קטגוריה: ספורט

ההחתמה של ססק פאברגס היא החותמת לקיץ מחושב של ברצלונה. כל צירוף או שחרור נעשה מתוך התבוננות לעונה הקרובה, אך בעיקר לאלו שיבואו אחריה. ברצלונה 2011-12 יוצאת לדרך, ללא רצון להביט אחורה

ברצלונה של עונת אשתקד סחפה ושברה את שיאיה, היא רמסה את יריבתה ממדריד, וגם ליונייטד לא הותירה פירורים. המכונה של גוארדיולה, זו שכלל אוהדי הכדורגל באשר הם, חייבים להודות כי היא משהו יוצא דופן, לא רוצה לדעוך, וגם אם נוצר הרושם לאחר הבכורה שנערכה בסופר-קאפ הנהדר כי ריאל מדריד אכן בשלה לסגור עליה פערים, בבארסה מתכננים גם כמה צעדים קדימה, ומבטיחים כי גם בעתיד המכונה תישאר מכונה.

ילדי שנתון 87

אחד היתרונות הגדולים של ברצלונה היא מחלקת הנוער של המועדון, כזו שלא נותנת לעתיד להיראות שחור. כשידוע כי קלרס פויול כבר מדגדג את שנות הקריירה האחרונות שלו וגם צ'אבי כבר לא ילד, בבארסה חושבים קדימה ונשענים לפחות לעת עתה על תוצרי קבוצת הנוער שנולדו ב-1987.

שניים מחברי אותה קבוצה, ג'רארד פיקה וההחתמה הטרייה, ססק פאברגס, בחרו להתפתח בכלל על אדמת אנגליה, האחד בילה ארבע עונות במנצ'סטר אצל סר אלכס, השני בילה שמונה עונות אצל ונגר בארסנל, אך לבסוף שניהם ידעו כי מקום אחד מחכה להם.

בעוד פיקה מתחיל את עונתו הרביעית במועדון נעוריו, כאשר באמתחתו מספר לא מבוטל של תארים הן ברמה הקבוצתית והן ברמה הבינלאומית, הוא גם הופך לאחד מעמודי הטווח בהגנת בארסה, ומשתייך לצמרת הבלמים בעולם. השדרוג של פיקה התמיר, מבטיח לבארסה כי מנהיג להגנה יהיה לה גם כאשר הקפטן ה"גלדיאטור" יחליט לתלות את נעליו.

גם ססק פאברגס היה חבר באותה קבוצת גיל, אם כי את שנותיו האחרונות במחלקות הנוער הוא כבר העביר במתחם האימונים של ארסנל. לאחר שהפך לקפטן ומנהיג בקבוצה מצפון לונדון, החליט גם הוא לארוז מזוודות ולחזור הביתה. למעשה כמעט בכל העונות האחרונות דובר על חזרה אפשרית שלו למדי הבלאוגרנה, אך כשגוארדיולה הבין כי צריך להוריד בנטל מצ'אבי המתבגר, החליטו במועדון לפתוח את הארנק ולשכנע את ססק לחזור הביתה, לקטאלוניה. תוסיפו לזה את המחסור בתארים, זה שהוא חווה במרבית עונותיו בארסנל, ותקבלו שחקן רעב, שמגיע להנהיג את בארסה, אך לא באופן מיידי, אלא מתוך חשיבה של שנה-שנתיים קדימה.

ילידי 1987 הם גולת הכותרת לשאיפותיה של ברצלונה של ימינו. קבוצה שהתוצר הכי בולט שלה הוא ליאו מסי כמובן, שלמרות שלל הישגים, ביצועים ולהטוטים אסור לשכוח כי הוא בסה"כ בן 24, ושגם פדרו פורץ מאוחר אמנם, אך תופס מקום של קבע גם בנבחרת ספרד, ויחד עם שני הבנים האובדים הללו, לבארסה מובטח עתיד מזהיר, לפחות לכמה שנים טובות.

שארית המחשבה

ובכן צירופו של פאברגס אמש מקבע עוד יותר את מעמדם של ילידי 1987, אך לא רק בהם יכולה בארסה להתגאות. סרחיו בוסקטס למשל, עוד תוצר מקומי, נולד רק שנה לאחר מכן, וגם לו עוד שנים ארוכות לשחק. תיאגו אלקנטרה, יליד 1991, וזו אמורה להיות העונה שלו, לאחר שהחל את הקיץ בצורה נהדרת, והמשיך אותו בהופעת בכורה בנבחרת ספרד רק בשבוע שעבר.

כשעל דלתות הבוגרים מתדפקים שחקנים כאנדרו פונטאס, הבלם שכבר זכה למספר הופעות בקבוצה הבוגרת, מרטין מונטויה, שיהיה כנראה היורש של דני אלבס כשזה ילך וידעך, מארק מונייסה, הבלם המוכשר, וסרג'י רוברטו, הקשר שגם הוא כבר זכה לבכורה בבוגרת, מנצלים בבארסה את היתרון הכי בולט שלהם על פני היריבה ממדריד, דור העתיד ומחלקת הנוער הנהדרת.

לא סתם לואיס אנריקה זכה להתקדם במהרה לקבוצת בוגרים ועוד כזו מפוארת כמו רומא. כשאתה מצליח להפיק ממחלקת הנוער כל כך הרבה כישרון, וגורם לברצלונה ב' להיראות לעיתים כקבוצה לגיטימית ב"לה ליגה", אין ספק לגבי מעמדך, ועם זאת כמובן גם אין ספק לגבי טיב פס הייצור של המועדון.

כמי שחולשת על כלל האזור ומוצאת אותם גם בכפרים שליד, בברצלונה מבטיחים לעצמם עתיד ורוד, או אולי כחול-בורדו.

לך, ואל תשכח לחזור

כחלק מאותה מגמה של השבחת התוצר המקומי, וכפי שקרה כבר עם פיקה ופאברגס, גם הקיץ הזה ראינו שניים מאותם הכישרונות עוזבים הקאמפ נואו במטרה לחזור אליו בשלים.

בויאן קרקיץ', שרבות דובר על יכולות הכיבוש שלו במחלקות הנוער, עובר יחד עם אנריקה לרומא, ואם ישתבח שם, גם הוא כנראה יבחר לחזור מתישהו הביתה. השם הנוסף שעשה מעבר הקיץ, ומעט פחות מוכר, הוא אוריול רומאו, שנרכש לאחרונה ע"י צ'לסי ב-5 מיליון פאונד, במטרה לצבור ניסיון ולחוות על בשרו את המגרשים הגדולים באמת. רומאו, קשר אחורי, לא יכול היה למצוא מקום בעמדות מרכז השדה העמוסות, אך גם כאן ומתוך חשיבה עמוקה, בארסה מכניסה לחוזהו בצ'לסי אופציה של קנייה מחדש ב-15 מיליון פאונד.

רומאו ישתבח בינתיים על מגרשי הפרמייר ליג, בארסה תמשיך להנות מצ'אבי ואיני יסטה, אך כשירצו להוריד מהם את העומס ולהישאר גם בוסקטס, פאברגס ותיאגו, הם יוכלו להחזיר גם אותו ובגירסה המשופשפת יותר.

כך פועל מועדון שלא רוצה שהמכונה תיעצר. עתודות בלתי פוסקות, שחרור שחקנים שזמנם עבר (מיליטו שעזב חזרה לארגנטינה), רכישות שגם הן מתוך מגמה של ראייה קדימה (אלכסיס סאנצ'ס גם הוא יליד 1988, קיקו פמנייה נקנה בשביל להגיע לבוגרים בסופו של דבר), ובעיקר קשרי חוץ שמבטיחים השבחה במקום אחר עם סעיף קניה במחיר מופחת.

