קטגוריה: ספורט

הנקודה הזו שבה אדם מרגיש שהוא חייב לעצמו הפוגה, פשוט לקום ולעזוב את הכל, ולו לתקופה מסויימת, היא הנקודה שבה מצאתי את עצמי לפני חודש.
המחשבה הראשונה שעוברת בראש במצב כזה היא לטוס לחו"ל. המחשבה הבאה והבלתי נמנעת: זה ממש לא זמן טוב להתנתק מהכל. היורו מתחיל.
מספר רב של שניות עבר עד שהגעתי למסקנה המתבקשת מעליה: לטוס ליורו.

באופטימיות זהירה ניגשתי לאתר האינטרנט של אופ"א, ולאחר הליך הרשמה קצר גיליתי לפני רשימת משחקים שעודם פתוחים להזמנה, ביניהם גם כמה מסקרנים ביותר. חיפוש זריז של טיסות זמינות הראה שבהחלט ניתן למצוא, עדיין, טיסות במחיר סביר למדינות המארחות.
המהלך הבא היה שיחת טלפון לפרטנר מספר אחת שלי לענייני כדורגל, שהוא במקרה גם הפרטנר מספר אחת לעניינים ספונטניים, ולשאלה המפתיעה שלי "אתה בא איתי ליורו?" הוא השיב בלי לחשוב פעמיים: "יאללה בוא".
נכנסנו לעובי הקורה. חיפושים, בדיקות, השוואת מחירים, השוואת אתרים, כרטיסי טיסה, כרטיסי משחקים, כרטיסי אשראי – תשלום – הבנה: בעוד ארבעה ימים אני טס לאוקראינה. שלושה ימים לפני פתיחת הטורניר, יום אחד בלבד אחרי שהרעיון בכלל עלה בראשי, יש לי כרטיסים לאירוע הכדורגל המרכזי של השנה.

 

צרפת – אנגליה, בית ד' (11 ביוני, דונבאס ארנה, דונייצק)

ביום ראשון ב-10:00 בבוקר מצאנו עצמנו בתחנת האוטובוס המרכזית מחוץ לעיר דונייצק. אחרי אחת-עשרה שעות נסיעה באוטובוס משדה התעופה בקייב, הגיעה העת לחפש לנו מקום לישון בו. מחירים גבוהים באופן חריג גרמו לנו לוותר על הרעיון להזמין מראש מקום לינה. העדפנו להגיע למרכז העיר ולקוות למצוא שם איזו מיטה פנויה.

קשה מאוד להסתדר בדונייצק אם אתה לא דובר רוסית או אוקראינית. השלטים, שמות הרחובות, רשימות האוטובוסים הרבים, משרדי הקבלה – נטולי אנגלית לחלוטין. גם נהגי התחבורה הציבורית לא מבינים מילה באנגלית (וזה, יש לציין, למרות שהתושבים עצמם חביבים מאוד ומשתדלים לסייע לכל מבקר שדרכו אבדה). אופ"א פיזרה בנקודות מרכזיות בערים המארחות נערים ונערות עם הכיתוב "Volunteer" על חולצתם, והם מהווים את המקור היחיד לאנגלית ברמה כלשהי בעיר. בעזרתם הצלחנו, אחרי שעות של שוטטות ברחבי דונייצק, לאתר מחנה אוהלים גדול שאופ"א הקימה לטובת האוהדים הרבים שלא יכולים להרשות לעצמם את המחירים המופקעים שההוסטלים בעיר דורשים (בעיר, שניכר שאינה מורגלת בתיירות, מעט מאוד מלונות, ומספר הוסטלים שככל הנראה הוסבו לתפקיד במיוחד לקראת הטורניר, ומספקים חדרים פשוטים עד עלובים במחירי ארבעה כוכבים).
אווירת הטורניר הצבעונית לה ציפינו לא הורגשה במיוחד בדונייצק. אוהדים רבים במחנה האוהלים היו בכלל רוסים, שחצו את הגבול הקרוב כדי לצפות במשחקים, על אף שהנבחרת שלהם שיחקה בפולין. מי שבכל זאת רצה להרגיש קצת יורו בעיר, מצא את עצמו ב-Fan Zone, אזור גדול וסגור שהוגדר בכל עיר מארחת, עם מסכי ענק להקרנת המשחקים, דוכני מזון ושתיה למיניהם ופעילויות פרסומיות של אופ"א ושל הספונסרים הגדולים. בשעת משחק של נבחרת אוקראינה היה ה-Fan Zone מלא עד אפס מקום באוהדים מקומיים צהובים ונלהבים.

הסיבה שלשמה נתכנסנו בדונייצק הגיעה יום אחד מאוחר יותר.
דונבאס ארנה, איצטדיונה הביתי של קבוצת שחטאר, הוא המרשים והחדיש שבאיצטדיוני אוקראינה. הדבר בולט לעין כבר כשהוא נראה למרחוק, בוהק באורות כחולים יפהפיים בשעות הערב, וכמובן מבפנים: עיצוב מרשים ואיכות צפיה מצויינת מכל פינה באיצטדיון.
המשחק בין צרפת לבין אנגליה הבטיח יותר ממה שהוא קיים. משתי נבחרות בסדר הגודל הזה ציפיתי ליכולת יותר מרשימה ופחות מרדימה. כדורגל שבלוני למדי, הרבה כדורים ארוכים סתמיים ו-1:1 סולידי מסכמים משחק לא גדול של שתי נבחרות לא כל-כך גדולות, מסתבר.
גם רוב הקהל במשחק היה רדום, ויתרה מכך, קרחות רבות מדי נראו ביציע.
מהמשחק הזה אני לוקח איתי בעיקר את האוהדים האנגלים הנהדרים (אך כלל לא רבים) שלא הפסיקו לשיר כמיטב המסורת, וכמובן את האיצטדיון הנפלא, שבאותו הזמן לא חשבתי שאפגש איתו שוב בהמשך.

