מחכים לחוזה של ז'וזה

מחר בערב היא שוב תתייצב לערב גורלי ולמשחק פלייאוף על העלייה ליורו 2012. מה מוביל נבחרת עתירת כוכבים כפורטוגל, כזו שאמורה לדלג הישר למעמד הטופ העולמי, להיאבק בנבחרות נחותות ממנה על הזכות להגיע לשם?

אין ספק לגבי האיכות של שחקניה, טוב לפחות כשהם במדי קבוצותיהם. משהו קורה כשהם מגיעים לנבחרת, משהו שם חורק. כריסטיאנו רונאלדו קורע רשתות במדריד, נאני מלהטט באגף של היונייטד, פפה וקואנטראו מאזנים את ההגנה של מוריניו, וכשכולם נפגשים בנבחרת, זה לא ממש מתחבר.

נכון שהיא גם ידעה ימים בטופ העולמי, כשאוסביו הגדול היה הכוכב שלה, אך דור כזה של שחקנים, כמו שגדל במדינה בשנים האחרונות, אמור לספק הרבה מעבר למאבק פלייאוף ושהייה בצל של נבחרת דנמרק הפחות נוצצת.

לא באמת סלסאו

הקדנציה של לואיס פליפה סקולארי שהוביל בזמנו, ממש לפני שנים אחדות את דור הזהב ההוא, יחד עם פיגו, מאניש, רוי קושטה ופאולטה להצלחה הגדולה ביותר מאז שנות ה-60 העליזות במחיצת אוסביו האגדי, עשויה להישכח בקרוב. הברזילאי הביא עימו רוח מאחדת לנבחרת שסוף סוף מיצתה מעט מהפוטנציאל הטמון בה.

אירוח טורניר היורו בשנת 2004 הסתיים אמנם במפח נפש מסוים לנוכח העובדה כי היריבה במשחק הגמר הייתה יוון, אך ההופעה של נבחרת ה"סלסאו" האירופאית הייתה בהחלט מעודדת עבור תושבי המדינה מחצי האי האיברי.

בשנים שלאחר מכן (ארבע שנים ליתר דיוק) המשיך סקולארי להוציא מחניכיו הרבה יותר ממש שהצליחו קודמיו בתפקיד, ונכון להיום גם הרבה יותר ממשיכי דרכו. חצי גמר הגביע העולמי בגרמניה 2006 הייתה עוד נקודת ציון דרך בקריירה המשתבחת של ריקרדו קארבליו, וזו הדועכת של לואיס פיגו ודקו. הפסד מינורי של 1-0 לצרפת הותיר את הבחורים של סקולארי עם הרבה מחמאות ובעיקר ציפייה מדור העתיד לבוא ולהשתלב במחיצת הנבחרת הבוגרת.

"ברזיל הקטנה" נוהגים לכנות את פורטוגל, אך ביחס לתוצאות על כר הדשא, הדרך עוד ארוכה, ארוכה מאוד. הפיכתם לשחקני טופ עולמי של ראול מיירלש, נאני, ז'ואו מוטיניו ובוסינגווה, כשבראש ובראשונה כריסטיאנו רונאלדו צובר מעמד של אל בכדורגל העולמי, הייתה אמורה לשאת את הפורטוגלים לפסגות אחרות לגמרי.

הסר? דאגה

קרלוס קירוש, האיש שלמד המון מלשהות במחיצתו של סר אלכס פרגוסון ביונייטד, היה זה שעליו הופקדה המשימה להעפיל לגביע העולמי 2010 בדרום אפריקה, וכמו כן להשתמש בנתוני הפתיחה המרשימים שיש לנבחרת הזו.

מצד אחד, סוף סוף מאמן מבית, דור מוכשר ביותר, ומצד שני תוצאות מאכזבות, שלמעט ניצחונות על מלטה האימתנית בהפרשים גדולים, לדנמרק היא הפסידה בבית, את שבדיה לא הצליחה לנצח וסיימה איתה פעמיים בתיקו אפס והדבר עלה לה בקרב עד לרגע האחרון עם שבדיה על זהות הנבחרת שתעלה לפלייאוף. לבסוף חניכיו של קירוש גברו על בוסניה בעימות כפול 0-1 בבית ובחוץ, אך בטורניר הגביע העולמי עצמו ולמרות שהגיע עם קאדר מפואר, סיימה את הבית המוקדם כשהיא שנייה לברזיל (האחות הגדולה) עם פעמיים תיקו אפס ופירוק של המעצמה הצפון קוריאנית. בשמינית הגמר היא לא יכלה לדויד וייה וזה שלח אותה הביתה, ואת קירוש להמשיך ולהתמודד עם גל ביקורות, ובנוסף מהשעיה בעוון התפרצות במשחק הגביע העולמי נגד אותה ספרד.

לטורניר מוקדמות היורו הנוכחי שוב הגיעה פורטוגל מלאת אנרגיה ותקווה, אך אפילו לקפריסין הצנועה היא לא יכלה וסיימה איתה בתיקו 4-4 מאתגר ומאכזב כאחד.

הרוחות סביב קירוש להטו ולא היה מנוס מלכתו הביתה. פאולו בנטו, כדורגלן העבר של ספורטינג ליסבון והנבחרת, היה האיש שהוזעק למלא את החלל ולחבר את חבורת הכוכבים הלא מאופסת הזו. הפסדים לנורבגיה ודנמרק חרצו את גורל ה"סלסאו" האירופאית והיא נאלצת שוב, למרות שהפגינה כדורגל לא רע תחת בנטו, להתמודד במאבק הפלייאוף נגד אותה בוסניה של אדין דז'קו הלוהט והאריס מדוניאנין.

האכזבה שמדור כזה של שחקני טופ יוצא רק מאבק פלייאוף נותנת אותותיה במסגרת התכנסויות הנבחרת. בנטו שהיה נדמה תחילה כי יתחבב על מרבת השחקנים הצעירים, סופג עתה ביקורות על חוסר היכולת שלו להשליט סדר ולהימנע ממאבקי אגו שהובילו לפרשיתם מן המדים הלאומיים (לעת עתה) של ריקרדו קראבליו ובוסינגווה, וללכלוכים על המאמן בכלי התקשורת.

השם ז'וזה מוריניו נזרק באוויר. כולם יודעים שביום מן הימים יגיע ה"מיוחד" גם לאמן את נבחרת ארצו. אך אולי עצם זה שכולם מחכים לרגע המיוחל, הוא זה שגורם לשחקנים שלא להתייחס ברצינות למאמן אחר מאמן?

