קטגוריה: ספורט

הוא הלבן הראשון שירד מ-10 שניות בריצה ל-100 מטרים. בין כל ים האצנים שחומי העור, כריסטוף למייטרה הוא התקווה הלבנה של צרפת. הסיכויים להפתעה לא גבוהים, אבל בשנה בה בולט לא בולט במיוחד, יש מקום לסנסציה עולמית.

עולם הריצות הקצרות משופע בדר"כ באצנים שחומי עור. הם השליטים הבלעדיים בענף, והרבה מכך מושפע מעניינים גנטיים, דבר שכבר הוכח מדעית. כריסטוף למייטרה, צרפתי בן 20, מנסה להוכיח אחרת וכשהוא איתו מטען אדיר של כישרון ואומה גאה, למייטרה שואף רק לכוון לפסגות באליפויות בהן משתתפים גם מתחרים רציניים מארה"ב וג'מייקה, ששולטות בתחום ללא עוררין.

הייתי הילד הכי מהיר בהפסקה

כריסטוף למייטרה שנולד ביוני 1990, התחיל את דרכו כעוד אחד מהילדים שפשוט חובבים ספורט, נהנים לשחק עם חבריהם, לא יודעים בדיוק לאן להתכוון וטועמים מהכל. הצרפתי ניסה ראגבי, כדורגל וכדוריד, ובכולם בלטה מהירותו המסחררת. בשנת 2005, כשהוא בן 15, במהלך באליפות בתי ספר בצרפת, כאשר סיים במקום הראשון בריצה ל-50 מטרים, הבינו כי יש בו משהו אחר, המחייב ליטוש והברקה בכדי להפכו לאצן מקצועי.

הוא החל להתאמן ברצינות תחת מאמני הנוער של האתלטיקה הצרפתית, וכעבור שנתיים באליפות האתלטיקה של צרפת לנוער, ב-2007, הצליח לקבוע תוצאה של 6.64 שנ' במרחק ל-60 מטרים, שהייתה לתוצאה הראשונה שלו על הבמות הגדולות. משם התקדם למייטרה לאליפות אירופה לנערים שנערכה בתום אותה שנה והצליח גם לקבוע שיא צרפתי לגילאים הללו עם תוצאה של 10.83 שנ'.

הוא החל להתמודד גם בריצות למרחק הכפול, ולבנות לעצמו עתיד גם במרחק זה. הצעד הבא שכבש הצרפתי היה ניפוץ השיא האירופאי לנוער בריצה ל-100 מטרים, כאשר ב-2009, הוא עצר את השעונים על 10.04 שנ', ושבר את שיאו של דווין צ'יימברס הבריטי, 10.06 שנ'.

כריסטוף למייטרה הבין את גודל הציפיות שהחלו להתפתח מכיוון מדינתו, אך היה רגוע וסימן מטרות להמשך, "אחרי אליפות אירופה לנוער, אני ממשיך לאליפות העולם בברלין במטרה לרדת מעשר שניות ולשבוע את השיא הצרפתי", ציין והוסיף, "אני לא מרגיש שום לחץ, אפילו ליד האצנים הבוגרים באליפות העולם, ולמרות שזו רמה לגמרי אחרת", ביטוי שמותיר אותו קר רוח ומלא בביטחון.

הריצה לצידם של בכירי האצנים, התחרות ברמות הגבוהות עשתה את שלה ולמייטרה המשיך בהתקדמות המטאורית שלו.

יוסיין בולט הצרפתי

אשתקד הייתה שנת הפריצה שלו, והוא כבר זכה לכינוי המחמיא, "יוסיין בולט הצרפתי". באליפות צרפת שנערכה בתחילת חודש יולי בשנה שעברה, הוא הצליח להשוות את השיא הלאומי במרחק ל-200 מטרים, כאשר קבע 20.16 שנ', אך השדרוג המיוחל הגיע באליפות אירופה שנערכה בברצלונה מעט לאחר מכן.

בעודו בן 20, זכה כריסטוף למייטרה לתהילה הגדולה, כאשר הביא לצרפת את מדליית הזהב בריצות ל-100 ו-200 מטרים. ועם זאת התוצאה שלו (10.11 שנ') הייתה דיי מאכזבת ביחס למה שהורגלנו אליו מימי לינפורד כריסטי, האצן הבריטי האגדי יליד ג'מייקה, שהיה יורד את עשר השניות בלא בעיות, כאשר גם במרחק הכפול תוצאה של 20.37 שנ' נתנה לו את מדליית הזהב, אך הוכיחה כי האתלטיקה האירופאית נמצאת בנסיגה עצומה.

ובכל זאת הצרפתים נהנו מאליפות נהדרת מבחינתם שהשאירה טעם של עוד ורצון לשיפור. יחד עם למייטרה, בלט גם האצן שחום העור, מרטיאל אמבנדג'וק, שזכה במדליות הארד באותם המרחקים, ויחד עם הנבחרת הצרפתית הם זכו במרוץ השליחים.

למייטרה הצליח להדיח אצנים שחומי עור, לדחוק הצידה את דווין צ'יימברס, עוד אצן בריטי נהדר, וגם את עמיתו אמבנדג'וק, אך ידע שבמטרה להגיע לפסגות האמיתיות של האתלטיקה עליו לרדת את עשר השניות במהרה, וכך גם היה.

לשנה הבאה בלונדון הבנויה

שנת 2011 הייתה השנה של למייטרה עד כה. הוא החל אותה בהצלחה רבה באליפות אירופה לאתלטיקה באולם, אך הקפיצה הגדולה החלה לפני חודשיים כאשר ירד לראשונה מעשר השניות בתחרות בצרפת, מאז ממשיך "בולט הצרפתי" בקיזוז מאיות וממש לפני שבועות אחדים הוא קבע את שיאו האישי שהיה גם לשיאה הלאומי של צרפת, על 9.92 שניות במרחק ל-100 מטרים כמובן. במרחק הכפול הוא עדיין מנסה לרדת מ-20 השניות, אך לעת עתה ללא הצלחה.

עם מטען ציפיות גדול, ובשנה בינונית עבור אצני המרחק, רוצה הצרפתי להתברג בצמרת האצנים באליפות העולם שתיפתח בסופ"ש הקרוב, בדאייגו, דרום קוריאה. את אספאה פאוול וטייסון גיי (שייעדר מהאליפות(, כבר הצליח לנצח הצרפתי בעבר, אך כשמדובר ברגע השיא של האתלטיקה, מלבד האולימפיאדה כמובן, ימתחו כל האצנים את שריריהם למקסימום, וינסו להשיג את הטוב ביותר. כשהפן הגנטי משחק תפקיד חשוב, ולמייטרה עדיין רחוק מתוצאות של סביב ה-9.70, הוא יהיה חייב יום קסום שלו לצד יום חלש של בולט, פאוול, דיקס וחבריהם בקוריאה.

בכל זאת, אסור לשכוח כי הוא רק בן 20, וצפויה לו עוד קריירה ארוכה ומקצה שיפורים נרחב. יוסיין בולט נגד "בולט הלבן", זו אחלה כותרת לקראת אולימפיאדת לונדון, 2012, לא?

מכבי תל אביב של מוטי איוניר אולי נראית כרגע מצוין ביחס לקבוצות ליגת העל ובמיוחד למכבי תל אביב עצמה, אך דווקא בשל העובדה שמדובר במועדון הלחוץ ביותר במדינה, חשוב מאוד לשמור על פרופורציה.

