קטגוריה: ספורט

לקחתי על עצמי משימה קשה

משימה בלתי אפשרית

לנסות להוציא מהקבר את הספורט הישראלי.

אני יודע, זה לא פופולארי, כל טוקבקיסט מצוי יאמר לי על מה אתה מדבר, הספורט פה הוא בושה, הוא זוועה, חרפה ועוד כל מיני מילים שהם שומעים מקופמן ודומיו.

הבעיה הראשונית והעיקרית של הספורט הישראלי הוא פרופורציות

לא המכון להסרת שיער של פיני בלילי

רף הציפיות המוגזם.

מנבחרת שלא הגיעה לשום דבר כבר יותר מ 40 שנה, אתה מצפה שלא יצפו כלום, אתה מצפה שלא יתיימרו לעבור בקלות לא ברורה נבחרת כיוון שאם נרצה או לא הייתה רק לפני 7 שנים אלופת אירופה.

זה לא אומר שאנחנו לא יכולים להיות כלטביה או סלובניה ולעיתים להגיע לטורניר כזה או אחר, יכולים אם רק יבינו שזו לא המטרה העיקרית. אני בטוח שבלטביה לא נמצאים באבל כבר יותר משנה רק בגלל שהנבחרת שלהם איבדה תקווה להגיע ליורו הקרוב.

מי שאחראית לזה כמובן, כמו בכל דבר, זאת התקשורת.

זאת שמהללת את שחקנינו בלי כל סיבה ראויה, היא הראשונה לקטול אותם בהזדמנות הראשונה, ובגלל שמרבית השחקנים לא ניחנים באינטליגנציה יתרה הם משתתפים במשחק המטופש הזה, מסתכלים על ההגרלה ומי קיבלנו במקום לראות אם יש תהליך שיפור, וכן יש תהליך שיפור.

אז נכון, אנחנו נצחק עכשיו ונגיד שיש תהליך שיפור אצל סוכני השחקנים אשר בדרך לא ברורה מצליחים לייצא שחקנים לאירופה, אבל בתור מדינה קטנה ובלי הרבה כישרונות, זאת בדיוק מטרתנו.

אם ניקח את לטביה,סלובניה ודומיהם נגלה שמרבית שחקני הנבחרת לא משחקים בליגה הלטבית (המכונה מין הסתם השמינית באירופה) הם יוצאים לשחק בחו"ל, אז נכון שאצלנו שכל מה שהוא לא הליגה הספרדית או האנגלית לא נחשב, מבחינתם לשחק בבלגיה, קבוצות זניחות בהולנד נחשב גם נחשב, ורק כך נוכל להתקדם.

לשלוח כמה שיותר שחקנים לחו"ל, שיתקדמו שם, אין מה לעשות, שם משקיעים יותר בספורט, בכל ספורט לא רק כדורגל, כאן עסוקים אם אפשר להוריד מיסים ולקצץ מהביטחון, תחושה שלי שבבלגיה אין בעיה כזאת.

המיקום בבית כזה או אחר הוא בכלל לא רלוונטי, מגמת השיפור על פי ראות עיניי אינה במיקום שלנו בבית המוקדמות כי אם בשיטת המשחק, ביכולת שלנו .

תת סעיף בתחום התקשורת הבעייתי, הוא כמובן ריבוי השידורים מחו"ל, אין שום מדינה בעולם אשר משדרת כמות כה רבה של משחקים. רק אצלנו אפשר לראות 4 משחקים באנגליה במחזור, 3 מספרד, 4 איטליה וירחם השם אפילו 3 מבלגיה. ריבוי השידורים מבורך ככל שיהיה גורם לנו לרצות שמשחקי הקבוצות הישראליות ובהתאם לזאת גם הנבחרת הלאומית שלנו יהיו בהתאם, לא יקרה. זאת לא הרמה שלנו ולעולם לא תהיה. רק לשים לב כמה פעמים משדרים משחקים של קבוצות/נבחרות ישראליות ועושים השוואה עם ברצלונה רחמנא לצילן.

הבעיה העיקרית של הכדורסל הישראלי היא מכבי ת"א כמובן, אותה אפשר להאשים בכל דבר ובדרך כלל נפגע בול, במקרה הזה כמו במקרים רבים אחרים היא לא אשמה בכך.

מנבחרת ישראל מצפים שתצליח כמו מכבי ת"א, פשוטו כמשמעו. אם אין פיינל פור באליפות אירופה בכדורסל בשביל מה לנסוע בכלל.

מכבי ת"א בדרכי עורמה ששמעון מזרחי יקרא להם דרכי חוכמה (לגיטימי אגב מבחינתו) יצר מפלצת, כספית (למרות כל הרינונים על השוואות מול קבוצות זרות, תעשו השוואה בהבדלים הכספיים בין מכבי ת"א כדורגל לריאל מדריד ואחר כך בכדורסל ותחזרו אליי) ובעיקר בעלת כוח אדיר באירופה (מה הסיכוי שגמר הצ'מפיונס היה מוזז בגלל יום הזיכרון?), ברגע שזה מגיע לרמת הנבחרת זה נעלם וטוב שכך, כי זה המקום האמיתי שלנו.. אין שום סיבה הגיונית שנבחרת ישראלית או קבוצה ישראלית כלשהי תהיינה מקום 2 באירופה, בשום ענף! לא משקיעים פה מספיק בספורט בשביל זה, אין לנו מתקנים ראויים (רק לראות איך מדינה יחסית קטנה כליטא מארחת את אליפות אירופה עם היכלים מלאים בצופים) ובעיקר אין פה תרבות ספורט (דיון אחר לגמרי).

ואז מתחיל המרמור, איך מפסידים לגרמניה, לצרפת. מנצחים את איטליה רק כי זה לא חשוב (בחיים לא שמעתי על משחק לא חשוב באליפות אירופה) וכו'.. אנחנו צריכים לברך על זה שיש לנו נבחרת שמגיעה לאליפות אירופה (ותודה לפיב"א שמגדילה עכשיו את האליפות ל 24 נבחרות , ותודה למדינות ספורטיביות כהולנד, אנגליה שבדיה וכו' שאין להם עניין בענף הזה).

יחסית למדינה שאין לה ליגה ויחסית לקבוצה שיש לה מדינה, הענף הזה מצליח יותר מהמצופה

אבל הבעיה היא בכלל לא הכדורגל ולא הכדורסל, הבעיה היא אנחנו, עם נרדף שמחפש הכרה בכל דבר שהוא עושה, אם אריק זהבי לא מצליח להביא מדליה בגיל 32 העם מאוכזב ממנו באופן אישי וכדאי שיתרחק מאיתנו לאיזו תקופה כדי שנירגע, אם שחר פאר (טניסאית שהייתה 11 בעולם למי ששכח!) מקבלת קיטונות בוז אחרי כל הפסד מאיתנו (אנשים שהספורט היחידי שלנו היא צפייה בספורט) ושוכחים שיש מדינות טיפה יותר ספורטיביות מאיתנו, משקיעות יותר מאיתנו שרק מחכות שתהיה לה טניסאית ב 30 הראשונות, אגב, מישהו בדק לאחרונה כמה אמריקאיים ואמריקאיות יש ב 30 הגדולים והגדולות בטניס?