 

פורטוגל – הולנד, בית ב' (17 ביוני, מטאליסט סטאדיום, חארקוב)

כשהגענו לחארקוב זכינו סוף סוף לתקשר עם הסביבה. שמות הרחובות רשומים גם באנגלית לצד השפה המקומית, וכך גם תחנות הרכבת התחתית, שהופכת את הנסיעה ברחבי העיר לנוחה בהרבה.
הדבר העיקרי שחארקוב נתנה לנו הוא אווירת היורו שחסרה לנו בדונייצק. על אף שהגענו לעיר עם כרטיסים למשחק בין פורטוגל לבין הולנד, היינו בה עוד לפני המשחק של ההולנדים נגד גרמניה, וכך ראינו את רחובות העיר מוצפים באלפי אוהדים הולנדים וגרמנים מרוכזים בקבוצות, שרים, שותים, מתכוננים למשחק. כמה שעות לפני שריקת הפתיחה החלוקה הייתה ברורה: הגרמנים מרוכזים בבר גדול שנסגר עבור מועדון האוהדים הרשמי של הנבחרת (ואין לי ספק ששמעתי שם ברמקולים גרסה גרמנית ל"אמרו לו" של אריק אינשטיין), ההולנדים מציפים באלפיהם את ה-Fan Zone.
את המשחק בין גרמניה להולנד, כאמור, נאלצנו לראות בטלוויזיה, אבל ארבעה ימים מאוחר יותר הגיע היום הגדול שלנו, וזה בהחלט היה יום גדול.

 קשה לי לחשוב על חוויה יותר מרשימה שהכדורגל סיפק לי מאשר המשחק הזה. יותר נכון, מאשר השחקן הזה. כריסטיאנו רונאלדו. האיש והאגדה.
דווקא לצד שמות גדולים כרובן, ואן-דר וארט ו-ואן פרסי, בולטת התרומה העצומה של האיש הזה בכל היבט של המשחק.
רונאלדו נע ללא הפסקה על המגרש, בלי הכדור ואיתו. הוא זוכה בכל כדור גובה, ברחבה או באגף, גם תחת שמירה של שני שחקנים. הוא מסוגל לייצר בעיטה לשער, שלו או של שחקן אחר, כמעט מכל עמדה ובכל רגע נתון. קריאת המשחק שלו, שגורמת לו לפתוח בספרינט של שלושים מטר לכיוון מרכז המגרש, לשנות כיוון בפתאומיות, ולרוץ לעבר מצב של אחד על אחד מול השוער, עוד לפני שמישהו משחקני ההגנה בכלל הבין מה קרה, היא זו שמאפשרת לו להבקיע עשרות שערים בכל עונה; ותתפלאו, הוא עושה גם הגנה.

פורטוגל ניצחה במשחק הזה 2-1 (רונאלדו הבקיע את שני השערים), העפילה לרבע הגמר ושלחה את הולנד הביתה בבושת פנים עם אפס נקודות בטורניר.
תחושת הנייטרליות שאיתה הגעתי למשחק (עם נטיה ישראלית קלה לטובת ההולנדים, כמובן) הפכה מהר מאוד לתחושת התפעלות וסיפוק גדול מכך שזכיתי לראות את הכדורגלן הטוב באירופה ביכולת שיא.

 

שבדיה – צרפת, בית ד' (19 ביוני, האיצטדיון האולימפי, קייב)

הרושם העיקרי שלי מהמשחק בין שבדיה לבין צרפת עומד בסימן הערכים הספורטיביים של העם השבדי.
ראשית – הקהל, שהציף באלפים רבים את הרחובות, ומאוחר יותר את האיצטדיון, בשלל צבעים, תלבושות, דגלים, ריקודים ושירים, שיצרו תחושה שמדובר במשחק גדול ורב חשיבות עבור השבדים, על אף שבפועל הנבחרת שלהם הודחה מהטורניר עוד בטרם המשחק החל.
שנית – השחקנים עצמם, שעלו, כאמור, למשחק חסר משמעות מבחינתם וניצחו 2-0 נבחרת שעדיפה עליהם כמעט בכל עמדה במגרש. "כמעט", מכיוון שבעמדה אחת יש לנבחרת שבדיה סופרסטאר בקנה מידה עולמי, וסופרסטאר כמו סופרסטאר, זלטן איברהימוביץ' מייצג כמעט כל סטיגמה אפשרית שקיימת לגבי כוכב כדורגל.
התחושה היא שזלטן רץ במהלך המשחק פחות מכל שחקן אחר על המגרש (על אף שאני חייב להודות שכנראה עקבתי אחריו יותר מאשר אחרי כל שחקן אחר). העובדה שהוא אחד מחלוצי המטרה הטובים בעולם, לא מונעת ממנו להיות תקוע במשך דקות ארוכות על הקו השמאלי, או סתם לשוטט בחוסר מעש במרכז המגרש.
לא תראו אותו רץ לכדור אבוד, אבל כשהוא מחליט לבצע מהלך הגנתי הוא כנראה יסיים אותו עם הכדור ברגל. יעילות מקסימלית.
השבדים לא יצרו הרבה הזדמנויות הבקעה, אבל כשהם יצרו אחת מסוכנת, תהיו בטוחים שזלטן היה מעורב. חצי מהמסירות המסוכנות לרחבת היריב הגיעו אליו, והחצי השני נמסרו על-ידו, גורמות לך להגיד "חבל שהוא לא נמצא שם כדי לקבל את המסירה של עצמו".

