קטגוריה: ספורט

במהלך השנים האחרונות עלתה השאלה מי שחקן הטניס הטוב ביותר בכל הזמנים. רוג'ר פדרר או פיט סמפראס?

לאחר שרוג'ר פדרר זכה בתואר הגראנד סלאם ה – 15 שלו אמרו שסופית הוא שחקן הטניס הגדול ביותר בכל הזמנים, אבל אני לא כל כך בטוח שזה נכון.
האם מספר זכיות בגראנד סלאם הוא המדד הנכון לקביעת השחקן הטוב ביותר בכל הזמנים? לא בטוח. הרי זה לא כמו באתלטיקה שרצים מרחק מסוים. הרי זה ברור שאוסיין בולט הוא הספרינטר הגדול ביותר בכל הזמנים כי הוא סיים מרחק של 100 מטר בזמן המהיר ביותר, וזה ברור שמייקל ג'ונסון הוא אצן ה – 400 מטר הגדול ביותר כי הוא סיים את המרחק בזמן המהיר ביותר.
אבל בטניס קשה לקבוע כזה דבר. יש הרבה גורמים אחרים במשוואה ולכן אני לא חושב שכמות זכיות בגראנד סלאם צריכה להיות המדד. למעשה אין מדד, ואי אפשר לקבוע מי השחקן הטוב ביותר.
האם רוג'ר פדרר היה מנצח את פיט סמפראס? אני לא כל כך בטוח. אם שני השחקנים היו משחקים זה מול זה באותה התקופה אולי היה ניתן לקבוע מי שחקן טוב יותר – רוג'ר פדרר או פיט סמפראס. אבל הם שיקחו בתקופות שונות, מול שחקנים שונים.
משנת 2008 רוג'ר פדרר זכה ב – 4 תארי גראנד סלאם, רפאל נדאל לעומת זאת זכה ב – 5 תארים, כולל שניים בווימבלדון, מבצרו של רוג'ר פדרר.
לפני שנת 2008 יריביו הגדולים של רוג'ר פדרר היו אנדי רודיק ולייטון יואיט, אותם הוא ניצח מספר פעמים בגמרים שונים. האם אפשר להשוות את אנדי רודיק ואת לייטון יואיט ליריבים שהיו לפיט סמפראס בגמרים השונים? אנדרסה אגאסי, בוריס בקר, ג'ים קורייר וזו רק רשימה חלקית. פיט סמפראס התחרה מול חלק מהשחקנים הגדולים בהיסטוריה של הטניס, אני לא חושב שאפשר להשוות את אנדי רודיק ולייטון יואיט לשמות כמו קורייר, אגאסי ואדברג.
זה נכון שרוג'ר פדרר אכן מחזיק בשיא הזכיות לתארי גראנד סלאם אבל לרפאל נדאל יש כבר 8 תארי גראנד סלאם, ועוד מספר שנים טובות לשחק. רוג'ר פדרר כבר לא דומיננטי כמו שהוא היה פעם, בעיקר בגלל שיש לו יריב ברמה גבוהה כמו רפאל נדאל, מה שלא היה לו בתחילת בקריירה שלו כאשר הוא זכה ברוב התארים שלו.
אז אני לא חושב שכמות זכיות בתארי גראנד סלאם היא מדד לשחקן הכי טוב בהיסטוריה, למעשה אין מדד מי הוא השחקן הטוב בהיסטוריה. אני רק ידוע שאם רוג'ר פדרר היה משחק בתקופה של פיט סמפראס הוא לא היה זוכה ב – 16 תארי גראנד סלאם.

בחזרה לקטגורית טניס
בחזרה לעמוד הבית – קליק על אתר הספורט

ביום בו רפא בניטס עזב את ליברפול, תקוות נוצרו אצל אוהדיה, מאמן אחר, מאמן שהצליח כל כך אשתקד, יביא עימו רוח חדשה וסגנון מלהיב יותר, ודווקא לנוכח המשחק עם ארסנל, נראה כי דבר לא השתנה.