אבל לצערי זה לא קשור רק לספורט, מדינה שמתגאה בצבא הכי חזק בעולם, כאילו נלחמנו מול כל צבא בטורניר הצבאות הידוע וזכינו שם ואז מגלה שבקרב מול ארגון גרילה לא מסוגלים לנצח (והנה לנו התירוצים האהובים על מאמניי ורמטכ"לי ישראל)

מדינה שבטוחה בצדקתה ושכל העולם טועה

ולרגע לא עוצרת את עצמה לשאול, רגע אולי גם לנו יש במה להשתפר

אז למה לעזאזל שנשתפר דווקא בספורט??

מחזור סוף השבוע ברחבי הגלובוס הביא עימו כמה בשורות. חלקן נעו לכיוון חיובי, חלקן פחות, אך מעבר להכל, הוכח כי כדורגל הוא רק מנת חלקה של הפסיכולוגיה, אה והיה גם טניס משובח

סיור סוף השבוע והתובנות שהוא מביא עימו יצא שוב לדרך. לאחר מפח הנפש שחווינו עם הפסדה של הנבחרת ליוון, חזר אל המרקע העומס משלל ליגות אירופה, וליגת העל הקטנה בתוכן. שעות על גבי שעות, שהפיקו הגיגים חגיגיים עד השעות הקטנות של ליל אמש.

הולך ומאבד את זה

כבר כתבתי את זה באחד מסיקורי האחרונים, אך עושה הרושם כי אלישע לוי בדרכו לעונה האחרונה במכבי חיפה. הקבוצה איבדה המון אנרגיות בכישלון העפלה לליגת האלופות, וגם צירוף סיטונאי של שחקנים, לא ממש מועיל, ואולי להיפך, רק גורם למרירות אצל חלק מהסגל. זה לא שלאשדוד יש הרבה מה למכור, בסה"כ הפרויקט של בן זקן מיועד לשנים קדימה, כרגע מדובר בקבוצה צעירה שנחלשה ולמרות זאת גם אותה, לא הצליחו חניכיו של לוי לפרק.

להזכירם גם במחזור הראשון בנתניה, המחצית הראשונה נראתה רע, ותוצאת ה-1-4, מעט משקרת. אצל רבים מאוהדי מכבי חיפה, אלישע לוי כבר מזמן לא רצוי, ביקורות רבות אפשר לראות בפורומים של האוהדים וגם בקריאות מן היציע, נראה כי השנה הזו העניין מחלחל לתוך המועדון, השחקנים נראים כבויים, ללא יותר מידי שאיפות, ומושפעים פסיכולוגית מלחץ האוהדים. לא בטוח שיענקל'ה שחר לא יסיק מכך מסקנות.

ועם כבר מדברים על פסיכולוגיה, אצל מכבי ת"א זה הולך בכיוון החיובי, והרבה מהסיבות לניצחון 0-2 על הפועל ראשל"צ, מגיע מהביטחון הפסיכולוגי של החניכים של איווניר, שמונעים על גלי ההצלחה, וגם במשחק לא מרשים, זוכים לתת לפסיכולוגיה החיובית להוביל אותם.

שיר תקווה

התקווה של השבוע מגיעה מספרד. ריאל סוסיאדד הצנועה, הצליחה לחלץ תיקו 2-2 מברצלונה, ולתת למי שאינו אוהד את שתי הגדולות, למרות שגם לאוהדי ריאל מדריד, תקווה כי לא מדובר בליגה חסרת תחרות. נכון, אל לנו להסיק מסקנות מהירות, ועדיין הפערים עצומים, אך כאחד שלא נמנע על אוהדי שני המועדונים הללו, הזכירו לי יציע ה"סאן סבסטיאן", את הימים בהם ה"בלאידוס" בויגו, זהר בניצחונות על ברצלונה וריאל מדריד. ד"א תזכרו את השם של כובש השער השני לסוסיאדד, אנטואן גרייזמן, מדובר בשחקן ענק, ואתם עוד תשמעו עליו בעתיד הלא רחוק.

אצל ריאל מדריד העניינים דווקא עובדים כאשר אפשר לפצוח בשירה ה"רוץ בין סוסי, קארים בנזמה".

תקווה נוספת אפשר היה למצוא במשחק הפתיחה של הליגה האיטלקית. לאציו הגיעה למילאנו, והוליכה 0-2 מהיר, מילאן חזרה ל-2-2, והבטיחה לנו הרבה להמשך. התכולים מרומא הציגו את החוד המרשים והחדש, עם קלוסה וסיסה, ואילו מילאן, היא צריכה לדאוג להגנה שנראתה לא טוב, ובייחוד לקראת המשחק בליגת האלופות, אליו ברצלונה תגיע טעונה בעקבות התיקו אמש.

חילופי יוצרות

התובנה המצערת מסוף השבוע הקרוב, היא היעלמותה של התחרות בליגה האנגלית. הכדורגל האנגלי ששובה את ליבם של אוהדים רבים ברחבי הגלובוס, הולך ונעשה לכזה של שתי קבוצות ללא תחרות. ברור שלמנצ'סטר יונייטד אוהדים רבים ברחבי הכדור, וכנראה שגם הסיטי יאספו כמה מאות אלפים בקרוב, אך לאוהדים שרוצים תחרות ומתנגדים לשלטון יחיד, יכולות התוצאות העונה לתת נורית אזהרה משמעותית.

בעוד הניצחונות על בולטון וויגאן בהתאמה, ותצוגה של פערי רמות מטורפים, עוד מתקבלים בהבנה, מבט כולל לעבר שאר הליגה, ולעבר תוצאות המחזור הקודם, יוצרות אצלי פחד מעתיד ללא תחרות, והרי מדובר בליגה האנגלית, זו שכולם רוצים לאהוב.

עולמו של ווין

ועדיין לצד הפיכתה של העיר מנצ'סטר לשליטה הבלעדית בפרמייר ליג, אי אפשר שלא להתפעל מווין רוני. הבחור השתיל שיער הקיץ, וכנראה שההשתלה חדרה גם קצת מעבר למעטפת הקרקפת. לא שקודם לכן הוא לא היה כדורגלן עצום, אך כשהכל מסביב מתחבר, אי אפשר לעצור את הבחור, פשוט אי אפשר.

