוד מראש. סבלנות ואמון במאמן לאורך זמן, מהוות גורם הכרחי להצלחת קבוצה, במיוחד כשמדובר במאמן בעל קבלות.

לא מאמינים? תשאלו את מכבי ת"א, שפיטרה את רן בן-שמעון ואת יוסי מזרחי, היום מאמני עירוני קרית-שמונה ומ.ס. אשדוד, אחרי חודשים ספורים של עבודה.

איפה הם ואיפה מכבי.

מדיניות הקמצנות של אלי טביב גומרת להפועל תל אביב את העונה. בליגה כל כך חלשה, גם הטענה לסגל הטוב ביותר לא תועיל עם בעלים שמחפש לחסוך שקל אחר שקל, ולהיאבק בכל הבא ליד. פתרון? לא נראה באופק. אליפות? גם לא

בקיץ כשהחליט אלי טביב כן להניף את הכפפה ולרכוש משותפו ויריבו, מוני הראל, את מועדון הפועל תל אביב, היו מעט אוהדים שחייכו באמת, וגם אלו היו ספקנים למדי. בכל זאת, טביב אמנם שופע מזומנים, אך אף פעם לא התלהב לפזר אותם ותמיד חיפש את הדרך הקלה לרווח.

המאבק המלוכלך שפגע בעונה הקודמת של הקבוצה הגיע לסיום ויחד איתו זכה טביב גם בברכת הדרך גם מאלו שלא נמנו על תומכיו. הרי לאוהד כדורגל אמיתי, חשובה טובת הקבוצה שלו.

להחזיר את האליפות הביתה

זה המשפט הזכור ממסיבת העיתונאים המפתיעה בה הודיע טביב כי רכש את המועדון. ואכן תחילת הדרך נראתה כאילו הוא בהחלט מתכוון לדרוש בדבר. המאמן דרור קשטן הוחתם, ולמרות הוא לא אהוב על מרבית אוהדי הקבוצה, גם המינוי הזה עבר בשקט יחסי. עומר דמארי נקנה יחד עם נוסא איגיבור בסכומים לא מבוטלים, והכל נראה כי נבנית קבוצה שתיאבק על התואר, זאת כמובן בידיעה כי מכבי חיפה והיריבה העירונית, מכבי תל אביב יהיו שם בכדי לנסות לכבוש בעצמם את אותה הפסגה.

משחקי קדם העונה בליגה האירופית הראו כבר אז את חוסך הברק שקיים, על אף שטביב העמיד כיביכול את ה"סגל הכי טוב בליגה". הפסדים מביכים לקבוצות נידחות נשארו מאחור לאחר שהפועל הצליחה להתברג בצמרת הטבלה, והקהל לא דרש מעבר לכך, למרות שרבים כבר הבינו כי ההתנהלות מאחורי הקלעים היא פשוט מגוחכת. שחקנים אמנם שתקו כלפי חוץ, אך מה שנראה ורוד בחוץ, שחור למדי בתוך חדר ההלבשה.

קשטן לא זוכה לאהבה גדולה מהם, ועדיין לכבוד הוא זוכה מכולם, אך טביב? רק הלך וצבר מוניטין שלילי אצל השחקנים והדבר הוליד איבוד האמונה גם בקרב גרעין האוהדים, שמעולם לא דרש יותר ממחויבות על המגרש.

הבעיות נותרו בצד לרגע, לאחר שבשני משחקים רצופים ניצחה הפועל את שתי היריבות הגדולות שלה, מכבי תל אביב ומכבי חיפה, אך הרפש שנשמר בפנים חיכה בכדי להתפרץ, וכשזה הגיע, זה הגיע בבום.

או שלא…

רצף ארבעת המשחקים ללא ניצחון הוא כאין וכאפס לעומת גודל הבעיה השוררת בהפועל כרגע. סגל השחקנים התגלה כלא מספיק איכותי, גם בעונה בה שתי הגדולות האחרות לא במיטבן. השיטה ה"קשטנית" הידועה רק הוסיפה למצב הלא מזהיר שקיים מתחילת העונה בכר הדשא ומחוצה לו.

שלושה חלוצים בסגל של קבוצה זה משהו שמעולם לא מספיק. זרים שלא נותנים תמורה, ושחקנים ממורמרים להפליא, כולם יחד יוצרים תחושת מחנק ורצון לברוח.

מתברר כי הכל נעשה מתוך מטרות רווח, ומתוך רצון לחסוך כמה שיותר. עומר דמארי נקנה בסכום מכובד, אך מתוך מטרה ברורה להשביח אותו על הבימה של הפועל תל אביב ולייצר עליו כמות כסף שתיכנס לכיסם של טביב והלוזונים. איגיבור גם הוא נקנה מאותה הסיבה. החשיבה שמאחור היא רק לחסוך, ולהותיר את הכיס של טביב נפוח, ועל חשבון הפועל.

השחקנים שמאסו באותה התנהלות לא מצליחים להתנתק מהעובדה כי הבוס שלהם רק מחפש לחסוך בכל רגע נתון. טוטו תמוז רק מבקש להגיע לעמק השווה בנוגע למחיר הכרטיס ונתקל בהליכי בבוררות קרבים. שי אבוטבול מחכה למימוש החוזה שהובטח לו, ונתקל בחוסר היענות.

המרמור מצטבר אפוא, היכולת לא יכולה להתנתק מהחשיבה הכללית, וארבעה המשחקים האחרונים אומרים דרשני, הקבוצה אכולה מבפנים, וזאת למרות קהל ש"מת" לעטוף אותה באהבה, אך לא יכול להתעלם מהנעשה.

טביב בשלו, סוכנים אומרים לו כי עלותו של רכש זר, שאולי יוכל להציל את אותה מטרה הולכת ונעלמת, היא 400 אלף דולר, והוא? מציע 50 אלף. בלם סלובני שיכול לתת מענה להגנה מרובת החורים זוכה לכרטיס שכעבור יום מבוטל. אז כדאי לו לדעת לאדון טביב, כי אליפות לוקחים כשהזרים טובים ותורמים, כשהמערכת בריאה, וכשהבעלים אהוב. קרית שמונה לא צריכה יותר מבעלים אהוב, מאמן נאהב וחדר הלבשה חזק בכדי לפתוח פער כה גדול.

אז הנה כל הרפש מתחיל לצאת החוצה, שחקנים לא רוצים להישאר ומחכים רק לברוח, והמטרה הנעלה של טביב, כדאי לו שישכח ממנה וילמד קודם לתקן את ההתנהלות שלו, או שלא.