המשחק הסתיים, כאמור, בניצחון של השבדים. זלטן איברהימוביץ', שברוב שלבי המשחק לא הורגש כלל, הבקיע את השער היפה בטורניר והוכרז כשחקן המצטיין.
נבחרת שבדיה חגגה עם האוהדים הרבים שלה את הניצחון הגדול ונסעה הביתה גאה.
נבחרת צרפת, ביכולת רעה, העפילה לרבע הגמר, שם היא הפסידה לנבחרת שטובה ממנה בהרבה, ונסעה הביתה, כנראה גאה קצת פחות.

 

פורטוגל – ספרד, חצי גמר (27 ביוני, דונבאס ארנה, דונייצק)

המשחק בקייב אמור היה לסיים את חלקו הראשון של המסע באוקראינה – החלק של הכדורגל. מעתה ואילך, אין לנו יותר כרטיסים לאף משחק, ולכן אין עלינו להיות מקובעים לתאריך מסוים במקום זה או אחר. הדבר החשוב היחיד הוא למצוא כל ערב מסך ראוי לשמו לצפות בו במשחק.
התחלנו את החלק השני של המסע בעיר אומן, הלוא היא מקום קבורתו של הרבי נחמן מברסלב. אומן היא עיר קטנה והאווירה הכפרית בה שלווה הרבה יותר מאשר בערים הגדולות בהן שהינו קודם לכן. השכונה היהודית באומן היא שכונה ישראלית לכל דבר, והיה נעים לשם שינוי לדבר קצת בעברית, ולהבין מה כתוב על השלטים ברחובות.
מאומן המשכנו דרומה לאודסה, עיר גדולה וסוג של אילת מקומית: חוף ים, מלונות וטיילת עמוסת מסיבות ודוכני שווארמה מאכזבים. היעד הבא בתכנון היה חצי האי קרים, הידוע כאזור הנופש המרכזי באוקראינה (ובחודשי הקיץ גם רוסים רבים נוהרים לשם בהמוניהם), אשר בנוסף לחופי הים השחור שקיימים גם באודסה, מציע נופים מרשימים ומסלולי טיול מגוונים.
בוקר לפני הנסיעה המתוכננת (בתאריכי יורו: בוקר אחרי המשחק האחרון ברבע הגמר) ניגשתי לאינטרנט על-מנת לברר על דרכי הנסיעה לסימפרופול, העיר המרכזית בחצי האי, על דרכי הנסיעה ממנה לערי החוף, וגם על אפשרויות הלינה בהן.
לאחר שרשמתי לי במחברת את הפרטים הרצויים, משכה אותי הסקרנות להיכנס לאתר של אופ"א ולבדוק את מצב זמינות הכרטיסים למשחקי חצי הגמר. הרגע שבו ראיתי שניתן להזמין כרטיסים לשני המשחקים, ובמחירים סבירים, היה הרגע ששינה את כל התכניות להמשך המסע.
בערב הבא כבר היינו על אוטובוס בחזרה לדונייצק.

כשהגענו לדונייצק, היינו הרבה פחות אבודים מאשר בביקור הראשון. הכרנו את קווי האוטובוסים, ידענו לאן הם נוסעים ולאן אנחנו מעוניינים להגיע. התברר גם שאוצר המילים הרוסי שלנו הכפיל את עצמו פי כמה וכמה, ומילים הכרחיות כמו "איפה", "מתי", "רחוב" ו"רכבת" כבר היו שגורות בפינו.
בקיצור, הסתדרנו הרבה יותר בקלות, ידענו איפה נוכל למצוא אוכל טוב, ולשמחתנו גם מצאנו מקום לינה סביר בקרבת האיצטדיון. עוד באותו הערב נפגשנו עם ה"דונבאס ארנה" בפעם השניה בתוך שבועיים וחצי.