היא מנצחת בשבועות האחרונים את כל מה שעומד מולה, גם במשחקי גביע הטוטו "החשובים" כל כך, וגם את משחקי הליגה האירופאית נגד "קבוצות הצמרת" ז'לזניצ'אר הבוסנית, חזאר לנקראן מאזרבייג'אן  וקבוצת הפאר, פאנתנייקוס היוונית, אך לפני שאתם יוצאים כבר החודש לחגוג את האליפות של מכבי ברחובות ת"א, הנה כמה נקודות שאתם צריכים לחשוב עליהן.

הליגה האירופאית

מכבי תל אביב לא נראתה במיטבה במשחקיה הקודמים בליגה האירופאית נגד הבוסנים והאזרים, ונגד היוונים החגיגה הייתה יחסית קלה במפגש הראשון כאשר פאו הגיעה לכאן לאחר בעיות כלכליות קשות שפגעו במדינה ובקבוצה עצמה. שלושה שחקני מפתח עזבו השנה:  סידני גובו עזב לאביאן, ג'ילברטו סילבה הברזילאי עבר לגרמיו וגם ג'יבריל סיסה עבר ללאציו האיטלקית. היוונים הגיעו כשראשם נמצא עמוק במחשבות לגבי עתידם הלא ידוע ולאחר הפסדם במוקדמות ליגת האלופות לאודנסה הדנית, הזלזול היה בהתאם. אמנם המחשבה של מכבי תל אביב ואוהדיה הוא להתחיל מסע אירופאי שיכנס לספרי ההיסטוריה של הכדורגל הישראלי, אך אל תשכחו שמסע שכזה לא בהכרח יכול לשקף את מידת הצלחתה של הקבוצה בליגת העל. עד היום כל קבוצה ישראלית שהשתתפה בליגת האלופות או הגיעה לשלבים הבכירים של הליגה האירופאית (הפועל תל אביב בגביע אופ"א המיתולוגי), לא זכתה באליפות באותה העונה. איווניר יודע זאת היטב וכבר הספיק להבהיר השבוע כי הליגה האירופאית היא לא בראש מעייניו שלו וגם לא של שאר הקבוצה.

השחקנים הוותיקים

איווניר הפך את מכבי תל אביב לקבוצה דינאמית החל מאשתקד. קבוצה טכנית שמבוססת בעיקר על שחקני בית צעירים שיחזירו את המכביזם שאבד במהלך השנים.

עד כה המצב נראה טוב, אך מה יקרה כשהאגואיזם יתחיל לצוף על פני השטח? גל אלברמן, קשרה של מכבי ונבחרת ישראל לא רק שלא משחק, אלא אפילו אינו בסגל הקבוצה במשחקים החשובים. רוברטו קולאוטי ( עם פתיחת עונה נפלאה) והאריס מדוניאנין עולים לשחק מהספסל אותו לא הכירו,  לא בעונה שעברה ולא במרבית הקריירה שלהם. ברק יצחקי, שמאז פציעתו בראשית העונה שעברה, לא מצליח לחזור לכושרו מימיו במדי בית"ר י-ם. הפיכתו לקפטן הקבוצה מאוד תמוהה (אולי זה הכסף, וותק בליגת העל או המנהיגות בחדר ההלבשה), אם כי מה שקורה בינתיים הוא שגם השנה כאשר חזר מהפציעה, הוא עדיין אינו מצליח להשתלב בהרכב הקבוצה. פרשת מאור בוזגלו גם היא מרחפת עדיין מעל המועדון ואינה מובנת לחלוטין, שכן מדוע השחקן בין היקרים ביותר בתולדות הכדורגל הישראלי לא מצא את מקומו בסגל הקבוצה ? (ואל תגידו לי שאביו של מאור, יעקב הוא האשם בעזיבתו).

השחקנים הצעירים

מהפכת הצעירים של איווניר עובדת היטב עד כה. התפקיד שלו הוא לא רק לשלב את הצעירים בקבוצה, אלא לתמוך בהם ולהפוך אותם לחלק לא מבוטל בסגל הקבוצה שכן הסגל במרביתו נשאר כפי שהיה בעונה שעברה. איווניר צריך לדאוג שהשתן של אותם הצעירים לא יעלה יותר מידי לראש, מאחר שההצלחה הגיעה כנראה מהר מן הצפוי. כאן עולה סוגיה מעניינת בנושא הצעירים.

הייתי רוצה ממכבי הסבר לאור העובדה שכל כך הרבה שחקנים מוכשרים וטובים עזבו את הקבוצה במהלך השנים וכיום משמשים כבורג מרכזי בקבוצות שונות בליגת העל ובאירופה, כיצד הם עומדים לשמור על עומר ורד למשל? לאור העובדה ששני השחקנים שנחשבו למגנים הבאים של נבחרת ישראל, כבר לא נמצאים במועדון (יובל שפונגין ודור מלול), וכסף אני בטוח אינה הסיבה כאן.

האוהדים

השאלה הנפוצה ביותר בנוגע למכבי תל אביב בכל שנה, היא מדוע השחקנים החדשים שמגיעים למועדון לא מתפקדים כפי שמצפים מהם? התשובה פשוטה והיא האוהדים. מכבי תל אביב הוא המועדון הלחוץ בארץ. זאת מכיוון שהאוהדים מצפים מידי שנה מהשחקנים ליותר מידי. "רק תביאו את הדרבי" היא אמירה כל כך אופיינית לקבוצה קטנה, השקט הינו המרכיב להצלחת המועדון ואם האוהדים ישמרו עליו, הם יזכו לראות סוף סוף אליפות ראשונה מאז עונת 2002/03 ולא רק ניצחון במשחקי הדרבי.

מכבי תל אביב חייבת לתת למהפכת איוניר את השקט החיוני להצלחתה. החל מהצוות המקצועי, אך בעיקר האוהדים עצמם. תחילה,  איווניר, אתה חייב לעבור את היוונים שכן אי העפלה לשלב הבתים לאחר הניצחון במשחק הראשון, יכניס אותך הישר אל "פנתיאון האכזבות", שם כבר חקוקה מכבי תל אביב עם סנטה קולומה האנדורית.

בורוסיה מנשנגלדבאך פתחה נהדר את העונה הנוכחית. בהתאם לעבר הלא רחוק היא ממשיכה לייצר צעיר תורן על תקן כוכב עולה. מיוג'ין פולאנסקי דרך מרקו מארין ועד מרקו רויס, בגלדבאך כבר מכינים את הכוכב הבא

בורוסיה מנשנגלדבאך מרשימה מאוד עד כה בפתיחת הבונדסליגה. מקבוצה שניצלה ברגעים האחרונים, היא הפכה לכזו שמנצחת את הגדולות של הליגה, ואת חלקן אפילו רומסת. מי שבולט מעל כולם בחבורה של לוסיאן פאברה, הוא מרקו רויס, אחד מכוכבי העתיד של גרמניה, ללא ספק. הוא מכונה "מרקו מארין החדש" למרות שהם באותו הגיל. לא מפחד ללכת לבד כשצריך, לנצל את מהירותו המופלאה ולכבוש שערים. כאשר גלדבאך בדרכה להפוך ללהיט התורן של הבונדסליגה העונה, כדאי להכיר לעומק את רויס שממשיך שושלת של כישרונות בשנים האחרונות.