21 שנים מחכים אוהדי ליברפול לתואר נכסף, אליפות הליגה האנגלית הראשונה, הפרמייר ליג היא נקראת כיום, אך עוד לפני היווסדה ב-1992, הפסיק המועדון הענק הזה לאגור תארי אליפות, וזאת אחרי עשור עתיר בתארים.
21 שנים של תקוות, של חילופי מאמנים, שכל אחד מביא איתו פילוסופיית משחק אחרת שאולי מאתגרת מחדש את הקהל הנאמן באנפילד, אבל תואר אליפות – אין.
שאנקלי, פייזלי, פאגאן ודלגליש בנו שושלת ששאר המאמנים לא מצליחים לחקות. 4 שנים של רוי אוואנס, 6 שנים של ג'ראר הוייה, 6 שנים של רפא בניטס ותואר אליפות לא נראה ביציעי הקופ. נכון גביעי אלופות, אופ"א, גביעי ליגה וגביע אנגלי כן נוספו לארון הגביעים, אך התואר הנכסף, אליפות, הפך להיות מנת חלקם של צ'לסי והיונייטד, ומה שצורם הוא שליברפול כבר לא נספרת כמועמדת לתואר אפילו.

רוי הודג'סון הגיע הקיץ ועימו הכמיהה לשינוי במועדון, מועדון שצמא להצלחות, עם קהל נאמן ובעלים שמעוררים סלידה.
אחרי עונה נוראית בה סיימה ליברפול רק במקום ה-7, בו נראה כי יצאה סופית ממעגל 4 הגדולות הקבוע של הפרמייר ליג, כשהסיטי עם העושר שלה ניצבת על דלתות הכרטיס לצ'מפיוניס וכמוהה טוטנהאם, ליברפול צריכה לחזור למרכז הבמה האנגלית והאירופית.
הודג'סון לא זכה לתקציב כמו היונייטד, כמו צ'לסי ובטח שלא כמו הסיטי, ונאלץ להסתפק ברכש צנוע שחלקו הגיע בהעברה חופשית (ג'ו קול, יובאנוביץ') וחלקו במעט המוזמנים שכן הופשרו לחיזוק.

האוהדים מקווים כי עם הישארותם של סטיבן ג'רארד ופרננדו טורס בתוספת ג'ו קול תצליח ליברפול להתברג בחלק העליון של הטבלה, אך על פי משחק הפתיחה, רחוקים הדברים מהמציאות. סגנון המשחק נותר שבלוני, כשסטיבן ג'רארד לא מקבל תפקיד מוגדר ולמעשה מנטרל את מרכז השדה של הקבוצה. ג'ו קול בבכורה לא מחמיאה עם כרטיס אדום, אם כי לא מחויב, ופרננדו טורס שנכנס כמחליף ונראה חלוד אינם הצליחו לסחוף את הקבוצה קדימה ולפתוח את העונה בצורה טובה דווקא נגד יריבה משמעותית מהצמרת, ארסנל.
אך התקוות עדיין קיימות, שהודג'סון ראה והבחין כי הוא חייב לשנות את המנטאליות ולהפוך את הקבוצה ליותר מרתקת, ועם אנגוג שהפתיע לצד יובאנוביץ' ישנה האפשרות שלמרות הגול המטופש שקיבל פפה ריינה, תצליח הקבוצה להפתיע גם את סוכני ההימורים ולהתברג שוב בצמרת, כיאה למועדון מפואר שכזה.
העבודה בידי הודג'סון, ועד אז איך אומרים, "YOU'll NEVER WALK ALONE".

לטור ליגת הכדורגל הקטנה בעולם
בחזרה לקטגורית כדורגל עולמי
בחזרה לעמוד הבית – קליק על אתר הספורט

חושבים ששיטת קיזוז הנקודות בליגת העל היא מוזרה? מודאגים ממספר הקבוצות שמשנה אחת לכמה שנים ומורידה את הרמה של הליגה? מה לגבי העובדה ששלוש קבוצות משחקות באותו האצטדיון (בלומפילד), שתי קבוצות בקרית אליעזר, שתיים באצטדיון רמת גן( הפתח תיקוואיות) ועוד לא דיברנו על הפועל"נצרת עלית"עכו?