באיירן פירוקים בע"מ

הבווארים ממינכן חוזרים לשלוט ללא עוררין בכדורגל הגרמני, ומוכיחים לעת עתה כי אין מי שיכול להתחרות בהם לאורך זמן. העוצמה הכלכלית גורמת לעליונות שמידי פעם נסוגה, אך כשבאיירן רוצה, ומתנהלת נכון, אין לה באמת מתחרות בגרמניה.

ה-0-5 על פרייבורג ממשיך שרשרת הצלחות של חניכיו של יופ היינקס, שנראה כי הוא האיש המתאים ביותר לאחר כשלון אשתקד. ההפסד של דורטמונד, וחוסר היציבות של שאר יריבות הצמרת, למרות פתיחה נחמדה של ורדר ברמן, יכולים לתת לבאיירן מקדמה רצינית לעונה ללא מתחרים.

נולה עולה עולה

נובאק דג'וקוביץ' כבר היה עם רגל מחוץ לגמר טורניר ה-US OPEN, אך אם בכדורגל מדברים על פסיכולוגיה, בטניס העניין מקבל משמעות כפולה ואף משולשת. מפיגור במערכות הוא חזר לשיוויון 2-2, וכבר ערער את הביטחון של פדרר, וכשהצליח לשבור אותו במערכה החמישית, דווקא בפיגור של 40-15 ו-5-3 במשחקונים, היה ברור שהשוויצרי פשוט מאבד את האמון בעצמו, ומותיר לנולה את כל הדרך לגמר עם רפאל נדאל. הקלילות והשואו של דג'וקוביץ', יכולים להזכיר מעט את יוסיין בולט על המסלול, אך בניגוד לאלו שחושבים כי זו שחצנות, זו דרך שחרור אולטימטיבית, נשבע לכם, תשאלו פסיכולוגים.

ונעבור לפינת הפסיכולוג

קבוצות ליגת העל זקוקות ברובן לפסיכולוג בדחיפות. הפועל חיפה מושפעת מקיץ בו המאמן, ניצן שירזי, לא בדיוק התרכז בכדורגל, ופתיחת העונה הגרועה של המועדון, מכניסה את החבורה הצעירה מהכרמל לכדור שאם ימשיך להסתחרר בצורה הזו, לא בטוח שלא ייעצר בליגת המשנה. יואב כץ יכול לטעון עד מחר כי הקבוצה תהיה בצמרת, אך כששחקני הרכש של המועדון הם שחקנים שכבר עבר זמנם כמו משה ביטון ומיכאל זנדברג, מהיכן תבוא הישועה? אולי מישהו מהצעירים המוכשרים יהיה המנהיג לעת צורך, כי בינתיים זה לא ממש הולך.

גם מכבי נתניה, חרף ניצחון נחמד בקרית שמונה, שגם היא לא ממש מרשימה עד כה, זקוקה להסברים פסיכולוגים. הוויתור על אוראל דגני מסמן לחניכים של עטר, למרות שהוא מאמן מוכשר ושאפתן, את הלך הרוח במועדון, ואיבוד השאיפה לצמרת. אולי אותו הפסיכולוג יזכיר לראשי המועדון כי מדובר במכבי נתניה, אחת הקבוצות המפוארות בארצנו, ולא זו שצריכה לספק פתרונות למועדונים אחרים, אלא לשאוף בעצמה להישגים.

כל זאת עוד לפני המנה העיקרית של סוף השבוע בליגת העל, המשחק בין הפועל ת"א לבית"ר י-ם, שלאחר מפגש הגביע בעונה החולפת, קיבל תוספת חריפה למשחק טעון תמידית. נקווה שכאן הפסיכולוגיה לא תהיה הכוכב המרכזי של הערב.

כמות השידורים העצומה לה נחשפים חובבי הספורט בארצנו היא חסרת תקדים. ממגוון שידורי כדורגל בלתי פוסק ועד כניסתה לזירה של ליגת הפוטבול האמריקאית. ועם זאת, איכויות השידור, השדרנים והפרשנים, לא מצדיקות את הכמות. מה אתם בוחרים, מנת גורמה או תפריט בופה?

80 שקלים, זהו המחיר בעבור קבלת הערוצים בתשלום של ערוץ הספורט וחברת צ'רלטון. כמויות אינסופיות של שידורים, כמעט מכל מקום על רחבי הכדור, ועם זאת השקעה בשידור עצמו? באיכות השדרנים והפרשנים? זה לא חשוב כנראה, העיקר שיש מה להראות על המרקע.

רציתם? קיבלתם!

מה אין לנו על המרקע? צ'רלטון וערוץ הספורט הפכו את עולם הספורט לנגיש לצופה הישראלי באופן בל יתואר. ליגה גרמנית, ליגה אנגלית, ליגה איטלקית, ליגה ספרדית, צרפתית, ברזילאית, ארגנטינאית, רוסית, בלגית, לכלל הליגות האלו נחשף הצופה הישראלי, וזאת מבלי לצרף כמובן את ליגת העל, סלע קיומנו. כדורסל, אתלטיקה, טניס, מרוצים מכוניות ואופנועים, ומה לא?

זליגת התכנים מערוץ הספורט לצ'רלטון, לאחר שנים של בלעדיות בתחומי הטניס, האתלטיקה וכמובן הכדורגל, הובילו להיערכות מחדש על עיניו של הצרכן. והנה הבשורה החדשה, ליגת הפוטבול האמריקאית, מנת חלקם של היאנקים, גם היא תופיע ממש בקרוב על המרקע.

עד עתה קיבלנו מארצו של הדוד סם, רק את שידורי ליגת הכדורסל הטובה בעולם, ה-NBA, אך הבדלי השעות, לא מאפשרים לעונה הסדירה להיות רלוונטית בעבור הצופה, ורק מתח ספורטיבי של שלבי ההכרעה, יוצר רייטינג כלשהו.

שלא תבינו לא נכון, מגוון השידורים הוא דבר מבורך, לא צריך להתאמץ ולחפש פאב שמשדר עם צלחת לווין, או שידור אינטרנט שנתקע בכל דקה, אך עדיין, האם לא דיי בצמצום השידור והתמקדות באיכות?

אליכם אנשי העברת המסר

"המדיום הוא המסר", מושג שהגה מרשל מקלהולן, בשנות ה-60, והנה הביטוי המפורסם שלו, הוא זה שהביא לתודעתי את התובנה כי אין כאן כלל התמקדות בהעברת המסר. נכון, יהיו רבים שיחלקו עליי ויטענו כי מה זה משנה? אנחנו לא צריכים שדרנים ופרשנים, העיקר לראות תמונה ולפרש בעצמנו. אז על מה כל המהומה?

