קטגוריה: ספורט

מחסור בזמן, לחץ, חוסר סבלנות לשום דבר, ישראלי במלוא מובן המילה. רון שושן שופך את הלב על מצב האומה ובייחוד על מצב הכדורגל שבה. וגם מציע לכם פתרון מאוד יצירתי בסופו

קשה לי.  אי אפשר שלא לשים לב למה שמתרחש במדינה שלנו , בטח בתור אחד שגר פה וחי פה .
ועל אחת כמה וכמה מה שקורה אצלנו פה במדינת הכדורגל הקטנה שלנו .
מה שהכי מפריע לי במקום הזה, זה שאנחנו הישראלים לא  נותנים לדברים לקרות , וזה עוד יוצא מפה של אדם שאומר בריש גלי שאין לו סבלנות לדברים הכי קטנים בחיים .
תמיד אין לי זמן, אין לי את הרצון לחכות שדברים יקרו . בשפת החברה קוראים לזה "חרמן " , הבנות יקראו לזה "לחוץ/מלחיץ" , וההורים שלי יאמרו אתה כזה "חסר סבלנות " מאיפה למדת את זה ? בטח לא מאיתנו.

בניגוד מוחלט לחיי האישיים, הכדורגל הוא האנטיתזה המוחלטת לאיך שאני פועל בחיים האמיתיים , אולי כי כך הייתי רוצה לחיות את חיי , אבל זה גם מה שמצחיק בכל בסיפור הזה.  שאני מאמין שכדורגל זו דרך חיים, זאת אומרת שהוא יכול ללמד אותנו הרבה על החיים.

אני שם את תשובת הלב על המתרחש בכל שנה מחדש או כל פעם במקום אחר ובהתאם לאמרה המפורסמת, " אותה גברת בשינוי אדרת " . מאמנים באים והולכים, שחקנים נזרקים ומוכתרים לאלילים וכל זאת קורה עוד לפני שסיימנו חודש ראשון של כדורגל ובכלל שליש ראשון של ליגת הכדורגל שלנו .
אני תוהה למה אף פעם אין לנו את נחת הרוח הזו, האירופאיות הזו שכולם מדברים עלייה ? הרי מאסנו בסגנון החיים האמריקאי . סגנון שאומר הכל מהר הכל עכשיו הכל כאן , הבנו שאנחנו רוצים אותו הדבר רק במינונים שונים .
אז אם נמאס לנו מהבלון האמריקאי הזה שהכל שם פלסטיק , שהכל מושלם כיביכול, אך מבפנים תפל וחסר תוכן ונבנה כולו מדרמות חסרות ערך . בואו נחליף אותו ביסודיות , ביסודיות האירופאית.בואו נחליף את האמריקאיות הזאת של החיפוש אחר הגיבור המזדמן, זה שעושה לנו את היום את השעה או את הרגע . בואו נאמץ את האיש שעשה לנו את השנה או את העשור . הרי גם כדורגל זה תהליך, אז במקום להפריז, ניקח בפרופורציות.

אותה הפרזה תמיד נעשית לאחר משחק חצי טוב של איזה מישהו שחיכינו לפריצה שלו. ליאור רפאלוב למשל, הלא כמה פעמים נכתב בעיתונות המקומית, "הנה הוא פורץ, הנה הוא מראה ניצוצות" . "הפעם חובת ההוכחה היא עליי… " אני זוכר את זה המשפט הזה לפחות שלוש עונות ברצף עד שבעונה הרביעית, הוא למד לא לדבר ובסופה של עונה טובה מאוד יצא לאירופה .

 ולמה כל ההקדמה הזאת? אני אעביר אתכם לסיפור אישי אף יותר. יש לי חבר , לייתר דיוק בחור שאני מכיר טוב, היינו חברים טובים , שגם הוא בתחילת המילניום הוקפץ מקבוצת הנערים היישר לקבוצה הבוגרת. חובבי הכדורגל זוכרים אותו וחובבי הכדורגל הרענני לא יכולים לשכוח אותו . האמת אימלא פציעה של טורדנית של שחקן הכנף הרענני המיתולוגי, אבי רוסטרובסקי והזזתו של אבי סנדור מהקישור האמצעי, הבחור הצעיר בן ה16 לא היה משחק . אותו צעיר מוכשר עונה לשם עידן גורן .עידן גורן דאז ילד בן 16 , מה שנקרא ילד טוב רעננה , תלמיד תיכון. במשחקו הראשון בבוגרים נגד הפועל חיפה שרק ירדה ליגה, הוא נתן את משחק חייו . שחקניה חיפה לא הבינו מה פגע בהם . עידן גורן הגיח כסופה שלא נצפתה במכ"ם של השירות המטרולוגי בבית דגן. הוא היה ראשון לכדורי הגובה, הגיע לפני כולם בגליץ', והשיא היה צמד שערים במשחק הבכורה שלו בבוגרים .

נכון, אמנם לא מדובר במשחק בליגת העל אבל עדיין בשבילנו הרעננים זהו משהו היסטרי . אותו ילד עשרה ימים לאחר מכן היה לשיחת היום ברעננה ( בכל יום כיפור מגיע כל רענני לרחבת המשביר ומשם ממשיך לאן שחפצה נשמתו) . הילד היה ראש ממשלת רעננה. כולם הכירו אותו כולם רצו בסביבותו לילד לא היה זמן אפילו אליי, חברו הטוב .
עידן ילד חביב , אחד שלא יודע לומר לא , תמיד יחייך תמיד יאמר בנימוס תודה . כזה היה תמיד .

חודשיים אח"כ, אחריי כל הצבעים והכתבות חזרנו לשגרה המקוללת מבחינת עידן . עידן שידוע כבחור מאוד מוכשר, זריז ואינטילגנט במשחקו, נפצע. נפצע שוב ליתר דיוק, מאחר ובככל שנה הייתה לעידן תקופה בה הוא היה נעדר מן המגרשים .
משם הגיעה הדעיכה עידן איבד את מקומו בהרכב ולאט לאט גם את עצמו . הוא הגיע לאט לאט למקומות כמו השקמה / רמת חן, ובסופו של דבר בגלל פציעה בגב איבד את החשק לשחק כבר בגיל 22 . עידן לא מיצה את הפוטנציאל הטמון בו, לא את מה שציפו ממנו והכי גרוע, לא את מה שציפה מעצמו. אני אישית תולה את זה באנשים ובעיתונים מסביבו ש"ניפחו" לו את הראש .