כבר ציינתי שההחלטה לנסוע למשחק חצי הגמר שינתה את כל התכניות. במקום לטייל באתר הנופש המרכזי במדינה שינינו כיוון, נסענו באוטובוס במשך ארבע-עשרה שעות וחזרנו לעיר שכבר מיצינו אותה קודם לכן. משחק בין פורטוגל לבין ספרד נראה שווה את זה, במיוחד כשמדובר בשלב חצי הגמר, אבל המשחק לא עמד בציפיות.
אני לא צריך לספר לכם שהמשחק אכזב. כל מי שצפה בו יודע את זה.
מפגש בין כריסיטיאנו רונאלדו, שכבר ציינתי כמה הרשים והדהים אותי במשחק הקודם שבו ראיתי אותו, לבין נבחרת ספרד, שבה משחקים כמה מהכוכבים הגדולים ביותר בעולם, אמור היה לספק כדורגל מרהיב ושובה עין, אבל הוא עשה בדיוק את הדבר ההפוך.
היכולת המדהימה של רונאלדו התבטלה כמעט לחלוטין מול חוליות קישור והגנה המורכבות מהשחקנים הטובים ביותר בעולם (מחציתם רגילים לשחק נגד רונאלדו כמה פעמים בשנה ומחציתם מתאמנים איתו מדי יום).
הגנה יעילה של פורטוגל מנעה מהספרדים ליצור מספר רב של מצבי הבקעה (על אף שכן היו כמה מסוכנים), ונדמה שעל אף משחקים מצויינים, בראשם הגמר, היו לנבחרת ספרד יותר מדי דקות במהלך הטורניר בהן היכולת שלה אפילו לא הזכירה את היכולת ששחקניה מסוגלים להציג.
המשחק נגרר ל-120 דקות נטולות שערים, ובבעיטות ההכרעה ידה של ספרד הייתה על העליונה. בשנים בהן הספרדים הפכו לווינרים הרשמיים של הכדורגל העולמי, אפילו בבעיטות עונשין הם פייבוריטים. פורטוגל משכה את הספרדים הכי רחוק שאפשר, אבל גם זה לא הספיק לה מול איקר קסיאס וחבורתו המגובשת.
נבחרת ספרד המשיכה למשחק הגמר, אבל עבורי הטורניר הסתיים. לגמר כבר לא הצלחתי להשיג כרטיסים.

 

הסוף

ביום הגמר היינו בקייב. במשחק צפינו ב-Fan Zone, מרחק הליכה מהאיצטדיון בו הוא התקיים, יחד עם אלפים רבים של אוקראינים, שעטו על עצמם תחפושת של אוהדי אחת הנבחרות ושייכו את עצמם למשחק. הרוב היו כמובן בעד ספרד. כמו בישראל, גם באוקראינה העם הולך עם הטובים.
כשהמשחק הסתיים ההמונים חגגו כאילו אוקראינה היא זו שזכתה בטורניר. זיקוקים באוויר, מוזיקה ברחובות, וקהל ספרדי שאט-אט זרם מן האיצטדיון והתערבב בהמון האוקראיני על-מנת ליצור חגיגת ניצחון המונית ברחובות העיר.

למחרת קייב החלה לחזור לשגרת חיים נורמלית. ה-Fan Zone נכנס להליכי פרוק מואצים, התיירים הרבים נעלמו לחלוטין מהרחובות וההוסטל הארעי שבו שהינו כבר כמעט ונסגר. ניצלנו את הימים שנשארו לנו עד לטיסה כדי לבקר בעוד כמה אתרי תיירות שלא הספקנו לראות, ואני ניסיתי להיכנס לתחומי איצטדיון "דינאמו" כדי לראות את האנדרטה לזכר "משחק המוות" שהתקיים בימי מלחמת העולם השניה, אך אנשי ביטחון אסרו עלי את המעבר.
טורניר יורו 2012 הסתיים, הפעם לא רק עבורי, אלא עבור כולם.
בעוד שבוע וחצי ז'ילינה נגד קרית שמונה.

 

כאשר מתקרבת סופה, אתה יכול לזהות אותה על פי ברקים רחוקים, וכך גם תדע שאתה עומד לשמוע רעם חזק. אבל כאשר הרעם רועם בעוצמה מטורפת בדיוק כאשר הברק מגיע, אתה עלול לעשות מה שהשחקנים והשופטים עשו כפי שתראו עוד רגע.

במהלך האינינג הרביעי במשחק הבייסבול בין מינסוטה טווינס לטקסס ריינג'רס באצטדיון הביתי של טקסס בעיר ארלינגטון, הרעיד את האצטדיון רעם שאי אפשר להגדיר אותו אחרת מ"פסיכי", וגרם לשחקנים ולשופטים לרוץ כל עוד נפשם בם. לפני שבכלל חשבו להפסיק את המשחק בגלל גשם כבר אי אפשר היה לראות שחקן אחד בשדה.

צפו בשחקנים ובשופטים בורחים לכל הרוחות כאשר הרעם ברעיד את האצטדיון:

עונת הפורמולה 1 ממשיכה לספק לכל אוהדי הענף דרמות בלי סוף, לאחר שקיבלנו מתחילת העונה שבעה מנצחים שונים בתשעה מרוצים הגיע הזמן שהסטטוס קוו ישבר. כל רצף המנצחים השונים שאותם קיבלנו מתחילת העונה יצר מצב של שוויון יחסי בטבלת האליפות, אבל מי באמת מסוגל לרוץ עד הסוף? למי יש את הניצוץ המיוחד שיכול להביא את האליפות? מי יהיה האלוף של עונת 2012?