באיי סילי (Isles of Scilly), קבוצת איים קטנה ,המונה כ-2,000 תושבים והמנוהלת בצורה עצמאית ע"י המועצה האזורית הכפרית של איי סילי וכפופה כמובן לשלטון החוק האנגלי, קיימת ליגת כדורגל שיכולה רק לקנא בצרות היומיומיות של התאחדות הכדורגל בראשותו של אבי לוזון.

בליגת הכדורגל של איי סילי משחקות החל משנות ה-50 המוקדמות, שתי קבוצות בלבד. וולפאק וואנדררס (Woolpack Wanderers) וגאריסון גאנרס (Garrison Gunners), הן שתי הקבוצות המגיעות מהאי המרכזי של איי סילי, סנט מאריס ומרכיבות לבדן את ליגת הכדורגל הקטנה ביותר בעולם כולו.

השיטה בליגה היא פשוטה ביותר, לא צמצומים, לא קיזוזים, אין ריבים על מספר הקבוצות שיעלו ליגה או ירדו. במהלך העונה שמתחילה באוקטובר ומסתיימת במרץ, נפגשות הקבוצות 17 פעמים. 17 מחזורים? רגע אבל אז יש לקבוצה מסוימת יתרון ביתיות בשל המספר האי זוגי של מחזורים. לזה מצאו תושבי האי פיתרון. כל המשחקים ללא יוצא מן הכלל משוחקים באותו מגרש, "גריסון פילד" בצהרי יום ראשון.

נשמע משעמם? 17 משחקים כל שנה, נגד אותה הקבוצה? רגע רגע עוד לא שמעתם על הגביעים השונים. "גביע האול סלרס" (The Wholesalers Cup) ו-"גביע הפורדק" (Foredeck Cup) נותנים גיוון ומתח לעונה הסדירה.

כמו בכל הליגות בבריטניה, גם באיי סילי נפתחת העונה במשחק גביע הצדקה, בין האלופה לסגניתה/מחזיקת הגביע , מה שאומר שבסיכום משחקות הקבוצות 23 משחקים בכל עונה, אחת נגד השניה.

מוזר? משעמם? מיושן? ספרו את זה לאוהדי וולפק וונדררס שקבוצתם זכתה בשנה שעברה באליפות בהפרש של 19 נקודות מיריבתה שזכתה בסגנות המכובדת.

אז לפני שאתם חושבים עד כמה המצב גרוע בליגה שלנו, תמיד תזכרו שיש מקומות שהיו יכולים רק לחלום על קיזוזים, הרחבת ליגות ועברת ביתיות בין קבוצה אחת לשניה.

בחזרה לקטגורית כדורגל עולמי
בחזרה לעמוד הבית – קליק על אתר הספורט
האתר הרשמי של ליגת הכדורגל הקטנה בעולם

רובנו מסתפקים בקריאה של מוספי הספורט בעיתונים השונים או בחיפוש אחר חדשות ספורט באינטרנט, אך מדוע לא קם בישראל עיתון שיוקדש כל כולו ואך ורק לספורט?
ישנם אתרי אינטרנט שעוסקים אך ורק בתחום הספורט, וגם אז הם יתרכזו בעיקר בתחומי הספורט העיקריים שאהובים על כל הישראלים: כדורגל וכדורסל.
לטעמי, אחת הבעיות הקשות של הספורט הישראלי היא לא הוא היעדר הרבגוניות שבו, אלא חוסר המודעות של הציבור לענפים הללו, או יותר נכון, חוסר הפרגון והחשיפה התקשורתית שהם מקבלים, שאינה מספקת בעיניי.
מתי בפעם האחרונה שמעתם למשל על הספורטאים הטובים ביותר בתחום ההחלקה על הקרח בארץ, או על שידור ישיר מאירוע מירוץ הסוסים היישר מהמגרש הקרוב למקום מגוריכם.
לא תשמעו על כך, בעיקר בשל העובדה שאין מספיק קידום לסוגי הספורט בתקשורת בארץ.
זה נכון שכאשר יש ספורטאים שמגיעים להישגים מיוחדים בספורט הישראלי באליפויות בחו"ל כמו: שחר פאר ודניאל פרנקל, התקשורת דואגת לפרסם זאת באמצעי המדיה השונים שעומדים לרשותה.
הטענה שלי היא שגם בזמן שיגרה אין מספיק התייחסות לספורטאים ואירועי ספורט בתקשורת. רבים מהם כלל לא מובאים לידיעת הציבור וחבל.
בישראל 2010 צריך לקום גוף כלשהו שישדר ספורט מכל הסוגים. למשל, ערוץ טלויזיה שישדר 24 שעות ספורט (ושוב, בדגש על גיוון והבאה לשידור של כמה שיותר מקצועות ספורט) או עיתון יומי בתפוצה נרחבת שכל תוכנו יהיה אך ורק ספורט.
אין לי ספק, שאם התקשורת תעודד את מקצועות הספורט השונים בארץ ואת המודעות לכך, כך גם רוב האנשים שסולדים מספורט, או לא ממש מבינים בו, יתחילו לראות שיש בו מגוון רחב של אפשרויות.
זה גם יעודד בעיניי אנשים רבים יותר לעסוק בספורט ולחיות אורח חיים בריא יותר.
אני בכל אופן, ממתין כל ארבע שנים לאולימפיאדה, שהייתה ועדיין נשארה, האופציה השפויה ביותר להתרשם מסגנונות הספורט הרבים שקיימים.