אז גם עד שמוריניו יגיע לא הכל שחור בפורטוגל. כריסטיאנו רונאלדו החל להבריק גם במדי הנבחרת, וכבש חמישה שערים בקמפיין המוקדמות האחרון. יחד עם נאני, מיירלש, מוטיניו, קואנטראו ואלמיידה, ועם שמות חמים כמו רובן מיקאל, יכולה פורטוגל להתאפס על עצמה דווקא במבחן האמת מחר בערב.

עם רונאלדו יגיע חד ונאני יהיה מפוקס, אין הרבה נבחרות באירופה שיש להן את אותה כמות כישרון. שינוי פאזה שהתרחש במדינה השכנה מחצי האי האיברי הוביל אותה להפוך למעצמה עולמית, אז אולי זה הרגע להידבק בחיידק. טוב אם לא אז באמת יצטרכו לקרוא לו. לז'וזה. נבחרת ישראל היכוני!

זה לא כל כך נעים…

פשוט לא הגיוני, משהו בכדורגל העולמי נהיה משוגע מדי. כוכבות רגעית ומהירה מדי? ניפוח תוצאות לא הגיוני? אנחנו עומדים בפני אחד מהשינויים הגדולים ביותר בכדורגל העולמי, אחד מהם נובע מכל השידורים והצילומים בלייב של המשחקים (כמעט כל משחק מצולם!) ועוד סיבה היא כוכבנות יתר של שחקני כדורגל.

אז ממה מתחילים? בואו נתחיל מהגיבורים של הכדורגל העולמי, או אולי דווקא נתחיל מהגיבורים הגדולים של הכדורגל הישראלי, אבל אם נחשוב על זה, יובל נעים חזר להיות גיבור? הרי הוא ניצח את מכבי תל אביב הגדולה, לא? ואם שבוע הבא יפסיד הוא שוב לא יהיה גיבור? וחיפה? שבוע אחד באירופה היא אחת הקבוצות החזקות בארץ, שבוע אחרי הוא קורסת בליגה? ואולי נזלוג לחו"ל, מסי לא כבש שלושה משחקים! שלושה משחקים! אז סימן שהוא במשבר? משהו כאן נהיה רגעי ומהיר מדי, אנחנו שוכחים מה שקל לנו לשכוח וזוכרים את מה שנוח לנו, אי אפשר למדוד הצלחה והישגים כל דקה במשחק, את זה עושים המאמנים עם סטטיסטיקות ונתונים תוך כדי משחק וגם אחרי, אנחנו יכולים להתחיל לחפש הישגיות ותוצאות כל חודש, או שבוע, ולהתרכז ביכולות, ביתרונות ובחסרונות, אבל אי אפשר! אי אפשר להכתיר כל שבוע גיבור אחר על כל פעולה טובה או לא טובה.

רק שתשימו לב, סארי פאלח מקבל מחמאות כל כך גדולות, באמת לילד יש כשרון ברגליים, הוא אולי עוד לא מנוסה ולא הכי פיזי, אך הוא גבוה ומשחק חכם. ראיתי את המשחק האחרון של מכבי חיפה מול בני יהודה, סארי עשה טעות בהרחקה, בהילוכים החוזרים לא הפסיקו לחזור על שמו, כמה שהטעות היא נוראית, ואיך עושים טעות כזאת? ולמה לא לבעוט חזק יותר או חלש יותר, מה יהיה? עוד ביקורות? אנחנו נותנים מחמאה אחת על אלף פעולות טובות של שחקן ואז מעיפים עליו 1000 ביקורות על טעות אחת?

טעויות הגנה היו מאז ומתמיד, מימי צבי רוזן ועוד לפני, עד לאבי כהן ז"ל, אמיר שלח, בנאדו וגרשון… אך היום כשיש 10 מצלמות על המגרש ניתן לראות את הטעות מכל הכיוונים, וכך אנחנו בתור צופים ופרשנים יכולים לקלל מיותר זוויות, להתעצבן מיותר זוויות (של אותה טעות כמובן), הרי כל אחד מאיתנו הוא אלכס פרגוסון קטן בבית שפשוט לא בא לו לפתוח בקריירת אימון, אז את הביקורות אנחנו סופגים מעמדת השידור בבית, ואחר כך מהריקושטים של התקשורת בבוקר שאחרי…

אני אתן לכם תמונת מצב יבשה לחלוטין נקייה מכל הטיה, הרי הטבלה לא משקרת (אלא אם כן לוזון החליט אחרת…). אחרי 11 מחזורים, הפועל תל אביב מובילה את הליגה עם 23 נקודות, מכבי תל אביב עם 20 נקודות במקום השני ומכבי חיפה במקום השביעי עם 16 נקודות. מצב קצת הזוי, לא? אם הייתי אומר לכם שחיפה מקום שני, משהו שם גם היה יכול להיות הגיוני, למה? כי חיפה נמצאת בפער של 4 נקודות בלבד ממכבי ו-7 מהפועל, ולהזכירכם אנחנו בתחילת העונה, ובואו לא נדבר על ק"ש ונתניה המפתיעות שכל אחת מהן גם מדורגת גבוה ומשחקת מעולה, אז מה למדנו?יש גיבורים או אין?

הכל פתוח בליגה שלנו, במיוחד כשהפערים עדיין לא עוקפים את ה-10 נקודות, קבוצות לא מתפרקות לחלוטין ויש עוד 19 משחקים לסיום העונה הסדירה, ובחישוב זריז זה אומר עוד 57 נקודות בקופה!

לסיכום, הכי קל ליצור כוכבים ולהרוס אותם ברגע, הרי ככה עושים כותרות, ככה מנפחים אשליה על יכולת הרואית שאולי עדיין לא קיימת. בואו לא נקדים את המאוחר, כי בסופו של דבר תסתכלו על יובל נעים, זה לא כל כך נעים יום אחד להיות בפסגה ויום אחר כך להיות מאוים ע"י 200 אוהדי בית"ר ירושלים, או שאולי כרגע, זה לא כל כך נעים להיות – יובל נעים.

אתם יודעים מה, אני אפילו מתחיל לחשוב שאני יכול לכתוב מה שבא לי לסיום, אולי היום אני אהיה הכתב עם הפוסט הטוב ביותר בישראספורט אבל מחר אף אחד כבר לא יזכור את זה…שוכחים מהר…

מה עובר על מכבי חיפה?

אחרי 11 משחקי ליגה הקבוצה של אלישע לוי נמצאת רק במקום השביעי עם 16 נקודות בלבד, 7 נקודות רחוקה מהפועל תל אביב שבמקום הראשון. הרבה זמן לא זוכרים בכרמל פתיחה כזאת רעה וגרועה של הירוקים שהשיגה 4 ניצחונות בלבד אחרי 11 משחקים.

דווקא אחרי ששחר פתח את הכיס והביא לאלישע לוי לא מעט שחקני רכש, נראה שהעונה זהו המשבר הכי גדול ורציני שעובר על הקבוצה בתקופתו של אלישע לוי, אף יותר מהחמצת האליפות להפועל תל אביב בעונת הקיזוז. אז מה לא עובד באימפריה הירוקה של מר שחר?

נראה שבפעם הראשונה המאמן אלישע לוי בתקופתו בחיפה צריך להתמודד עם סגל גדול מאד ורחב של שחקנים, עם לא מעט כוכבים ונראה שאלישע מתקשה מאוד לעשות סדר בקבוצה שלו. לקבוצה יש יותר מדי חלוצים כשבכל משחק כמה חלוצים נמצאים חלקם בספסל וחלקם אף מחוץ לסגל ביציע. נראה שלקבוצה יש זרים בינוניים לגמרי ומטה, בוליאט הבלם הקרואטי לא פוגע ומשלים הגנה די חלשה של הירוקים שספגו כבר 14 שערים, מה שלא מתאים לקבוצה שרוצה אליפות. הקבוצה ספגה ב-10 משחקים מתוך ה-11 מה שמצביע על הגעגועים העזים לאריק בנאדו שפרש עקב בעיות בליבו. מה שלא ברור היא השאלתו של הבלם האוקראיני אנדריי פילאבסקי לבית"ר ירושלים, למרות שהוא עבר פציעה לא קלה הוא בהחלט יכול להוות פתרון הולם להגנה הרעה של אלישע לוי. פילאבסקי בעונה שעברה בהחלט היה עמוד תווך בהגנה הירוקה ביחד עם בנאדו.

גם הקישור האחורי של מכבי חיפה לא ממש מתפקד, סיידו לא מספק את הסחורה, תמיר כהן עוד לא נכנס לעניינים וגוסטבו בוקולי כבר מבוגר מדי על מנת לעשות הכל לבדו. אייל גולסה ויאיא סיידו ממשיכים לקבל קרדיט אינסופי מהמאמן על אף תרומתם הדלה לקבוצה וזה ממש לא מובן, במיוחד לאחר סדרת החינוך שאלישע עושה לכמה וכמה שחקנים. ביניהם עידן ורד, דלה ימפולסקי, עלי עותמן, חיים מגרלשווילי, חן עזריאל.

הקבוצה משחקת בלי חשק, בלי רצון, בלי תשוקה ונראה שיש לא מעט בעיות חברתיות בקבוצה שמשפיעות ופוגעות ביכולת. גם הזיגזג בעמדת השוער, שכמעט מדי שבוע עומד שוער אחר, פעם שראנוב ופעם דוידוביץ' לא מוסיף לביטחון ההגנה. גם המאמן וגם השחקנים אשמים במצבה של הקבוצה כיום ונמצאים באותה הסירה, לכן הם חייבים להוציא את הקבוצה לדרך חדשה וטובה יותר. אבל אם האווירה בחדר ההלבשה תמשיך להיות עכורה ושחקנים מסויימים יהיו נגד המאמן והמאמן נגד אותם שחקנים אז מצבה של הקבוצה יכול ללכת ולהחמיר אף יותר, מצב שבו יענק'לה שחר לא ירצה שיקרה.

שחר ידוע כאחד שלא ממהר לפטר מאמנים ולכן לדעתי הוא יחכה לחודש ינואר כדי לשחרר מספר שחקנים ואולי לצרף כמה חדשים במקומם, רק בסוף העונה, אם העונה תהיה באמת חלשה עבור הירוקים יתכן והצדדים ייפרדו לאחר תקופה ארוכה, דבר שאולי יכול להביא את ראובן עטר להיות מאמנה הבא של מכבי חיפה, דבר שכמעט כל אוהד ירוק חולם עליו.

קרם בורלה

התאומים קווין וג'ונתן בורלה, הם העתיד של האתלטיקה הבלגית. לאחר כניסתם לתודעה העולמית, ממשיכים השניים במגמת השיפור ומביאים את הבשורה, כי בארץ השוקולד אפשר גם למצוא קרם בורלה

הם בסה"כ בני 23, אבל התאומים קווין וג'ונתן בורלה, הם הדבר החם באתלטיקה הבלגית. שניהם אצני 400 מטרים מוכשרים ביותר, שזכו לגעת בפסגות האירופאיות ומתרכזים עכשיו בשדרוג מעמדם בכדי לעלות על הפודיום ממש בעתיד הקרוב, אם אפשר, אז לונדון 2012, זו התחלה לשושלת בלגית בתחום המדליות. בלגי זה הכי אחי

עסק משפחתי

כשמתייחסים למשפחת בורלה, חייבים להבין כי העניין הספורטיבי הוא העסק העיקרי שלה. כל ארבעת הילדים הם אתלטים, התאומים לצד אחיהם הצעיר, דילן ואחותם, אוליביה, כולם התאמנו אצל אבי המשפחה, ז'אק. משמע התעסוקה המשפחתית שסובבת בבית, כולה סביב אתלטיקה.

האב היה אצן בלגי לאותו המרחק, ויצג את בלגיה באולימפיאדת מוסקבה 1980, ובמקרה של המשפחה הזו, התפוח לא נפל רחוק מהעץ.

בעוד אחותם, הבוגרת מהם בשנתיים, רשמה גם היא הישגים מרשימים בזירה הבינלאומית (מדליית כסף עם נבחרת השליחות הבלגית בבייג'ינג), פרצו השניים בגיל 20, כאשר נבחרת השליחים הבלגית, 4X100, חשפה את הפוטנציאל הטמון בה. בלגיה סיימה חמישית באותו מקצה שליחים באולימפיאדת בייג'ינג 2008, ומאז הבינו כי האחים כי הם חומר ברמה עולמית. "זה היה באמת מרוץ מדהים עבור כל המדינה שלנו", אמר ג'ונתן, "ואני עדיין מתרגש כשאני צופה בו".

האב, זא'ק, שהיה כאמור מאמנם מגילאי ילדות ועד לפני שנתיים, הוא זה שדחף את השניים למעבר לקולג' בארה"ב, במטרה להשתבח עוד יותר.

השניים הצטרפו בשנת 2009 למכללת פלורידה סטייט, ומיד החלו להשתתף בתחרויות ה-NCAA, אליפויות המכללות במקצועות הספורט השונים. ג'ונתן, הצעיר מבין השניים, ניצח בתחרות המכללות וגם קבע שיא לאומי עבור בלגיה, כאשר סיים עם 44.78 שנ', ומיד לאחר מכן קטף את הזהב עם אחיו התאום והאצנים, קווין וויליאמס וברנדון אוקונור, גם במרוץ ה-4X400 של המכללות.

מאמנם בקולג', קן הארדן , ציין כי השניים מאוד עוזרים אחד לשני, ואילו קווין אמר בזמנו, "אנחנו מאוד תחרותיים בזמן האימונים, וזה עוזר לנו לדחוף אותנו להתקדמות", אך החברות בין השניים מובהקת, ומיד כשמסתיים האימון, הם מבלים את מרבית הזמן יחד.

תאומים גם על המסלול

בשנת 2010, כשהם מגיעים כבר כאצני צמרת בענף ה-400 מטרים, החלו השניים להתאמן במרץ לקראת אליפות אירופה שתוכננה לקיץ אשתקד בברצלונה.

באליפות העולם באולם, הם סיימו במקום השני עם נבחרת השליחים הבלגית, אך כוכבם זהר במיוחד באותה אליפות בברצלונה. קווין, שדווקא לא נושא את השיא הבלגי הלאומי, ניצח עם זמן של 45.08 שנ', כשג'ונתן מאכזב במעמד הגמר, אחרי שבחצי הגמר קבע שיא לאומי חדש של 44.71 שנ', בגמר לצערו הוא סיים רק במקום השביעי, אך נהנה לראות את אחיו זוכה בזהב ראשון בקריירה, במעמד חשוב ובינלאומי.

רביעיית השליחים הבלגית יחד עם עוד כשרון מקומי בן אותו גיל, ארנו דסטט, סיימה במקום השלישי, אחרי נבחרות רוסיה ובריטניה, עם זמן שרחוק משיאה של הנבחרת בבייג'ינג 2008.

כשהם נחשבים למנייה בטוחה בתחום, המשיכו השניים להוביל את הבלגים להצלחות, כשהבאה בתור היא אליפות העולם באולם, השנה בפאריס, שם סיימו עם שיא לאומי באולם, 3:06:57 דק', ומדליית ארד.

רגע השיא היה ממש לאחרונה באליפות העולם בדאגו, קוריאה, כאשר קווין סיים שלישי, במרוץ הגמר, אחרי הכוכב העולה מגראנדה, קיראני ג'יימס, ואחרי לשון מריט, האמריקאי, עם זמן נהדר ושיא אישי של 44.90 שנ'. ג'ונתן אגב, הגיע חמישי עם 45.07 שנ'.

"אנחנו יחד גם באימונים, עושים את החימום יחד, וכל הזמן מנסים לשמור על הביחד, וכמובן שזה עוזר", אמר קווין עם זכייתו במדליית הארד בדאגו, כשהוא נראה דיי המום מההישג.

עם תמיכה גבית האחד של השני, ובגיבוי משפחתי שלם, העתיד של התאומים הבלגים נראה מבטיח למדי. "אני מקווה להמשיך להתאמן חזק ולהיות מהיר גם בשנה הבאה, כשהמטרה להיות שוב על הפודיום", סימן קווין את המטרות לקראת לונדון 2012.

עתיד האתלטיקה הבלגית, ובייחוד ריצת ה-400 מטרים, נראה מבטיח יחד עם הצמד בורלה, וכששניהם רק בני 23, אפשר לקוות כי התופעה הדיי נדירה הזו, של תאומים על המסלול, תמשיך לספק לנו סיפורים מעניינים, עם הרבה קרם בורלה.

סיכום סוף שבוע של כדורגל

ליגת העל שלנו כהרגלה ממשיכה להיות מעניינת רק בהיבט של הטבלה, ולא במגרש. מכל משחקי השבת (ללא הגדולות) רק משחק אחד היה בקצב סביר (פ"ת נגד ק"ש), וכל השאר היה מרדימים יותר מהנאומים של אהוד אולמרט.

קחו למשל את חוליית ההגנה של הפועל באר שבע. במשחק מול הפועל פתח תקווה, הם נראו כאילו זוהי הפעם הראשונה שלהם על מגרש הכדורגל. וויליאם סוארז וחבריו המגוחכים סידרו לבדם לחלוצי הפועל פתח תקווה שלושה מצבים בטוחים לשער, שרק אחד מהם נוצל ע"י אפרים בוגלה. עם איך שסוארז וגארידו נראו על המגרש, בלמי ילדים ב' של הפועל באר שבע היו עושים עבודה טובה יותר.

נקודת האור

לשמחתי היכולת הבינונית של קבוצות הקטנות תשתפר עם הזמן. כי בעוד כמה שנים, שצעירים ישראליים כמו אדי גוטליב מעכו, אור פישביין מהפועל פתח תקווה, גדי קינדה מאשדוד, מרואן קבהא ממכבי פ"ת (ובלי להזכיר את תינוקות איווניר) יצברו ניסיון ובתקווה שלא יעזבו לפני כן לאירופה, אני בטוח שהליגה שלנו תגיע לרמות שעוד לא ראינו בארצנו הקטנה.

עד כה, כל צופי ליגת העל רואים עליונות ברורה של ישראלים על השחקנים הזרים. למרות שאני לא אוהד הפועל פ"ת, לראות את איבן גארידו לא מצליח להשיג את אור פישביין המהיר ממנו פי שבעתיים, זה תענוג גדול. שלא תבינו, אין אצלי אפילו טיפה אחת של שנאת זרים, אבל אחרי כל הלעג לכדורגל הישראלי, היה נחמד לראות שני חלוצים ישראלים מפ"ת עושים בית ספר לשני בלמים זרים מב"ש.

ראשל"צ- הפועל חיפה

שתי הקבוצות במצב קשה- זה ברור לכולם, אבל איך יכול להיות שהאוהדים, הבעלים והמאמנים של שתי הקבוצות לא מרוצים מהתיקו. יואב כץ אמר לאחר המשחק: "לא שיחקנו כמו קבוצה שנלחמת על חייה. האוהדים מקללים אותי ואוהדי ראשל"צ רוצים שאני אהיה הבעלים שלהם". אוהדי ראשל"צ קיללו גם הם את בעלי הקבוצה ותקפו את רכבו של ניסן יחזקאל. אז לפי תגובת שני הצדדים נראה שחלוקת נקודות בין שתי הקבוצות זהו פתרון הוגן.

לגבי האמירה של יואב כץ. נמאס שהאוהדים מקללים את בעלי הקבוצה, מה הם בכלל אשמים במצב הקבוצה. מצד שני, יואב אם אתה עושה טובה שאתה נשאר בהפועל חיפה, אז אתה יכול לעזוב, מספיק אנשים עשו "טובה" שהם חלק מהכדורגל הישראלי (מר פרננדז היקר).

לונדון אאוט, מנצ'סטר אין

בשנים האחרונות התרגלנו לפסגה לונדונית, כשרק מנצ'סטר יונייטד הנפלאה מפריעה לקבוצות מהבירה לשלוט בליגה הטובה בעולם.

השנה ספק אם נראה איזו לונדונית בשלישייה הראשונה, וכנראה שהאליפות תישאר במנצ'סטר. מישהו אמר סיטי?

בזמן שפרגי חגג 25 שנות הצלחה ביונייטד ב-0:1 דחוק על סנדרלנד, היריבה העירונית ניצחה 2:3 גדול את קווינס פארק ריינג'רס. מנצ'יני הצליח לחבר את אוסף הכישרונות לחבורה שתרוץ עד סוף השנה לכיוון האליפות, שרק אדם סקוטי אחד יוכל לעצור אותה- סיר אלכס פרגוסון.

הליגה המעניינת בעולם

על הכדורגל הטוב בעולם מתחרות ספרד ואנגליה, אבל את תואר הליגה האטרקטיבית בעולם הבונדסליגה לוקחת בהליכה.

אמנם באיירן מינכן ככל הנראה תיקח אליפות השנה (דורטמונד השנייה מחכה לה במחזור הבא), אבל הבונדסליגה מספקת לנו שערים בכמות הרצויה, אלופות מפתיעות, שחקנים צעירים, כדורגל תוסס, ואוהדים ססגוניים: זוג אוהדים שקיימו יחסי מין במגרש, הבובה של מנואל נוייר לפני המשחק מול שאלקה, אבל אתמול הגיע השיא עד כה. במשחק של באיירן מינכן נגד אוגסבורג, אוהד פרץ עירום למגרש, עשה תנועות מצחיקות לשחקנים וביצע כמה סלטות נחמדות.

תומר חמד הוא הדבר האמיתי

לא מעט שחקנים מוכשרים צומחים לנו בכדורגל הישראלי. מוכשרים, כלומר בעלי כישרון מולד, יכולת שאיתה הגיעו לעולם והם אלו שייקבעו כיצד ינצלו אותה.

מובן לכולנו שכישרון הוא רק מרכיב אחד מתוך רבים בדרך להצלחה. שחקן כבד בעל טכניקה ברמה נמוכה אך בעל כוח רצון והתמדה, יגיע יותר רחוק מאשר המוכשר שבמוכשרים, אם האחרון לא ישקיע באימונים ולא יתייחס למשחק בכל הרצינות הראויה.

כמובן שבכל מקרה, ילד אשר יראה ניצוץ של כישרון יתפוס מיד את עיני המאמנים, הקהל והתקשורת, ומיד יצהירו כולם שהוא הדבר הבא בכדורגל הישראלי.
לפעמים, כמובן, יש דברים בגו. אייל ברקוביץ', יוסי בניון וחיים רביבו לא הגיעו לכל הישגיהם רק בזכות העבודה הקשה והמקצוענות אשר אפיינו אותם, אלא גם בזכות הכישרון המולד שהיה בהם.

לעתים, אולם, הכישרון לבדו הוא שמוביל את הכדורגלנים הצעירים אל אור הזרקורים, עד שבשלב מסויים אין הם יכולים להסתמך עליו עוד, ואז אפשר לומר, הבלוף מתגלה.

לעתים מדובר באנשים בעלי סף שבירה נמוך; לעתים זהו הפתיל הקצר שמוציא אותם משלוותם; לעתים עצלות, לעתים עצבות, לעתים סתם חוסר יכולת להתמיד ברמת אימונים גבוהה לאורך זמן.

לעתים הבלוף מתגלה כבר עם הגיעו של ה"כוכב" הצעיר לקבוצת הבוגרים, וכל הכישרון שאולי הספיק במחלקת הנוער, כבר לא מקנה מקום אוטומטי בהרכב של הקבוצה הבוגרת (ע"ע שי בירוק). לעתים הוא מתגלה מאוחר יותר. ישנם שחקנים שבמשך עונות אחדות בליגת העל מושכים תגובות כגון "יום אחד הוא יגיע רחוק" ו"העונה הבאה תהיה שנת מבחן עבורו", עד אשר מתברר שהילד כבר בן 29 ועונת הפריצה שלו טרם הגיעה (ע"ע ברוך דגו). ישנם כאלה שהכישרון שלהם כל כך גדול ובולט, עד אשר גם באירופה נופלים בפח ומביאים אותם לקבוצה על סמך היכולת הטכנית המבריקה שהם מפגינים בליגה הישראלית, תוך התעלמות (או תוך יכולת העלמה מבריקה של עורך הוידאו של סוכנם) ממחסור קשה בהשקעה, רצינות או עבודה קשה, על המגרש ומחוצה לו. כך הגיעו לא מעט ישראלים לליגות מובילות באירופה, או לליגות מהדרג השני, ולא הצליחו לעכל את המקצוענות הנדרשת מהם (ע"ע ברק יצחקי). כמובן שמדובר פה בהכללה, ולעיתים שחקנים ישראלים עשויים שלא להצליח להשתלב בקבוצה אירופאית מסיבות שונות ומשונות, אבל באופן כללי המגמה ברורה – אם אליניב ברדה, שכישרונו מעולם לא בלט יתר על המידה בליגה הישראלית, הצליח להפוך לשחקן מוביל בליגה הבלגית, לא הכישרון הוא שמנע את הצלחתם שם של שחקנים כדוגמת גיל ורמוט וברק יצחקי.

במקור, המאמר הזה לא נועד להאשים או לקטול שחקנים ישראלים שלא מימשו את כישרונם.
הוא נועד להכביר ולהעצים את הצלחתו של אחר, תומר חמד.

בעוד שחקנים רבים שצוינו לעיל קיבלו על מגש של כסף את מקומם בהרכב הקבוצות המובילות בישראל ולעתים אף בנבחרת, תומר חמד עלה לבוגרים של מכבי חיפה ו"הקיא דם" כדי למצוא את מקומו בהרכב. בעוד שלומי ארבייטמן קרע רשתות, חמד שיחק באחי נצרת, וכשארבייטמן עזב, הוא נשאר בסגל כברירת מחדל, רק בשל המחסור בחלוצים. כל דבר בקריירה הקצרה של חמד לווה במאמץ קשה, ואכן ניכר על המגרש שמדובר בשחקן שעובד קשה, וקרוב לוודאי שכמו שחמד נלחם ונותן את כל כולו למשחק, כך הוא היה גם באימונים, לכל אורך התקופה שבה פילס את דרכו להרכב הראשון של מכבי חיפה.

ישנם שחקנים רבים שאצלם הבלוף מתגלה עם העליה לבוגרים. ישנם כאלה שאצלם הוא מתגלה עוד בנוער. ישנם שחקנים שרק במעבר לקבוצה גדולה בישראל חושפים את הבלוף שהם מייצגים, וישנם אפילו כאלה שאצלם הבלוף מתגלה רק כאשר הם יוצאים לאירופה.

אם שחקן ישראלי יצא לאירופה, לאחת הליגות הטובות בעולם, וגם שם הוא שחקן הרכב ואף שחקן מוביל, כנראה שלא מדובר בבלוף.

מבין כל ה"כוכבים" בכדורגל הישראלי, שעד היום מתייבשים על הספסל בליגות שונות ביבשת, או לחלופין ממשיכים לדשדש בכדורגל שלנו, הגיע תומר חמד ממעמקי הדשא הבוצי בעילוט, ובתוך שנה וחצי הפך לחלוץ מוביל במיורקה.

מבין כל הבלופים שצצים והולכים, בולט בחור צנוע וקשוח, והוא לא מבלף ולא עובד על אף אחד. תומר חמד הוא הדבר האמיתי.

שביתה? מה אכפת לנו?

חובב הכדורסל האירופאי לא יכול היה לקבל בשורה משמחת מזו שקרתה הקיץ. ממצב של אולמות ריקים, חוסר עניין וחיפוש אחר הישועה, השביתה ב-NBA הגיעה כמתנת שמיים. דרון וויליאמס, סרג' איבקה, טוני פארקר ממש כאן מול העיניים. מה נגיד? שלא יגמר לעולם

מצב הכדורסל האירופאי היה בכי רע. אפילו באליפות אירופה האחרונה ראינו לא פעם יציעים לא מלאים, אם כי לא באופן גורף. על משחקי הליגות השונות למעט הספרדית, אין מה לדבר. מכה נוספת ניחתה כאשר המשבר הכלכלי ביוון איים גם על קבוצות מהבכירות ביותר שיכול היה להציע היורוליג, פנאתינייקוס ואולימפיאקוס. והנה בלי לבקש, העימות הבלתי נגמר (לעת עתה) בין נציגי השחקנים לראשי ליגת ה-NBA, הוא שהביא את הבשורה ועימה גם את השמחה, לפחות לאלו שמאסו בכדורסל האירופאי, ובחרו לבלות בלילות נטולי שינה מול המרקע.

קרנבל, מי שלא יבוא חבל

זה החל כגל של שמועות, אך נמשך ונמשך ולמרות כי באופק מתגלה הפתרון, בינתיים כל שעלינו לעשות בין אם אנחנו אוהדי מכבי תל אביב או שלא, הוא פשוט להתמוגג על האפשרות לשבת בשעות נורמליות ולהתבונן בשחקנים בשיא כושרם ולהבין כי הם ממש כאן במרחק יריקה בהיכל נוקיה. נכון, לא כולם יזכו לדרוך כאן השנה, אך גם הטלוויזיה התאימה ציפיות ולא יכולה להתעלם ממגוון השחקנים שעשה את הדרך הטראנס-אטלנטית בחזרה. ליווי מאסיבי באתרי האינטרנט, דיווחים ממשחקי הליגות השונות, דבר שאינו שכיח, לפחות עבור מי שמחפש את אותן התוצאות, כמוני.

כולם נרתמו לקרנבל הזה. השחקנים עצמם החלו לדבר, לגשש ולבדוק אופציות ריאליות של חזרה הביתה או דווקא בריחה מהבית. דרון וויליאמס היה הראשון לבחור בבשיקטאש כחוף המבטחים שלו, אחריו הגיעו גם קרסטיץ', קירילנקו, פארקר, גלינארי ורודי פרננדס. שורת שחקנים שהיורוליג מעולם לא השתבחה ובטח לא הליגות עצמן. הקהל סוף סוף מקבל תמורה לכרטיסים, מקבל שחקנים שבאים בשיאם ומשחקים לא בעבור השואו בלבד. חובבי הכדורסל הללו היו רגילים אולי לתת כתף לכישרון מקומי צעיר בדרכו לליגה של הגדולים, ללוות אותו בהטבעות האחרונות, באסיסטים האחרונים ובצליפות מקו השלוש, אך הפעם זהו ריח שונה, שחקנים שהשתבחו אצל הדוד סם, וחוזרים גם אם למעט זמן בכדי לגרום הנאה אדירה לצופה.

אוהדי מכבי תל אביב יוכלו לצפות הערב בשחקנים שבעונה החולפת טרפו טבעות וריבאונדים בקרבות מול דוויט הווארד (איבקה),או שגיבו את ברנדון רוי וחבריו (פרננדס), וזאת אחרי שבשבוע שעבר נחת זרועו של דנילו גלינארי כבר הכתה במכבי. הצהובים יכולים לקחת את זה כחוויה. אלו בעלי המנויים יזכו לראות לפחות בתקופה הקרובה שורת שמות מפוארת שלא בטוח שתחזור בשנים הקרובות לכאן, ובעיקר להיות חלק מהקרנבל הזה. אם יפסידו צריך להבין את במי מדובר, אם ינצחו השמחה תהיה כנראה כפליים.

אז ליגת העל שלנו, זו שאין בה ממש תחרות, קיבלה את ג'יי ג'יי היקסון וג'ורדן פארמר בחיבוק, אך הבמה הגדולה, זו שמתרחשת בלב היבשת, בליגה הספרדית, האיטלקית, הצרפתית וגם הטורקית, שם הם חווים כעת תחייה מחדש של המושג כדורסל. אצלנו נשאר עם פרורי חמישי בערב, אך מה רע בזה? ורק לחשוב אם לשביתה לא יהיה סוף, הרי אז גם גאסול, ואולי אפילו קובי ברייאנט וחבריו מאמריקה יצטרכו להתרגל לאולמות קטנים וחמים בהרבה.

השביתה הניבה גל נדידות לעבר אירופה, כזה שמעולם לא היה כאן כנראה. כל שנותר הוא להתענג ולחייך. אז איך אומרים? שביתה! אל תחזרו לעבודה.

 

לקבלת המאמן – 3,2 הקשב!

עצרו הכל, ח"כ בן ארי רוצה להציע הצעת חוק חדשה, כל שחקני הנבחרת יצטרכו לדעת לשיר את ההמנון, ויכבדו ויכירו את סמליה וערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית, והנה ציטוט קטן: "הצעת חוק זו נולדה בעקבות ההצטרפות של שחקנים מוכשרים בני מיעוטים וכאלה שאינם מכירים במדינת ישראל כמדינה יהודית לנבחרות ישראל השונות ומשתתפים בתחרויות בינלאומיות בהן מייצגים את מדינת ישראל. אין ספק כי הזכות לייצג את ישראל, היא זכות גדולה אשר מי שנפלה זכות זו בחלקו, צריך לדעת לכבד את ההמנון הלאומי, את הדגל, ואת ערכיה של מדינת ישראל שהיא מדינה יהודית ודמוקרטית".

אני אומר דבר כזה, נחוקק חוק, שכל שחקני הנבחרת ידעו לשיר את ההמנון, וגם לנגן אותו, כל אקורד ואקורד בשיר, מעבר לזה הם יצטרכו לבצע אותו יחד בעיבוד והפקה מוזיקלית שהם יקבעו, הם יצטרכו לעבור מבחנים בכתב על ההיסטוריה של העם היהודי, וכן גם יחתמו על נאמנות למדינה, יקבלו נשק, כומתה, זוג מגפי אימונים ואת המסמך "רוח הנבחרת".

תגידו אתם ר-צ-י-נ-י-י-ם?!? באנו לשחק כדורגל או להכניס פוליטיקה אל תוך הספורט?! בואו נעשה השכמה למדינת ישראל, הכדורגל כאן במצב בינוני ומטה במקרה הטוב, צריך להחתים את השחקנים על כך שהם מבטיחים שהם יודעים בכלל איך לשחק את המשחק…לאן אנחנו נופלים? מה הקשר בין נאמנות למדינה לבין נבחרת? ומה הקשר בין מדינה יהודית לדמוקרטית? (דיון מעמיק אחר…)

דיברתם על נאמנות?דיברתם על המנון? לטאלב טווטחה, בירם כיאל וביברס נאתכו אתם יודע להיטפל יופי, מה הבעיה? בני מיעוטים? מה הבעיה, נקפוץ עליהם ונגיד להם שיבטיחו נאמנות, אבל המאמן? לא…זה בסדר שהוא צרפתי, זה בסדר שהוא לא יודע עברית, שהוא לא יודע חצי דבר על העם היהודי או על המדינה שלנו(חוץ מבית"ר) שלא נתחיל לדבר על יכולות האימון שלו…

תפסיקו להתעסק בשטויות… תתחילו לשחק את המשחק, באנו לגייס צבא נבחרת? יוסי בניון בבקשה ממך תישאר בחו"ל, מקווה שעוד אנשים יצטרפו אלייך, אולי בסוף נפתח ליגה ישראלית חדשה על אדמת אנגליה, וולש, סקוטלנד, אחד מהשטחים שם, כי בקצב הזה נראה שהליגה כאן לא תגיע לאינשו…

השבוע של המסכנים

כל חובב כדורגל יכול להישבע שזהו אחד השבועות המטורפים ביותר בכדורגל בשנים האחרונות.

מי שהיו האחראים העיקריים לשבוע המטורף הזה הם הכדורגלנים המסכנים. אלה שאנחנו רגילים לראות אותם מפסידים, לקרוא עליהם כתבות בתקשורת בהקשרים שליליים ואין להם מזל בשפע. אלה שכל הקריירה שלהם היא "כמעט" אחד גדול, ותמיד מספר 2.

שבוע המסכנים התחיל בשבת בלילה. בארסה שיחקה נגד סביליה, וסיימה  ב0:0 מפתיע, הרבה בזכות חאבי ואראס. השוער בן ה-29, שעד המשחק המדובר היה אלמוני לחלוטין, מעכשיו יהיה חרוט בזכרונו של כל אוהדי הכדורגל הספרדי, ובמיוחד בזיכרון של ווינר אחד גדול (רק בבארסה כמובן), ליאו מסי.

ואראס, שהיה רגיל להיות מחליף של אנדרס פאלופ האגדי, נתן הופעה הרואית שגרמה לכמה קטאלונים עוגמת נפש קטנה. הוא עצר פעם אחר פעם את המכונה המשומנת של בארסה, סיכל מצב אחר מצב ועצירת הפנדל של מסי בתוספת הזמן הייתה סיומת נהדרת לאחת מתצוגות השוערים הטובות בשנים האחרונות בליגה הספרדית.

בצהרי יום ראשון, מילאן פגשה את לצ'ה, למשחק שעל הנייר אמור להיות פשוט למילאן. המילאנזים פתחו לא טוב בלשון המעטה, וירדו למחצית בפיגור 3:0. מאמן מילאן, אלגרי, הכניס את קווין פרינס בואטנג למחצית השנייה במקומו של רוביניו (עוד שחקן ללא מזל).

הגנאי- גרמני הבעייתי, שעדיין לא מצא את עצמו בעולם הכדורגל, גמל לאלגרי בשלושער מדהים שהשווה את התוצאה.

נדמה שמזל ושכל זה לא החלק החזק אצל בואטנג. חודש לפני תחילת המונדיאל, פורטסמות' של גרנט פגשה את צ'לסי למשחק גמר גביע אנגלי. כזכור, במהלך המחצית הראשונה, בואטנג נכנס חזק במיכאל באלאק וסיים לקשר הגרמני את חלום המונדיאל. האוהדים הגרמנים לא חסו על בואטנג המסכן, שמצדו אמר: "אני מצטער, זה לא היה במתכוון. אני באתי מאוחר מדי, שגרם למגע מלא (עם באלאק)."

עוד באותו משחק, קווין החמיץ פנדל, שהיה יכול להעלות את פורטסמות' ליתרון מפתיע, לשנות לגמרי את פני המשחק ולהציל את הקריירה של אברם גרנט באי הבריטי.

במונדיאל, הוא נאלץ לראות (וגם לפגוש ולהפסיד) את אחיו הצעיר מככב במדי גרמניה התוססת, בעוד שהוא משחק בנבחרת גאנה הבינונית. חוסר המזל של הקשר חלחל גם לנבחרתו, אחרת איך תוכלו להסביר מה קרה ברבע הגמר נגד אורגוואי מהדקה ה-120 ועד סיום המשחק?

בערך שלוש שעות לאחר שבואטנג השלים שלושער נגד לצ'ה, מסכנים אחרים חגגו, ובגדול! הפעם מדובר באוהדים של מנצ'סטר סיטי שצפו בקבוצתם משפילה את מנצ'סטר יונייטד 1-6 בלתי נתפס!

כבר כמה עשורים, שהאוהדים התכולים סובלים מעליונותה של היריבה העירונית. אבל, ביום ראשון קבוצת הכוכבים של מנצ'יני נתנה לאותם אוהדים רגע של נחת, רגע של עליונות על היונייטד השנואים והכל כך מוצלחים.

כוכב הדרבי ללא ספק היה מריו באלוטלי. לפעמים נדמה שזהו התאום האובד של קווין בואטנג, גם החלוץ האיטלקי- גנאי לא בורך במזל ובטח שלא בשכל. יעידו על כך פקחי מנצ'סטר שנתנו לו מעל 100 דוחות חנייה בשנה, שחקני מחלקת הנוער של הסיטי שחטפו ממנו מטר של אינדיקים והכבאים שנאלצו לכבות את ביתו ביום שבת האחרון לאחר ששיחק עם זיקוקי דינור באמבטיה.

סופר מריו סיים את המשחק עם צמד, אבל ללא ספק הרגע הזכור מהמשחק הוא חשיפת החולצה עם הכיתוב "למה תמיד אני? ((why always me?". למה תמיד אני?, את זה אתה יכול לשאול רק את עצמך!

הצמד של באלוטלי בדרבי החזיר אותי 3 וחצי שנים אחורה. אינטר פוגשת את יובנטוס ברבע גמר הגביע האיטלקי. מריו באלוטלי כובש צמד, כולל שער בהארכה, שהעלה את אינטר לחצי גמר.

אחרי אותו משחק, כולם היו בטוחים שהשמיים הם הגבול בשביל החלוץ הצעיר. עד עכשיו באלוטלי עסוק בלהסתבך במקום בקריירה שלו ככדורגלן. אני מקווה שהדרבי של מנצ'סטר הוא נקודת תפנית בקריירה של המסתבך הסדרתי, ומעכשיו הוא יעסוק רק בכדורגל, ואז הכישרון האדיר שטמון בו יפרוץ, ואולי האוהדים המסכנים של הסיטיזנס יוכלו לחגוג אליפות ראשונה אחרי 44 שנות בצורת.

שבירת המונופול

היא אחת הקבוצות המרעננות בצרפת בעונות האחרונות. רנה ג'יראר והחבורה מדרום צרפת מצעידים את מונפלייה לעונה טובה נוספת, כזו שמאיימת לשבור את המונופול של הגדולות בכדורגל הצרפתי. את פאריס סן ז'רמן וליל הם יתקשו לעצור, אך את ליון ומארסיי הם מסוגלים להשאיר מאחור

אולי זה מוקדם לצאת בהצהרות, אך גם אם לא נצא בכאלו, מונפלייה של השנים האחרונות שבה לצמרת הכדורגל הצרפתי. אשתקד זה אמנם לא הסתייע למקום בצמרת של ממש, אך החבורה של רנה ג'יראר נראית טוב ומשמרת יכולת כבר במשך שלוש עונות, כאשר הימים בהם כיכבו שמות מפוארים במועדון מגדות הים התיכון, עשויים להיכתב מחדש.

היא משחקת כדורגל נהדר, משלבת צעירים לצד מבוגרים יותר, וכשמעל כולם שועל מנוסה בדמותו של ג'יראר, הכחולים כתומים יכולים לפנטז שוב על אירופה, ואולי אף מעבר לכך.

הרי כבר היינו בסרט הזה

היא אולי לא שם נוצץ כמו פאריס סן ז'רמן, ליון, מארסיי ואפילו ליל, אך אם מסתכלים בשרשרת העבר של מונפלייה, מגלים כי היא הייתה חברה קבועה בנוף הליגה הראשונה של צרפת, לפחות בשני העשורים שקדמו לשנות האלפיים.

אליפות ב-1987וגביע ב-1990, כאשר מככבים במועדון קרלוס ואלדרמה, לורן בלאן, ואריק קאנטונה, הם ההישגים הכי בולטים בהיסטוריה של המועדון הצעיר, אך השמות שרשומים כאן הם לא סתם שמות בכדורגל העולמי. תוסיפו לכך גם את רוז'ה מילה, החלוץ הקמרוני האגדי ותקבלו מועדון שהספיק לעשות משהו ב-37 שנות קיומו (להזכירכם גם פאריס סן ז'רמן הוקמה רק ב-1970).

לורן בלאן, מאמן נבחרת צרפת כיום, הוא השם הכי גדול שצמח במועדון בעשורים האחרונים. הבלם המפורסם גדל ושיחק במועדון בשמונה שנותיו הראשונות בקריירה, תוך שהוא אוסף גם אליפות היסטורית וגם גביע עם המועדון לפני שפורץ למחוזות מפורסמים הרבה יותר.

עם שמות כאלו נותרה לאוהדים המסורים (והם באמת קהל נפלא) באצטדיון "סטאד לה מוסון" הרבה תקווה שהעתיד עוד יחזור, או כפי שנהוג לשיר במגרשנו "האימפריה עוד תחזור".

ממעייני הישועה

רנה ג'יראר היה שנים האיש האמון על נבחרות הנוער, הנערים ויותר מאוחר גם הנבחרת הצעירה של צרפת. הוא נחשב מאמן קפדן, אם כי חביב על שחקניו, והאמת שאם תביטו לאחור גם עלינו הישראלים (הרי הוא חתום על ההדחה של צרפת שלו בידי גיא לוי והאולימפית, בתום מאבק הפלייאוף אי אז ב-2006).

לאחר כעשר שנים בהתאחדות הצרפתית, וכששימש גם כעוזר של אמה ז'אקה בטורניר הגביע העולמי אותו אירחה צרפת ב-1998 וגם זכתה בו, בחר ג'יראר לחזור ולאמן קבוצה. בעקבות השערוריות סביב רולאן קורביס אשר עזב את תפקידו בסיום עונת 2008-9, בדרכו לביצוע עונש מאסר, קיבל ג'יראר לידיו את המושכות על הקבוצה שרק עתה חזרה לליגה הראשונה.

עונה מסחררת במהלכה גם הובילה את הטבלה במספר לא מבוטל של מחזורים, וסיום מפתיע במקום החמישי שהקנה לה כרטיס לליגה האירופית, הקנו לג'יראר נקודות רבות בשוק המאמנים המקומי, וכמו כן ביציעים.

גם אשתקד נראתה הקבוצה טוב, אם כי לא כמו בעונה שלפני, אך שילובם של צעירים (דבר עליו אמון ג'יראר) יחד עם ותיקים, ובייחוד אווירה טובה ושמחה בקבוצה מובילים אותה עד היום ממש.

פתיחת העונה הנוכחית נראית גם היא טובה למדי, ואף מזכירה את זו מלפני שתי עונות. הסיכויים, בעיקר בגלל חוסר היציבות של ליון ומארסיי, נוטים אף לשיפור מעמדות, זאת למרות שחלפו עד כה 11 מחזורים בלבד, ובמשחק הבית נגד פאריס סן ז'רמן ספגה החבורה של ג'יראר מפלה כואבת של 3-0.

ועדיין אין לקחת מג'יראר מאום מהקרדיט על הפיכתם של אוליבייה ג'ירו לסקורר (שמונה שערים העונה בינתיים), על השבחתו של יונאס בלהאנדה לשם נוצץ, על שילובם של הילטון הברזילאי יחד עם הקפטן הצעיר יאנגה אמביוואה בהגנה, ועל שילובם של זרים וותיקים כמו מרקו אסטרדה וג'ון אוטקה.

השמות הרבה פחות נוצצים מאלו של פאריס, ליון, מארסיי ואפילו ליל, אך התלכיד של ג'יראר מוביל בינתיים למקום השני. הלחץ הוא דווקא על הגדולות, וכשמונפלייה לא נמנית על אלו, זה יכול לשחק לטובתה. אולי לא לאליפות, אבל שבירת מונופול לא מתחילה ישירות בדרך זו.