הסיפור הזה מסופר על בחור ישראלי צעיר שגדל פה ומכיר את החיים פה מה שנקרא אצלנו בחברה "מכיר את הסחורה" . אבל הסיפור האישי של עידן גורן מגיע בכדי ללמד את כולם לתת צ'אנס, וללא להרבות במילים. פשוט תנו זמן.
בחור ארגנטינאי העונה לשם רוברטו קולאוטי שהגיע לארץ, ולמזלו גם נפתח מהר מאוד לתרבות המקומית. לקחו לו שישה משחקים עד שהתחיל להראות את חוש ההתמצאות ברחבה שלו ואת יכולת הכיבוש שלו. משם הסיפור כבר ידוע . שתי אליפויות עם מכבי חיפה , התאזרחות , זימון לנבחרת ישראל ויציאה לליגה הגרמנית לקבוצת בורוסיה מנשנדלדבאך.

אממה? עליה וקוץ בה ! גם לאחר שרוברטו שלנו ,שמכיר את האנשים והנשמות "הטובות" שפה, החליט לחזור לשחק בארץ, .
רוברטו עדיין חווה חבלי לידה קשים . לא נותנים לו לשחק הוא מתייבש על הספסל ונכנס/ נלקח בחשבון תמיד אחרי איזה שחקן זר או שחקן צעיר. התחרות של רוברטו היא עם שחקנים בדמותם של אלירן עטר ,מוסא קאנוטה ורועי קהת . למה לא נותנים לאדון קולואטי להראות את מה שהוא יודע ולהעביר מניסיונו ? הרי היסודות שלו הרבה יותר טובים משלנו . הוא גדל בארגנטינה והגיע כל יום לאימון מאהבה ולא בגלל שאימא רשמה אותו לחוג או בגלל שרצה להיות מקובל . חבר'ה מה שהוא שכח, אחרים עוד לא למדו. למה תמיד אנחנו חייבים לשפוט מישהו אחרי 2 מחזוריי גביע הטוטו ומחזור ליגה אחד ?  לא צריך להכתיר מלכים אחרי יום, וגם לא לקטול את אלו שכבר הוכיחו את עצמם.

גם למאמנים צריך לתת לעבוד ולהשאיר חותם גם אם לא הולך . אם אלישע לוי משחק כדורגל פחדני (מאוד) מגיע לו את הכבוד הראוי לו , מגיע לו לסיים את העונה ולסכם אותה . הלא הוא נמצא כבר שלוש שנים בחיפה ועשה שם דבר או שניים, ולכן מן הראוי שנגיע לסוף הדרך ואז נשפוט את התוצאה. ועוד לא נגעתי בדרור קשטן המאמן הישראלי הטוב ביותר ב20 שנה האחרונות פה (עפ"י סטטיסטיקה ) שצריך להתעסק בהדלפות ובשטויות של שחקנים מפונקים ולא להתעסק בכדורגל . איפה הימים שקשטן השליט יד קשה של משמעת על שחקניו וללא התערבות מצוות ההנהלה שמעליו? פעם היית שומע על משה תאומים וסמי סגול ( מבעליה לשעבר של הפועל תל אביב ) רק כאשר הם היו נכנסים למו"מ על מכירת הקבוצה לאנשים אחרים . היום? אתה תמצא בגוגל יותר כתבות עם השם אלי טביב ודורון אוסידון מאשר כתבות שבהן דרור קשטן דיבר .

חבר'ה תנו לאנשים לעבוד,  תנו להם חופש לעשות מה שהם יודעים ונהנים ממנו , תנו להם להופיע ! כי כשמפסיקים להנות מההופעה אז מתפרקים תשאלו את הביטלס , קולד פלי , פינק פלויד ועוד רבים וטובים.
בואו נשחק משחק זיכרון. בכל פעם שאנחנו מעצבנים או חולקים בדעתנו על משהו, ושנייה לפני שאנחנו רוטנים או הופכים נרגנים על משהו, נשתמש בזיכרון וניתן לדברים לקרות כי זמן זה כל מה שיש לנו .

כל יום שעובר, אני שומע סביבי דיעות שאומרות, אין כדורגל בארץ, אין שחקנים, אין יכולת, צריך לצמצם את הליגה, מאז שאני קטן אני זוכר את חוסר vהחלטיות סביב הקטנת והרחבת הליגה. אחרי כל כך הרבה זמן שאני רואה כדורגל מהארץ ומהעולם אני יכול להגיד סוף סוף, גודל הליגה לא קשור לאיכות, נקודה.

אם נקטין את הליגה מv זה ייתן? ליגה כמו סקוטלנד? 10 קבוצות ובסוף או סלטיק או ריינג'רס לוקחות את הגביע או האליפות? מ-1986 שום קבוצה סקוטית אחרת לא לקחה את האליפות, רק סלטיק וריינג'רס, זה מה שאנחנו רוצים? קידוש קבוצות הצמרת? להשאיר את הגדול גדול ואת הקטן קטן?

אני מסתכל על הליגה ומבין די מהר, זה לא שאין כדורגל בארץ, זה פשוט, אין ספורט בארץ, אין חינוך ספורטיבי בארץ. הכל מתחיל בגילאים קטנים, בית ספר יסודי, שיעורי ספורט מזולזלים, וגם מתקני הנוער המתיישנים של הקבוצות השונות בארץ. מקדמים מאמן כי הוא הבן של… ולא בעל יכולות ניהוליות טובות, מקדשים כאן את הניצחון והתארים ולא את הדרך וההתקדמות, כסף כאן קונה הכל, אפילו נשמה של שחקן, ומעל לכל, שחקני חיפה מכבי והפועל תל אביב עייפים במשחקי הליגה, למה? כי הם שיחקו 72 שעות קודם לכן, כדורגלנים הם בקושי, ספורטאים הם ממש לא.

אני מסתכל על הליגה שלנו ממש כמו שאני מסתכל על מסעדה, אם מסעדה נפתחת וכל יום בא רק לקוח אחד, וגם הוא מתלונן על טיב האוכל, השירות והמחיר היקר, מה יעשה הבעלים של המסעדה? יביא טבח אחד, כוס אחת וצלחת אחת בשביל הלקוח היחיד שבא? יצמצם? כי אין? לא, הוא ישקיע באוכל טוב, שירות טוב, פרסום ושיווק כדי להציל את המסעדה שלו מלהיסגר, ככה הליגה שלנו, לא מגיעים כל כך הרבה אנשים למגרשים בגלל איכות המתקנים, משלמים הרבה כסף ומקבלים כדורגל סביר מינוס, ובמקום שהאנשים שם בהתאחדות יקבלו החלטות להתחיל לחנך כאן לכדורגל וספורט, הם חושבים על צמצומים, אם אין, אז אין, לא?