צעיר לנצח

בורוסיה מנשנגלדאך הוא אחד המועדונים הוותיקים והמפוארים בגרמניה, אם כי בעשור האחרון עסוקים במועדון בעיקר בניסיון הישרדות בבונדסליגה הבכירה, או בניסיון התחמקות מליגת המשנה. כמובן שזה גורם לגלדבאך, "הסייחים", לאבד מערכם כמועדון בכיר, וכתוצאה מכך לשמש כחממה לכישרונות שיבקשו להתקדם לאחר הפריצה שלהם.

רבים וטובים עברו במועדון מאז היווסדו. הבולט ביותר הוא מאמנה של באיירן מינכן כיום, יופ היינקס, שנחשב עד היום ליקיר האוהדים בבורוסיה פארק. גם לותאר מתיאוס, מיודענו, התחנך בגלדבאך, ובשנות ה-90 היה זה הייקו הרליך, החלוץ והכוכב.

גלדבאך דעכה עם השנים, אך לא שכחה לפתח כישרונות צעירים. בעונת 2004 עלה לבוגרים כדורגלן צעיר ממוצא פולני בשם יוג'ין פולאנסקי. הקבוצה דישדשה, אך פולאנסקי בלט בה והפך לאחד מכוכביה. אמנם הוא לא הגיע לאותן הפסגות להם ציפו ממנו, אך פולאנסקי כיום בן 25, ומשרת נאמנה להיט אחר בבונדסליגה, מיינץ של תומאס טוכל, זאת לאחר שטעם מהליגה הספרדית, לאחרונה הוא גם הספיק לערוך בכורה בנבחרת הפולנית, לאחר שנהנה מאזרחות כפולה.

ב-2007 היה זה מרקו מארין, שבלט עוד בקבוצת המשנה של המועדון, ופילס דרכו לבוגרים במתווה של כוכב. מארין אכן הרשים מאוד במהלך השנתיים שלו בבוגרי המועדון, בעיקר כמבשל שערים. הוא תפס מקום של קבע בנבחרות הצעירות של גרמניה, ובקיץ 2009 נמכר לורדר ברמן בעבור 8.5 מיליון יורו. בברמן רמת הציפיות ממנו הייתה בשמיים. בעונה הראשונה הראה מארין כדורגל נהדר ויחד עם ברמן הצליח לדגדג את צלחת האליפות, אך בעונה החולפת הקבוצה פשוט התרסקה, ובמרבית שלבי העונה השתרכה מאחור. הוא אמנם הגיע עד להרכב של נבחרת גרמניה, אך לא הפך למנהיג המיוחל של ה"ירוקים לבנים" ולמרות זאת שמו נזרק הקיץ בכיוונה של צ'לסי.

יחד עם מארין פרץ בשנתיים הללו גם אלכסנדר בהומיוהאן, שהגיע כתוצר מחלקת הנוער של שאלקה, והצליח לבלוט דווקא בקבוצת התחתית של גלדבאך באותן השנים. הוא חזר לשאלקה, אך בינתיים לא מצליח להתאים ציפיות, בעיקר מאחר ושאלקה לא זוכה להצלחות גדולות.

והנה כשהשניים נטשו, לא חדלו בגלדבאך להמשיך במסורת ולתודעה פרץ מרקו רויס, "מרקו מארין החדש", שלא רק דומה לקודמו מבחינה חיצונית, אלא גם בסגנון המשחק.

חניך תורן

רויס בן ה-22, נולד בדורטמונד, והתחנך בשתי הקבוצות של העיר, תחילה ב-SV הקטנה, ומשם בבורוסיה הגדולה. בדורטמונד לא זיהו את הפונציאל הגדול, ורויס עבר לעיר אהלן, לקבוצת רות וויס. לאחר שהחל את דרכו במילואי הקבוצה ובהצלחה רבה, קודם רויס לבוגרים ובאותן השנים בהן מארין ובהומיוהאן פרחו בגלדבאך, הוא התרוצץ על מדשאות ליגות המשנה בגרמניה.בתום עונת 2008-09, ולאחר שהרשים את הצוות המקצועי של גלדבאך, הוחלט כי הוא יהיה המחליף המיועד של מארין, שכאמור נמכר לברמן.

סכום צנוע של מיליון יורו העביר את רויס לשורות ה"ירוקים" מגלדבאך, וכבר בעונתו הראשונה המועדון הוא לא אכזב וכבש שמונה שערים. אשתקד הוא כבר שידרג את יכולתו וסיים למרות העונה הקשה שעברה על המועדון, עם תשעה שערים ועשרה בישולים.

היתרון הכי גדול של רויס הוא המהירות שלו, ולמרות שגם מארין נחשב לשחקן מהיר, רויס משדרג עוד יותר את הדימוי לעולם המכוניות. הקצב שלו במאוץ עם כדור הוא מסחרר, הוא מנצל זאת בעיקר לסיומת מול השער ולמיקום נהדר ברוב המקרים, שמאפשר לו את אותה יכולת סיום מבריקה.

הקיץ דובר על עזיבה אפשרית, כאשר שמו נזרק בכיוונם של מועדוני צמרת בבונדסליגה, אך במועדון לא היו מוכנים לשמוע על מכירה נוספת, ודיברו על רצון לבנות סגל שלא יאבק בתחתית. בואו של המאמן, לוסיאן פאברה, שכבר חווה הצלחה גדולה עם הרטה ברלין, הפיח רוח חדשה במועדון, לאחר שנתיים בינוניות מאוד עם מיכאל פרונצק.

רויס קיבל על עצמו את הנהגת הקבוצה החדשה של פאברה, גם בשל הבשלות שלו מבחינה מנטלית, ויחד עם חואן אראנגו מונצואלה, פיליפ דאמס, הקפטן הבלגי, וראול בובאדייה, הארגנטינאי, גלדבאך משחקת כדורגל מבריק לעת עתה, והיו מי שסימנו אותה כלהיט התורן של הבונדסליגה, כפי שעשו האנובר ונירנברג אשתקד.

רויס עצמו הבקיע שני שערים העונה, בניצחון 1-4 על וולפסבורג של פליקס מאגת', וזאת כאשר אנחנו רק בתום המחזור השלישי, אך מעל הכל נראה כי הוא ממשיך את קו השיפור האישי שלו, בדרכו לצמרת הכדורגל.

אם אכן גלדבאך רוצה להיצמד לצמרת היא תצטרך לשמור על ה"רולס רויס" שלה ולא להיכנע לתחנוני הגדולות. בכל אופן, החניך הבא כבר מוכן, פאטריק הרמן זהו שמו, ילד בן 20, עם עתיד גדול לפניו.

סתם ניצחון כבר לא מספיק.

מהפועל תל אביב של ימינו אנחנו מצפים לכדורגל יפה, לניצחון מוחץ, למשחק משובח. אוהדים מצפים, ושוכחים שהדור שלפניהם נסע לאט ואכל את הלב, שוכחים שלפני קצת יותר מ 20 שנה לקחו פה אליפות עם חצי התקפה, ונבדל פסיבי, ושבונקר זה לא מחבוא, זו שיטה.

אתם מוזמנים להיזכר ש"ג'ימי" לא היה סוג של ג'יפ, "קוקוס" זה לא רק פרי טרופי וסיני בכלל לא היה תומר, אתם מוזמנים להיזכר ולהזכיר את מי שגם אנחנו שכחנו.