אין שום פרשן שיכול להגיד שהוא בטוח איזה מכונית פורמולה 1 היא המהירה היום בסבב, אבל כמעט כולם יודעים שהמאבק האמיתי בנוי מחמש קבוצות מרכזיות. אז נתחיל מלמטה ללמעלה, במקום החמישי באליפות היצרנים עומדת מרצדס, שני נהגים גרמניים האחד ניקו רוזברג שאם דיברנו על אותו ניצוץ אפשר להגיד שההרגשה היא שלו חסר את זה. ניקו אומנם ניצח את מרוץ סין ונמצא כרגע במקום השישי בטבלה אבל החולשה שלו במרוצים האחרונים מסמלת כי לא בטוח שהוא מסוגל להמשיך ולשמור את ההפרש מהמובילים. הנהג השני בקבוצה הוא מיכאל שומאכר האגדי, מיכאל נהג ענק אבל אין ספק שאם היינו מסמנים אותו לפי עקומת יכולת, השיא היה הרבה מאחורינו. מכונית המרצדס לאורך כל העונה מראה יכולת מרשימה במקצי הדירוג ואז במרוץ נאדה, ולכן אם לא יעשו בקבוצה מהפך ביכולת של המכונית על פני מרוץ שלם סביר להניח שנראה את הקבוצה מתברגת במקומות 4-5.

הקבוצה הבאה היא מקלארן, כרגע במקום הרביעי באליפות היצרנים. בניגוד למרצדס פה מדובר בשני נהגים בריטים. לואיס המילטון אולי ההבטחה הגדולה של תחילת העונה, אפשר להגיד שלואיס עשה קפיצת מדרגה משמעותית באופי שלו כנהג מרוצים בעונה הנוכחית אבל כמו שאני רואה את המפה זה לא יחזיק הרבה זמן. לואיס שנחשב עד המרוץ השלישי לפחות כנהג הפייבוריטי על המכונית הפייבורטית פתאום כשל בלשמור על היציבות. טעויות נהג שלו הובילו אותו לאיבוד נקודות חשובות במאבק על האליפות, נקודות שיהיה לו מאוד קשה לצמצם בהמשך העונה. ג'נסון באטן הנהג השני בקבוצה לא מצליח לשמר את היכולת של תחילת העונה ובקושי לצבור נקודות. מכונית המקלארן היא בהחלט מכונית טובה ותחרותית אבל נראה כאילו שהם הקדימו את החגיגה בתחילת העונה ושכחו ששאר הקבוצות במרוץ חימוש. טוב אז לא נספיד את לואיס בעיקר כי ידוע שהוא בדרך כלל מתחיל לשפר עמדות ולנצח מרוצים בחלק השני של העונה, אבל אם הבריטי לא יתעורר סביר להניח שזה יהיה מאוחר מידי.

טוב, נדלג לנו קדימה לקבוצת לוטוס, לא סתם הקבוצה היציבה הזאת נמצאת המקום השלישי באליפות היצרנים. הנהג ה"צעיר" בקבוצה הוא רומאן גרוז'אן שחזר לסבב לאחר שצבר הרים של ניסיון וכרגע הוא מדורג במקום השביעי ומוכיח שיש לו עוד הרבה מה לתת. גרוז'אן הוא נהג שסובל מחוסר יציבות ובגללה הוא לא סיים 4 מתוך 9 מרוצים העונה. אני לא באמת חושב שגרוז'אן מסוגל לקחת אליפות אבל הוא בהחלט יראה לנו עוד כמה ניצוצות עד סוף העונה. הנהג השני בקבוצה הוא אלוף העולם לשעבר קימי רייקונן, שחזר לסבב לאחר כמה סיבובים בראלי שלו. קימי נותן עונה יציבה בדומה למכונית הלוטוס, משהו אצלו עדיין כבוי למרות שהפרש של 46 נקודות ממוביל הטבלה, פרננדו אלונסו זה דבר שניתן לסגירה. רק ניצחון במרוצים הקרובים יסמנו אותו כאחד שמסוגל ללכת עד הסוף. האם זה יקרה? מוקדם לדעת ובמיוחד שמכונית הלוטוס עדין לא ניצחה מרוץ העונה.

ועכשיו הגענו ל-2 הקבוצות החזקות ביותר נכון להיום בסבב הפורמולה, בצד אחד הפרארי האדומה שבתחילת העונה סומנה כחלשה וכאחת שרק תרצה למזער נזקים עד סוף השנה. אבל מה לעשות שבמכונית האדומה יושב נהג ספרדי גדול שידע לקחת מכונית לא כל כך מהירה ולהוציא ממנה 150%. פרננדו אלונסו ללא ספק כרגע הנהג החם ביותר בסבב. מוביל את הטבלה עם 129 נקודות והוא המועמד העיקרי לזכייה באליפות וזה אם הוא יצליח לשמוח על יציבות ועל אותו ניצוץ דולק שעליו דיברתי מקודם. בקבוצה נמצא גם פליפה מאסה, אצלו סביר להניח שלא יהיה ניצוץ ואם תדלק איזו להבה קטנה זה יהיה הישג. מכל הנהגים שציינתי בכתבה מאסה נמצא כרגע בעונה הגרועה ביותר, במרוצים האחרונים הוא הצליח לשפר עמדות אבל זה מאוחר מידי בשבילו ומוקדם מידי בשבילנו לחשוב שהוא בכלל מסוגל לנצח מרוץ או אפילו לעלות על הפודיום העונה.