אם אין אז אין?! נו באמת… מוכרים לנו כאן אשליות של כלום ושום דבר, שחקנים גדולים גדלו כאן ועדיין יגדלו, כל מה שצריך זה להתחיל לשחק ולהתאמן ולהפסיק להתעסק במסביב, בקצב הזה נצמצם את הליגה לשלוש קבוצות וגם הן כבר לא משהו, חיפה הפועל ומכבי, זה באמת מה שאנחנו רוצים? ליגה של 10 קבוצות? 12? 8? ליגה שבה סגנית האלופה רחוקה 15 נקודות מזאת שנלחמת על חייה? כבר היינו בסרט הזה, ובוא נגיד שלא זכינו בשום תואר אירופי, בגלל המלחמה הבלתי נגמרת בין המקומות וצפיפות הטבלה, לא היה גם מקום לשחקני נוער לעלות ולקבל הזדמנויות, ומה שקיבלנו זאת טבלה שמשתנה כל מחזור מקצה לקצה, שלוש גדולות בצמרת, כמעט ואין שיתוף נוער בליגה, אולי רק בגביע הטוטו, וזהו בעיקרון.

לסיכום, תסתכלו באנגליה וספרד, במחזורים האחרונים, כשקבוצות אמצע הטבלה כבר יודעות שהן לא יורדות ולא עולות, הן משתפות הרבה שחקני נוער, כדי לטפח את דור העתיד, והרבה שחקנים יוצאים מהקבוצות הללו, המון! בליגה שלנו? של 12 קבוצות? לא היה זמן לשתף אותם, רק לקדש את התוצאה ולשרוד…ככה זה העם היהודי, לא חושב איך לפתח לעתיד טוב יותר, הוא אוהב לבכות על כך שרע לו ולנסות לשרוד…

למרות מסע הרכש הלא מבוטל שלה ליברפול עושה הרושם מתקשה לחזור לחבורה המובילה. האם "קינג קני" והכבוד לו הוא זוכה ביציעי אנפילד אינה חלק ניכר מהבעיה של ליברפול במסעה חזרה לארבע הגדולות? עוד עונה ללא כרטיס לליגת האלופות תהווה אכזבה עצומה לקהל העוטף של המועדון האדום מגדות המרסיסייד.

בשיר האוהדים המפורסם של אוהדי ליברפול "The Fields Of Anfield Road" זוכה קני דלגליש לאזכור המדגיש את היותו המלך הבלתי מעורער של אותה תקופה זוהרת בשנות ה-80. חלפו מאז כמעט שני עשורים וחצי וליברפול כבר מזמן לא מועדון אוגר תארים שאת המושג "קינג קני" יוכל להחליף שם אחר.

נכון, עברו שם איאן ראש, רובי פאולר, סטיב מקמנמן וגם סטיבי ג'רארד, אך אף אחד מהם לא הצליח לזכות לכבוד המלכות לו זוכה דלגליש עד היום למעשה. ליברפול ממשיכה לחפש את הדרך לפרוץ את מחסום האליפות הנאבדת ובשנים האחרונות התופעה אף החריפה מאחר ואינה נמנית על החבורה המובילה ואת משחקי ליגת האלופות היא רואה על מסכי הטלוויזיה.

הוד מלכותו

לאחר פתיחת עונת קטסטרופלית אשתקד תחת שרביטו של רוי הודג'סון, שלא החזיק זמן רב בתפקיד, חזר דלגליש לכיסא המאמן וביציעי אנפילד קיוו כי יחזיר עטרה ליושנה. פתיחת העונה החלשה הייתה לו לרועץ לבסוף, ולמרות הצטרפותם של מספר שחקנים לא מבוטל כבר אשתקד, זה לא הספיק אפילו להתברגות במקום שיוביל לאירופה, זאת למרות ניצחונות נאים ותצוגות כדורגל נחמדות מידי פעם. מעל הכל היה נדמה כי אם דלגליש יקבל את הקבוצה מתחילת העונה בנוסף לגיבוי כספי נכבד, הוא בהחלט יכול להחזיר את ליברפול הגדולה לפחות לארבע הגדולות של הפרמייר ליג.

דלגליש החליט לתת משנה תוקף לשחקנים צעירים כמו ג'ון פלאנגן, ג'י ספירינג ומרטין קלי. בעוד לגבי פלאנגן הדעות חלוקות אם הוא מתאים למועדון בדמות ליברפול, דלגליש ידע מה הוא עושה כאשר הרוויח את מרטין קלי כמגן הימני לשנים הבאות, וגם את ספירינג הקטן הוא הפיק למעיין פיטבול במרכז המגרש. גם הפקדת המפתחות של הקישור בידי לוקאס לייבה וראול מיירלש (שחקן העונה של האוהדים בעונה החולפת), חתומה על שמו של דלגליש.

לאחר תחילת דרך מבריקה יחסית איבד דלגליש מכוחו בכמה מהמהלכים הללו, כשמכל אותם שחקנים שפרחו אשתקד, היחיד שעוד שווה אזכור הוא מרטין קלי המשתבח.

מיירלש את לוקאס כמשל

חלק מהכשלון של קינג קני מתחיל עם הפיכתו של לוקאס לברומוטר בקישור של ליברפול. לייבה אמנם הפך לשחקן הרכב בנבחרת ברזיל, אך היותו השחקן שאמור להיות האיש בעמדת ה-50-50 ההכרחית בכדורגל העולמי של ימינו, לא גרמה לה לנסוק וללוקאס עצמו לשיפור המיוחל. מדובר בשחקן חלש פיזית, ללא בעיטה מרחוק ולא כזה שאמור להניע קישור שלם. את מיירלש הנפלא בחר דלגליש לאבד העונה לטובת צ'לסי זאת לאחר שהעמיס על הקישור את צ'ארלי אדם וג'ורדן הנדרסון, דבר שגם כן אינו ברור בייחוד לאור יכולתו של הפורטוגלי.