נשמח לדעת את ההרכבים המיתולוגיים שלכם

שוערים

אריה בז'ראנו– מיתולוגיה בהתגלמותה, קפיץ קטן עם שפם. בתור ילד מכביסט (אף אחד לא מושלם) הוא ועוד אחד שנגיע אליו בקישור היו התגלמות הפחד (כן, יש מכביסטים שמפחדים, במיוחד כשהם ילדים, ואולי לא ובגלל זה איני מכביסט היום..). לא ברור מה גרם לי לפחד ממנו, עובי הבשר או עובי השפם, בכל מקרה בז'ה כפי שכונה היה אחד הטובים.

אריה אלטר– מישהו שהוא זוכר שהיה שוער כזה? מסוג האנשים שהתפקיד השני שלהם זכור יותר מהראשון, אבל כן היה, והיה די אנטיתזה לבז'ה. גבוה, אתלט ולא כל כך מפחיד.. אבל יותר מכל זוכר אותו כלא מוערך, ע"י עיתונאים ואוהדים. למה? אולי התקופה

יום טוב טליאס– היום מאמן שוערים, לתת ליום טוב טליאס להיות מאמן שוערים כמו לתת לביבי להיות אחראי על מרכז פרס לשלום, שוער די מגוחך, שאני באופן אישי זוכר אותו מאשים לפחות 10 פעמים את הגבשושיות בבלומפילד אחרי עוד גול שקפץ לו מעל הידיים. שוער עונת הירידה, שוער ראשון עם ארומה ומנטליות של שוער שני.

וינסנט אניימה – מיותר להרחיב בסופרלטיבים על השוער שסחב על הגב קבוצה שלמה לדאבל וליגת האלופות ולכן אסתפק במשפט אחד – מסתבר שגם אוהדי הפועל יכולים להיות חארות כפויי טובה.

שביט אלימלך – איך הגיע להפועל תל אביב, לא יודע? נולד במכבי, עבר דרך ראשון, ונעל את השער של הפועל. לפחות שני גביעים על רשומים על שמו, כמו גם מסע מופלא באירופה, אנטיתזה לכדורגלן הרגיל – רהוט, אינטליגנט, התחתן מאוחר ואפילו נתקלתי בו עם כרמית לפני כמה שנים בתערוכת צילום ברידינג ג'

מיקי דהאן– חוץ מחלוץ בשם דני אשכנזי, היה החרש/אילם היחיד בעולם הכדורגל, זכה לכתבה ביומן או במבט ספורט, שיחק כמה משחקים בהרכב הראשון, ונעלם בנבכי הליגה הלאומית.

שחקני הגנה

גבי לסרי– קודם כל ובראש ובראשונה היה פועל של אבא שלי, מה שאומר כרטיסים בחינם לבלומפילד, דבר שני אחד הראשונים שחצה את הקווים מהפועל למכבי (לא בהצלחה יתרה ב 2 הקבוצות).

יוסי זאנה– הבלם המתולתל אשר כונה "סו אלן", לא היה מגדולי הבלמים של הפועל אבל אחד המזוהים ביותר עימה, יחד עם סיני נטש את הספינה אחרי הירידה המיתולוגית לבני יהודה ולקח אליפות

נמרוד דרייפוס– מגן ימני קשוח,אחד הדרבים הראשונים שראיתי (שנת 81) ניצח את המשחק 1-0 בדקה ה 90.

יעקב (ינקה) אקהויז– קפטן אלמותי, מסוג השחקנים שיכלו לשחק רק בשנות ה 80, לא הייתה לו טיפת טכניקה, כל שידע שזה להחזיר כדור לשוער (שכמובן יכול היה לעצור ביד), או לבעוט ליציע (רצוי לעליון כדי לבזבז זמן), אבל לעבור אותו היה קשה, זכה לשחק בנבחרת ישראל בתקופה ה"נפלאה" של שניאור וגרודמן בהם שיחקו 8 בלמים בהרכב. בדקות שעבדתי עם כרמית בענק הוידאו בחולון גליתי שאת הסניף מנהלת עופרה, אשתו השחורדינית.

פליקס חלפון– האיש והאגדה, מגן בינוני, ליצן גדול, עובר לצהוב, חוזר לאדום, מניף גביע בצורה הכי משונה שנראתה אי פעם, סוחר סמים, חוזר לליגה רביעית, מקבל מכות במועדון, בכיין סדרתי..המשך יבוא?

ג'ון פיינסטיל– האיש שעבר ממכבי הפועל והפך ליותר אדום מאדום, הרגיז את מכבי בדרבים והעיקר שלף דגל ישראל במונדיאל (יש משהו חשוב מזה?).

דאגלס דה סילבה– מבחינתי אחת ההפתעות הגדולות, תוך שנה הפך מבלם נחמד בכפר סבא לבלם שכל אירופה רודפת אחריו. כובש מצטיין, במיוחד בדרבים (יש חשוב מזה?).

יהודה עמר– אגדה בית שאנית לפני שאגדת בית שאן החלה באמת..,אחד השחקנים הטובים בעונת אליפות של 88, מגן ימני מודרני באופן יחסי, פורץ באגף ואפילו כובש למכביר

קובי סגל – זכור לי כבן זוג של אקהויז, הוגלה מתישהו לבית"ר ת"א.

דוד הרשליקוביץ'– כונה צ'ילה בפי העם, מגן שמאלי פורץ שנכנע די מהר לפציעות

גל הרשליקוביץ'– הגרסה העוד פחות מוכשרת של אחיו, שער עצמי בדרבי משפיל במיוחד ואינספור שנים בימי סיני כמאמן.

משה מוסטרל– לא יודע כמה אוהדי הפועל ישמחו להיזכר במיתולוגיים האלה, אבל כל הרכב שמשה סיני הציב כמאמן הוא מיתולוגי בעיניי..

יעקב הלל– קבלן האליפויות היה נדבך חשוב גם הפועל ת"א, אפשר לשכוח את הגול שלו בדרבי מ 35 מטר?

יוסי בלס – לאורך השנים כל מיני שחקנים עשו את הדרך מצפרירים להפועל ת"א. חושש שבלס היה המגוחך שבהם. בחור גבוה, צנום, עם אוזניים בולטות, שבעיקר ידע לחטוף אדומים . בשלב מסוים היה מועמד לתואר יחיאל אבן צור של ה 90' המוקדמות.

אלון אופיר– רק בגלל שאחראי על צמד שערים מול אוברארוב בנצחון הדרבי המיתולוגי  4-2

אילן בכר– מגן ימני פורץ שעושה כל כך הרבה שטויות במשחק . יכול להתנחם  בזה שאשתו לשעבר עושה יותר שטויות ממנו, ולא רק שטויות

יגאל אנטבי– החבר מצד שמאל של בכר, רק ששרד יותר מדי שנים בתפקיד,לפחות רשום על גול גדול אחד נגד חיפה

שמעון גרשון – בימים הטובים סמל, בלם אלגנטי, נטול טעויות, מהסוג ששם את הרגל ברגע הנכון במקום הנכון. בימים הרעים, דוגמן,נשוי לדוגמנית,  סופר ילדים, משורר ומלחין, מגיש . הכול , רק לא בלם. הסמן הימני של עידן גאיידמק, חתך לבית"ר ירושלים בעבור חופן דולרים שהרגישו בדיעבד כחוקן , גם עליו התהפכו האוהדים, להבדיל מאניימה כאן היו להם הרבה יותר סיבות, כאילו שהשיר הנוראי שהוציא עם מלי ואחיו לא מספיק.

אסי דומב –  קצת לפני גרשון והרבה לפני שחקני בני יהודה, בישר אסי דומב על הולדת הכדורגלן הבליין טוחן הדוגמניות. חוץ מזה, משחק ראש, גוף והמון המון בעיות גב.