אני אטען אחרת, איכות השידור, צורת הגשתו, היא חלק ניכר מהמסר, והעברתו בצורה מרתקת וכזו שתמשוך את הצופה, בייחוד כאשר מדובר באירוע ספורט שהוא איננו מחובר אליו בדרגת הערצה מטורפת, קרי קבוצה אהודה, שמקרה זה, לא באמת חשובה לו איכות השידור, אלא התמונה.

צ'רלטון מלכתחילה בחרו בהעמסת תכנים, ואיני מצר על כך, כאשר גם טובי השדרנים והפרשנים נמצאים בכיסם, תרתי משמע, אפשר לדלג על אולפן מקדים, ולהראות את הנעשה על כר הדשא, הפרקט, משטח החמר או מסלול הריצה. ערוץ הספורט ניחן שנים בתכונה להפקה משובחת של קדם שידור, ובשילוב מוחות חריפים כמו אבי מלר, נדב יעקבי, שגיא כהן, יונתן כהן ועמיחי שפיגלר, אך כאן עיקר השאלה היא מה עושים באירועים הדלים שבכל זאת נשארו לערוץ לשדר. את הליגה הספרדית, האיטלקית כיסתם עם אותם מוחות תואמים. לגבי ליגת העל בכדורסל חלוקות הדעות, אם כי אין ספק לגבי פרשנים בדמותם של עפר שלח ואביב לביא, אך מה תעשו עם ליגת הפוטבול? לא עדיף לתת לערוץ אמריקאי כמו ESPN, שנקלט בארץ, את האופציה לשדר את המשחקים, לא להוציא כסף לקהל מאוד מצומצם (ראוי לציין שאני נמנה עליו לעיתים), ולהתמקד במתן פתרונות לתוכנית סיכום המחזור של ליגת העל בכדורגל, בכדי שתביא רייטינג דיו, או בשיפור איכויות השידור של הליגה הלאומית, והפיכתה לליגה מרעננת.

שלא יובן לא נכון, איני מבקר את התמקצעותם של ערוצי הספורט וגם לא את התחרות, דבר בריא ולגיטימי, אך אני נמנה על דור מבקשי האיכות.

הגיע הזמן לביקורת עצמית

אז הבנו שזה מצוין ליצור תחרות ולחשוף את הקהל למגוון ספורטיבי נדיר. ועם זאת, התמקדות בביקורת עצמית, בהקשבה לרחשי הצופים, תוביל לאיכויות שידור נוסף לכמויות.

די לי בשידורים המזוויעים של הערוץ הראשון, כשגם את אליפות העולם באתלטיקה, לא ידע לכסות בצורה איכותית, ונתן למגיש כבוי כאורי לוי לשדר מאורעות מרתקים בהתלהבות שגובלת באדישות. (אי אפשר לקחת גם מצוות הצילום הקוריאני את איכות הצילום המחרידה).

הצופים לא טועים. הביקורות על דני נוימן, יורם ארבל, אורי לוי ואחרים, הינן ביקורות בונות, שמגיעות במטרה לשפר את חוויות הצפייה. זה הזמן לשפר את האיכות, ולא רק להעמיס עלינו בכמות, ואם כבר להעמיס, אז הרבה מאיר איינשטיין.

ההפסד הצורב, בפעם השלישית בשנים האחרונות, לנבחרת היוונית, גרם לתהייה שאם מבית כזה לא הגיעה הישועה מהיכן יגיע האור? יש צורך בטיפול שורש עמוק, מאמן תוצרת כחול לבן, והשינוי חייב להגיע בהקדם. רק כך תקבלו את נבחרת ישראל כמו שאתם רוצים לראות.

נדמה שלהגרלה כזו הנבחרת לא תזכה בזמן הקרוב, ואי העפלה מבית שכזה, מוכיחה את מה שאנו מכחישים כבר שנים לצערי הרב, יש לנו נבחרת בינונית מינוס שמתאימה לדרג של נבחרות בדמות לטביה, קפריסין ואוסטריה. הוכחה להגרלה הנוחה שלה זכינו בקמפיין הנוכחי, קיבלנו בהשוואה לבית שאליו שובצה הנבחרת למוקדמות מונדיאל ,2014 יחד עם אריות כדורגל  כפורטוגל של רונאלדו ונאני, וגם יחד עם רוסיה החזקה שעשתה יופי של קמפיין ביורו 2008, ובה ארשבין המוכר עשה את פריצת הדרך.

נדמה כי הכל נאמר לאחר המשחק של הנבחרת בשישי האחרון מול היוונים. אין שיטה, לא ראינו את טביעת האצבע והיתרונות שיש למאמן זר, ישראלים שמרבים לצאת לחו"ל (בפרט בשנה האחרונה) אך טרם נראה לעין הניסיון האירופי והיכולות שהביאה אותם לאותן קבוצות במשחקי הנבחרת, תלו את כל התקוות בשחקני הליגה הבלגית ועוד כמה לגיונרים מליגות נחשבות אחרות,  אך אלה טרם הוכיחו את יכולתם והשתלבותם בקבוצות בהן הם משחקים, אז מדוע שבנבחרת זה יילך?

אני טוען כי כל האמירות הללו נכונות בחלקן, אך הן כקליפת השום לעומת ההד התקשורתי שנוצר פה ביממות שלפני המפגש הכל כך חשוב מול יוון. פנטזו על שיחזור ה- 0-5 מול אוסטריה ברמת גן, סגרו גם על 0-2, כן כן השאננות והיהירות חגגו. אמרו שבנבחרת היוונית יש רק מספר זעום של שחקנים שמשחקים מחוץ למדינה לעומת נבחרת הלגיונרים שלנו.
אז מה?! הרי אם לא הובהר לנו עד כה ולא השכלנו ללמוד את מוסר ההשכל בפעם הראשונה, נאלצנו ללמוד זאת במספר הפסדים לנבחרת האפורה הזו, ועם זאת אפורה ככל שתהיה על תוצאה היא יודעת לשחק ולא בכדי היא ניצחה אותנו בשלושה מתוך ארבעת המפגשים בין הנבחרות.

אז מה למדנו?

נקווה שהקשרים של לוזון עם בלאטר ושאר הקשרים באירופה יסדרו לנו אי אילו הנחות בהגרלות הבאות, וקדימה הגיע הזמן להחזיר את האימון לידי הכחול לבן. יש צורך בטיפול שורשי ומיידי בעמדת המאמן, החל במשחק הקרוב מול קרואטיה. כשידוע שכבר אין סיכוי, חשוב לקיים תרגול טקטי ומספר צורות משחק שתסגל לעצמה הנבחרת בכדי שתנסה להשיב לקהל הצופים שטרח לכבד אותה בנוכחותו בערב השבת, והחשוב מכל להחזיר את התשוקה והגאווה שהייתה בתוכה ולעם כלפיה.