הקבוצה האחרונה שאני ארשום עליה היא רדבול, מצד אחד סבסטיאן ווטל אלוף העולם הנוכחי, נהג מעולה שתמיד מסומן כמועמד לאליפות. בצד האחר מארק וובר, נהג חכם, יציב ועם טונות של ניסיון. שני הנהגים יושבים על המכונית שלדעתי היא הטובה ביותר היום בסבב, צוות הפיתוח של רדבול הוכיח שהוא כמה רמות מעל כולם בעונה האחרונה וגם מהמרוץ בקנדה נראה שהם שוב הצליחו לפגוע בנוסחא הנכונה להובלה. מארק וובר שמדורג שני בטבלה עם ניצחון שני העונה ממשיך להפגין שנה מדהימה ויהיה מאוד נחמד לראות נהג ותיק שכזה נאבק עד הסוף. ווטל זה ווטל ורצף קטן של נצחונות עלול להחזיר אותנו בשניה לעונה הקודמת ולשם אנחנו לא רוצים לחזור. לפחות לא כרגע.

לסיכום, העונה נמצאת רק באמצע הדרך אבל אותה יציבות שאנו רואים לפי דעתי תגיע לסיומה כבר מהמרוצים הקרובים. סביר להניח שנראה 2-3 נהגים שפורצים קדימה בניקוד והם יהיו במאבק האליפות עד סוף העונה. המרוץ בגרמניה הולך להיות אחד המרוצים החשובים ביותר העונה, מרוץ שיקבע מי יהיו אותם נהגים שמסוגלים להיות הגדולים מכולם.

באדיבות – אתר www.4mula.co.il פורמולה 1 ישראל

בשבוע שעבר פורסם שגלאזגו ריינג'רס פושטת הרגל לא תחל את העונה הבאה בפריימירליג הסקוטית. למעשה, היא עשויה להיבעט אחורה עד הליגה השלישית. הצד הכחול של העיר אמנם הלך לפירוק ונקנה תמורת 5.5 מיליון ליש"ט, אך ראשי הקבוצות הצביעו נגד המשך פעילותה בליגה הבכירה.

הליגה הסקוטית מאוד חלשה והעניין העיקרי והיחיד בה כמעט היה הדרבי בין סלטיק לריינג'רס. הירוקים המזוהים עם הזרם הנוצרי קתולי ומגלים אנטי בריטיות, נגד הריינג'רס – פרוטסטנטים שרואים עצמם חלק מהממלכה המאוחדת. שני מחנות האוהדים מתעבים אחד את השני ואחרי משחק ביניהן בתי החולים בעיר קולטים פצועים משני המחנות. אלכס פרגוסון אמר שזה "הדרבי הטוב בעולם".

אז ריינג'רס נשארו מאחור, ומה נשאר לסלטיק? בערך כלום. אין לה יותר מתחרה על המקום הראשון ואין את התשוקה של הדרבי. גם בצד הכלכלי הם עשויים להפסיד. לא יהיה יותר את "האולד פירם" וכתוצאה מכך ספונסרים ובעלי זכויות שידור עלולים לשלם פחות.

מכאן באה האפשרות של מעבר לליגה האנגלית. גם אם זה אומר להתחיל מלמטה. שם יש תחרותיות, קהל גדול יותר, רמה גבוהה, ואם הם יתקדמו, גם זכויות שידור משופרות.

יהיה קצת מוזר לראות קבוצה עם איצטדיון שמכיל 60,000 מקומות משחקת בליגה נמוכה, אבל בסוף מתרגלים להכל כמו שכתב דודו טסה. והוא עוד בחור פסימי. מי שחושש מקרחות גדולות ביציעים אומר לו שרגשי הלאומנות של סלטיק יוציאו אותם לאצטדיון לעודד את הקבוצה "מול הנוכלים האנגלים".

יהיה מאוד פיקטני לראות את סלטיק הלוחמנית מתמודדת כל סופשבוע מול קבוצה אנגלית. סלטיק היא לא קבוצה גדולה בימינו, אבל יכולה אולי לשרוד בפריימיר ליג האנגלי או לפחות בליגת המשנה.

בליגה העליונה כבר יש קבוצה אחת שאיננה אנגלית, והיא סוואנסי. הוולשים הפתיעו את כולם, וסיימו את העונה האחרונה במרכז הטבלה תוך הפגנת כדורגל אטרקטיבי. בעקבות ההצלחה, מאמנה, ברנדן רוג'רס, קיבל את מושכות האימון היוקרתיות בליברפול.

גם קארדיף סיטי מגיעה מאותה ארץ והייתה קרובה בשנתיים האחרונות להעפיל לליגה של הגדולים. סלטיק לא תהיה חלוצה בתחום ולא לבד.

צריך לזכור שמהלך כזה הוא מכת מוות לכדורגל הסקוטי. יש קהל לשתי הבכירות, אבל אף אחד מחוץ לסקוטלנד לא יתעניין בכמה נגמר אינברנס-קילמארנוק (ואולי גם בתוך סקוטלנד). יהיו חייבים שם לחשוב על פיתרונות יצירתיים כמו איחוד בין קבוצות קטנות מאותו אזור או הטבות כספיות שיפתו בעלי עסקים עשירים להשקיע בקבוצת כדורגל, או אולי כוס וויסקי חינם לכל מי שמגיע, אבל שיהיה משהו טוב, איזה ג'ק דניאלס ולא מיץ תפוחים שפג תוקפו ונראה כמו הקריירה של ג'ו קול.