ואליד באדיר– המיתולוגי בעל 3 הפרצופים, כרגע זה הפרצוף המבוגר, האחראי,המנוסה, הנשמה של הפועל בשנים האחרונות, מצא את מקומו, לדעתי היה צריך להיות בקבוצה מיומו הראשון בבוגרים.

רמי ארמה – מגן קיצוני  יהודי עם שם של ערבי, כסחן בלתי נלאה. הלך לעולמו לאחרונה.

שחקני קישור

משה סיני –  מה נגיד. היה יכול להיות השחקן הכי אהוב, בוודאות המנג'ר הכי שנוא. פספס הזדמנות להיות קדוש כשחתך לבני יהודה בעונת הירידה. מה היה לו? מסירות מדויקות, בעיטות עונשין מסובבות ואחים חזקים. חזקים מאוד אומרת האגדה.. משום מה האוהדים העלק אירופאיים של הפועל מתעקשים לזכור לו דווקא את תקופת האימון ובעיקר את הנטישה בעונת הירידה, האליפויות שהביא להם כמעט לבד, הניצחון ההוא בימק"א כדי למנוע מבית"ר אליפות ועוד. קשר 50-50 עוד לפני שידעו מה זה המושג הזה.האיש שלפני אלון מזרחי המציא את השורה האלמותית "אוהב לראות בטלוויזיה חוץ מכדורגל ,כדורגל אנגלי".

ג'ימי טורק – בן חורג? מקופח? האחים של סיני הצביעו כהנא, אחרת אני לא מבין איך האיש הזה חלק ממועצת העיר ולא חלק מהפועל. גם מייצג מגזר (שהפועל הפסידה למכבי חיפה) , גם רהוט ומפוכח, ועם רגל אימתנית . הגרסא הערבית לבי.איי ברקוס. לא אגיד שראיתי הרבה ממנו בכל זאת הייתי עול בימים, אבל חולצה אדומה, עם פרסומת של ויזה ורגל  מתקרבת ומתרחקת מהכדור במשחק השבת, חקקה אותו לנצח בזיכרוני.

אלי "קוקוס" כהן – אני מניח שקוקוס הוא מין בדיחה המנוגדת לצבעו, אבל אלי כהן התחיל ככסחן ללא פשרות, אם רק היה פוגש רגל בסביבה היה דואג להוריד אותה, עונת 88 הפכה אותו לשחקן העונה וגם כבש למכביר,שמר אמונים להפועל מיומו הראשונים בבוגרים ועד האחרון

רפי שמואל- קיצוני שמאלי מיתולוגי, עוד אחד שנתן עונה נפלאה בעונת האליפות של 88 ונעלם לאחריה

אחמד מוסא– כשמו כן הוא, פועל ערבי במרכז הקישור.אמרו לו להרוס אז הוא הרס, אמרו לו לחבל אז הוא חיבל, אם היה צריך לערבב את הטיח,אחמד,היה מערבב.

אישטוואן פישונט – כמו אבוקסיס הגיע אחרי בית"ר. אמרו שהוא אחרי השיא, אחרים אמרו שעוד יש לו משהו. שתיים או שלוש עונות, במהלכן הצדיק את כל מה שאמרו עליו, לכאן ולכאן

אונישקו– יחסית אליו פישונט היה שלום תקווה, לא עשה גרם אחד יותר ממה שצריך אבל לא הרבה לטעות, ברור מדוע קשטן אהב אותו כל כך

שלום תקווה–  אביר עונת הדאבל, יהלום הכינוי, המלך של האוהדים, אחד שנכנס ועושה שינוי, הסופר סאב של ישראל לשנה אחת, והגול ההוא בצ'יפ מעל השוער קשה לשכוח. ככה כל שחקן צריך לסיים את הקריירה. לא להתעקש על הרכב, לא לעשות פרצופים (מישהו אמר קטן? נימני?)  אלא לבוא, לתת את ה 20 דקות שלך וללכת. מר נקודה לדקה , אם היה סוג כזה של סטטיסטיקה אצלנו.

אליאור ברנס- תקווה לבנה שהמריאה מאוד נמוך ונחתה בדאון טאון בת-ים.

דיאן רצ'וניצ'ה– זכור לי בעיקר בזכות ראיון אחד אחרי שיצא מאיזה משחק בו כבש שער, ציון נאנוס (איפה הוא??) שאל אותו על השער והוא באנגלית שרק יוצאי יוגוסלביה יכולים לדבר אמר גם תרנגול עיוור יכול למצוא גרגר, כנות ששחקן ישראלי בחיים לא יוכל לייצר

עומרי אפק–  התחיל חלוץ, היום מגן, בשנים הטובות היה קשר חינני, נמרץ, מילדי קשטן העליזים שעם השנים הפכו לעליזים פחות, מהר מדי איבד את הטאצ' , הלך הפלא נשאר ה"בייבי פייס".

בן לוז– נתן עונה אחת אדירה בהפועל,למען האמת העונה הטובה בקריירה שלו, כמובן שעונה אחרי זה הוא נפצע שוב (סיפור חייו)

גאבור הולמאי – עוד אחד מהאבירים האפורים של קשטן, הולמאי,אולישנקו, רופניק, כולם אותו דבר, כולם לא מסוגלים לייצר כלום, אבל גם קשר לייצר על חשבונם

סלים טועמה– מאחמד מוסא לסלים טועמה, התפתחות הערבי של הפועל, משחקן אפור לשחקן יוזם, אטרקטיבי, הכי קרוב לבקהאם שהיה פה מבחינת מסירה ובעיטות עונשין, עוד אחד שאירופה עשתה לו רק רע

יוסי אבוקסיס – מעוד שחקן בבית"ר לסמל של הפועל. הביא משהו שלא היה הרבה זמן להפועל – וינריות. אסתכן ואומר הכי קרוב למכביזם שרק אפשר. לא מבחינת הדריסה, אבל החפירה לשופטים, ערך הניצחון מעל לכל גם אם נשחק מלוכלך, וכמו למכבי גם כאן צריך רגע מכונן – הריצה עם הכדור לאמצע במשחק נגד צ'לסי, כמעט משתווה לשלשה של שארפ…

שי אבוטבול– איכשהו בדרך לא דרך מחזיק מעמד בהפועל למרות שהם כהרגלם ניסו לבעוט שוב בדלי שחקני הבית, חבל על השנים שבזבז בגלל פציעות, הוא באמת היה אמור להיות המחליף של סיני, מי יודע איפה הוא היה אם לא אוקוצ'ה

גילי ורמוט– מתישהו הוא יבין שהפועל זה המקום היחידי בעולם שהוא יכול להצליח וחבל שהוא מנסה בכלל מקומות אחרים

ערן זהבי– אין שחקן בעולם שאלוהים נגע בו כל כך כמו ערן זהבי, שחקן בסדר גמור,אתה יודע מה מצוין אפילו? עדיין להיות זה שכל שער חשוב של הקבוצה יהיה שייך לך? נדיר, מקווה שאלוהים נמצא גם בפרטים הקטנים באיטליה

חלוצים

גילי לנדאו – האיש והאגדה, האיש שהשאיר את מיליוני בית ישראל פעורי פה, פעמיים. הכי קרוב למרדונה הישראלי. לא ברור מה עשה חוצמזה בקריירה בהפועל .בעיקר היה אחראי  על מפגשים  אכזריים  בין כדורים ומוסכים. פרש ונעלם. חזר בגדול כמאמן שבעיקר כיף לראיין, עד שגם זה לא הספיק. יעזור לו האל בפ"ת.