בנוסף יש להמשיך גם במגמת הצערת הנבחרת, לנבחרת משימה חשובה, בנייה לטווח הארוך. על מנת שנוכל לקוות לקטיפת הפירות, כבר במוקדמות יורו 2016 יחד עם שחקני מפתח שצפויים להוביל את הנבחרת כמו איתי שכטר, ליאור רפאלוב, ביברס נאתכו בירם כיאל, יצטרכו להצטרף לחבורה גם אלרואי כהן, דור מיכה, נאאל חוטבא, ואחרים..

גם אם התוצאות לא יגיעו חד וחלק, נהיה עדים לתהליך. לא מוגזם להגיד ולומר שהחלום להעפיל לטורניר הנחשק מכולם, גביע העולם,  נראה רחוק מתמיד, ורק אם יתבצע שינוי של 180 מעלות ובשילוב מכת פציעות של הנבחרות הדומיננטיות בבית, קרי הרבה מזל, נוכל להנות מהקמפיין הבא.

ועד אז שיהיה בהצלחה, כי הרי מי שמאמין לא מפחד…

הפסד שהוציא שוב את כל ה"טוב" של התקשורת הישראלית, הוציא בעצם את מה שכולם רצו שיצא.

למען ההגינות אני חייב לספר שמאז ה 5:0 על אוסטריה (הייתי ילד) הנבחרת לא ריגשה אותי או גרמה לי להיות מרותק למסך בזמן משחק, אבל דווקא אחרי ההפסד הזה עלו לי מספר תובנות לגבי המותג הזה שנקרא נבחרת ישראל בכדורגל.

מהבחינה הניהולית, המצב ממש לא טוב, רגע לפני משחק נבחרת קריטי ואין שום שיווק למשחק, ואם לא עיתוני הספורט או ערוצי הספורט מי היה יודע שיש משחק? מי? הנהלת ההתאחדות מתנהגת כמו הממשלה, מנסים "להאכיל" את אוהדי הספורט בישראל בכל מיני אימרות חסרות בסיס ואמת ואולי בעיקר כדי לשכנע את עצמם שהמצב לא באמת רע. אחרי הכל, זאת הנבחרת של הליגה ה 6 בטיבה באירופה. ולזה עוד נחזור.

מבחינה מקצועית המצב אפילו רע יותר. כנראה שבישראל לא הבינו שלעמדת המאמן בנבחרת אין שום חשיבות מעבר למוטיבציה. כך זה עובד בכל העולם. השחקנים מגיעים לנבחרת לימים ספורים לאימונים, להתוות דרך ושיטה זה לא המקום. במועדונים שבהם יש אימונים יום יום זה נכון, בנבחרת לא. ועל כן כל מאמני הנבחרת שהגיעו כתוצאה מהישגים של קבוצות כשלו ברמה מזעזעת.

דור הנבחרת שיש לנו עכשיו לא טוב יותר משום דור אחר, גם מבחינת תוצאות וגם מבחינת כישרון. אבל הם הדור עם הסוכנים הטובים ביותר. אין לנו חלוץ כמו מזרחי או קשר כמו אייל ברקוביץ' או אלון חזן. אפילו לא חלוץ ברמה של רונן חרזי.

יוסי בניון הוא ללא ספק הישראלי המצליח ביותר באירופה אך לא הטוב ביותר שהיה לנו כשחקן אשר נותן ומוביל את הנבחרת. גם לא ערן זהבי, בירם כיאל, ביברס נאתכו או אלמוג כהן. טל בן חיים נראה בשנה האחרונה כמו בלם מתוסכל שחלם להיות סטויצ'קוב ומנסה לעשות מעבר ליכולותיו.

בסופו של יום אנחנו מקום 55 בעולם ואולי 25-30 באירופה. אם לוזון רוצה לעשות צעד חכם, הוא צריך שחקן עבר על הקווים (לא משנה אם נמני, ברקו או אוחנה) ולהביא מאמנים מחו"ל שיודעים להתעסק עם ילדים ונוער, כאלו שיקבלו את הסמכות להחליט לגבי עתיד הילדים שלנו, והם אלה שישפרו ויתקנו את כל חולות שיש באגודות ובנבחרות הנוער שלנו.

בסופו של דבר, אם הנוער שלנו לא יתאמנו כמו באירופה ולא ילמדו מאותם אנשים שהפכו את האירופאים

למה שהם היום, הם כנראה לא יגיעו לרמות הגובות של אירופה. כי בארץ שלנו אין מאמנים טובים ברמת הנוער וילדים. אם כבר משלמים סכומים חסרי שחר למאמנים אז שלפחות זה יהיה למען העתיד ולא בשביל איזו הבלחה בבוגרים.

לוזון, פרננדז, ברקוביץ' או טל בנין, זה לא משנה, אנחנו יכולים להמשיך לפתוח דיונים על מה שכן היה אמור להיות ומה שלא, בסופו של דבר, אנחנו לא שם! לא במונדיאל ולא ביורו!

אחרי שנים, באמת, הרבה שנים, שבהן הנבחרת שלנו מתדרדרת גם במצבה המוראלי וגם בדירוג שלה, הגיע הזמן לתפוס את העניינים בידיים ולהגיד די! מתחילים לבנות משהו חדש.
יש כל כך הרבה דרכים לפתור את בעיית הנבחרת, אין פתרון אחד, הכל מתחיל בדברים הקטנים. ראשית, למה מאמן זר? למה? הוא לא מכיר את המנטאליות הישראלית, לא דובר את השפה ולרוב אין לו בכלל מושג מי זה רפאלוב או מי זה בוזגלו…אם כבר אישיות זרה אז בעמדת יו"ר ההתאחדות, שהניהול הכללי יגיע ממנטאליות שונה, אדם שיבוא וייקבע כמה קבוצות יהיו בליגה, איזה סמל והמנון יהיה לה, איזה תחרויות יש, סופרקאפ? גביע הטוטו? גביע המדינה? שתהיה פה דרך קבועה ונתחיל לבנות כאן כדורגל שבנוי על מסורת וכבוד ולא על עבריינים ושחיטויות, איך אפשר לבנות כאן כדורגל כשכל שנה משתנה השיטה של הליגה? איך? באנגליה ידוע מראש כמה קבוצות יש ואיזה תחרויות יש, כמה קבוצות ישחקו ומתי, אצלנו כל שנה היא כמו ביצת הפתעה של קינדר, פלא שככה גם הקבוצות מתנהלות אחר כך?