כשמוחות נכונים בראש המערכת, ובראשם גוארדיולה עצמו, לא נראה שבבארסה מפחדים מההתחזקות הגדולה של היריבה ממדריד, וגם אם לעת עתה קיים צמצום פערים, הנשק של מחלקת הנוער עתיד לספק נחת בגזרה זו, גם בשנים הקרובות, וכנראה שגם באלו שלאחר מכן.

מצב נייח, קרן, בעיטה חופשית, הכדורגל הישראלי מתעלם מכל אלו. הרבה שנים לא זכור לי איזה בועט בעיטות חופשיות טוב בארץ, כנראה שבאימונים מלמדים את הילדים והבוגרים רק איך למסור על מגרש שלא יהיה נבדל ולבעוט (וגם את זה ברמה סבירה ביותר).

הבעיה מתחילה מתפישת העולם, מאמנים חושבים שאם אין להם איזה דיוויד בקהאם או איזה רוברטו קרלוס בקבוצה, אז מצב נייח כלשהו לא רלוונטי כל כך, טעות בידיהם. יש כל כך הרבה תרגילים שניתן לעשות ממצב נייח, לאו דוקא הרמה, שהרי הישראלים גם לנגוח לא ממש יודעים (מאשימים את זה בגובה אבל על זה נרחיב אחר כך…). כל כך הרבה אופציות מסירה על הקרקע, שחקנים שמפרקים חומות, 3 בועטים שיוצרים מצב מתוחכם שמפתיע את הגנת היריבה, איפה היצירתיות?!?

את הפסקה הזאת אני אתחיל עם דוגמא נחמדה, וויל ביינום (אקס מכבי תל אביב בכדורסל), שימו בצד וזכרו אותו.

לרוב אנשים חושבים שרק סנטרים גבוהים מעל 2 מטר יכולים להטביע בסל מקצועי, והרי עצם ההטבעה היא לא בגובה אלא בניתור. שחקני הכדורגל שלנו הם כמובן לא בגובה של שחקני הכדורסל, ולרוב משווים אותם לאלה האירופאיים, וטוענים שהגרמנים, ההולנדים וכל שאר האירופאיים יותר גבוהים מהישראלים. נחזור לנתון המעניין שעצם ההטבעה הוא לא בגובה אלא בניתור, ונחבר את זה לכדורגל, אם וויל ביינום היה 1.58 מטר, פרופורציונלית הוא היה קופץ גבוה יותר מדדי בן דיין, מגרלשווילי או שמעון גרשון, למה? כי הוא אתלט, ובתור בנאדם בגובה 1.80 הוא מנתר לגג או להטבעה כמו בחור שהוא 2.05…וכאן טמונה הבעיה, הפחד מכדורי גובה שמרחף מעל הנבחרת כבר בערך 20 שנה, הוא פחד לא הגיוני ואפילו סלחו לי, מפגר. אז מה אם הם יותר גבוהים!? אדם בגובה 2 מטר יכול להיות מגושם מאוד, כמו קראוץ' האנגלי למשל, יש הרבה שחקנים בגובה 1.80 שיכולים להגיע לגובה הניתור שלו. אני מסתכל על נגיחות של תומר חמד מהעונה החולפת ופשוט לא מאמין, הוא הנוגח הכי טוב שהיה בליגה שלנו מזה 10 שנים בערך, איך לא עובדים על ניתורים באימונים? למה כל האפריקאים שחוגגים שערים בחו"ל יכולים לעשות סלטות באוויר והיפוכים מעצם היותם אתלטיים, והישראלים אפילו נגיחות פשוטות, ניתורים ועבודת מיקום לא מסוגלים לעשות כדי להגיע לכדור גובה?

בעיות הניתור והפחד מכדורי גובה ממשיכות לא רק לבלמים והמגנים, אלא גם לעמדת השוער, כל הכדורגל הישראלי הורגל לדעת שאנחנו לא טובים בכדורי גובה, כך מחנכים כנראה את כל הילדים, והמצב הזה נותר שנים על גבי שנים, של מחסור בניצול הזדמנויות של כדורים נייחים. איך מדינה שלמה של כדורגל ששואפת להגיע לליגת האלופות, מונדיאל, אליפות אירופה וכו'…לא מסוגלת להיפתר מפחד הגבהים הזה? איך? חיל האויר שלנו ממש טוב, מיקום, המראה, פגיעות במטרה, אבל בכדורגל לא שמעו על זה…

בשנים האחרונות המרים קרנות הכי טוב שראיתי בליגה היה דוד רביבו(אחיו של חיים מן הסתם…), כנראה שיש שם משהו במשפחה? גנים של סבסובי כדור? משהו מולד? לא…תאמינו לי שלא, עבודה, וריכוז מלא בכל הרמה, בשנתיים האחרונות אני פשוט נדהם כמה הקרנות הישראליות לא מנוצלות, ונהיות סתם עצירת משחק. כל הרמה מורמת או רחוק מדי או קרוב מדי, או מסתיימת בידי השוער, אין תכנון, אין תרגיל, אין חשיבה וראיית משחק. אין לך בקבוצה מישהו שמרים טוב קרנות? אז חוזרים ליצירתיות, לא מלמדים בקרוסי הפרו של ההתאחדות תרגיל קרן קצרה?כי הוא די פשוט ובסיסי בכדורגל…

אנחנו רוצים כדורגל טוב יותר?ז את רק אחת מהנקודות האפורות שלנו, ואנחנו לא מתמודדים איתה, לא יודעים מאיפה לאכול אותה.

יכול להיות שאנחנו לא טובים במצבים האלה ולעולם לא נהיה, כי אנחנו פשוט לא קופצים כבר ולא מנצלים את הראש, כי הרי כל משפט שני במדינה הזאת נגמר ב"קפוץ לי" וב"ראש קטן", אז שאני אדע לנגוח?

בכדי לחזור לימי הזוהר שלה חייבת יובנטוס לשנס מותניים ולהפקיד את האמון בידי צעירים. אנטוניו קונטה מגיע לקווים והקבוצה עוברת מתיחת פנים רצינית במטרה לצאת לדרך חדשה, דרך רעננה.

יובנטוס עד לפני מספר שנים מהמועדוני הבולטים באירופה, נושלה בעונות האחרונות מכס המלכות של הכדורגל האיטלקי. יחד עם בואו של אצטדיון חדש שיביא עימו בשורות חדשות, ביצעה יובנטוס קיץ רב תהפוכות, אך כזה שבסיום העונה יכול להוציא את ההמונים לחגיגות ברחובות טורינו.

השרידים

דל פיירו ובופון הם נצר לשושלת גורפת התארים אותה בנה מרצ'לו ליפי ושאליה מנסים במועדון מצפון איטליה לחזור שוב. הבעיות מתחילות כאשר הקבוצה ממשיכה להסתמך על אותם השחקנים מימי הזוהר שחלפו כאשר כוכבם דעך במעט, וכשאליהם מוסיפים עוד שחקנים שכבר לא בשיאם ורכישות שלא ממשות את עצמן אין זהו פלא שהביאנקונרי מאבדים את התהילה למועדונים כמו נאפולי ואודינזה שתופסות את המקום בקדמת הבמה האיטלקית.

לשם כך אולי הבינו במשפחת אניילי (בעלי יצרנית המכוניות פיאט), כי עליהם להתחיל לבנות מחדש. הצעדים הראשונים נעשו כאשר שחקן העבר של המועדון, אנטוניו קונטה, מונה למחליפו של ג'יג'י דל-נרי הכושל. כאחד מסמליה של אותה יובנטוס זוהרת, הביא עימו המאמן רוח חדשה ומלאת אנרגיה, שכנראה תישא את יובה במהלך כל העונה שבפתח.