שבתאי לוי- איפה הוא היום לא ברור, אבל לשנה שנתיים היה החולץ מס' 1 בליגה,אחר כך בעיקר החמיץ. זכור לי ציטוט שלו אחרי שהורחק בגמר הדרבי ב 88 "מה אתם רוצים,קיבלתי אר פי ג'י ברגל".

אלי יאני-נכון,הוא כפר סבאי מיתולוגי, עדיין בזכותו הכרנו את המושג נבדל פאסיבי וזה היה במדי הפועל

מוריס ז'אנו – שלושה דברים שקשורים אליו. לאבא שלי היה חבר בעבודה שקראו לו מוריס, ממנו קיבלנו את הכלב בוקי 1 . כבר בגיל צעיר אהבתי את "מוריס והיונים"  של מתי כספי. מוריס ז'אנו תמיד נראה לי בן 100. תמיד מבוגר, תמיד  כובש גולים לא יפים ולא מיוחדים.  מעצבנים.

שלום אביטן- ברור שהוא מיתולוגי באר שבעי ונגיע אליו שם, אבל גם בהפועל הוא היה,אפילו לקח אליפות

תמיר לינהרט– כמו לנדאו רק פחות טוב, להפועל תמיד הייתה חיבה לחלוצים לא מבקיעים

סבסטיאן סימרוטיץ'-מה מיוחד באוהדי הפועל? הוא הדוגמא, זר מחמיצן כרוני (אחד המחמיצנים הגדולים ביותר שהיו פה) שהפך ליקיר האוהדים סביר להניח בגלל זה. איך הגיע לאיטליה ואפילו להצליח שם? נשגב מבינתי

פיני בלילי – מה הוא יותר, מהיר? שעיר? או מכוער? כנראה שהכול. גרסת יהודי ספרד לרוני רוזנטל בגבה אחת. הפוך עם אותה תוצאה. מהיר, טכני ומחמיצן בלתי נלאה. איכשהו הפך לסולטן הקבוצות הקטנות בינוניות בטורקיה. יום אחד מנהיג עם מעוף יהפוך אותו לשגרירנו בטורקיה. עד אז יעביר את הזמן בבני יהודה.

רונן חרזי- החלוץ האדיר הזה שלא הטביע את חותמו בשום מקום למעט נבחרת ישראל, לקח דאבל עם הילדים של הפועל וכמובן נפצע לאחר מכן

מילאן אוסטרץ' – השחקן העגיל והחמצון. שחקן גדול פיזית, מוגבל טכנית מחד, מהיר לגודלו מאידך לא הרבה להבקיע, אבל  כשכבר עשה זאת , זה תמיד היה ברגעים החשובים ותמיד אחרי סכסוך עם קשטן.

סרגיי קלצ'נקו- חלוץ ענק בחיפה, חלוץ שעושה המון עבודה (תחת קשטן איך לא?) בהפועל,שייך גם הוא לקמפיין ההוא ושער שני נפלא בראש נגד צ'לסי בבלומפילד ושער ניצחון נגד מילאן שייכים לו

אוגבונה  – כמו יוקוזונה, אף אחד לא מתעניין בשם הפרטי. לא אתפלא אם שמו הפרטי הוא יעקובה. איגביני יעקובו לעניים. חזק כמוהו, וזהו. נתן פייט רציני לבלילי בתפקיד המחמיצן. לעד ייזכר בזכות הקפיצה על גג האמבולנס בגביע, ובזכות הקפיצה לכסף הגדול של קלוז' ברומניה, שבירת הרגל וסוף הקריירה.

איתי שכטר –  על מה שגוטמן עשה לקריירה שלו  הוא צריך לברך כל יום בגרמנית, מילד רע במובן הכי רע של המילה, לכשרון. ההצקה של טביב כמעט והפכה אותו לגיבור טראגי.

הרכב מיתולוגי ראשון:

בז'רנו, חלפון, ינקה אקהויז, שמעון גרשון, ואליד באדיר, אלי (קוקוס) כהן, משה סיני, ג'ימי טורק, סלים טועמה, גילי לנדאו, שבתאי לוי

הרכב מיתולוגי שני:

שביט אלימלך, דראגלס דה סילבה, קובי סגל, יוסי זאנה, יעקב הלל, שי אבוטבול, יוסי אבוקסיס, שלום תקווה, ערן זהבי, מוריס ז'אנו, פיני בלילי.

*השתתף בכתיבת הטור – ארז שמילוביץ

 

אחד השינויים הבולטים שחווה הכדורגל העולמי יחד עם המאמנים הצעירים והחדשנים הוא חיות המשחק. שינויים והתאמות תוך כדי ובהתאם למתפתח על כר הדשא. דרור קשטן, הבט!

הכדורגל העולמי כל הזמן מתפתח. הכספים, המתקנים, וגם הפופולאריות של המשחק גורמת לאינסוף שינויים, כאשר מגמת צמצום פערים נשקפת על כל רחבי הגלובוס. נבחרות כונצואלה מפיקות שחקנים בקנה מידה עולמי, הליגה ברוסיה מביאה כוכבים במשכורות עתק, וגם בסין מרשים לעצמם להחתים שחקנים במיליוני דולרים.

בהתאם לכך, קיימת גם זרימה של דור מאמנים צעיר, מוכשר ושאפתני אשר דוגל בטקטיקה משתנה, רוטציות, והתאמות. נכון, גם לעומס המשחקים הגדול, קיימת השפעה על הרוטציות הללו. גוארדיולה, יואכים לאב, ואפילו אלי גוטמן ומוטי איווניר, מבינים כי חל שינוי במשחק, ולמעשה מתאימים עצמם לתהפוכות האלו, כאשר כל אחד משנן זאת בדרכו הוא.

גוארדיולה הפך את הנעת הכדור לאמנות, לאב הפך את גרמניה לנבחרת התקפית, והתוצר הוא ליגה פורה ביותר, גוטמן הבין כי כדורגל של הנעת כדור מהירה, בשילוב תעוזה ייצור תוצאות מרתקות, ומוטי איווניר הוכיח כי כמה שנים בכסא הפרשן, גרמו לו להבין תובנות על אופי המשחק ותאוות הביצוע על הדשא.

מרחיקים לך שחקן בדקה עשירית, קורה. אתה נקלע לפיגור מהיר, כנגד כל התחזיות, גם אפשרי. מה שהמאמנים הללו יודעים לעשות הוא להתאמים ולשנות תוך כדי המשחק ובהתאם למתרחש. זו לא חוכמה להחליף חלוץ בחלוץ, כאשר אתה בפיגור, וגם לא חוכמה להפוך פליימייקר לשחקן כנף, ככה אפשר רק לדכא את היצירתיות שבו.

אלו שנשארים עקשנים, ואינם עושים התאמות, סומכים על כדורגלנים דועכים, על הנעת כדור איטית ושבלונית, ומתעקשים לא לערוך חילוף גם אם העסק לא דופק, דבר לגיטימי לגמרי, אלו הם מי שנשארים מאחור.

דרור קשטן הבט על אלכס פרגוסון. פער הגילאים ביניכם הוא מינורי, ועדיין הרעב, השינויים, ההתאמות תוך כדי משחק, וכפועל יוצא גם התוצאות, מוכיחות עצמן עד היום ממש. נכון, אי אפשר להשוות את המשאבים שיש למנצ'סטר יונייטד לאלו של הפועל ת"א, אך ברמה המקומית שלנו, יש להפועל לא מעט כסף, וגם לא מעט אופציות להבין היכן צריך לשנס מותניים ולשפר.