דבר השני, החיבור בין השחקנים. היה לנו דור מאוד חזק של שחקנים שכלל את אייל ברקוביץ', חיים רביבו, וטל בנין ולמה? כי הם הכירו אחד את השני, ושיחקו ביחד, אם זה משלב הנוער ועד לבוגרים, אי אפשר לנסות כל פעם להרכיב נבחרת ששחקניה בנויה משלושה ותיקים כמה ליגיונרים באמצע הקריירה וארבע ילדים בני 16…זה פשוט לא עובד ככה, החיבור והתיאום שדורשים מהם בכל כך מעט זמן הוא פשוט לא אפשרי, כל הנבחרות הכי גדולות בהיסטוריה היו נבחרות שהתחילו מהנוער, שחקנים ששיחקו ביחד, אם זאת הולנד של דוידס ודניס ברגקאמפ או איטליה של העשור האחרון. אפשר לעשות בית נבחרות לגילאים צעירים, מקום שבו טובי הנערים בארץ ישחקו ביחד תחת חינוך לסמל של נבחרת והדגל.

עוד דבר מאוד בעייתי הוא "האצטדיון הלאומי"(רמת גן) או יותר נכון "הבזיון הלאומי", באמת, הגיע הזמן להגיד די! אצטדיון רמת גן הוא לא מתקן ספורטיבי בכלל, אין בו חווית צפייה, אין בו שירותים נורמאליים אפילו ובואו בבקשה לא נדבר על חניה, הגיע הזמן או לשפץ או להרוס, ועד אז לארח את המשחקים או בבלומפילד, או בטדי, כן טדי, שני אלה הם אצטדיונים אירופיים לכל דבר. בסופו של יום צריך לשכוח מכמות הכסף שהנבחרת תכניס אלא כמה הקהל יצליח לדחוף את הנבחרת להישגים גבוהים.

אני מסתכל על הולנד למשל, ורואה את הכדורגל ההולנדי ומתחיל להבין איך בונים כדורגל. רק לידיעתכם בהולנד יש בערך בין 16-17 מיליון תושבים, בערך כפול מאיתנו, לא כזה רחוק (סתם להשוואה בספרד יש בערך 45 מיליון תושבים!). הולנד לא מדינה כזאת גדולה, אבל היא יצואנית השחקנים מספר אחת באירופה, משחקנים כמו קרויף, חוליט וואן באסטן, ממשיכים באוברמארס וקלאייברט עד לואן דר ווארט וסניידר של היום. שכחו מהכסף ושכחו מהכל, יש שם חינוך של כדורגל! בונים דורות של שחקנים, אפילו שהולנד לא זכתה מעולם במונדיאל. תראו את חוף השנהב או קמרון, מדינות עניות לחלוטין, עולם שלישי, שמגיעות לתחרויות הגדולות ויש להם שחקנים גדולים בכל קבוצה באירופה, דרוגבה, אטו, ג'ין מקון וכו'…

אנחנו חייבים להפסיק להסתכל על כדורגל בזלזול, אם זה הספורט שאנחנו הכי אוהבים, בואו נתחיל לבנות כאן נבחרת של הישגים, ונפסיק עם כל המשחקים המטופשים של הפוליטיקה מסביב, כי בסופו של דבר, כנראה ולא נקבל בית נוח כמו שקיבלנו בשנים האחרונות, באמת, יוון, קרואטיה, גיאורגיה, נבחרות שפשוט היינו צריכים לנצח!

חלום היורו של נבחרת ישראל נגמר, ככה זה כשלא עושים שיעורי בית. גרמניה מדגימה לנו כדורגל מושלם, יוסיין בולט חוזר להתל בצלמים ואת סרינה וויליאמס לא כדאי לפגוש בלילה. מסקנות סופ"ש הגדוש ברוטב קצת אחר

סופ"ש עמוס עבר על כוחותינו. מפחי נפש, התפעמות, שמחה ועוצמה. כדורגל, אתלטיקה וגם קצת טניס, כולם נכנסו למחשבות כחומר גלם ויוצאים על הדף כתובנה.

העם דורש צדק נבחרתי

כבר בתחילת הקמפיין חששתי. מכל אותם שמות של מאמנים נחת כאן הצרפתי עם הסוכרייה בפה. ההתחלה הייתה מגומגמת להפליא, קרואטיה ויוון שוב דרכו עלינו בצורה כואבת, וככה לא בונים שינוי אמרתי. הנהירה ההמונית של הכדורגלן הישראלי למחוזות אירופה, הובילה לתקווה מסויימת, שמא אולי הם יספגו קצת יותר איכות, אז חשבתי.
גם הניצחון על לטביה, 0-1, מגול של בירם כיאל, לא הצליח לשכנע אותי שמשהו אמיתי עומד לקרות סוף סוף, אבל נכנעתי.

ליום שישי בצהריים הגעתי מלא תקוות, כמו מרבית הציבור, אך כשראיתי את ההרכב הסופי, כבר אז ידעתי, אין סיכוי. לואיס פרננדז, קצת שיעורי בית, מה ביקשתי? זה בסדר, העדפת את בירם כיאל, אבל למה יחד עם אלמוג כהן? אפילו אוהדי מכבי נתניה יודעים שמדובר בכדורגלן אנרגטי מדרגה ראשונה, אבל כזה שמיועד רק להרוס התקפות, ותו לאו. הויתור על ביברס נאתכו כאופציה לפתוח את הבונקר היווני הדוחה, היה לנו לרועץ. לא היה מי שיתן פס פורץ, מסירה חכמה או יוסיף מעט תחכום. כן וגם ההתרפסות בפני יוסי בניון, לא מובנת. אפשר לחשוב מה כבר ראינו ממנו בשנתיים האחרונות? עם מאגר כזה שמעולם לא היה כאן, הצלחנו להפסיד לנבחרת חלשה, שבושה לאופ"א שהיא מדורגת גבוה בהגרלות, נבחרת שחיה על הצלחה לפני שבע שנים, שגם היא הייתה מתסכלת לחלוטין.

בית כזה לא נקבל עוד. אם קרואטיה היא הבכירה שבבית, ועם כל הכבוד, לא מדובר באותה קרואטיה אימתנית, ועדיין לא הצלחנו לעשות משהו, מצבנו בכי רע. העם דורש צדק נבחרתי, אלי גוטמן ראוי לצ'אנס שלו, בתקווה שהפנים כי הכדורגל שהפגינה הפועל ת"א חייב לחזור על עצמו, ואם לא ילך? לוזון יש מאמן שנקרא סרקו קאטנץ', שהיה מועמד לפני פרננדז, לך אליו והוא יביא לך צדק.

ריקוד המכונה

ממפח הנפש אפשר היה להתאושש רק באמצעות כדורגל המתקרב לשלמות. נבחרת גרמניה רמסה את שכנתה אוסטריה, 2-6. ועם זאת, לא התוצאה היא העיקר, אלא האיכות שמציגים החניכים של יוגי לאב. מאגר בלתי נגמר של כשרון בראשות מסוט אוזיל, הכוכב התורן. איזה שטף, איזה שילובים, איזה הברקות, גרמניה השלימה עם השינויים שחלים בכדורגל העולמי, הליגה שם כל כך כיפית לצפייה, והנבחרת? תאווה לעיניים, ממש ריקוד המכונה.