בעבר היו שמועות על איחוד של סלטיק וריינג'רס עם הפריימירליג אך הן תמיד דעכו. כל זה היה כשהאחרונים עוד היו רלוונטים. עכשיו זה השתנה והגיע הזמן להמשיך בשינוי. מהר, לפני שריינג'רס יתאוששו ויחזרו לליגה הראשונה.

איגודי הספורט המוכרים לנו בשמם הרשמי ההתאחדות לכדורגל בישראל, איגוד הכדורסל בישראל, ואיגוד הכדורעף בישראל הם למעשה עמותות רשומות הפועולת תחת ביקורתו של רשם העמותות, המסונף למשרד המשפטים. כמו כן, איגודי הספורט נמצאים תחת בקרת משרד הספורט האמור לפקח על הפעילות הספורטיבית באיגודים השונים.

חוק הספורט, התשמ"ח – 1988 מגדיר את ההתאחדות/איגוד "תאגיד שלא למטרות רווח, המרכז והמייצג ענף או ענפי ספורט בישראל ושמכירים בו הגופים הבין-לאומיים המייצגים והמוכרים באותו ענף ספורט". משכך, לא ניתן להקים איגוד/התאחדות מתחרה (שיוכר על ידי משרדי הממשלה), כאשר כבר קיים איגוד/התאחדות המרכז את ענף הספורט עליו הוא אמון.

פועל יוצא של הדברים הוא קיומה של חובה בדבר שקיפות תקציבית אשר מכח חוק ניתנת לעיון, בהתאם לדרישה. לחלופין, באמצעות חיפוש באתר האינטרנט של משרד המשפטים.

כך, לדוגמא, ניתן למצוא את תקציב ההתאחדות לכדורגל  באתר רשם העמותות. אבהיר כי הבנת הדוחות הכספיים מיועדים למיטיבי לכת, בעלי הבנה כלכלית. לצערי, איני אחד מהם.

מנגד, עיון ברשימת חמשת שיאני השכר בהתאחדות לכדורגל לשנת 2009 מלמד על תשלומי שכר נדיבים ביותר. לדוגמא, זכה מאמן הנבחרת הלאומית לשכר של 2,432,359 ₪ לשנת עבודה. עוזרו הנאמן השתכר באותה שנה סך של 744,000 ₪. מאמני נבחרת הנוער והנבחרת האולימפית נמצאים בדרגת שכר צנועה של 510,000 ₪ לשנת עבודה. מנכ"ל ההתאחדות מצליח גם כן להביא פרנסה יפה לביתו (398,976 ₪).

אני מניח שמרבית אוהדי הכדורגל לא ראו נחת משנת 2010. מנגד, שנה נפלאה עברה על שיאני השכר בהתאחדות. המאמן הלאומי הרוויח סך של 2,759,504 ₪. מאמן לאומי נוסף (כך בדיווח הרשמי. אם כי לטעמי כנראה מדובר על העוזר הנאמן) הרוויח 1,239,213 ₪. מרוויח נוסף, שיזכור את שנת 2010 לטובה, היה מנכ"ל ההתאחדות. עבודתו המצוינת בקידום הכדורגל העניקה לו שדרוג לשכר שנתי של 424,122 ₪.

אציין במאמר מוסגר, ב 7.6.2012 פרסמתי טור על פיטוריו של מוט'לה שפיגלר. על פי האמור במעריב ספורט הרוויח שפיגלר כ 40,000 ש"ח לחודש (480,000 ₪ לשנה). שכר זה היה אמור להציבו במקום החמישי ברשימת שיאני השכר לשנת 2009 – 2010. אך שמו אינו מופיע. ההסבר יכול להיות, בין היתר, כי הערכת השכר לא הייתה מדויקת, שכרו ניתן לו כנגד חשבונית ועל כן הרישום יופיע תחת נותן שירותים/ספק ולא בצורה של תלוש משכורת. כמובן, מי שיודע את התשובה הנכונה מוזמן לשלוח למערכת.

על מנת להבין כי מדובר בשכר שאינו נהוג, אשמח להפנותכם לאיגוד הכדורסל שאף הוא מתהדר בליגה מוצלחת, תחרותית, הישגית, כפי שהורגלנו על ידי ההתאחדות לכדורגל.

שיאני השכר באיגוד הכדורסל לשנת 2009 הם מנכ"ל איגוד הכדורסל שהשתכר 319,411 ₪. המנכ"ל לשעבר קיבל בשנת 2009 249,155 ₪. לעומתם, קיבל מאמן ראשי של נבחרות צעירות גברים (זאת הגדרת התפקיד כפי שהופיעה בדו"ח שהוגש לרשם העמותות), 192,253 ₪. עוד יותר מפתיע לגלות כי רכז ליגות באיגוד הכדורסל השתכר 230,018 ₪. מזכירה ראשית של איגוד הכדורסל הרוויחה 216,155 ₪.  בשנת 2010 שכרו של מנכ"ל האיגוד שודרג ל 366,126 ₪. שדרוג מתבקש נוכח פריחת הכדורסל הישראלי באותה שנה. גם משכורתו של רכז הליגות שודרגה והועמדה על סך של 237,798 ₪. בכנות מלאה, והפעם לא בציניות, משמח היה לראות כי שכרו של מאמן נבחרת ראשי ונבחרות צעירות (הגדרת התפקיד החדשה) שודרג ל 221,177 ₪. ומבלי ליתן הסבר, המזכירה הראשית כבר אינה נמנית עם שיאני השכר. במקומה מופיעים מנהל מקצועי ומאמן ראשי מפקח על, המרוויחים בהתאמה 243,268 ₪ ו 200,580 ₪.