וכשדלגליש בוחר לאבד את כוחו המרכזי בקישור לטובת רכישות נחמדות, אך לא מבריקות כמו אדם והנדרסון (שעלה 14 מיליון ליש"ט) כבר אז אפשר להבין כי ראייתו כמאמן פגומה משהו. הנדרסון אולי רכש טוב לעתיד, אבל מדוע להביא את אדם כשיש לך ביד שחקן נהדר כמיירלש שרק משווע להתקדם?

אז אמנם את צד שמאל הוא חיזק סוף סוף כאשר חוסה אנריקה וסטיוארט דאונינג מופקדים עליו למספר שנים לא מבוטלות כעת, אך ללא מרכז שדה חזק ובשיטת משחק בה תפקידו של לוקאס הוא כל כך מרכזי, לא בטוח שהוא האיש להסתמך עליו כמי שיעלה את הקבוצה על דרך המלך.

מחסור במבקיעים

נקודה נוספת בה דלגליש טעה היא חוסר ההבנה כי על ליברפול לשחק בכל משחק עם שני שחקני התקפה. רבות הביקורות על רכישתו היקרה והלא מוצדקת של אנדי קארול, אך כאשר בכל משחק הוא נתון בין ספסל להרכב, לא בטוח שכך הוא יקבל את הבטחון הנדרש ויחבור ללואיס סוארס במטרה לפרוץ את הסכר במשחקים בהם מתקשה ליברפול.

הבעיה מאשתקד של מחסור בהבקעות נתנה אותותיה בייחוד נגד הקטנות, אך גם העונה הסיפור חוזר על עצמו כאשר גם במשחק התיקו נגד מנצ'סטר יונייטד, ליברפול הרבתה להחמיץ.

אם יוענק הביטחון לקארול אולי יהיה הוא האיש שיעזור לסוארס שלא להחמיץ כל כך הרבה ובכך לא יסתיימו משחקים בהפסדים מאכזבים לסטוק בחוץ או במשחקי תיקו ביתיים נגד סנדרלנד ונוריץ' הנחותות.

הכבוד לו זוכה דלגליש ביציעי אנפילד מובן, אך בעולם הכדורגל מקרים רבים של שחקני עבר שכיסא המאמן בקבוצתם האהובה גדול עליהם, ולא בטוח שבעניינו של דלגליש הסיפור שונה. התעקשות על שחקנים לא מתאימים, חוסר אמון בקארול דווקא לאחר שכבש בדרבי ב"גודיסון פארק" וחוסר הבנה מסוים של נקודות חשובות נוספות, עלולות להוביל את ליברפול למחוץ לארבע הגדולות גם בעונה בה ארסנל יורדת מנכסיה. חוסר איפוס מהיר, ועוד עונה תרד לטמיון למרות השקעה מרובה, ואז לא בטוח שדלגליש ימשיך להיות הקינג של הקופ.

 

 

ראשון בבוקר–

כל הלילה לא ישנתי, כלומר ישנתי, אבל הרגשתי שאני ער כל הזמן, חלומות מוזרים, על המשפחה, על הקבוצה

אין ספק, הגיע הבוקר, בוקר של משחק הדרבי הגדול בכל הזמנים

10 בבוקר–

השתניתי, קצת, פעם לפני משחקים גדולים הייתי רואה משחקי עבר, מכין את עצמי טוב טוב לאירוע, היום? לא מסוגל אפילו אם רוצה, המתח אדיר כאילו מדובר בגמר ליגת האלופות, או לפחות קרב ישיר על האליפות שתוכרע היום..זה רק עוד משחק, אומר לעצמי, מתקלח ולובש את תחתוני המזל, כן אלה אותם תחתונים שהפסדנו לברצלונה פעמיים ולליברפול בבית 4-1, ועדיין נקראים תחתוני מזל, לא ברור למה.

12 בצהריים–

איזה יום ספורטיבי מחכה לנו, מבט ללוח השידורים, דווקא המשחק הכי חשוב לי בשעה כל כך מוקדמת, לפני זה מילאן במשחק זניח, אחרי זה צ'לסי, 3 משחקים מליגת העל וערב הכדורסל של ישראל, מטורף, רק חבל שהראש כל כך כואב ועוד לא התחלנו בכלל

13:00

תוך כדי הכנת שניצלים, מלר צועק ברקע שמילאן בתצוגה החלשה שלה מאז ומעולם, 3-0 ללצ'ה ועוד לא מחצית, הוא אומר שלא משנה מה יקרה היום בספרד, איטליה ואפילו בדרבי של מנצ'סטר זו התוצאה של היום, נגיד…

14:00

זהו, מגיע השלב שכבר אי אפשר לנשום רגיל, מילאן הופכת ל 4-3, אבל את מי זה מעניין בכלל? עוד חצי שעה מתחילים, פחד היסטרי

14:45

רבע שעה בה סיטי נזכרת שלא משנה כמה כסף משקיעים בה, היא עדיין האחות הרועשת והלא כל כך יפה בעיר, לא מגיעים למצבים אבל גם זה יגיע, כבר יש לי תגובה בראש לדה באזר במידה והכול יהיה בסדר, זה האביב הערבי שהבטיחו לנו?

15:00

זיכרונות מחצי גמר שנה שעברה מציפים אותי, סיטי לא עושה כלום ובהתקפה הראשונה 1-0 להם, שוק באולד טראפורד ובראשון לציון כאחד. לא מרגיש טוב, הפעם באמת.

15:15

מחצית 1-0 לסיטי, התחלתי את המשחק בריא, עכשיו 38.5 מעלות חום, כאב ראש איום, אני בטוח שגם לשחקנים, הסר יעיר אותם במקל, בסרגל, במה שבא ליד

15:35

כל האופטימיות שלי שאנחנו תמיד חוזרים, במיוחד נגד היריבה השנואה, נמוגה עם טעות איומה של אוונס והנה 10 שחקנים, עם 11 לא הגענו נגדם למצב, אז עכשיו?

15:45

בטח הכותרת תהיה עידן חדש או מנצ'סטר החדשה אם אלי אוחנה הוא עורך העיתון, כבר 3-0 וזה לא נראה שהם מרפים, כבר שולף את הסיסמאות הרגילות בימים קשים כאלה, עוד יום בהיסטוריה וכו', זה תמיד עובד

16:00

יש! חלוש אבל עדיין יש! בגול של פלטשר, רק 3-1, נזכר בכל הקאמבקים בעבר, מעולם לא חזרנו עם 10 שחקנים מפיגור 3-0 רבע שעה לסיום, אימא'לה אני מכביסט!