בולט מעל כולם

אוקיי, אז הוא פסל בגמר המאה, וגם זה בחסות חוק הפסילות הלא חכם, הרי מדובר כאן באצנים שרצים במהירות של מטוס סילון, וכל מאית השנייה על אדני הזינוק, יכולה להיות קריטית, חייבת להינתן הזדמנות שווה לכולם. אבל בולט לא נשבר, הפגין את קור הרוח שלו, שלעיתים מתפרש כשחצנות, אך לא כך הדבר, פשוט מדובר באתלט בעל יכולות אחרות, שבטוח בעצמו, ובצדק. בניגוד לשאר הפעמים שראיתי אותו, אתמול הוא אכן התאמץ עד קו הסיום, וסיים עם תוצאה מדהימה של 19.40 שניות, הרביעית בטיבה בכל הזמנים, כאשר שלוש מאותן התוצאות חתומות על שמו. הברק של בולט זהר גם בקוריאה, ובתקווה לשנת הכנה אולטימטיבית, יש למה לצפות על המסלול בלונדון.

קאסטר סאמנייה לא לבד

בהשפעת האתלטיקה נתקלתי בליל אמש במשחק הטניס של סרינה וויליאמס שפגשה את המדורגת רביעית באליפות ארה"ב, ויקטוריה אזרנקה הנהדרת. העוצמות של וויליאמס פשוט התישו את הביילרוסית הצנומה, וחרצו את גורל המשחק כבר מהתחלתו. היא אולי לא המבריקה מכולם, גם לא המסודרת ביותר, אך כשהיא מפגינה את הכוח שלה, בדומה לאצנית הצעירה מדרא"פ, זה נראה לעיתים כאילו גבר חובט אל מול אישה. מוטת הידיים שלה, הפיזיות, זה ברמות אחרות לגמרי ממה שיכולות האחרות להתמודד איתו.

סופ"ש גדוש ומלא ספורט, והפעם במגוון של תחומים עבר עלינו. התחושות של התסכול שיצר ההפסד ליוון המביכה, עדיין לא הוסרו לגמרי, אך ברוח של צדק מכיוון העם כולו, נכונו לנו ימים טובים יותר.

התחלה

הזיכרונות הראשונים שלי מכדורסל מטושטשים משהו. הם מתרחשים בסלים הקטנים בבי"ס ניב. משחקים אין סופיים של 5-3-1 (לא פגעתי בטבעת, התאפסו הנקודות, שיט), חיובים, סל-מלך ואולי מלך-סל. אני זוכר שמישהו אמר לי לכוון תמיד לריבוע הקטן , אם אפגע בו זה סל. מודה, לא היה לי רגש מיוחד לענף. אם כבר רגש, מדובר בפחד. שיעור התעמלות עם המורה הנרי, עוזר של עוזר מאמן בחולון, שלימד אותנו כדורסל. צעד וחצי. בסלים של אולם ההתעמלות. סלים גבוהים. עם רשת. ואני לא מצליח לעשות צעד וחצי. ולקלוע.

המשחקים הראשונים

הייתי הילד הכי קטן בכיתה, שרה ציפי, ובטח לא חשבה על ילד שקטן בשנה מכל הכיתה שלו. היא בטח לא חשבה על כיתה ו', לקראת הבר מצווה כולם גבהים, רק אני לא. אני עוד בן 11, נמוך וקצת שמנמן ואודי באחד על אחד גורם לי להרגיש כמו מכבי בדרבי.רק שבכדורסל אין תיקו. גם שחקן שישי בנבחרת הכיתה ו 2 נק' מהקו במשחק הדרמטי נגד ו'1 לא עזרו, לא להרגשה שלי ולא לנבחרת. הפסדנו. כי דורון הגרוזיני הענק מהשווארמה חנה מתחת לסל לקח את כל הריבאונדים של עצמו ולעולם לא מסר, תמיד ניסה עד שקלע. ואז ו'1 שמו עליו את אחיו התאום.

בתיכון

אתה לא באמת משחק כדורסל בתיכון שיש בו מגמת כדורסל ונבחרת שהיא אלופת עולם בתיכונים. אתה נתקל בכדורסל.

בכיתה ט' הבלולים דרכו עלי בהפסקה.

בכיתה י' עופר חרותי צרח עליי לפנות את המגרש.

בכיתה י"א הצטרפתי לואגו בצוות הטכני, אלה שמכינים את הבמה לטקסים. ואגו היה חבר שלי ורועי  ממגמת ספורט היה חבר של ואגו. תשובה היה חבר של אבי אבן. ככה הכרתי את אבי אבן. בחור חביב.

מתי בכל זאת משחקים כדורסל? אחר הצהריים. ביחד עם גיא. חבר לעת מצוא, גבוה ממני בראש שלם. נגדו למדתי שאני חייב לתת גוף, אחרת הוא רומס אותי, ניסיתי להיות זריז, לא ממש הצלחתי, אבל למדתי לשחק עם הגב לסל (כדי לשמור על הכדור) וכשהצלחתי להגיע או כמו ששימי ריגר אומר "לקחת לאותיות", למדתי גם לעשות הטעיות מתחת לסל. אין ברירה.

בתיכון הבנתי שאני אוהב כדורסל. אחרת אין לי הסבר איך היינו משחקים בחורף ב19:00 בערב, קר וחשוך לאור פנס רחוב. אחרי חצי שעה העיניים מתרגלות לחושך ופתאום באור הקליעה משתפרת פלאים.

הפריחה

את אודי לא פגשתי כל התיכון. בקורס פסיכומטרי איפשהו בימי הגו'בניקיות בצבא פגשתי אותו. לזכר ימי קדם, חזרנו לשחק כדורסל. אני גבהתי, הפרק הקרבי הרחיב אותי, לכמה רגעים הייתי מקרר קטן. אודי לא השתנה מהיסודי. טחנתי אותו בצבע. הנקמה הושלמה. התחלנו לשחק 2 על 2 ואפילו 3 על 3 כול יום שישי. עם דן וטל, נגד אודי חבר שלו שהיה ענק וכבד ולכן קראנו לו טרלאץ' ע"ש דראגן, ועוד אחד גבוה שזז וזרק מצחיק ולכן הדבקתי לו את הכינוי "ענת דרייגור". טראש טוק, בייבי.

כל זה החזיק מעמד עד האוניברסיטה. עם המעבר לחיפה התפזרנו. את אודי וחבריו לא ראיתי יותר, הקשר עם דן מונשם דרך רותם ונשאר רק טל, שהקשר בינו ובין כדורסל הוא – אני.