קונטה נמנה על הדור הצעיר של המאמנים, כמו גם מסמילאנו אלגרי שהוביל את מילאן לתואר הנכסף בעונה שעברה. גם הוא מאמן שיודע לבנות קבוצות מצליחות ועשה זאת עם בארי לפני שנתיים ואשתקד גם עם סיינה בליגה השניה אותה הוא הוליך חזרה ל"סרייה א".

איזון מוסיף ל"זון"

בהתאם לרוח הנלווית עם הגעתו של קונטה, נעשו גם שינויים במבנה הקבוצה, תוך הבנה מהם צרכיה במטרה לחזור לקדמת הבמה. הטריגר הראשון לכך הוא צירופו של אנדראה פירלו. לאחר עשור במילאן אמור פירלו להיות בעל הבית במרכז השדה של "הגברת הזקנה", כשלצידו יתרוצצו שמות צעירים יותר ואותם הוא יצטרך לנווט. פירלו אמנם כבר לא אותו שחקן בשיא, אך עדיין כוחו הוא בניהול המשחק ובמנהיגות, ואותם יביא כעת ליובה.

לא רק על פירלו יצטרך קונטה להישען. הרכש הבולט שאמור להיות האיש המרכזי בעונות הקרובות הוא ארתורו וידאל הצ'יליאני. הקשר המחונן בן ה-24, מגיע מלברקוזן בגרמניה לאחר שגם באיירן מינכן רדפה אחריו, ואמור לתת מענה נוסף לניהול המשחק, וגם להבקעת שערים כשצריך.

העומק במרכז הגרש יגיע גם עם הצטרפותם של מיקלה פאציינזה הנהדר וסרחיו אלמירון, הארגנטינאי הפעלתן שיחד עם קלאודיו מרקיסיו המקומי, פירלו ווידאל, יהוו אמצע מגרש איכותי ביותר, וגם רוטציה מסוימת לא אמורה לפגוע בשטף המשחק של יובה.

קונטה ידע כי החלפת מרכז המגרש ושליחתם למחוזות אחרים של פליפה מלו המאכזב ומומו סיסוקו הגמלוני תועיל מאוד למימוש משנתו. חוליית מרכז השדה היא החשובה בעולם הכדורגל כיום, ואת המהפכה קונטה בחר להתחיל בנקודה הכי נכונה מבחינתו.

בחזרה לימים ההם – גירסת ההגנה

הימים בהם הגנת יובנטוס הייתה חוליה בלתי ניתנת להכנעה נעלמו כלא היו. גם חזרתו מגלות של פאביו קנאברו לא הצליחה להחזיר עטרה ליושנה, וביובה משוואים לאותם הימים בהם טוראם ופרארה היו מעוזות ההגנה.

החוליה הזו אמורה להישען על שחקנים מתוצרת איטליה כבונוצ'י, רינאודו, מוטה, קייליני, וברצאלי וזוהי חוליית הגנה בעלת פוטנציאל לא רע בכלל, כאשר גם פאביו גרוסו הוותיק ודה סליה שותפים למבנה ההגנה המרשים.

החיזוק המשמעותי מגיע משוויץ כאשר המגן סטפן ליכטשטיינר, מצטרף מלאציו תמורת עשרה מיליון יורו, ואמור לתת מענה לצד ימין לנוכח חוסר היציבות של מרקו מוטה המוכשר, ולנוכח משחקי האימון בהם הרשים, הגעגועים לימי זאמברוטה עשויים להימחק.

בשער בופון בן ה-33, כבר מעבר לשיא, וסובל מפציעות לא מעטות, ויחד עם מרקו סטורארי, הוותיק גם הוא, הם יהוו רוטציה איכותית גם בעמדה זו.

קונטה שחווה על בשרו את אותה חוליית הגנה משובחת עם בופון, טוראם וקנאברו בשיאם, ינסה לתקן את העוגן של הספינה השוקעת, עם עומק כזה גם בחוליית ההגנה, אפשר לסמן וי, לפחות לעת עתה.

האגף בארץ המגף

מילוש קראסיץ' פתח בצורה טובה את עונת הבכורה שלו ביובה, אך דעך יחד עם הקבוצה כולה. כאשר סימונה פפה מתחרה איתו על העמדה וברוח גבית של ליכטשטיינר, תהיה גם עמדת הקיצוני הימני איכותית.

בצד שמאל מצטרף שוויצרי נוסף, רטו זיגלר, שמגיע מהיורדת סמפדוריה, במטרה להניע את האגף השמאל בכיוון חיובי.

גם הרכש הטרי, מירקו וויצ'ניץ', המונטנגרי המצוין, שהגיע מרומא תמורת 15מיליון יורו, מסוגל לשחק באגפים, ועדיין לא ברור אם ישתלב בחוליית החוד, או שמא ימלא את האגף השמאלי, אך מדובר בכישרון אדיר, ושחקן שבהחלט יכול לתת ליובה את הערך המוסף.

מחודדים

חוליית החוד של יובה שאבה בשנים האחרונות סקוררים אדירים בעיקר מתוצרת מקומית כאשר כמעט כל חלוץ חוד של נבחרת ה"אזורי" עבר במועדון. ועם זאת ביובה ניסו להנחית למשבצת החוד חלוצים זרים שיביאו עימם משהו אחר.

בינתיים הניסיונות הללו לא ממש צלחו ונדמה שבעיקר קבוצה אחת חתומה על חוסר ההצלחה הזה, מנצ'סטר סיטי קוראים לה. תחילה היה זה אדין דזקו, הבוסני שהיה כבר על סף מעבר ליובה, והיום מוצא עצמו בסגל של מאנצ'יני, והקיץ הנוכחי מי שהיה אמור לתפוס את גולת הכותרת של מסע הרכש של קונטה הוא סרחיו אגוארו, שהיכן חתם? נכון, גם בשורות המיליונרים מאנגליה.

מי שבינתיים יהיו אחראים על מלכת ההבקעה יהיו האיטלקים קוואלירלה, יאקווינטה ולעיתים גם לוקה טוני הוותיק, אם כי לגבי שני האחרונים עדיין קיימת האופציה כי לא יהיו חלק מהסגל הסופי של קונטה.

מי שמיועד להיות החלוץ המוביל במערך המסתמן של 4-3-3 וגם אם לבסוף יבחר קונטה ב-4-4-2, הוא החלוץ, אלסנדרו מאטרי, שהגיע רק בינואר האחרון מקליארי ולא הפסיק להבקיע. העונה כרטיסו נרכש ע"י יובה והוא צפוי לקבל את חולצת ההרכב, בטח בהיעדר חלוץ רכש נוסף.

חלוץ נוסף שכדאי לשים אליו לב, הוא הצעיר כריסטיאן פסקוואטו, שבלט במשחקי ההכנה, וצפוי להנות אף הוא מהעדר רכש בחולייה הקדמית, אם כי צריך לזכור כי ה"ביאנקונרי" לא אמרו נואש בנוגע לצירופו של ג'וספה רוסי, החלוץ הנהדר של ויאריאל, וגם לגבי חיזוק אפשרי לאגף שמאל של הקישור, בדמותם של אליירו אליה מהמבורג, או חואן מנואל וארגס מפיורנטינה, דבר שיאפשר את שילובו של וויצ'יניץ' בחוד.