16:15

$%%^$##^^&**%$###^&&))^$#@@^&&*))*)*()())(&$#@@%#%#####%^&&&*)))

16:30

נופל שדוד על הספה בסלון, לא יודע אם יותר חולה, או יותר בדיכאון, תודה לאל שיש ילדים, האחת מלטפת ומנשקת כי היא יודעת שאבא סובל, השני עושה פרצופים מצחיקים כדי שאצחק, לרגע שכחתי מהטראומה, לרגע שכחתי מההשפלה, לרגע. כי עדיין הטלוויזיה סגורה ולא מוכן לראות כלום

17:30

אפילו שמחה לאיד לא עוזרת בימים כאלה, צ'לסי בפיגור והשופט מתעלל בהם ומרחיק 2 שחקנים וזה פשוט לא מזיז לי, איך לעזאזל מתאוששים מזה? מחשב את הדקות לדונקסטר ביום שלישי בגביע הליגה, מצידי שישחקו אפילו עכשיו.

18:30

מדהים, איך החיים שלי השתנו, בשנות ה 90 אחרי השפלות כאלה ובעיקר אחרות הייתי שם דיסק טוב, מסתגר ונותן לזעם לחלוף, כיום למי יש זמן לזה? ארוחת ערב לילדים, מקלחות, סיפור, על איזה הפסד מדובר פה? תזכיר לי?

19:00

איך אפשר לשכוח? אפילו בגלי צה"ל בחדשות טרחו להזכיר את ההפסד שלכם אומרת לימור, שלכם היא אמרה, שלכם? אחרי 7 שנים ביחד היא עדיין אומרת שלכם? איפה טעיתי?

19:45

מה זה היום המטורף הזה? קודם מילאן, אחר כך היה איזה דרבי שבטח חשוב למישהו, צ'לסי מפסידה, גם באיירן ועכשיו 3-0 לקרית שמונה ועוד לא נגמר, ואני עוד מסרב לראות..אבל האינטרנט פתוח וכו'

19:50

SMS לארז כנראה שזה לא היום שלנו, אם אני חטפתי 6, אתה תחטוף 40 מכל הבקעה ביחד נמחק, הוא עוד יחשוב שאני כותב את זה בתור אוהד ירושלים ויצחק עליי על ההפסד שיגיע מהגליל

21:00

זהו,הילדים ישנים, ארוחת ערב הסתיימה, האישה עוד רגע נרדמת, ואני עם המחשבות נשאר..זה רק עוד בהיסטוריה של מנצ'סטר יונייטד, לטוב ולרע, אם ניקח אליפות אחרי זה, יישאר לאוהדי סיטי זיכרון מתוק מעונת מפח נפש, אם לא ניקח, נגיד שעכשיו לפרגי יש פרויקט חדש שיגרום לו להישאר עוד עשור או שניים בקבוצה, לפחות

22:00

זהו, הגיע הזמן לסגור את היום הזה, דווקא בימים כאלה אני גאה להיות אוהד יונייטד, הרי אנשים כסילים נוהגים להשוות אותנו למכבי ת"א בכדורסל, הרי אנחנו תמיד אלופים או משהו בסגנון,אז הנה יש תחרות!, יש אלטרנטיבה! , יש קבוצות עם יותר כסף, ועם זה נתמודד, אם רק אצליח להתעורר בבוקר…או בכלל לישון.

ליל מנוחה

מרחק עצום ברמה, נסיבות אחרות לגמרי, אך משהו אחד דומה בין ליגת העל לפרמייר ליג העונה. האפשרות כי תהיה אלופה שונה לגמרי הופכת ריאלית ממחזור למחזור. לפני ההצהרות על אלטרנטיבה, נעשה קצת כבוד למכבי נתניה והרבה כבוד למנצ'סטר סיטי

נפל דבר בליגה האנגלית. העיר מנצ'סטר נצבעה בצבע תכלת, האמת הרבה בחסות הצבע הירוק שגרם לשבירת ההגמוניה העירונית הברורה. בארץ היו אלו מכבי חיפה והפועל תל אביב שממשיכות לגמגם, ותסלחו לי גם היכולת הלא משכנעת של מכבי תל אביב, שנותנות לי לחשוב כי אולי זו העונה של מכבי נתניה חרף חוסר הבהירות הכלכלית.

אנגליה תחילה

זוהי לא תוצאה שאפשר לעבור עליה לסדר היום. לא בכל יום מוצאים את היונייטד מפסידה בביתה, ובטח שלא מובסת ומובכת בידי היריבה העירונית שנראית כדבר הכי קרוב לשלמות, לפחות בגזרה המקומית, מאחר שבאירופאית היא מעט מתקשה עדיין להטביע חותם. בניית הסגל של מנצ'יני הייתה מחושבת להפליא. קולארוב נח משבוע עמוס, אך משחק הקבוצה לא נפגע וקלישי דוהר באגף. דז'קו נח, באלוטלי יתחיל במלאכה ודז'קו יסיימה.

מכל כיוון יש לה עומק שאין לאף אחת אחרת. זה נעשה צעד אחר צעד, עונה אחר עונה, והנה העונה הזו הסיטי סוף סוף עומדים בפני קצירת הפירות. סילבה ונאסרי אמונים על התחכום והאומנות, אגוארו הוא האיש לשבירת ההגנות בימים שקשה, באלוטלי הוא גאון בגלימה של אידיוט, והיתרון שלה על פני יריבתה העירונית הוכח כמעט בכל עמדה במגרש.

פרגוסון ממשיך במשחקי הרוטציה שלו, אז זה נחמד לגלות תגליות כמו ג'וני אוואנס, דני וולבק ואחרים, אך בימים שצריך את הגדולים באמת, לא משאירים את צ'יצאריטו המתעתע על הספסל. שבוע קודם לכן הוא יצא בזול מאנפילד (למרות הרכב משני), אתמול עם הרכב הרבה יותר רציני, אך עדיין לוקה בחסר, הוא כבר לא יכול היה למנצ'יני המבויש, שלא נהנה להשפיל כך את הסר. הפערים בין הקבוצות אמנם אינם כה גדולים, אך האיכות של התכולים העונה, והיכולת לרמוס כשצריך, כנראה תספק מענה בצורת צלחת. מנצ'יני מהדיר את שמו ביציעי ה"סיטי אוף מנצ'סטר" וכאחד שלמד והפנים, הוא גם מבצע את הדרישה היחידה של הבעלים הקטארים – אליפות.