עם טל הייתי משחק בחופש לפני הצבא כדורסל. אני הייתי משחק, הוא היה מתרכז בכדרור חוקי. לא היה לו מושג. אבל אם היית מוסר לו לשלוש, בסוף הוא גם היה פוגע, אבל אנחנו בעיקר שחקנו 1 על 1, אחרי ארוחת צהריים. שישי אחד, אני אחרי ארוחה ענקית, נפגשנו במגרש. לא זזתי. כבד. חנוק. 1 על 1 משחקים עד 24. 20 – 4 לטל. אני לא זז. לא זז, ומחפש גרעפס. מחפש ולא מוצא. ב 20-4 הוא יצא. השכונה רעדה. ניצחתי 24-20.

יהודים וערבים

שנה ראשונה באוניברסיטה. חייבים לקחת שיעור ספורט. לקחתי משהו כללי. גרסא אוניברסיטאית של שיעור התעמלות. לפעמים עושים ספורט, לפעמים יש כדור. כדורסל החליט יום אחד המורה. 5 על 5, אני רוסי ועוד שלושה ערבים נגד ישראלי, רוסי ושלושה ערבים אחרים. לערבים אין סלים בכפר. אין להם מושג בכדורסל. פתאום אני רכז, מוביל כדור, מסדר חסימות ולוקח כדור מחוף לחוף. כוכב. אחרי שלושה שבועות עברנו לכדורגל. ואני כמו מטומטם בחרתי להיות שוער. לערבים אולי אין סלים בכפר, אבל שערים הם כנראה הצליחו לסדר. הרגשתי כמו פלשתינאי בהפגנה. ירו עליי כדורי גומי.

והיום?

כשעברנו לשרון , אחרי החתונה, מצאתי את המגרש בבני דרור. כשטל ושלומית עברו לשרון , התחלנו לשחק קצ . כשצליל עבר לגור עם אחותי, משחק של שישי הפך נוהל. כמעט כל שישי 3 על 3 ואפילו יותר. כדורסל הפך לחלק אינטגרלי מקבלת השבת.

עד שהם נפרדו.

חזרו.

אבל הכדורסל לא היה אותו דבר.

אחרי שהתחתנו, זה נגמר.

עכשיו אני משקיע את זמני בגידול הדור הבא, מלמד את יפתח איך להחזיק כדור ולהוציא מסירה, לוקח אותו למגרש בבני דרור, מרים אותו לסל, בפחים הוא כבר היה, עוד מעט נפתחת העונה, עם מיקה כבר יש הצלחה, לזרוק היא יודעת, במשחק היא כבר הייתה, יואב חבר שלה זוכר עד היום איך ומתי זורקים עונשין, זכר למשחק שתפסנו בערוץ 1.

עם קצת מזל, גם אצלם זו תהיה אהבה.

האם השחרור האחרון מהפועל חיפה הוא סוף הסיפור עבור ערן לוי? כאשר כל שנה מדברים על שנת פריצה וההזדמנות האחרונה, שוכחים שהילד כבר בן 26. ליגת החופים בקיץ 2012 ממתינה.

ניצן שירזי החליט לשחרר את ערן לוי מהפועל חיפה. זו הידיעה איתה פתחנו אתמול את הבוקר. עוד לפני מרוץ ההתחמשות של אריות ליגת העל, החליט ניצן שירזי להיפטר מהחלוץ שחזר בקיץ להפועל חיפה אחרי עוד שנת נדודים. ההחלטה מתקבלת אחרי שני מחזורים בלבד בהם לא השיגו האדומים אף לא נקודת ליגה אחת לרפואה.

האמת שהסיפור הזה די מוזר. כאשר ערן לוי שוחרר מהפועל חיפה בעונה שעברה הוא החל להתאמן בבית"ר ירושלים, הספיק להתראיין בכל מקום אפשרי ולהצהיר שזו הולכת להיות השנה שלו. עקב חוסר הודאות הכלכלית בבית"ר (ממש תחושת דה ז'ה וו) הוא חתם בהפועל אשקלון העולה החדשה. הספיקו לו כמה מחזורים כדי להתעמת עם המאמן גיא עזורי, לעבור להפועל באר שבע ולהצהיר שהוא משקם את הקריירה. האמת? חוץ משער בבעיטה חופשית בקרית אליעזר מול מכבי חיפה דקות אחרי שנכנס כמחליף הוא לא יזכור את העונה ההיא לטובה. עוד בטרם עבר לדרום התחנן לחזור בחזרה להפועל חיפה. אפילו יואב כץ עשה כל שביכולתו כדי להחזיר את ערן הביתה. אך שירזי לא וויתר.

דווקא בגלל זה מוזר שבקיץ האחרון התרצה שירזי והחזיר את ערן לוי לאדום של הכרמל. שירזי עמד על רגליו האחוריות כדי למנוע מערן לחזור בעונה שעברה ודווקא אחרי עונה יפה של האדומים נכנע והחזיר את השחקן הסורר. וכעת אחרי שני מחזורים בלבד, הוא מודיע לו על שחרורו.

ערן לוי הוא לא הבעיה של הפועל חיפה. הקבוצה הלא ברורה שבימים שעוד היה להם כסף למקלחות אחרי האימון זכתה באליפות המדינה ונאבקה שנים בצמרת.  אבל ערן לוי בדרך להיות באופן רשמי עוד אחד מהבזבוזים של הכדורגל הישראלי. שחקן מוגבל מאוד, איטי שהייחוד שלו מסתכם ברגל שמאל אימתנית. אולי מהחזקות באירופה, אך כאן זה מתחיל וכאן זה גם נגמר. בכדורגל המקצועני של היום אין מקום לשחקן שלא עושה תנועה על המגרש ורק מחכה לבעוט מצבים נייחים או בעיטות מרחוק. אפילו בכדורגל הישראלי זה כבר לא מספיק. נגמרו הימים של שחקנים כמו איציק זוהר.

כשערן עלה לבוגרים של מכבי חיפה ב-2002 בזמן הקמפיין בליגת האלופות כולם ניבאו לו עתיד ורוד. ערן לוי קיבל פה ושם דקות כמחליף בקבוצה של שום, ואף היה שותף לאליפות הראשונה של רוני לוי בירוק, אך משהו החל להשתבש. הוא הספיק לנדוד בין מכבי תל אביב, עירוני קרית שמונה, מכבי נתניה, הפועל עכו, לזגזג בין הפועל חיפה, אשקלון ובאר שבע, אבל את מה שהוא הכי אוהב לעשות הוא הצליח רק במגרש אחד – חוף הים. במגרש הקטן בכדורגל חופים ערן עושה מה שהוא רוצה בדיוק כמו בשכונה. שם אף אחד לא דורש ממנו הגנה או מחויבות. רק וירטואוזיות.