למתעניינים, הנסיך אלכס דל פיירו, צפוי לשמש כלי מן הספסל, ממש כפי שפרגוסון משתמש בראיין גיגס, ובהתאם לגילם המתקדם של השניים.

כבר במחזור הפתיחה יובנטוס תארח את אחת מהמנשלות אותה מהצמרת, אודינזה, למפגש מרתק. אמנם המשחק לא יתקיים עדיין באצטדיונה החדש, אך ה"יובנטוס ארנה" צפוי להיפתח בתחילת ספטמבר להמשך משחקי הליגה.

ביובנטוס רוצים צמרת, אפילו משוועים לכך. מהפכה שהחלה על הקווים ונמשכה בסגל מוכשר ועמוק, צפויה להוביל את החבורה של קונטה חזרה לצמרת. נכון, מילאן רוצה לבנות לעצמה מסורת חדשה של שליטה, רומא ולאציו בונות קבוצות חזקות אף הן, נאפולי תנסה שוב לקרוא תיגר, אך דווקא את מקומה של אינטר, יכולה יובנטוס לתפוס העונה, ואולי לסגור מעגל על אותה פרשה שהחלה את התפרקות המעצמה. האמת, זה יכול להיות סוף טוב לסרט, לא?

רגע לפני סיום הקריירה המפוארת שלו, גוסטבו בוקולי שב להזכיר לנו במשחק השני נגד מאריבור למה השאלה אם חיפה תעפיל לשלב הבתים בליגת האלופות אחרי צמד ההתמודדויות נגד גנק תלויה בעיקר בו.

מי שמחפש את ההבדל ביכולת בין המשחק הראשון למשחק השני נגד מאריבור יכול למצוא הרבה סיבות אבל אין ספק שההבדל המשמעותי היה שבמשחק הראשון חיפה שיחקה בלי גוסטבו בוקולי ובמשחק השני יחד איתו.

האמת שבוקולי כבר לא מתאים לרמות הגבוהות – מפעלים אירופים וכדומה. השנה הוא בעיקר צריך לשמש גיבוי מהספסל במשחקים האלו. בליגת העל ישחק לא ישחק, זה לא כזה משנה-הליגה הישראלית בכדורגל היא לא ברמה כזו רמה גבוהה כך שבוקולי בהחלט מסוגל לשחק במפעלים המקומיים גם בהרכב.

בשלב הבתים (אמן) ובמשחקים היותר חשובים גם בעונה הרגילה, הוא צריך להיות על הספסל כגיבוי לתמיר כהן, סיידו יאיא ואייל גולסה. אבל כשכל שבוע שחקן אחר מהחלק האחורי של חיפה נעדר אין ספק שגוסטבו בוקולי הוא האיש הנכון ובזמן הנכון, כמו שהוכיח זאת מול אלופת סלובניה. במשחק שבו מכבי חיפה לא הייתה במיטבה ונאלצה להתמודד שוב ושוב עם התקפות סלובניות. בוקולי רץ, תיקל, חטף, מסר, הרגיע את המשחק ובעיקר העניק ביטחון לחבריו ולספסל של אלישע לוי.

כל זה נכון בעיקר לדקות שלאחר הטעות השטותית של דוידוביץ' (מתי שארנוב ישחק סוף סוף?) שבהן בוקולי הצליח להחזיק את הקבוצה ב1-1 למרות העצבים והתחושה שעוד עונה הולכת לאיבוד בגלל טעות שטותית. במשחק חוץ כזה, אחרי טעות כזו, קשה מאוד לחזור לשחק, לשמור על הריכוז והתוצאה אבל,לא מעט בזכות הקשר בן ה-33 הצליחה הקבוצה למצוא את האופי הדרוש ולחזור לישראל עם הכרטיס לשלב הבא.

אולי הוא כבר לא ברמה שהיה בעבר וגם לא בעמדתו הטבעית, אבל בתקופת המעבר של הנוכחית בוקולי הוכיח ומוכיח שהוא חלק חשוב במכונה הירוקה. כשהקבוצה תתחבר ותמיר כהן ייכנס לענייניים לבוקולי אין מקום בהרכב אבל דווקא מפני שהוא יודע זאת, זה הופך את גוסטבו בוקולי לשחקן גדול יותר בעיניי גם מעבר ליכולת המקצועית.
ההשקעה שלו שנה אחרי שנה למרות שבאופן טבעי מעמדו יורד מראה איזה אדם הוא ואני שמח בשבילו שזה משתלם. כבר שנתיים שלוש שאף אחד לא נותן לו מקום בהרכב אבל בסוף מי שמשחק במשחקים החשובים והקבוצה נופלת או מצליחה בזכותו הוא דון גוסטבו.

אני מקווה שהעונה מכבי חיפה תוכל להסתדר גם בלעדיו אבל בזכות הנאמנות וההשקעה שלו לבוקולי בהחלט מגיע להישאר במועדון, גם מעבר לקריירה ככדורגלן שחקן זר כמו בוקולי לא מוצאים בשום מקום ואני בהחלט יכול לעשות את ההשוואה של שארפ בכדורסל לבוקולי בכדורגל.

לפני שאני מפריש את הברזילאי בטרם עת, יש לו עבודה לעשות. צמד המשחקים נגד גנק מאוד חשובים למועדון מהרבה מאוד בחינות: עלייה נוספת לשלב הבתים תמתג אותו באופן סופי כמועדון הכדורגל הטוב והמצליח בישראל וחשוב אף יותר – תעניק כסף רב שיעזור בצמיחתו העתידית ותאפשר לו להצליח יותר באירופה, מה שיכול בעתיד להוביל את מכבי חיפה להשתתפויות נוספות בשלבי הבתים. דבר שללא ספק יוכל לקרב אותו למועדוני הביניים של היבשת-הישג מדהים לקבוצה ישראלית.

ההפעלה הפעם חשובה יותר מתמיד משום שהעפלה פעמיים בשלוש שנים עוזרת מאוד כלכלית וגם ממתגת אותו בעולם כמועדון שיש לו מקום בליגת האלופות – בדומה לקופנהאגן הדנית למשל.

כדי לעשות זאת, מכבי חיפה תהיה תלויה לא מעט ביכולתו של גוסטבו בוקולי לעשות את מה שרק הוא יודע -לחבר, להטריף ולהנהיג את הקבוצה, בצירוף חיפוי על היעדרות שחקני ההגנה הקבועים. אם גם בזה הוא יצליח, זה עשוי להעביר אותו את השביל שמעט הצליחו לעבור – הגבול הדק שבין שחקן גדול לאגדה.

הכוכב הבלתי מעורער של ווסט ברומיץ' אשתקד היה החלוץ הניגרי, פיטר אודמווינגי, שחתום במו רגליו על התצוגות שהביאו את החבורה של רוי הודג'סון לשרוד בפרמייר ליג, לא דבר שכיח בעונות האחרונות. סיפורו של איש ה"בחירה הנכונה"

במהלך רוב הקריירה הנוסקת של פיטר אודמווינגי מה שמלווה אותו הן יכולות כיבוש, ובעיקר החלטות נכונות שקיבעו את מעמדו כאחד השמות החמים בפרמייר ליג כיום. עם רזומה נהדר אשתקד ואינספור קבוצות בעקבותיו, הוא פותח עונה בחוד של ווסט ברומיץ', בדרכו לפסגות אחרות.

נולדתי מבורך

הוא נולד בטשקנט, אוזבקיסטן, לאב ניגרי ואם רוסייה, פיטר אוסזה אודמווינגי זהו שמו המלא. אוסזה בניגרית פירושו "אלוהים בחר עבורך", ועם שם שכזה פתח אודמווינגי את חייו דווקא על אדמת אוזבקיסטן. את כישוריו הראשונים רכש בקבוצות הרוסיות, קאמאז ולאחר מכן גם בצסק"א מוסקבה.

עם השנים חזר למולדת אביו בניגריה והצליח להרשים, דבר שהביא למעברו לליגה הבלגית בגיל 21. לה לובייר, מועדון שכבר איננו קיים, היה מי שקלט אותו בנופי השוקולד הבלגי, ולשוקולד עוד נחזור בסיום.

משם נדד לצרפת למדיה של ליל, והיה חלק בקבוצה מצוינת שכללה גם את עבדל קאדר קייטה מחוף השנהב, מישל באסטוס הברזילאי וג'אן מאקון הקמרוני. שער שלו על אדמת איטליה בניצחון 0-2 ב"סן סירו", קבע כי ליל תעפיל לשלב הנוק-אאוט של ליגת האלופות בעונת 2006-07.

בקיץ 2007 קיבלה ליל מלוקומוטיב מוסקבה הצעה של 14 מיליון יורו תמורת הניגרי, שחזר לאדמת רוסיה, וגם לא נחשב לזר באמצעות האזרחות שנשא מיום הולדתו.

בשלוש עונותיו במוסקבה, הפך אודמווינגי לחלוץ משובח עוד יותר, כבש כמות יפה של שערים וגם השתלב היטב בנבחרת הניגרית, בה היה שותף לזכייה במדליית הכסף במשחקים האולימפיים בבייג'ין 2008.

עם זאת גם זכורות תקריות לא נעימות של גזענות, שרווחת ברוסיה כלפי שחקנים שחומי עור, והיו מהגורמים למעברו הבא של החלוץ. "זו אמנם קבוצה קטנה של אוהדים, אבל זה מאוד עצוב מאחר ויש לי מערכת יחסים טובה מאוד עם המועדון", אמר אודמווינגי בדרכו לפרמייר ליג.

ממשיך לבחור נכון

התחנה הבאה הייתה אנגליה. הוא חבר לעולה החדשה לפרמייר ליג, ווסט ברומיץ', והפך לאחת הרכישות הטובות בתולדות המועדון.

עונה לא פשוטה עברה על החבורה מ"הוואתורנס", אך יכולתו הבולטת של החלוץ הניגרי נתנה אותותיה בכל מהלך העונה. 15 שערים הוא הצליח לנפק עבורה, כולל שערים חשובים במסע ההישארות של הקבוצה, ושערים במשחקים נגד הגדולות של הליגה, צ'לסי, ארסנל וטוטנהאם, שקבעו כי אודמווינגי הוא השחקן שהבקיע הכי הרבה שערים עבור ווסט ברומיץ' בפרמייר ליג.

הוא זכה בתואר השחקן המצטיין של חודשים ספטמבר ואפריל בעונת אשתקד, וכמובן שנבחר גם למצטיין העונה של ווסט ברומיץ', וקיבל על כך כמות איכותית של שוקולד מאוהד הקבוצה מאוסטרליה.

אודמווינגי הפך לסחורה חמה בשוק העברות, ארסנל, טוטנהאם ואפילו יובנטוס חשקו בו כמי שעתיד לפתור להן את בעיות החוד. האחרונה לרדוף אחר מי שנבחר לכדורגלן האפריקאי של הפרמייר ליג אשתקד, היא וויגאן, שממש בשעות האחרונות שלפני פתיחת העונה רוצה בו כמחליף עתידי להוגו רודאייגה שצפוי להתקדם.

לא נראה כי הודג'סון שש לוותר על שורותיו של מלך השערים שלו, וגם הכישלון בצירופו של דני גרהאם מווטפורד שבחר בעולה החדשה מסוונסי, משאיר בינתיים את אודמווינגי בשורות ווסט ברומיץ'.

כמי שתמיד ידע לאן ללכת ובאיזה עיתוי, כנראה שגם הפעם יעשה זאת החלוץ הניגרי המצוין, וגם אם יישאר בינתיים בביתו מהעונה החולפת, הוא ימשיך להרשים ולהרשית. כבעל חוש הבקעות מיוחד נגד הגדולות, היונייטד צריכה להיזהר במחזור הפתיחה מהשחקן המבורך.

אמנם אני אוהד את היונייטד אבל אי אפשר שלא לרחם על האוהדים המסכנים של ארסנל. לפני שעוד עונה תיגמר בלי כלום, הנה כמה הצעות לארסן ונגר איך בכל זאת יהיה ניתן לשנות אותה במאה שמונים מעלות באמצעות כמה שינויים קטנים. אם גם הפעם זה ייגמר בלי כלום, גם לאוהדים של התותחנים לא תהיה יותר סבלנות לפרופסור…

לפני שאכנס יותר לעובי הקורה, חשוב לי לספר יותר לעומק מדוע כתבתי את הטור.

אני אוהד מנצ'סטר יונייטד מושבע אבל למרות שמחתי למראה כישלונותיה של ארסנל בשנים האחרונות והפגני הלוזריות שלהם פעם אחר פעם, משהו בתוך תוכי רוצה לראות אותם מצליחים יותר. ככל הנראה זה מפני הרחמים על אוהדי ארסנל שרואים שנה אחר שנה את אותו תסריט ידוע מראש: למרות שחקנים מצוינים, אצטדיון ביתי ומסורת, איפשהו בדרך הכול מתפקשש בדרך לעוד עונה נטולת תארים, אבל לא נטולת המון ספיגות בדקה ה-90 והפגני לוזריות מדהימים נוספים (למשל ה-4-4 עם ניוקאסל לאחר 4-0 לטובת התותחנים).

ארסן ונגר היה בעבר מאמן מצוין שידע לשלב בין כדורגל יפה, טיפוח צעירים והצלחות גדולות. גם היום אין עוררין שהוא בין המאמנים הטובים בעולם למרות הצניחה במניותיו. אבל בגישתו הנוכחית לגבי המשחק אין לו מקום באחד מהמועדונים הגדולים בעולם.

ההצעות שאני מציע יובילו את התותחנים להישגים והן הצעות ריאליות שניתן לבצע אותן מהר ובלי לבזבז סכומי כסף ניכרים (לשמחתו של ונגר).

לאחר עזיבתו של ססק פברגאס לברצלונה וסכומי הכסף הגדולים שנכנסו למועדון, בצירוף היותו כבר עכשיו מועדון בין העשירים בעולם יכולים בהחלט להצעיד את ארסנל לדרך חדשה תוך מספר שנים. אבל מתוך ראייה לטווח הקצר אין ספק שארסנל במצבה הנוכחי לא תצליח לשכנע סופרסטאר עולמי כדוגמת פראנק ריברי, אריאן רובן, קרלוס טבז, ווסלי סניידר או אפילו זלאטן איברהימוביץ' לבוא לשחק בשורותיה גם אם תרצה בכך. אך אם תעשה את הצעדים הנכונים בעונה הקרובה, היא בהחלט תהיה בכיוון הנכון לשלב השני בתוכנית המוצעת מה שיוביל אותה חזרה להיות בין המועדונים הטובים בעולם.

להלן ההצעות:

להחתים בלם לצד ורמלאן

תומאס ורמלאן הוא בלם מצוין אבל כדי להיות בין הטובים באמת וכדי שההגנה של ארסנל תשתפר משמעותית הוא חייב לצידו בלם טוב יותר מסבסטיאן סקילאצ'י, יוהאן דג'ורו או לורן קוסיילני המאכזבים. שמות? ראיין שוקרס מסטוק סיטי או דייגו לוגאנו האורוגוואי המצוין מפנרבחצ'ה בהחלט יכולים לעשות את העבודה בצורה מצוינת והקנייה שלהם תהיה גם במחיר סביר.

החתמת קשר אחורי משמעותי

אחת הבעיות הגדולות של ארסנל בשנה בשנים האחרונות, הייתה עמדת הקשר האחורי. אלכס סונג הוא שחקן אדיר, אבל בשנה שעברה הוא נאלץ לעלות משחק אחר משחק בגלל חוסר שחקנים שיחליפו אותו בעמדה מה שכמובן פגע ביכולתו וברעננות שלו. החתמת קשר אחורי נוסף לצידו לא רק שתפחית ממנו את העומס אלא גם תאפשר לארסנל לעלות מדי פעם בהרכב עם שני גרזנים בקישור האחורי מה שיהווה אפשרות לטקטיקה נוספת ואפשרות להתמודד טוב יותר מול יריבות מסוימות (מישהו אמר ברצלונה?). השמות שחשבתי עליהם הם וולטר גראגנו מנאפולי, גבי מודינאגי מבולוניה או ג'רמיין ג'ונס משאלקה. מה משותף לכולם? שלושתם יחסית זולים ולא מוערכים, כולם הגנתית מצוינים ובעלי כושר גופני גבוה. החתמה של אחד מהם עשויה לפתור לארסן ונגר בעיות רבות ותאפשר לאלכס סונג להיות טוב יותר לאורך העונה ולהיות טרי יותר לחלקים החשובים בה. בנוסף, החתמת שחקן כזה תיתן אפשרות לגיוון בטקטיקה. קבוצה עם מרכז שדה קשוח בצירוף חלק קדמי מצוין בהחלט מסוגלת לחזור לצמרת הגבוהה.

להחזיר את הנרי

אחד הדברים שהיו חסרים לארסנל בשנים האחרונות היה מנהיג שיידע לכוון ברגעי המשבר. תיירי הנרי אמנם מבוגר יותר, לא ברמה שהיה בעבר וכבר עוד מעט על סף פרישה אך החזרתו לקבוצה, גם אם בתפקיד משני בלבד עדיין עשויה לעזור המון לקבוצה כמו ארסנל. מלבד היותו היום שחקן מצוין שבהחלט מסוגל לעזור מקצועית החזרה של שחקן כזה תעזור מאוד בפן המנטאלי. מהלך כזה ללא ספק יתקבל בברכה אצל האוהדים, ימתג את ארסנל כקבוצה ששואפת לחזור לזכות בתארים ולא פחות חשוב – יוריד את הלחץ מצעירי ארסנל שיידעו שיש במי לבטוח ברגעים קשים. אולי תיירי הנרי רוצה בשנותיו האחרונות בקריירה לשחק כמה שיותר אבל קשה לי להאמין שהוא לא יסכים לחזור לארסנל גם אם בתפקדי משני בלבד אם ארסן ונגר יבקש ממנו

אם ארסן ונגר יבצע את שלושת השלבים הללו, היחסית זולים יש לומר, לא רק שיחסוך כסף וכנראה יצליח הרבה יותר מקצועית, ואף יותר חשוב, יחזור להיחשב כמאמן מהטובים ביותר ולא כמי שמבזבז את חייו באשליות וזמנו כמאמן בקבוצה ששואפת לתארים עבר.

ביצוע השלבים הללו-להכניס מנהיג וכמה שחקנים "רעים" לקבוצה לא רק שיעזור המון מקצועית בטווח הקצר אלא גם יוביל לשלב השני שהוא כנגזרת של ההצלחה המקצועית-מיתוג ארסנל כקבוצה מהטובות באמת, מה שיגרום גם לכך שגם על שחקנים מהטובים בעולם ארסנל תוכל לחזור להיאבק..אולי לא יהיה להם כסף כמו לסיטי,אבל היא תהיה חלום של הרבה שחקנים בנשימה אחת עם מנצ'סטר יונייטד וברצלונה.

האדומים מחיפה פותחים עונה חדשה. המאמן שירזי יצטרך להתנתק מקיץ לא נעים, יואב כץ כרגיל אופטימי, ואולי מעט יותר מידי, אך עם שחקנים מוכשרים וגם כמה שמגיעים עם רעב גדול פלייאוף עליון זה לא בשמיים. ביום טוב הפסגה ב"סטלה מאריס" נצבעת אדום

הפועל חיפה פותחת עוד עונה כאשר הסקורר המוביל שלה, עדן בן-בסט עזב, הבעלים ממשיך באופטימיות לצד היותו קצת הזוי, והמאמן חווה קיץ לא פשוט. איך כל זה יתחבר? לפי כץ זה יסתיים בצמרת הגבוהה, אך גם התברגות בשולי הצמרת תתקבל בברכה.

מחדרי החקירות לחדר ההלבשה

אחת הסוגיות המעניינות הקיץ בצד האדום של הכרמל, הייתה הנדידה הבלתי נגמרת של ניצן שירזי, מאמן הקבוצה, לחדרי החקירות בפרשת ה"כדור המרכזי". העונה הוא ייאלץ להתנתק מאותם מהלכים לא מחמיאים בקיץ, ועל אף גיבוי יחסי מהבוס, ויצירת רושם של אדם הגון ונאמן, הוא יזכה בודאי למטר קללות בכל מגרש בו יגיע עם הקבוצה.

ניצן שירזי נראה אדם חזק, אך חדרי חקירות אינם משאת נפשו של אף אחד מאיתנו, והצהרתו כי "הוא מת שהפרשה תהיה מאחוריו", צריכה לקבל משמעות רק באם יצליח להוביל את האדומים להישגים. אחרת, כולם ינקזו את התוצאות במגרש להשפעת חדר החקירות.

ניצנים ניראו בארץ

לא סתם ניצן שירזי הוא האיש שמסתובב על הקווים של הקבוצה. עוד מימיו כמאמן הנוער של מכבי תל אביב, ולאחר מכן גם בבני יהודה, ניצן שירזי הוא דמות אהודה בקרב השחקנים. איש נעים הליכות, אך עם זאת מקצוען שמבין את המשחק. נכון, אצל הלוזונים הוא הצליח פחות, אך ליואב כץ זה התאים לקו המחשבה שדוגל באמונה בתוצרי מחלקת הנוער.

אי אפשר לקחת משלומי דורה את השבחתם של אושרי רואש, חנן ממן, רן אבוקרט, אמיר אבו ניל וגל אראל, אך בעונת החולפת, תחת שירזי, החלו הצעירים הללו לנפק חותמת לכישרון הידוע שלהם. הם קיבלו במה מרכזית, והיוו כוח חשוב בחבורה דלת המשאבים הזו.

והנה הקיץ הגיע לו וחלקם החלו לעורר שוב את האנטגוניזם כלפי יואב כץ. ממן, רואש ואבו ניל התקנאו בחבריהם משאר קבוצות הליגה, וביקשו לפתוח את חוזיהם ולקבל שדרוג, אך נתקלו ביד קמוצה של הבוס. "שחקני כדורגל מרוויחים פי 5 משוטרים", הייתה תגובתו של הביזנס-מאן לבקשת שחקניו.

לבסוף התרצו כולם, אך למראית עין לא בטוח שעניין זה יחזיק מעמד, בטח כששמותיהם של ממן ורואש נזרקים בחלל האוויר כאופציות לגדולות שבקבוצותינו.

ניצן שירזי יצטרך למקד את ראשיהם של הצעירים שלו בעיקר בהצלחות בכר הדשא, ועם זאת כבר מכין עתודות חלופיות דוגמת רועי שוקרני, אור לגריסי ואלון בוזורגי המוכשרים.

כריש רעב

הסגל של שירזי שופע בעיקר כישרון תוצרת בית, ועם זאת בכדי להתמודד עם עזיבתו של מלך שערי הקבוצה אשתקד, עדן בן בסט, הוא מצרף שורה של שחקנים שמגמת הרעב היא המאפיין העיקרי שלהם.

ערן לוי חוזר הביתה לצד האדום של הכרמל. החלוץ שגדל בצד השני של הכביש מביא עימו ניסיון מעניין במקום אחר, כזה שגרם לכל המערכת להבין כי כנראה כאן הבית, וזו המשבצת הטובה ביותר עבורו. בינתיים בגביע הטוטו זה נראה חיובי, ולוי צפוי לקחת פיקוד על החבורה כולה.

ליאור ז'אן מגיע גם הוא מבירת הנגב לאחר שלא ממש הצליח להטביע שם חותם. ז'אן שבזמנו נחשב לאחד משחקני העתיד של מכבי תל אביב ומוכר היטב ע"י שירזי מאותה התקופה, יצטרף למעוז ההגנה, ויחד עם גיבוי מהמאמן הוא בהחלט רוצה להוכיח ורעב להצליח.

עוד שחקן ששירזי מכיר היטב הוא החלוץ, משה ביטון, שמגיע מבני יהודה. ביטון כבר לא ילד, ולאחר ירידה שחלה בערכו בעיקר בשנתיים האחרונות, כתוצאה מפציעות ואיבוד כושר משחק, חייב לשנס מותניים ולאחד כוחות יחד עם האמון ממאמנו בכדי לחזור ולכבוש, ולהיות המוציא לפועל העיקרי בהתקפת האדומים.

שי רביבו, מגיע עם רעב עצום לאחר שדקות המשחק שקיבל בסוף העונה החולפת בהפועל תל אביב, גרמו לו להבין כי הוא חייב לשחק ברמות הגבוהות וגם לשמור על אורח חיים ספורטיבי בכדי לדמות במעט לאחיו הבוגרים.

גם המגן אלירן ג'ורג', שפרץ לתודעה במהלך מגמת ההצערה של מוטי איווניר, מושאל עתה לעמדת המגן הימני, ויחפה על עזיבתו של עומר ורד בכיוון הנגדי.

המאפיין של כל אותם מצטרפים הוא הרעב הגדול להצליח, שיחד עם החדווה למאמן, ערך חשוב ביותר עבור כל כדורגלן, יכול לתת מנוף לקבוצה.

קדוש מעונה

רק לפני מספר ימים צוטט כץ באומרו כי, "עשו מרובי שפירא קדוש מעונה", והסביר כי שפירא הוא רק חלק מאותו פאזל שבנה את ההיסטוריה של הפועל חיפה.

רצה הגורל ומי שיעמוד העונה בשורות הקבוצה הוא השוער, רן קדוש, שזכור בעיקר כאיש שגנב את האליפות ליריבה השנואה, נקודת פתיחה טובה עבורו בייחוד בקרב האוהדים.

גם את קדוש מכיר שירזי טוב מימיו כמאמן נוער, כבר אז הוא סומן כפוטנציאל גדול, אך כזה שלא הצליח להתפתח לעמדת שוער ראשון בליגת העל. בראשון הועדפו שוערים אחרים, וקדוש בחר לנסות מזלו מעבר לים ובליגה הרביעית באנגליה, במדי בארנט הקטנה, אך בתום עונה אחת זכה לקבל את אפודת השוער המחליף בבני יהודה.

ערכו ויכולתו עלו לכותרות כאמור בתום אותה תצוגה הרואית נגד מכבי חיפה, במחזור הסיום לפני שתי עונות, ומאז חיפש קדוש לפלס לעצמו מקום של כבוד לעמדת השוער המוביל.

שירזי שזוכר לו חסד נעורים הביא אותו העונה הישר לעמדה המיוחלת, כתוצאה מאכזבה מיכולתו של קאלה דרשלר הדועך. לקדוש סוף סוף ניתנת ההזדמנות לשחזר את היכולת מאותו משחק, אך בעיקר הזדמנות ממשית למימוש הפוטנציאל הידוע שלו.

זר לא יבין

סוגיה נוספת שתצטרך לקבל מענה בקבוצה היא הזרים. אשתקד מלבד ליפניה, שעזב לרמה"ש והיה יחסית יציב, כל שאר הזרים שעברו בין מתחמי האימונים בקריית חיים, נווה שאנן וכפר סיטרין, לא היו בדיוק בול פגיעה.

העונה בחר ניצן שירזי לצרף שני חלוצים לסגל לעת עתה. אמוס קולי הליברי וסטפן דנקוביץ' הסרבי שישלימו את מכסת החלוצים של הקבוצה. סימני השאלה לגביהם הם עדיין גדולים, אך ברור כי השניים חייבים לפרוע שטרות גם בכדי לעבות את חוליית החוד שאיבדה כאמור את בן-בסט, וגם בכדי לממש את משבצת הזרים בקבוצה למשהו תורם.

אם שאר החבורה מגיעה כרעבה להצלחה, בגזרת הזרים חובת ההוכחה היא עליהם, אך בייחוד על שירזי עצמו.

יואב כץ הוא עוף מוזר בנופי הכדורגל הישראלי. בוס שמנסה להתנהל בחוכמה כלכלית, ומתנגד לשמש כלי בשוק המחירים המטורפים שנזרקים באוויר. אם זאת הבעיות שהוא יוצר בעיקר בקרב שחקני הבית המוכשרים, יכולות להסב נזק וגם אם לא באופן מיידי, הוא יוצר סביבו מארג דעות שלילי, ודימויים לא ממש טובים.

כץ ממשיך לדבוק באופטימיות רבה, שואף לצמרת בליגה, והאמת אמנם הצהרותיו לא מגשימות עצמן לגמרי, אך בכדי להעמיד קבוצה ראויה בליגת העל, זה כנראה מספיק.

שדרוג לשולי הצמרת, שורת כדורגלנים רעבים ומאמן שמתגבר על קיץ לא קל, כל אלו ייצרו סיפור הצלחה גם בצד האדום של חיפה. עובדי הנמל בציפייה

זו אמנם לא כתבת עומק, לא פוסט ואפילו לא טור דעה, אבל הקהל ליגה בפולנית פשוט שובה לב. שימו לב לכמה ביצועים מרהיבים, ולא מכר הדשא, אלא מהיציע.

אלו האוהדים של מאור מליקסון ודודו ביטון, כנראה שהם ידעו לאן לנסוע.

ואלה כבר המתחרים העיקריים שלהם על תואר הקהל מספר אחת בפולין, אוהדי לך פוזנן, שפשוט לא מפסיקים לשיר, וכל זה במשחק חוץ על אדמת שוויץ.

זו לא ביקורת, אבל חברים ואוהדים יקרים בארץ, יש לכם עוד הרבה הרבה מה ללמוד.

שתהיה עונה מרתקת, טובה ומלאה בעידוד חיובי!

די לניסויים ולשינויי העמדות! מר לואיס פרננדז מתבקש להפסיק להתעלל בגוויה הנקראת נבחרת ישראל. המשחק מול חוף השנהב הציב המון סימני שאלה חדשים ותהיות בנוגע לנבחרת ומאמנה. המסקנה המתבקשת ממזמן, אבל עוד יותר מתמיד, לאחר הגרלת המונדיאל, וההפסד לנבחרת הפילים היא, תפטרו את לואיס!

לואיס פרננדז היה מינוי רע מאוד עוד לפני המשחק הרשמי הראשון. אני לא ארחיב יותר מדי  בנושא מפני שדובר עליו כה רבות אבל בכל זאת אתן הקדמה קטנה, נושא שבעקבותיו רשמתי את הטור.

מבחינה מקצועית אף פעם לא הייתי חובב גדול של הבן אדם וההתנהלות שלו, מה עוד שכבר כמה שנים טובות הוא לא זכה לשום הצלחה מקצועית מהותית. אבל היו מספר בעיות הגדולות יותר שצצו מיד אחרי המינוי ועוד לפני משחק רשמי אחד.

* עד שסוף סוף החליטו למנות מאמן זר, שזה רעיון לא רע בכלל, הביאו מאמן לא מספיק טוב ודומה יותר מדי למנטאליות הישראלית. כדי שבאמת יצליח לשנות משהו, או לעזור, אבל, עדיין הוא מאמן זר וכאן טמונה הבעיה. הבעיה בזה שהוא זר היא שלצערי אחרי פיטוריו (המתבקשים) של פרננדז ייקח המון זמן עד ששוב פעם ינחת פה מאמן זר מהסיבה הפשוטה שכולם ילינו על כישלונו של פרננדז המאמן הזר. אז הבעיה שפרננדז לא מייצג מאמנים זרים וחבל לי שבגללו הרעיון הנבון הזה ייזנח לעוד כמה שנים.

* עם הגרלה כזאת קלה פעמיים ברצף יהיה חבל לבזבז צ'אנס אדיר לעלייה בגלל מאמן שבטוח לא נעלה איתו כי מי יודע מתי נזכה להגרלה כזאת שוב.

* החשש שהקמפיין יהיה כזה גרוע שיישקלו ברצינות להביא לאייל ברקוביץ' את אימון הנבחרת.

טוב, אז הקמפיין הפרננדזי יצא לדרך וכבר בתחילתו ראיתי שהתחזיות שלי מתגשמות: הביקורות (הצודקות) עליו, התוצאות וההתנהלות שלו גרמו לכך שהסיכוי שמאמן זר יינחת פה בעתיד הקרוב הוא בערך כמו הסיכוי שפרגוסון יפוטר על ידי מנצ'סטר יונייטד. בנוסף, התוצאות הפכו מזעזעות מרגע לרגע. נשבר לי מלואיס סופית, במחזור השני כשחילצנו במזל רב 0-0 מגאורגיה בבונקר כזה שהתביישתי שזו הנבחרת שלנו ובסוף לא רק שלא הייתה אף טיפה ביקרות עצמית או משהו כזה, הנבחרת, ופרננדז בראשה הציגו את הנקודה כאילו היא ההישג הכי גדול אי פעם של הנבחרת. אחר כך הגיעו גם ההפסדים, ויכולת רעה וצריך להגיד תודה שבזכות הבית החלש אנחנו עדיין בתמונת ההעפלה ליורו.

דווקא במשחק הידידות יש לציין, נגד חוף השנהב, קרו דברים נוספים שלא חשבתי שייקרו לפני הקמפיין, ובצירוף לשאר הדברים שהזכרתי, הם דורשים את פיטוריו של לואיס פרננדז באופן מיידי ומינוי מאמן חדש כבר עכשיו, כדי שיהיה לו זמן יחד עם הנבחרת עוד לפני הקמפיין הבא.
הניסויים בהרכב הם לא דבר חדש אצל לואיס פרננדז שהרבה לזמן המון שחקנים ולשנות להם את העמדות בקצב מסחרר. אבל דווקא אתמול קרוב מאוד למשחק מול יוון פרננדז החליט שאלמוג כהן, שחקן בונדסליגה לגיטימי, צריך לשחק בעמדת המגן הימני. כל זאת הגיע דווקא אחרי הצטיינותו של יובל שפונגין בעמדה הזו במשחקים האחרונים של הנבחרת. מי שמחפש עקביות או שיטה -לא אצל לואיס.

זה היה שינוי עמדה אחת יותר מדי מכיוון שאלמוג כהן מצטיין כקשר אחורי ברמות הגבוהות של אירופה אז  למה בנבחרת האדירה שלנו אין לו מקום בעמדתו הטבעית? כמו כן, המשחק הוכיח סופית שלפרננדז אין שום טקטיקה או יד מכוונת – עצם זה שאין מערך, שיטה או שחקנים קבועים בהרכב, זמן קצר כל כך לפני הסיכוי האחרון להתברג ביורו זה רע מאוד. נקודה קטנה נוספת שהציקה לי הייתה זימונו של מאור בוזגלו שעם חוסר הבהירות סביבו בתקופה הנוכחית לא היה ראוי לזימון לסגל. יש שיגידו שלואיס פרננדז גילה נאמנות לשחקן וכאלה שיגידו שבכל זאת בוזגלו הוא כישרון גדול אבל איזה מסר זה משדר לשחקנים האחרים ששחקן עם כל כך הרבה בעיות מסביבו בעיקר בתקופה הנוכחית, זוכה לזימון על חשבון שחקנים אחרים שמתאמצים באופן קבוע בקבוצות שלהם ולא עושים רעש?

דבר נוסף רע מאוד שקרה כבר בתחילת הקמפיין אבל שמתי לב אליו עוד יותר אתמול, היה שלמרות התצוגה החד צדדית (השערים שלנו הגיעו אחרי פיגור 3:0) השחקנים והמאמן לא נראו מאוכזבים יותר מדי וחלקם אמרו שיפה שחזרנו ל 4-3 וחלק נוסף אמר שמבחינתו שבמשחקי ידידות נהיה גרועים ובמשחקים הרשמיים ננצח.
אז מה הבעיה במשפט הזה? לכאורה, משפט נכון אבל כשמסתכלים לעומק צריך להבין, מאז תחילת קמפיין לואיס פרננדז לא רק שאנחנו לא משחקים טוב במשחקי ידידות, אלא שאנחנו גם לא מצליחים להגיע לתוצאות במשחקים הרשמיים. אני פוחד ששוויון הנפש הזה אחרי תצוגות גרועות, שמחה אחרי הפסד בשער אחד גם אם זה רק משחק ידידות או התקווה שאם אנחנו לא טובים בידידות אחר כך נצליח במשחקים הרשמיים, תחזיר את  הנבחרת אחורה בזמן אל עידן ההפסדים בכבוד. יחד עם התגובות אחרי משחקים רשמיים שנגמרים בהפסדים או בניצחון דחוק על נבחרות חלשות, עוד מעט יציגו לנו הפסד 1-0 ליוון כהישג גדול של הכדורגל הישראלי.

בעיה נוספת שהייתה כבר זמן מה על המפה אבל רק אחרי הגרלת המונדיאל תפסה יותר את תשומת ליבי היא שבעקבות התוצאות הגרועות חזרנו לדרג השלישי לצערי. נכון,זה כנראה המקום הטבעי שלנו אבל עם כמה תוצאות קצת יותר טובות יכולנו להישאר שם בדרג השני גם בהגרלת המונדיאל ולראייה, יוון עדיין בדרג הראשון למרות תקופה ארוכה לא מזהירה.

כל הצרות הללו צריכות להביא לסיום דרכו של פרננדז בתפקיד וכמה שיותר מוקדם. הוא אשם ברוב הבעיות גם אם לא בכולן. אבל מה שבטוח הוא לא התרופה לבעיות הללו. חבל שדווקא בתקופה שכל כך הרבה שחקנים שלנו משתלבים בקבוצות מחו"ל וקבוצות ישראליות מגיעות להישגים יפים באירופה דווקא הנבחרת חוזרת אחורה.