אל-לי מקביל

יהיה מגוחך להקביל בין ליגת העל לליגה הנוצצת באנגליה, אך דבר האלטרנטיבה הוא הבשורה הבולטת ממחזור אמש, וגם מהעונה כולה עד כה. ראובן עטר ורן בן שמעון נעים על גלי ההצלחה מאשתקד, מנצלים ליגה רעועה וחלשה ומפיקים מחבורות צעירות של שחקנים רגעי נחת ורמה שהיא קצת מעבר לרמה הכללית החלשה.

מכבי חיפה בדרכה לעונת פרידה מאלישע אין על כך עוררין, משהו רקוב בחדר ההלבשה, משהו עגום ברמת המחויבות ואת הקהל לא מעניינת הליגה האירופית. עם מסע רכש שכזה כל הביקורות מופנות רק לאלישע שמא אלו השחקנים המתאימים. עונת הפרידה שלו דומה באופייה לעונת הפרידה של גיורא שפיגל ותבוסות כמו אמש לא בטוח שראינו בפעם האחרונה העונה.

וכשהיריבות הגדולות שלה, מכבי והפועל תל אביב גם הן נראות רע, למרות הדירוג, תחושת הפספוס של הירוקים יכולה להיות גדולה יותר.

מי שעטה על המציאה בעיקר היא מכבי נתניה עם המאמן הבא של מכבי חיפה, ראובן עטר. מישהו חושב אחרת? את נתניה כיף לראות. היא התקפית, סוחפת ומהירה, וזאת למרות היעדרו של הקפטן בתחילת העונה, אוראל דגני. עטר מצליח לחבר את החבורה השאפתנית שלו לכדורגל מרתק ביחס למוצע בארצנו, אך עליו לחשוב טוב אם המקום שלו הוא לא בנתניה, הרי הוא ניסה כבר במחוזות אחרים והבין מהר כי ה"קופסא" היא הבית שלו.

בעונה כמו שאנו חווים בה מכבי חיפה לא באמת רוצה, הפועל תל אביב לא באמת יכולה (היכולת על הדשא לא יכולה לשקר לאורך זמן) ומכבי תל אביב לא הכי יציבה, מכבי נתניה יכולה לקחת את המושכות קדימה, לנצל את חולשת האחרות, ולמרות היעדר מסוים בסגל, אולי זו העונה שלה.

הזמן שלך זו הקריאה שיודע היום כל אוהד תכול בעיר מנצ'סטר, ויכול להיות שזה גם מה שידעו תושבי עיר היהלומים העונה.

 

אתמול בבית הדין של ההתאחדות לכדורגל התגלו לנו שוב כל תחלואיה של מדינת הכדורגל הקטנה שלנו ברשות הרמטכ"ל, הנשיא וראש הממשלה אבי לוזון.

שלוש החלטות הרות גורל התקבלו אתמול, הראשונה שבהם הייתה הרחקתו של עומר גולן ל-3 משחקים, על סמך טענה של השופט במשחק שבו הורחק וקרא לו "אפס". עומר גולן טוען שהשופט (לירן ליאני) הקניט אותו לפני. האם על מנת להוציא צדק לאור בית הדין זימן את השופט הנ"ל לשימוע? ביקש לשמוע את הגרסא שלו או לנסות להגיע לאמת? ניחשתם נכון, בטח שלא, האמת היא לא מה שבית הדין מחפש, אלא עונשים גדולים שיכניסו אותו לכותרות.

בשימוע השני הגיעה הפועל תל אביב בעקבות האוהדים שקשקשו על שער 11, כאשר מה שמוביל אותם לעשות זאת הוא הקרע ביניהם לבין הבעלים אלי טביב. העונש הנבחר- רדיוס ללא קהל אם לא ניתנים 20 שמות של חשודים, 30 אלף ₪ קנס, הפחתת 2 נקודות על תנאי ו-2 משחקים בלי שער 4-5. האם לא נמאס מעונש קולקטיבי? המקשקשים נתפסו כבר בעת המעשה, האם זה לא אחריות בית המשפט לטפל בהם? האם אדם שנמצא במקום שבו נעשה פשע צריך להיענש גם אם אין לו שום קשר או ידיעה בנוגע למעשה? כותרות העיתונים טענו ביום שאחרי ששאר השערים באצטדיון לא תמכו בשירי הנאצה, נהפוך הוא – יצאו נגד השירים הפוגעניים. האם למרות זאת, אם הנהלת הפועל תמצא רק 19 חשודים במעשה – גם הם צריכים להיענש? אדם ששילם ממיטב כספו לא צריך להיפגע בגלל פעולה שאינה שלו, במיוחד כאשר החשודים נתפסו.

וגולת הכותרת: הפועל באר שבע נענשה במשחק ללא קהל עקב זריקת רימון גז למגרש. למשטרה יש חשוד במעשה, אך עדיין הקבוצה נענשה בצורה חמורה. ומה עם חלקה של המשטרה בסיפור הזה? המשטרה מקבלת כסף על האבטחה מסביב לאצטדיון, חברות האבטחה גוזרות קופונים על שמירת הסדר ותפקידם הוא למנוע את הזריקות הללו, והאם האחריות נופלת עליהם שלא הצליחו לבצע את תפקידם כהלכה? כמובן שלא. שאר הקהל ייענש עקב חוסר היכולת של בית הדין לפעול ולתת עונשים ראויים.

אני אוהד הפועל, ועשיתי מנוי לשער 7, עליו אני משלם סכום מסוים בהתאם לכמות המשחקים שנקבעת בתחילת השנה. האם יחזירו לי את כספי בגלל אי היכולת של משטרת ישראל וחברות האבטחה לבצע את תפקידם? כמובן שהתשובה ברורה מאליה, לקיחת אחריות במדינת ישראל זה חטא. זה לא בגלל שזו הקבוצה שלי, או המנוי שלי שנפגע בסיפור הזה, חלק גדול מקבוצות הליגה נענשות בגלל השלכת חפצים וכדומה, האם לא ניתן למצוא עונש קצת יותר יצירתי מלקחת מאיתנו את הזכות שלנו להגיע למשחק שעליו שילמנו? הדברים הללו ממשיכים לקרות, אז כנראה שעונשים קולקטיבים לא ממש עובדים על הקהל הישראלי, אך במקום לנסות ולצמוח מכך, לחפש את הפתרון הנכון – בית הדין הולך על הקל והפופוליסטי. כמה ילדים פשעו? 10,000 יענשו.

הגיע הזמן לבדק בית רציני בבית הדין המשמעתי, ומוטב כמה שיותר מוקדם, הכדורגל הישראלי גם כך מלא בחסרונות, אז למה להוסיף עוד סיבה לא להגיע לכדורגל? תתעוררו.

הנבחרת ספרה עוד כישלון להעפיל לטורניר גדול, כשסיימה את מוקדמות יורו 2012 בניצחון "מתוק" על מלטה המסכנה.

במדינה של 8 מיליון מאמנים, כבר התחילו לחפש את האשמים אחרי ההפסד נגד יוון. חלק טוענים שאבי לוזון אשם, חלק טוענים שהשחקנים אשמים, חלק מאשימים את התקשורת (בעיקר פרננדז), אבל הרוב הרגיל מאשים את המאמן באי ההצלחה של הנבחרת.

קודם כל, מי שהשלה את עצמו שהנבחרת שלנו יותר טובה מקרואטיה ויוון, יכול להמשיך "לחיות בסרט". עוד לפני תחילת הקמפיין, היה ברור שמבחינת סגל אנחנו שווים מקום 3 בבית. הרי ליאור רפאלוב לא מתקרב לרמה של ניניס הכישרוני, ולוקה מודריץ' היה צריך להוות בורג מרכזי בצ'לסי, בעוד שליוסי בניון אין מקום בסגל, והאחרון עבר לארסנל כדי לראות מעט דשא העונה.

אני מסכים עם ההצהרות של אבי לוזון (שלפי דעתי יו"ר לא רע בכלל), צריך להאמין בנבחרת, אחרת היא בחיים לא תצליח. אבל אחרי עוד קמפיין מאכזב, יהיה כבר קשה לקנות את תמיכת הקהל, במיוחד שפורטוגל ורוסיה המאיימות מחכות בהמשך הדרך.

ההחלטה החכמה והאמיצה להעביר את משחקי הנבחרת מרמת גן הקודר לבלומפילד הביתי והמצומצם היא לטובתו של אבי לוזון בלבד, שכמעט ולא זכה לקרדיט על כך מהתקשורת ומהקהל.

אבל בדבר משמעותי אחד אבי לוזון טעה – במינוי המאמן. זה לא שפרננדז מאמן גרוע, הוא פשוט לא מתאים, ולכך אחראית "הועדה לבחירת המאמן לנבחרת" המגוחכת, שאותה בנתה ההתאחדות לכדורגל.

נבחרת בנויה מאוסף השחקנים הכי טובים של מהמדינה, והמאמן צריך להפוך אותם מאוסף שחקנים לנבחרת. לשם כך, הוא צריך להכיר במיוחד את האופי. מי יכול לשחק עם מי, מי חבר של מי, לדעת את עבר השחקנים.

אני כמעט בטוח שפרננדז לא יודע שאיתי שכטר ישב במעצר בשבדיה, שליאור רפאלוב סובל מירידות תכופות מדי בכושר, שגילי ורמוט נעלם במעמדים גדולים ורמי גרשון עד לפני שלוש שנים היה בראשל"צ מהליגה הארצית.

לצערי, אין עדיין מאמן זר ברמה סבירה שמכיר את האופי של כל שחקני הסגל הרחב של הנבחרת, ולכן האופציה היחידה היא מאמן ישראלי.

חזרה לפרננדז, נכון שהוא לא מוריניו, הצבת השחקנים שלו מעוררת מחלוקת (אלרואי כהן מגן ימני?!?) והוא מתעקש לריב עם התקשורת בכל מסיבת עיתונאים, אבל בכל זאת ראינו כמה משחקים טובים מהנבחרת.

אם פרננדז היה מכיר את אופי השחקנים ועברם, הוא היה יכול להרכיב נבחרת שתתמודד היטב עם הלחצים והכישלונות במשחקים המכריעים נגד הנבחרות הגדולות (לא נעים כשכל המדינה יושבת על הראש שלך), ואולי הסוכריה על מקל הייתה הופכת לאייקון לאומי.

לגבי הקמפיין הבא, הייתי שמח לראות את אברם גרנט חוזר לעמוד על הקווים ברמת גן, מה שכנראה לא יקרה. גם אלי גוטמן ביחד עם אייל ברקוביץ' (צמד המפויסים), שייתן את נשמתו עבור הנבחרת, יכול להוות מתכון מצליח. כמו בעונת הדאבל של הפועל ת"א, אז גוטמן היה אחראי על הפן המקצועי ויוסי אבוקסיס על המנטלי.

פרק ראשון- אוהב כדורסל ישראלי!

נולדתי לתוך שבת של כדורגל

מהרגע שאני זוכר את עצמי, נגיד גיל 6, אהבתי את המשחק

הולך לבלומפילד בשבתות, מסניף את הריח הנורא של קבבי החתולים מהרחוב

העלייה במדרגות, ריח הגרעינים

מיטב הזיכרונות

לכדורסל לקח לי טיפה זמן להתחבר

כלומר הייתי במשחק של מכבי ת"א נגד קריסטל פאלאס בגיל 6

אבל ככה סיפרו לי,זה לא שאני ממש זוכר את זה

בבית ספר, בתור אוהד מכבי ירחם השם, שום דבר לא השתנה בין שנות ה 80

לשנות ה 2000

כולם דיברו ביום שישי על המשחק של אתמול בערב

משחקי יום ראשון בליגה קיבלו ביומן שלי בדרך כלל שורה אחת

לפעמים גם זה לא

אה כן, וכמו היום, אי שם באפריל התעוררתי לכיוון הפלייאוף

איכשהו בתקופה ההיא רימו אותנו שיש תחרות

לימדו אותנו שיש טובים ויש רעים שמנסים לגזול את התואר

אני חושב שגם השידור בערוץ הראשון התאים את עצמו לכך.

השינוי הגדול אצלי חל בקיץ 1988

יש מעט מאד פעמים בחיים שאתה מקבל פטיש 5 קילו בראש

מתעורר ומבין שכל מה שלמדת או לימדו אותך בכל השנים הוא שקר

פעמיים זה קרא לי בתחום הספורט.

קיץ 1988 שמעון מזרחי וצביקה שרף זורקים מכל המדרגות את מ י ק י

אדריכל הניצחון

משהו ביום הזה, אולי זאת הדרך

אולי בגלל שמיקי התחנן להישאר אפילו בשביל להיות שחקן ספסל

רמז לי שזהו

תם עידן מבחינתי ואני רק בן 13 וחצי

רגע אחרי שקיבלתי מתנת בר מצווה בדמות מנוי למשחקי גביע אירופה (אז לא היה משולב)

הפסקתי באופן מוצהר להיות אוהד מכבי ת"א

ואז התחלתי לאהוב את הכדורסל הישראלי

כשאתה פתאום מתעניין בתוצאות של קבוצה זניחה שעד לפני רגע לא הייתה קיימת בתודעה

מול אליצור נווה דוד רמלה, כי אתה רוצה להישאר בליגה

אתה מבין שהתחלת לאהוב כדורסל

כשאתה שומע בחרדה צעד וחצי ביום ראשון ומוותר לחלוטין על שושלת

אתה יודע שהתאהבת בשנית, אולי בעצם לראשונה.

ומאז אני עוקב

ותודה שזה קשה בכדורסל הישראלי לעקוב

להכיר מחדש את הסגלים

לצפות בעונה מתישה כשתוצאותיה ידועות מראש

ובכל זאת,רבות הפעמים שמשחק כדורסל התנגש עם זה של הכדורגל

ולמרות זאת העדפתי את הסל

לא תמיד ברור למה

 

פרק שני- שונא כדורסל ישראלי,שונא!

קשה לי לשים את האצבע על יום ספציפי בו הבנתי שאני מתעב את הכדורסל הישראלי

הרי ישנם כל כך הרבה רגעים

מעולם לא היו לי ציפיות לקחת אליפות

אני חושב שביום שהחלטתי שאני אוהד ראשון

נגזר עליי ובצדק יש לומר, חיים ללא אליפות

וזה בסדר

לא כל קבוצה בכל ליגה מתחילה את העונה עם ציפיות כאלה

אפילו לא ב NBA בעלת הדראפט.

אני חושב הכדורסל הישראלי נגמר ביום שפיני גרשון התמנה למאמן מכבי ת"א

לא שאני חושב שהוא גדול מאמני הכדורסל

אני עדיין חושב שהוא מחזיק בהישג של יותר פעמים פוטר מאשר אלוף

אבל ברגע שהאלטרנטיבה היחידה שהייתה פה

זה שתמיד דיבר נגדם והסתכל להם בלבן של העין, הפך לאחד משלהם

מה זה שלהם, הקבוצה שבצלמו, שם זה נגמר

פתאום, כל החביבות שהייתה פה, הפכה לתועבה

הדרך, הזלזול, שכיבות הסמיכה ההם באוסישקין

הבנת שמשחקים פה בקקה, סליחה על הביטוי.

תוסיף לזה, החלטה שערורייתית של יול"ב להעניק למכבי זכות אוטומטית ביורוליג

כך שהאלופה לא נכנסת אוטומטית לטורניר היוקרתי, חיסל את זה סופית מבחינתי.

ניחא שאין סיכוי, אבל גם אם אתה מדהים את העולם, לא יצא לך מזה שום דבר

ואז התחלתי לשנוא את מכבי ת"א ואת הכדורסל הישראלי

 

פרק שלישי- אדיש לכדורסל הישראלי, אדיש.

ובעצם חזרתי להיות ילד

רוב הזמן אני פשוט אדיש לכדורסל הישראלי

ומתעורר יחד עם קופל אי שם במאי לפיינל פור

עד לא מזמן גם ימי חמישי היו חשובים לי כדי לראות אם מכבי מפסידים

היום אני גם אפאתי לזה

ונזכר ביריבותיהם רק במידה והם מגיעים לפיינל פור

ובאמת, באמת, באמת

איך אפשר לא להיות אדיש לזה?

קח את כל הקבוצות בליגה, תערבב את הישראלים

תוסיף לזה כמה שחקנים זרים

והנה לך קבוצה חדשה לגמרי

כל מה שהיה שנה שעברה , נגמר

ואז שוב הניסיון לזכור איפה יהוא אורלנד משחק היום

מה קורה עם אבי סוכר

וגם לאן התערבבו הפעם הזרים של ירושלים מהעונה שעברה

לפעמים זה משעשע

לרוב זה משעמם

אז נכון, יש לי חברים, בזכותם אני דואג להיות יותר מעודכן

בכל זאת לא נעים לדבר על ריצ'י ריילפורד ולא לדעת מי הזרים של הקבוצה שלך היום

אבל לרוב, התוצאות יותר חשובות בשביל הווינר השבועי מאשר כי זה באמת חשוב.

והעונה, חידוש מרענן

בדרך כלל אחרי שהיורדות נקבעות מחליטים על הקפאתן

הפעם מראש, קבוצות יודעות שאין מה לשחק

אז יש לנו אלופה

ואין לנו יורדת

אין לנו ליגה

אבל בכל זאת יש לנו אהבה

והיא תפסיד

הם נפגשים בחדר ההלבשה, בוקר ללא משחק הוא עדיין בוקר של קבוצת כדורסל.

יש מפגש.

יש אסיפה.

יש שיחה.

ודיון.

על הסכין או מס' 0?

הזרים מתנגדים ומציעים להשאיר משהו באמצע.

כמו שלי, אדריאן בנקס צועק ומתנדב להדגים.

הוא מסרב.

מנסה להתנגד.

בכל זאת, לא מתאים לו. זו צריכה להיות החלטה שלו. הוא חושב.

0 או על הסכין.

צועקים בעברית.

"0 זה אומר ששכבה קצרה וקוצנית תגרד לי", הוא אומר.

על הסכין, זה מטריד, מפחיד, זה שריטות ודם הוא חושש.

"אל תפחד", יהוא מנסה להרגיע אותו,

ובלב חושש בעצמו.

נזכר בעונה שעברה ובסיבה האמיתית לחולשה של ארון מגי.

קטש רק הרוויח מזה, צועק חכמון שחזר מהבירה.

מה?

פרנקו מתעצבן. תמיד כשמזכירים את קטש הוא מתעצבן.

"ממה הוא הרוויח?" הוא יורה לכיוונו של חכמון במבט שאומר לך תוציא תוקף מסופו, יא קאקר.

"מהמספר 0 במכונה."

"אם זה ככה, אני הולך "על הסכין".

אבל אני לא מסוגל לבד.

מי עושה לי?

ליפשיץ לוקח צעד קדימה.

אין סיכוי פרנקו ממלמל.

כריס.

בוא.

ווטסון לוקח קצף וסכין וצועד למקלחת.

פרנקו נושם עמוק ופותח מכנס.