* כותב הטור הוא בעליו של אתר Run Content, מעבר לאתר – קליק על כתיבת תוכן

בחזרה לקטגורית ספורט – כללי
בחזרה לעמוד הבית – קליק על אתר הספורט

קודם כל, אני חייב להתוודות, אני אוהד בארסה..וזה בדיוק מה שעושה את ראול לאחד השחקנים הגדולים של כל הזמנים. אפילו בתור חובב קטלוניה, אני אוהב את ראול.
ואיך אפשר שלא? ראול מסמל את כל מה שנגמר בכדורגל עולמי. אין עוד שחקנים בעולם, שנלחמים עבור הסמל, גם שחקנים כמו סטיבן ג'רארד למשל, שנולד באנפילד, מתנה את ההשארות שלו בקבוצה, בהתקדמות שלה, ובשחקנים שישחקו לידו ובחיזוק, כמעט כל "סמל" כזה או אחר, שוחח במהלך הקריירה עם קבוצות אחרות, וחשב על עזיבה. אבל לא ראול. גם כאשר אחרי עונות מופלאות, הביאו חלוצים במיליוני דולרים, בשביל לתפוס את מקומו, הוא ישב בשקט עד שחזר למרכז הבמה, ולהרכב, תמיד. שריאל קרטעה, תמיד היה לה שחקן מעל כולם, שיתן את הגול החשוב, ויותר חשוב מזה, יסחוף את הקבוצה למחוייבות טוטאלית. גם ששחקן, מלך השערים של ריאל בכל הזמנים, מלך שערי הנבחרת, התחיל את השנה האחרונה, בתור שחקן ספסל מובהק, ועדיין, גם שקיבל 10 דקות ואף פחות, הזיע יותר מכל שחקן אחר על הדשא.
הליכתו מריאל, מבחינתי הינה מותו של הסמל האחרון בפני, וגם פה אין אשמה בראול, אלא בריאל. קבוצה שלא יכולה למצוא מקום, לסמל הכי גדול שלה ב – 40 שנים האחרונות, תמשיך להשתרך מאחור אחרי קבוצה שדובקת בצעירים שלה ובילדים שגדלו אצלה. ברצלונה מראה לכולם איך אפשר לשמור על מסורת, על לאומיות (קטלונית) ועל כוכבים שישארו רלוונטים.
הנסיון לבנות אימפריות של כוכבים, נכשלו בצורה טוטאלית במהלך העשור האחרון, גם בריאל, חוץ מהקבוצה של תחילת העשור שהייתה בנויה על שלד יציב, וכוכב אחד שמגיע כל קיץ, ואם במכבי תל אביב , מ.ס אשדוד וכדומה. בלי שחקני בית, אין לקבוצות קשר אמיתי לקהל שלהם, וישנו ניכור לסמל ולמושגים שמועדונים בסדר גודל הזה צריכים לייצג.

בחזרה לקטגורית כדורגל עולמי
בחזרה לעמוד הבית – קליק על אתר הספורט