זו לא בושה להודות בטעות, זו אפילו גדולה. אפולה אדל מתגלה בינתיים כשוער לא יציב, כזה שגם כאשר הוא כבר עודף כדור, זה למרכז הרחבה והוא יוצר פאניקה בקרב חבריו. למה לא לשבח שוער צעיר כבוריס קליימן?

גם דדי בן דיין, שאף פעם לא נחשב לשחקן מהיר, רק הולך ודועך, ובאדיר עם כל הכבוד, כבר בן 37, וכפי שביונייטד יודעים להשתמש בגיגס ברגעים המתאימים, כך גם צריך לנהוג בהפועל.

אין בעיה שכל מאמן יעדיף מערך מסוים איתו הוא ילך תמיד, אך כשלא הולך ברגע נתון, אפשר גם לשנות, ולא צריך להישאר מקובע. ככה עשה אלי גוטמן בעונת הדאבל של הפועל, כאשר נקלע לשיוויון מפתיע של 2-2 במשחק נגד הפועל עכו בבלומפילד. הוא הגיע עם המערך הרגיל שלו, אך דברים קרו, ומהלכי המשחק לא תאמו ציפיות. מה עושים? שינוי. ויקטור מרעי צוות לחוליית החוד כחלוץ שלישי, עומרי קנדה נכנס כשחקן אגף, ותוך עשר דקות הפועל באה על שכרה. בסיום אגב, היא ניצחה 3-5.

זוהי רק דוגמה אחת מני רבות, אך הכדורגל העולמי שופע בשינויים ואם קשטן לא ידע להפנים זאת, הוא יאבד חסינות גם בקרב ההנהלה, לאחר שבקרב האוהדים כבר החלו לגעוש הרוחות סביבו. אפילו ארסן ונגר, שמתעקש שלא לחזק את ארסנל, למרות משאבים כלכליים גדולים, כבר מאבד את האמונה והכבוד מאוהדי התותחנים.

אז עם כל הכבוד, העולם מתקדם, וכנראה באמת שייך לצעירים, ומי שלא מתאים לו, שלא יהיה שם.

ארסנל נכנסת לעונה השביעית שלה בלי תואר, ועם ציפיות נמוכות מתמיד. האשם הבלעדי בסיפור הוא ארסן ונגר.

יש קונצנזוס כלפי יכולותיו של ארסן ונגר כמאמן, והוא באמת ענק במה שהוא עושה – לוקח שחקני נוער טובים, והופך אותם לכוכבים. אבל עושה רושם שגם ארסן ונגר עצמו התאהב קצת יותר מדי בסגנון המשחק, ופחות מדי במהות הספורט. שבבסיסו הוא תחרותי. עושה רושם שונגר מפחד מציפיות, מפחד לבנות קבוצה שיצפו ממנה ללכת עד הסוף, אז הוא מעדיף להישאר אנדרדוג.

הנה הולכים להם שני הכוכבים הגדולים של הקבוצה, ססק פבראגס וסאמיר נאסרי, ואם מסתכלים על הקבוצה כרגע, היא לא יותר חזקה מקבוצות כמו טוטנהאם וליברפול, ואני בספק גדול לגבי היכולת של ארסנל להיות בליגת האלופות עוד שנה. ג'רביניו (חיזוק מעולה) הגיע במחיר נמוך מאוד, ועוד 4 שחקנים לא מוכרים בני פחות מ-20, וכרגע הקבוצה מתבססת על היכולת של רוזיצקי להחזיק את מרכז המגרש של קבוצת ליגת אלופות. רמז לבאות- זה כמו להסתמך על יוסי שבחון שייקח אותך לאליפות.

גם בהסתכלות על השיפור ששחקנים עשו תחת שרביטו של ונגר, מתחיל לחלחל מעט ספק לגבי המקצוענות של המועדון. תראו את ליאו מסי, השחקן הטוב בעולם, עדיין כל שנה חוזר טוב יותר, והשנה הוא חזר עם שרירים של מרים משקולות. עכשיו שימו מולו את תיאו וולקוט, נראה לכם הגיוני שאחרי 4 שנים בארסנל, בטופ של הכדורגל המודרני, הוא עדיין נשבר מכל מגע? סליחה – במועדונים הגדולים זה לא היה הולך. עושה רושם שהשחקנים של ארסנל מנצלים את הקיץ בעיקר לראות איך כל הקבוצות האחרות פותחות עליהן פער. זה נחמד להגיד שהכל עניינים של מזל ונאחס, אבל בשביל זה יש צוות אימון, ותוכנית אימונים. גם אינייסטה היה נפצע כל רבע שעה פעם, והיום הוא בקושי מפספס משחק.

איך מגיעים למצב ששחקני ההגנה שלך מותחים שריר אחרי עשר דקות של משחק? וזה אחרי שהחלפת כבר בלם אחד (ולא, מה שקרה ליונייטד הוא יוצא מהכלל, אצל ארסנל זה קורה על בסיס קבוע).

ואיפה אנדרי ארשבין? מי מאיתנו לא ציפה ליותר ממנו? או ממרוואן צ'מאח?

נכון, ונגר עשה כמה דברים יפים במהלך הקריירה הלונדונית שלו, אבל כשהיושב ראש אומר שיש לך מלא כסף לקניות, אל תשמור אותו, כי זה יכול לפגוע בשלמות של המוצר שאתה רוצה ליצור. כי גם ברצלונה, שהמחשבה אצלה יחסית דומה, הרבה שחקני בית , ושחקנים שגדלו במערכת, גם היא עושה קנייה או שתיים משמעותית בכל קיץ.

ונגר, תתעורר או שתלך הביתה.

בכדי שזו לא תהיה ליגת של שתי קבוצות חייבים לפחות לסמן אלטרנטיבות. מי הן אלו שאכן יכולות להיות כאלו, ולקרוא תיגר (לא באמת) על ברצלונה וריאל? ה"לה ליגה" פותחת עונה במטרה לא להפוך לליגת סקוטית לעשירים

אם אתם לא אוהדי ברצלונה או ריאל, אתם בטח מיואשים. ככה זה כשבכל עונה ובייחוד בשנים האחרונות, הפער משתי הענקיות הללו רק הולך וגובר, וסיכוי של ממש לנשל אחת מהן מהמקומות הראשונים שואף לאפס. גם הקיץ את מירב ההשקעה וסכומי העתק הוציאו השניים הללו, כאשר מלאגה המתעשרת נכנסת ביניהם באופן צפוי, אך ממש לא שכיח.

עדיין מדובר באחת הליגות הטובות בעולם, כזו שמייצגת את אלופת העולם, ולכן חייבים להביט מעט מעבר לקובייה הברורה. במקום להגיד ללה ליגה, "אני יודע מה עשית בקיץ האחרון", ננסה לראות אופק אחר.