שיאני השכר של איגוד הכדורעף לשנת 2009 הרוויחו (מהגבוה לנמוך)  204,711 ₪- 111,584 ₪. גם באיגוד הכדורעף שנת 2010 הביאה ברכה תקציבית, ושיאני השכר הרוויחו 217,000 ₪ – 124,000 ₪.

באיגוד הטניס השולחן ובאיגוד השחייה כנראה שוררת מצוקה כלכלית. או, באופטימיות זהירה, רציונאליות תקציבית.

מבחינתי, משכורתם של שיאני השכר בהתאחדות לכדורגל גבוהה, ואינה מוצדקת. בהשוואה לאיגודי הספורט השונים, ובעיקר איגוד הכדורסל. נראה כי נדרשת התערבות (שמטבע הדברים תבוא מבחוץ) להפחתת המשכורות בהתאחדות לכדורגל. הרי עצרו ושאלו עצמכם כמה ימי עבודה משקיע מאמן נבחרת נוער/אולימפית/לאומית? לטעמי, בחירת סגל השחקנים תהיה כמעט זהה לבחירה שיבצע האוהד הפשוט. בנוסף, ימי האימון אותם מעביר המאמן מעטים מאוד, ובדרך כלל מתקיים רק כאשר הנבחרת מתכנסת לפני משחק רשמי. אך עדיין השכר מחושב עבור משרה מלאה. מילא כאשר היה מדובר במאמן פרננדס שהיה צריך לחרוש את הארץ לצורך מציאת הכישרונות. אבל מאמני הנבחרות הנוכחים עברו כבר הכל ומכירים את כל השחקנים. והרי אוטומטית, מכח עבודה בערוצי הספורט ואהדה למשחק הם מעודכנים היטב בנעשה בכדורגל.

אז מה ניתן לעשות?

בעבר, עת מונה מאמן הנבחרת הלאומית, פניתי לבית המשפט במטרה לבחון את כשירות המינוי. לצערי, לא הוענקה לי זכות עמידה. כלומר בית המשפט הורה לי למשוך את העתירה נוכח העובדה שאיני מצוי בסכסוך עם ההתאחדות. לשיטתו של בית המשפט רק מאמן מועמד או חבר בהתאחדות לכדורגל רשאי היה לפנות לבית המשפט. לאחר שהובהר לי היטב כי "התעקשות" על זכותי החוקית תוביל לפסיקת הוצאות משפט "בשיעור גבוה החורג מגדר הרגיל, ודע שגם כך אני נחשב לשופט יקר", נאלצתי למשוך את העתירה. בשעתו, העברתי תלונה בסוגיית מינוי המאמן למבקר המדינה. לצערי, המבקר היה עסוק בכיבוי שריפות.

כעת, מכיוון שמדובר בעמותה המצויה תחת פיקוחו של רשם העמותות, נראה שנמצא הפתרון בדרך של פניה לרשם על מנת לבחון האם אכן קיימת הצדקה לשכר המשולם בהתאחדות לכדורגל.

בהקשר זה אבהיר כי ביוני 2010 הוציא רשם העמותות את המהדורה השלישית של "ניהול תקין של עמותות". נקבע כי "גם לעובדיה אין העמותה רשאית לשלם שכר העולה על הסביר, בהתחשב בכישורי העובד והמקובל בשוק העבודה עבור תפקידים דומים"

תקראו ותשפטו

הכותב הינו עורך דין המתמחה בדיני ספורט

יש אנשים שיאמרו שטניס הוא ספורט משעמם, אבל גם אם זה נכון (וזה לא), יש בטניס רגעי קסם שיכולים לקרות רק בספורט המופלא הזה.

ויקטור טרויצקי שיחק מול נובאק דיוקוביץ' לפני מספר ימים בטורניר ווימבלדון, וסיפק לנו את אחד מרגעי הקסם הללו.

טרויצקי פיגר 2:0 במערכות, ו – 1:0 – 30:40 לזכותו במערכה השלישית כאשר בחור מהקהל צעק לו מספר טיפים ממקום מושבו – "תן לו סרב לבקהנד", צעק לו האוהד. טרויצקי הקשיב לאוהד, עצר, ועשה כאילו הוא נתן לאוהד את המחבט שלו – כאילו הוא אומר לו "אתה חושב שזה כל כך קל, באו תנסה אתה…".

אבל טרויצקי כנראה הפנים את ההצעה של האוהד החביב, נתן סרב חזק לבקהנד של דיוקוביץ', ההחזרה של דיוקוביץ' יצאה החוצה, וטרויצקי ניצח את המשחקון.

טרויצקי היה בהחלט מרוצה מהטיפ המצוין של האוהד, ולא שכח להראות זאת – עצר, נתן מבט נחמד לאוהד, והרים את האגודל לאות הערכה.

צפו בוידאו של האוהד נותן טיפ לויקטור טרויצקי, ואת טרויצקי מחזיר אהבה לאוהד: