שאקיל אוניל חוזר למגרשים? בקרוב נגלה. לפי דיווח ב-אי.אס.פי.אן דפורטס, שאקיל אוניל קיבל הצעה לשחק במדי קבוצת פוארזה רג'יה מהליגה המקסיקנית.
הדיווחים כרגע הם בגדר ספקולציות בלבד, כאשר נשיא פוארזה רג'יה – סרחיו גאנם מנהל משא ומתן עם נציגיו של הסנטר הענק.
הנה תרגום גוגל לדיווח של אי.אס.פי.אן דפורטס:
"סרג'יו גאנן, נשיא קבוצת הכדורסל של פוארזה רג'יה מהליגה המקסיקנית בכדורסל אישר שהוא מנהל משא ומתן עם שאקיל אוניל כדי שישחק משחק אחד או שניים בחודש אוקטובר במסגרת הליגה המקסיקנית. הנשיא הקבוצה אמר שהוא דיבר בטלפון עם שחקן העבר ונישא לשכנע אותו לחזור לפעילות. התשובה אמורה להתקבל בשבוע הבא, והרבה יהיה תלוי במחויבויות השונות של שאקיל אוניל לטלוויזיה שם הוא משמש כפרשן".
"ההזמנה של שאק לחזור לשחק התקבלה בחודש אוגוסט בשנה שעברה, כאשר כוכב ה – NBA ביקר במונטריי בשביל לעשות עבודת קהילה למען מרכז נוער של ילדים בכיסאות גלגלים".
"פוארזה רג'יה החתימה בעבר את דניס רודמן ששיחק שני משחקים בשורותיה בעונת 2004, כמו כן, היא החתימה את הענק הסיני סון מינג מינג שמתנשא לגובה של 2.36 מטר. הליגה המקסיקנית נפתחה ביום שלישי האחרון".
כמובן שכל המהלך הוא שיווקי נטו. פוארזה רג'יה החתימה את דניס רודמן ואת הענק הסיני בשביל למכור כרטיסים, לא בשביל לנצח משחקים. זה הרי ברור. החתמתו של שאקיל אוניל, אפילו אם זה רק לשני משחקים, תהיה יקרה מאוד. אבל סביר להניח שזה גם ישתלם, שאקיל אוניל הרבה יותר מפורסם מדניס רודמן, ובטח מסונג מינג מינג.
אז דניס רודמן הוא אולי התולעת, אבל האם שאקיל אוניל ישתה טקילה עם תולעת במקסיקו? בקרוב נגלה.
קליק על הלייק ותקבלו את כל העדכונים היישר לפייסבוק שלכם
אנדי רודיק, אחד הטניסאים האהובים בסבב הפסיד לחואן מרטין דל פוטרו בשמינית גמר אליפות ארצות הברית בפתוחה, וזה למעשה היה משחקו האחרון בקריירה, לאחר שאמר שיפרוש לאחר הטורניר.
אין צורך לכתוב יותר מדי על רודיק, כולם מכירים אותו, יודעים מי הוא, ומה עשה. שחקן ענק, ג'נטלמן, משעשע, ואנחנו נתגעגע אליו מאוד.
צפו בנאום הפרידה המרגש של אנדי רודיק:
קליק על הלייק ותקבלו את כל העדכונים היישר לפייסבוק שלכם
בעולם הפוטבול, יש מנהג כזה, להכנס בצורה מפחידה. לדפוק כניסה. לא משנה אם זאת ליגת ילדים, תיכון, מכללות או ב – NFL, השחקנים נכנסים בטירוף למגרש, וזה מה שקרה במשחק פתיחת העונה בליגת המכללות בין מיסיסיפי סטייט לג'קסטון סטייט. בערך.
במהלך שכאילו נלקח מהסרט האגדי "ענקים קטנים" קבוצת הפוטבול של מכללת מיסיסיפי סטייט לא ממש הצליחה להכנס למגרש כמו שצריך. מספר שחקנים רצו ונתקלו ונפלו אחד על השני ועל מכונת העשן, שהייתה אמורה לגרום לכניסה שלהם להיראות מפחידה ומסתורית. במקום להיראות כמו קבוצת פוטבול, הם נראו כמו ערימת ילדים.
אבל למרות זאת, הפאדיחה לא ממש השפיעה על הבולדוגס, שכיסחו לג'קסון סטייט את הצורה עם ניצחון 9:56.
צפו ברגע המביך של מכללת מיסיסיפי סטייט:
קליק על הלייק ותקבלו את כל העדכונים היישר לפייסבוק שלכם
לפני מספר ימים פורסמו באתרי התקשורת ציטוטים כביכול של לברון ג'יימס שאומר שהוא יקח את שחקני ליברפול לסוף שבוע פרוע בלאס וגאס אם הם יזכו בתואר כלשהו השנה.
ליברפול פתחה את העונה בצורה נוראית, וזו למעשה הפתיחה הגרועה ביותר של המועדון ב – 50 השנים האחרונות, וכפי שכתבנו, לברון ג'יימס שמחזיק בחלק מהמניות של הקבוצה צוטט בצהובון האנגלי – הסאן, כשהוא אומר את הדברים באים:
"ביליתי זמן עם סטיבן ג'רארד, והוא מלא תשוקה לקבוצה שלו. כל מי שעוסק בספורט צריך תמריץ, ואם שחקני ליברפול יזכו בתואר כלשהו השנה אני אתן להם את הסוף שבוע הכי טוב שהיה להם בחיים, וזה יהיה בלאס וגאס".
"קניה ווסט גם יהיה שותף, ותאמינו לי, אף אחד לא חוגג בוגאס כמו קניה ווסט"
"ניקח אתכם למקומות ש 99 אחוז מהאנשים לא יודעים שבכלל קיימים. יש וגאס, ויש וגאס".
הסאן הסיר את הידיעה מהאתר שלו, וגם אתר הדיילי מייל שפירסם את הציטוטים הסיר אותם מהאתר.
הנציגים של לברון ג'יימס, וגם דובר ליברפול אמרו שהסיפור לא נכון, ולברון ג'יימס מעולם לא אמר את הדברים. זה מסביר מדוע הידיעה הוסרה מהאתרים של הסאן והדיילי מייל. הציטוטים לא נשמעו כמו משהו שלברון ג'יימס יגיד, בטח שלא באופן פומבי. אז מעניין מאיפה הסאן השיג את המידע, לא?
קליק על הלייק ותקבלו את כל העדכונים היישר לפייסבוק שלכם
להיות אוהד הפועל תל אביב בכדורגל אף פעם לא היה עניין פשוט.
בילדותי, בתקופת השפל הגדול של הדרבים הצהובים, כשהפועל עוד התפלשה בבוץ ההסתדרותי ושחקנים כמו ניר קלינגר, איציק זוהר, אבי נמני, והאחים ברומר כיכבו בשורות מכבי, סבלתי אינספור עלבונות והשפלות על בסיס יומי. סבלי לא נבע לא מתוך אכזריותם הטבעית של ילדים אלא בעקבות זכויות רברוב שצמחו בקרב אוהדי מכבי תל אביב ומכבי חיפה במידה מסוימת של צדק. כך, באותן שנים עדינות של תום והתלהבות, התעצבה אצלי אט-אט, נפש אוהד הפועל.
כל אוהד הפועל ותיק יודע במה מדובר. זהו החשש התמידי לפני כל קרן, לפני כל דרבי. התחושה המתמשכת, הנה הולך להגמר הכסף, הולכים למכור את הכוכב, הולכים לספוג שער שטותי מטעות בלתי מחוייבת. גם היום אני זוכר בבירור את השאיפה לסיים את טבלת הליגה הלאומית(ליגת העל דאז) במקום השישי והמכובד. זו היא השמחה על כל ניצחון דחוק, על כל נגיחה של בלם בכדור חופשי שעוברת בכיוון הכללי של המסגרת, וחוסר היכולת המוחלטת להבין למה אליפות של אחד-אפס קטן היא אליפות מעפנה.
נכון, הזמנים משתנים. הפועל יצאה מידיה של ההסתדרות וזכתה לתקופת עדנה בלתי מבוטלת עם ביאתם של קשטן ותינוקותיו בראשית שנות האלפיים. גם הגעתו של שלום תקוה המשופם לשעבר היא רגע זכור לטובה. על עידן גוטמן נשפכו מילים רבות ודי לציין שבתקופתו הציג המועדון את הכדורגל האיכותי ביותר בתולדותיו: קבוצתי, התקפי, הישגי ומחויב. גם קשטן וגם גוטמן, שהגיעו בעקבות הכסף, הביאו תוצאות. אליפויות, גביעים, טעמים שפיו היבש של אוהד הפועל שכח כמעט את קיומם. דור חדש של אוהדי הפועל נולד, כאלו שמעיזים להסתכל על מכבי מלמעלה, שלא מתביישים לחלום בקול רם על אליפות, גביע ואירופה. אך אני, שלא לומר למרבה הצער, כמו רוב אוהדי הפועל, לא שייך אליהם.
עבורי הפועל היא תמיד האנדרדוג, תמיד זו חסרת הסיכוי. מבחינתי, המצב בהפועל לנצח ישאר על סף קריסה מוחלטת, על סף רצף הפסדים בדרבי וסכנת ירידת ליגה. זוהי השאיפה הצנועה למעט נחת וההכרה המלאה בסיכוי הקלוש שזו אכן תגיע. להיות אוהד הפועל הוא להיות פסימיסט, אבל לא ממקום של יאוש, אלא דווקא מתוך תקווה גדולה, ואם אפשר, צנועה וחשאית.
אין לי ספק שמדובר בתפיסת עולם מעוותת. בגישה ששורשיה נעוצים עמוק בתקופת הכדורגל ההסטורית בה גדלתי, ואשר הולכים ומתנתקים מן הקרקע עם ההתקדמות בשנים. הפועל היא כבר מזמן אחד המועדונים המצליחים ביותר בארץ, מקצועית, כלכלית ומבחינת היקף קהל האוהדים. אך אהדת קבוצת כדורגל בפרט, או כל תאגיד ספורטיבי בכלל, ואני מתכוון לאהדה אמיתית וכנה, שטומנת בחובה מחויבות רגשית בלתי מבוטלת, היא לעולם אינה תוצר של שיקול דעת רציונלי ותמיד מכילה בתוכה מנות מגוחכות של חוסר הגיון.
אהדת קבוצת כדורגל מסויימת היא המחויבות הראשונה הגדולה של רוב הגברים הישראלים, וזו מחויבות עד מוות, שנולדת בדרך-כלל מתוך שילוב משונה של נסיבות מקריות ויוצאת לפועל, נניח באופן ממוצע, סביב הגיל השקול והבוגר חמש.
אני הפכתי להיות אוהד הפועל בגיל חמש משום שאבא שלי אהד את הפועל. הקיבוץ שלנו דווקא היה משופע באוהדי מכבי תל אביב ומכבי חיפה. אוהדי הפועל היו מעטים, ושקטים. אנחנו מדברים על קבוצה שהכוכב היציב ביותר שלה היה פליקס חלפון, המגן הימני. לאורך רוב ילדותי זה מה שהיה למועדון להציע, פריצות באגף ימין של המגן הטוב בארץ והגנה לוחמנית. למדתי להסתפק במועט, לקוות לשרוד, ועם הזמן זה הפך להיות הכיף הגדול של העניין. לדעת לנצח בכבוד זה אצילי ומרשים, לדעת להפסיד בכבוד ולשאוב מכך איזו הנאה מזוכיסטית זה כבר עניין של מסורת.
קליק על הלייק ותקבלו את כל העדכונים היישר לפייסבוק שלכם
מכירים את זה שאתם משחקים גולף (או מיני גולף) והכדור נמצא מטר אחד מהחור, ואתם חובטים, מקרבים את הכדור, חובטים, מקרבים את הכדור, חובטים שוב, וסוף סוף הכדור נכנס, וכל זה מטר אחד מהחור ! אז זה בדיוק מה שקרה לשארל שווארצל, ההבדל היחיד הוא ששווארצל הוא שחקן גולף מקצועני.
שארל שווארצל (איזה שם, לא?) סיים אתמול את הסיבוב השלישי בטורניר "דויטש בנק" בצורה נוראית, כאשר הוא חבט 4 "פאטס" בחור ה – 18, וכל החבטות היו 60 סנטימטר מהחור.
שווארצל יכול היה לחבוט "בירדי" בחור ה – 18, אבל סיים עם "בוגי" כפול. החור ה – 18 סיים יום נוראי עבור שווארצל המסכן, כשהוא מסיים את היום עם 8 חבטות מעל 79, כשכבר אין לו סיכוי לסיים במקום הראשון.
צפו בשווארצל מתקשה לחבוט כדור גולף מסכן לתוך החור ממרחק של מטר:
קליק על הלייק ותקבלו את כל העדכונים היישר לפייסבוק שלכם
לעולם לא אשכח את הפעם הראשונה ששמעתי את שמו, אותו שם שבהתחלה צלצל דומה לזמרת היחידה שהכרתי עד אז. הייתי בן שש, ילד שנסע עם ההורים לבקר את המשפחה בארגנטינה.
"דייגו ארמנדו מראדונה", אמר סבא לאבא בזמן שהם תיפקדו כסטריאוטיפ ארגנטינאי מושלם והפכו עוד חתיכה של מאתיים גרם פרה – תורה שעוברת מאב לבן, סיפור חיים שהוא חתיכת סיפור ושם אחד שמתנגן על הלשון: מראדונה, דיייגו ארמנדו מראדונה.
בימינו אין אחד ואחת שלא מכירים את השם הזה, כמו הביטלס ומארלי, כמו אויטה ואלפחורס – לאיש יש כוכב בשדרת הזיכרון של כולנו. אולי זה הסיפור שנורא קל להתרפק על אבק הכוכבים שלו: ילד משכונת פחונים עלובה במרכז בואנוס איירס, אחד שלא פעם צוטט באומרו "אצלנו לא היו קיימים כדורי-רגל אמיתיים. על מגרש אדמה היינו משחקים עם אסופה של גרביים שהפכה לכדור עגול". הילד שהתראיין באותו מגרש עלוב בגיל 12 ואמר, "החלום היחידי שלי הוא להביא אליפות עולם לארגנטינה", אותו הילד שהגשים זאת.
את השם שלו, על המרפסת של סבא שלי, שמעתי לראשונה בשנת 89, ילד שרק סיים בגרות בהליכה ומתחיל את לימודי הכדורגל שלו. ולהם, לאב והסב, היה חשוב שזה השם הראשון שאני אכיר יחד עם עבודה רצינית על רגל שמאל החלשה שלי. "מררראדונה", "מרררראדונה" הייתי לוחש לעצמי ובועט עוד בעיטה כושלת לכיוון הקיר. זה מי שרציתי להיות, יחד עם התחושה וההרגשה שהיום קצת מביך לומר אותה: הערצה – הפכתי למעריץ של דייגו ארמנדו מראדונה.
היה מה להעריץ ולפעמים עדיין יש, כי מראדונה, ברוך אלוהי הכדורגל, עדיין איתנו, למרות שהיה בדרך החוצה המון פעמים. התהילה המוקדמת, המעבר לאירופה ונאפולי יחד עם יחסים מוצלחים במיוחד עם המאפיה של דרום איטליה הביאו את הילד הנמוך מויז'ה פיוריטו להסתבך עם האבקה הלבנה במקום להשאיר אבק למתחרים לאורך שנים. אבל עדיין, בשביל רבים על הכדור שהוא לא רגל, דייגיטו הוא השחקן הטוב ביותר שעלה על מגרש הדשא מאז ומעולם. אליפויות בארגנטינה ובאיטליה, שחקן השנה בדרום אמריקה ובאירופה – "פלוסה" כמו שאהבו לקרוא לו חבריו, היה על גג העולם מספר פעמים, קפץ לספר לחבר'ה וחזר שוב.
בשבילי דייגו הוא בעיקר המונדיאל של 1990 – טורניר גביע העולם באיטליה מביא את ארגנטינה כאלופת עולם ואותי כילדון שסוף סוף מצליח להבין כדורגל. ארגנטינה עושה חיל בשלבים המוקדמים ומתברגת לאיטה על עבר הגמר, שם היא עתידה לפגוש את נבחרת גרמניה המאוחדת – החומה נפלה בברלין אבל הוקמה מחדש כנבחרת כל גרמנית מסוכנת למפגש מסקרן. באותם ימים ההורים שלי שהיו חברים באגודת הארגנטינאים של נצרת עלית, סיכמו על חגיגות 'ארחנטינאיות' אל תוך הלילה אך ורק אם דייגו מניף גביע.
הדבר היחיד שמראדונה הניף באותו ערב עצוב ברומא היה את יד שמאל כדי למחות דמעה. כל ארגנטינה בכתה באותו לילה. ואני, נציג הסניף הנצרתי, בכיתי יחד איתם. תמונת האליל שלי בוכה על מסך הטלוויזיה חרוטה בי עד היום כאחד הרגעים המשמעותיים בימי חיי, הרגע בו גיליתי שאליל ילדותי הוא בסה"כ בן אדם.
במקומות שונים ברחבי ארץ הטנגו מראדונה הוא קצת יותר מבן אדם רגיל – ההילה סביבו כל כך מיסטית שברחבי המדינה פועלות כנסיות מיוחדות שמבחינתן יש אל אחד והשם שלו דומה למדונה. מעמדו האיתן כל כך, גם העניק לו קול פוליטי שמקדם את התנגדותה הכוללת של דרום אמריקה לכל נסיון שליטה מצד ארה"ב. הילד שסה"כ שיחק כדורגל, הפך למוביל דעה, למהפכן שבילה לא מעט בקובה יחד עם פידל, ל"נשיא המדינה" ולעיתים היבשת, בלי להיבחר בקלפיות.
אותו ילד של תחילת הכתבה חוגג עוד מעט 30, בזמן שמראדונה עתיד לכבות 56 נרות על העוגה הבאה שלו. 30 שנה של הערצה לעיתים מוגזמת, 56 שנה של קריירה מוצלחת בתחילתה ועם המון עליות ומורדות במהלכה. 30 שנה של אל כדורגל יחיד ו56 שנה של שליטה ארגנטינאית מוחלטת שאולי עומדת להסתיים ע"י מי שכונה הבן של אלוהים, המשיח עם השם המתנגן לא פחות: ליונל אנדרס מסי.
קליק על הלייק ותקבלו את כל העדכונים היישר לפייסבוק שלכם
ביום שישי תפתח נבחרת ישראל בכדורגל את קמפיין מוקדמות המונדיאל, וכל מה שאנחנו שומעים זה מי צריך להיות בהרכב, מי לא צריך להיות, ואיך גוטמן בכלל חשב עליו כשחקן נבחרת. אז חשבנו למה לא לתת לכם את האפשרות לקבוע את ההרכב שיעלה מול אזרבייג'אן ורוסיה.
הרבה שחקנים פצועים לא יעמדו לרשות גוטמן (רמי גרשון, ערן זהבי, בירם כיאל), טל בן חיים מוצהב ולא ישחק, והדבר גורם לאלי גוטמן כאב ראש לא קטן.
הנה האופציות, ואם שכחנו מישהו, או שאתם חושבים ששחקן כזה או אחר צריך להיות או להיות, אל תחסכו במילים.
שוער: דודו אוואט. אולי הבאנקר היחידי בנבחרת. תמיד בכושר, תמיד מתייצב. אין בכלל שאלה שהוא צריך לעמוד בין הקורות בשני המשחקים.
בלמים: דן מורי מויטסה לא ראה מגרש, איתן טיבי שחקנה החדש של מכבי תל אביב לא ראה דשא, היחידי שכן שיחק ומשחק הוא שיר צדק. האם הוא מתאים למשימה? אולי בכלל צריך לזמן שחקן אחר, אולי את וואליד באדיר הוותיק והטוב? אולי דקל קינן שגם לא שיחק עדיף על האחרים?
מגן שמאלי: רמי גרשון (הוא בכלל מגן שמאלי?) פצוע ולא ישחק. טאלב טוואטחה הוא מגן התקפי מצוין, אבל כאן הבעיה, שהוא לא עושה הגנה טובה. אולי גל שיש מבוורן ישחק? (כמה מכם בכלל ידעו שגל שיש משחק בבוורן?) יואב זיו? הוא עלבון לכדורגל אם אתם שואלים אותי. אולי גוטמן יפתיע ואלעד גבאי יפתח בהרכב. נחכה ונראה.
מגן ימני: יובל שפונגין הוא באנקר. אבל רק בגלל שאין אופציות האחרות. הרע במיעוטו.
קשרים אחוריים: ביברס נאתכו סגור בהרכב. האמת היא שגם אם היו מורידים לו רגל בגלל הקור הרוסי גוטמן היה עולה איתו בהרכב. מי ישחק לצידו? אלמוג כהן לא רואה מגרש בגרמניה, גל אלברמן הוא אופציה לא רעה בכלל, או שאולי גוטמן יהמר על מהראן ראדי חברו במכבי תל אביב (ששלמה שרף טוען שהוא צריך לפתוח כבלם?!).
קשרים קדמיים: פעם ראשונה שלא חושבים על יוסי בניון. וטוב שכך. בניון לא משחק, לא בכושר, וכבר מזמן לא תרם לנבחרת. ליאור רפאלוב נותן עונה מצוינת בבלגיה, אבל הוא פצוע ובספק למשחקים, מאור מליקסון לא שיחק במחזור האחרון בפולין, אבל הברקה שלו תמיד יכולה לגמור משחק, וגם לגבי גילי ורמוט, אנחנו לא יודעים באיזה כושר הוא נמצא.
חלוצים: גוטמן חייב לשחק עם שני חלוצים, ויש חלוצים טובים. תומר חמד צריך להיות באנקר. פתח את העונה בצורה אדירה בספרד, והוא יכול לעשות גול מכל מצב. מי יפתח לידו? איתי שכטר לא משחק בסוואנסי, בן שהר הוא פלופ רציני, ועומר דמארי סתם לא רציני.
אז אלו האפשריות (אלא אם כן יש לכם רעיונות יצירתיים). אז אם אתם המאמן, מי ה – 11 שיהיו בהרכב שלכם למשחקים נגד אזרבייג'אן ורוסיה?
קליק על הלייק ותקבלו את כל העדכונים היישר לפייסבוק שלכם
דווייט הווארד עבר בטרייד ענק ללוס אנג'לס לייקרס והפך אותה ביום אחד למועמדת מובילה לקחת את אליפות ה – NBA. אבל המעבר לא עבר בצורה חלקה, ולא בטוח שאוהדי אורלנדו סולחים לו על כך, אבל למרות זאת עושה רושם שדווייט הווארד מנסה לתקן את מערכת היחסים שלו עם האוהדים.
כחלק מהמאמצים לנסות להחזיר את האהבה של אוהדי המג'יק פירסם הווארד מודעה ענקית בעיתון האורלנדו סנטינל.
זה מה שהווארד כתב במודעה:
"לשחק כדורסל ב – NBA זו ברכה, ולשחק בפני אוהדי אורלנדו במשך 8 שנים הייתה זכות וכבוד ענק בשבילי. מילים לא יכולות לתאר את האהבה שיש לי לאורלנדו. עם התמיכה שלכם עשינו דברים גדולים בעיר, מתליה של כרזות ועד השפעה חיובית על הצעירים. למרות שהקריירה שלי עם המג'יק הגיעה לסיומה, האהבה שלי לעיר, ולאנשים שהופכים את העיר ליפהפיה לעולם לא תגמר".
מה יותר מזויף? המודעה הזו בעיתון או חולצות "הנאמנות" של הווארד שנמכרו בחנות ה – NBA? אז נכון שדווייט הווארד מנסה בכל הכוח לגרום לאנשים לאהוב אותו, אבל העצות שהוא מקבל מהיח"צנים שלו הן רעות. רעות מאוד. הרי הווארד היה זה שדרש טרייד, ופשוט גרם לאוהדי המג'יק סבל גדול מאוד בשנה החולפת. אז יתכן וזה קצת מוקדם מדי בשביל להתחיל להתחנף ולבקש סליחה. הוא פשוט צריך להפסיק לדאוג שכולם יאהבו אותו.
קליק על הלייק ותקבלו את כל העדכונים היישר לפייסבוק שלכם