שנת העטלף

מי שסיימה אשתקד במקום השלישי, אך במרחק ניכר מהשניים המובילות (21 נק' מהמקום השני), היא ולנסיה. לאחר היעדרות קלה ממשבצת הקבוצה השלישי בספרד, חוזרת הקבוצה לאיתנה בשנתיים האחרונות. אמנם היא נפרדה מדויד סילבה ודויד וייה, אך הצליחה לשמור על קו שחקנים מוכשר שהוביל אותה לעונה טובה מאוד וסיום כאלופת הסגניות. אונאי אמרי ממשיך להוליך את הקבוצה על הקווים כאשר הקבוצה תמשיך להישען על מלך השערים שלה, רוברטו סולדאדו, כשאיתו צפויים לקחת את המושכות, חואן מאטה, שעבר קיץ מלא בשמועות לגבי מעבר אפשרי, פאבלו הרננדס, הקיצוני הנפלא, ואבר באנגה, שחווה עונה נהדרת וטורניר קופה בינוני, אך צריך להמשיך במגמת השיפור ולתפוס מקום כאחד מקשרי ה-50-50 הטובים בעולם.

מי שעזבו את ה"מסטאייה" הם חואקין והצעיר המוכשר, איסקו שבחרו בכסף של מלאגה. במקומם צורפו שורת כישרונות כסרחיו קנאלס, שלא מצא מקום בריאל מדריד ובולנסיה אכן יכול להתחבר היטב לקבוצה. דני פארחו, גם הוא תוצר מחלקת הנוער של ריאל מדריד, הבלם הצרפתי הנהדר, אדיל ראמי, שמצטרף מאלופת צרפת, ליל, השוער הברזילאי המוכשר, דייגו אלבס שמגיע מאלמריה היורדת וכמוהו החלוץ הארגנטינאי, פאבלו פיאטי שיחבור לסולדאדו ואריץ אדוריז בחוליית חוד לא רעה בכלל. ולנסיה תכוון להצלחה יחסית בליגה המקומית ובליגת האלופות, קרי מקום שלישי ומעבר של שלב הבתים, ולכך סיכויים לא רעים בכלל.

בין כל הספינות יש גם צוללת

ה"צוללת הצהובה" מויאריאל, תשאף גם היא לשמור על מקום בחבורה המובילה. המאמן הצעיר, חואן קרלוס גארידו, בעונתו השנייה, ינסה להשביח את מעמדו, אך קל זה לא יהיה. הכוכב הגדול, סאנטי קאסורלה, עבר גם הוא למעצמה של מלאגה, ואם זאת הסופרסטאר השני, ג'וספה רוסי, נשאר, לפחות לעת עתה.

הרכישות מסתכמות במגן, כריסטיאן סאפטה שמגיע מנאפולי, ובחלוץ חאבי קאמונס, שעוזב את אוססונה וחובר לרוסי ונילמאר בחוד. גם הקשר מפרגוואי, הרנאן פרס, שהתקדם מקבוצת הבת, צפוי לקבל העונה שידרוג, וצפוי להיות שם מעניין שיצוד את העין. ויאריאל תשאר צמודה לצמרת, אך תתקשה להיאבק במשאבים של שאר יריבותיה.

מעצמלאגה

מי שמסומנת כפייבוריטית להשתרך מאחורי שתי הגדולות היא הקבוצה מאנדלוסיה שנמצאת בבעלות קטארית ושפכה סכומי עתק על רכש הקיץ (59 מיליון יורו ליתר דיוק, מעט יותר מריאל מדריד). מלאגה, צפויה למשוך אוהדים רבים והרחיבה באופן ניכר את מעגל האוהדים שלה, וזאת לאחר שמשכה שורת שמות לא מבוטלת במהלך הפגרה.

מנואל פלגריני, המאמן הצ'יליאני, ממשיך לעונתו השנייה, לאחר שהצטרף במהלך העונה החולפת. למרטין דמיקליס המנוסה, ג'וליו באפטיסטה, אנזו מארסקה וסלומון רונדון, תצטרף חבורה מוכשרת של שחקנים. ג'רמי טולאלן, עוזב לראשונה את אדמת צרפת בכדי לתפוס פיקוד במרכז המגרש, שכלצידו בקישור יהיו סאנטי קאסורלה הנהדר, חואקין שיפרוץ על קו ימין, ודייגו בונאנוטה הננס הארגנטינאי המוכשר.

יוריס מתיאסן, הבלם הוותיק של נבחרת הולנד, יצטרף לדמיקליס במרכז ההגנה, ועל הקו השמאלי יהיה נאצ'ו מונריאל המוכשר, שמגיע מאוססונה. רוד ואן-ניסטלרוי, כבר בן 35, אך חיפש אתגר חדש לאחר שלא ממש נהנה בהמבורג, ובמלאגה הוא צפוי להיות אחד המורים הכי טובים שסלומון רונדון, החלוץ המוכשר מונצואלה, יכול היה לבקש.

ה"אנשובים" של פלגריני ינסו למשוך תיירים רבים לאיי מלאגה הנפלאים, וזאת באמצעות כדורגל אטרקטיבי, ומי יודע, אולי הם היחידים שמסוגלים איכשהו לאיים על ברצלונה וריאל.

רפואה אלטרנטיבית

שאר הקבוצות שיזדנבו בשולי הצמרת ואולי יצליחו להתברג בשני המקומות הנותרים ברביעייה המובילה צפויות להיות אתלטיקו מדריד, שעברה קיץ מלא תהפוכות, עם עזיבתם של קון אגוארו ודוד דה חאה, וניסיון בנייה מחודש.

גם סביליה תהיה שם כנראה. הקבוצה שסיימה במקום החמישי אשתקד, החליפה מאמן על הקווים, כשגרגוריו מאנזנו עבר לאתלטיקו מדריד, ומרסליניו גרסיה טוראל ינסה להשתלט על העניינים ב"ראמון סאנצ'ס פיחואן". צירופם של פיוטר טרוכובסקי הגרמני והחלוץ הנהדר, מאנו דה מוראל, יוסיף לסגל המוכשר שכבר כולל את גארי מדל, הצ'יליאני, איבן ראקיטיץ' הקרואטי והחלוצים אלבארו נגרדו ופרדי קאנוטה הוותיק. כמובן שכשעל הקווים קיצוניים אדירים כחסוס נאבאס בימין ודייגו פרוטי בשמאל, פוטנציאל צמרת הוא ודאי, ויחד עם מרסליניו שרק מבקש להוכיח, סביליה צפויה גם היא לעונה טובה.

אתלטיק בילבאו, שחוותה עונה נהדרת ותשתתף בליגה האירופית, תמשיך להישען על הבאסקים המוכשרים שלה בראשות פרננדו יורנטה בחוד, חאבי מרטינס בקישור, והצעיר איקר מוניאין, כאשר בגזרת הרכש ניתן לציין את הקשר המוכשר, אנדר הררה, שנרכש ב-8.5 מיליון יורו מסארגוסה, וצפוי לחבור למרטינס באמצע מגרש נהדר.

אספניול של מאורסיו פוצ'טינו תעזר בחלוץ הנהדר, פאבלו אוסבלדו יחד עם צעירים מוכשרים, בטיס שחוזרת אמנם לא צפויה להיות בצמרת, אך היא תמיד קבוצה מעניינת עם קהל נהדר וחם בטח כשבחוד שלה נמצא דני גוייסה שחוזר מגלות בטורקיה, גם חטאפה וסראגוסה רוצות להשתדרג, כך שעל בטן הטבלה יהיה מאבק מעניין.

זה מעט אבסורדי לפסול קבוצות ברמה של ולנסיה, ויאריאל, אתלטיקו מדריד ומלאגה, אך בהנחה שגם השנה כולן יהיו הצל של בארסה וריאל, כל שנותר לבקש הוא שתהיה תחרות, מתח ועניין, גם אם מעט, העיקר שתהיה כזו.