קטגוריה: ספורט

בחודש האחרון אנו עדים לדרמת בחירות באיגוד הכדורסל. פעם שומעים כי צביקה שרף יתמודד, ומיד שומעים כי האיגוד מסרב לאשר את מועמדתו. פעם שומעים על עתירה לבית המשפט. לאחר מכן, שומעים על החלטת בית הדין של איגוד הכדורסל לדחות את מועמדותו של שרף. כעת, בית המשפט קבע שפרק ההדחה לא יבוצע בפורמט הבחירות לאיגוד הכדורסל.

ביום 7.8.2012 קבע בית המשפט המחוזי כי צביקה שרף רשאי להתמודד על ראשות האיגוד. למען הסדר הטוב, נראה כי מקורה של הדרמה המתמשכת מצויה בעובדה כי מעולם לא התמודדה יותר מרשימה אחת על הזכות לעמוד בראש איגוד הכדורסל. כלומר, בחירות קודמות נעשו מתוך רשימה אחת. פועל יוצא, הצבת המועמד, ולמעשה המנצח, הוסדרה בשיטה שאינה מתיישבת עם המושג בחירות.

כעת, לראשונה, החליטו צביקה שרף, שאול אייזנברג, צבי ליבר, אורנה אוסטפלד, גבי גולן ומעוזיה סגל לקרוא תיגר על השיטה הנהוגה ובחרו להקים את סיעת "עוז" אשר בכוונתה להתחרות על ראשות איגוד הכדורסל. המכשול המרכזי שעמד בפניהם היה הצורך להשיג תמיכה בשיעור מינימאלי של 10% מקולות בעלי זכות ההצבעה באסיפה הכללית הרגילה. סיעת עוז הצליחה להשיג תמיכה מ 48 בעלי זכות הצבעה. בכך, לשיטתה, עברה את אחוז החסימה המופיעה בתקנון איגוד הכדורסל. בית הדין של איגוד הכדורסל החליט לפסול 18 מהקולות נוכח תמיכה כפולה. כלומר תמיכה בסיעת עוז ובסיעת "חמשת המרכזים" אותה מוביל אבנר קופל. פסילת הקולות יצרה מצב בו סיעת עוז לא הצליחה לעמוד באחוז החסימה, ועל כן איגוד הכדורסל סירב לאפשר לסיעת עוז להתמודד בבחירות.

בעתירה לבית המשפט, טענה סיעת עוז כי תקנון האיגוד אינו אוסר על תמיכה כפולה. חשוב להסביר כי אין מדובר בהצבעה כפולה, אלא, במתן תמיכה לצורך הצבת מועמדות לבחירות.

כידוע, עתירה של סיעת עוז התקבלה, והוענקה לה האפשרות להתמודד בבחירות על ראשות האיגוד. הבסיס לקבלת העתירה הוא קביעת בית המשפט המחוזי כי לא ניתן לקיים הליך של "בחירות" כאשר קיים מועמד אחד. בית המשפט ראה לנגד עיניו את הרצון לקיים, כאמור לראשונה, הליך בחירה דמוקרטי באיגוד הכדורסל. עוד קבע בית המשפט כי תמיכה בסיעה, בשלב הרישום לבחירות, הינה בבחינת תמיכה רעיונית בלבד. משכך, יש לאפשר תמיכה במספר סיעות, לצורך הצבת רשימת מועמדים. בית המשפט קבע כי הזכות להיבחר, וכן הזכות לבחור, הינן זכויות יסודיות במשפט ועל כן יש ליתן לסיעת עוז להתמודד על ראשות האיגוד. לשיטתו של בית המשפט, הצבת מועמד יחיד, מסכלת את כל מהות הבחירות.

למרות שקביעת בית המשפט, המחייבת את איגוד הכדורסל לקיים לראשונה בחירות דמוקרטיות, נראית עבורנו כדבר הטבעי ביותר יש בה כדי לייצר שינוי באיגודי הספורט בישראל. כעת נותר רק לקוות שהליך בחירות אף יועתק לאיגודי הספורט השונים, בין היתר, ההתאחדות לכדורגל בישראל. כך, אולי נזכה לראות מתמודדים הבאים מתחום הספורט ואשר שואפים, מלבד משכורת נאה, אף לקדם את התחום אותו הם מובילים. מנגד, חבל לפתח ציפיות כה גבוהות. הרי מה באמת סיכויה של סיעת עוז לנצח את סיעת "חמשת המרכזים", ומה באמת סיכויו של מתמודד לזכות בקולות העסקנים? הלוואי ונתבדה.

הכותב הינו עורך דין המתמחה בדיני ספורט

קליק על הלייק ותקבלו את כל העדכונים היישר לפייסבוק שלכם

"כאשר הגעתי לארסנל לראשונה הבנתי שארבעת שחקני ההגנה הם בוגרי אוניברסיטה באומנות ההגנה. בנוגע לטוני אדמס אני מחשיב אותו לדוקטור בהגנה, הוא פשוט מדהים."  ארסן ונגר(1997).

טוני אדמס אגדת הייבורי לשעבר שיחק את כל הקריירה שלו בארסנל. הוא הצטרף למועדון בגיל 14 והפך להיות הקפטן של הקבוצה כבר בגיל 21. מספר 6 האגדי היה המאמן של הקבוצה בתוך המגרש. הוא שיחק 669 משחקים במדי התותחנים ונחשב לאחד השחקנים הגדולים ששיחקו במועדון. הבלם האנגלי הנהיג את ההגנה של התותחנים וזכה ב-3 גביעים, 4 אליפויות ובגביע אירופה למחזיקות גביע כשניצחה 0:1 את פארמה.

בתחילת דרכו הבלם היה ידוע כשתיין לא קטן – הוא הרבה לבלות ולשתות ומדי פעם אהב ללכת מכות, שיחק שיכור ולאימונים היה מגיע אחרי בילויים. בשנת 1993 נהג בשיכרות ועשה תאונה שכמעט גרמה למותו, ולמרות שישב בכלא חודשיים המשיך לשתות ולעשות צרות. ביחד עם חברו לקבוצה ריי פארלור הפעיל מטף כיבוי במסעדה אחרי שאוהדים הקניטו אותם ושוב נעצר. המצב לא היה טוב עבורו.

ואז הגיע ארסן ונגר לקבוצה ושינה את כל עולמו של הענק האנגלי. המאמן הצרפתי תמך בבלם לאורך כל הדרך והחזיר את האנגלי למוטב. אדמס הצהיר שהוא אלכוהליסט והלך למרכז גמילה – כתב ספר אוטוביוגרפי על עצמו, למד צרפתית והתחיל לנגן על פסנתר. בהדרגה הפך להיות שחקן טוב יותר.

בשנת 2002 אדמס החליט לפרוש והתחיל את קריירת האימון שלו. במקביל הוא הקים קליניקה לשחקנים שמכורים לאלכוהול ,סמים והימורים. קבוצתו הראשונה הייתה וויקומב וונדרס מהליגה השנייה, ואחרי שלא הצליח להשאיר אותה בליגה עזב להולנד לאמן את מחלקת הנוער של פיינורד.

ב-2006 לקח אותו הארי רדנאפ לצוות האימון של פורטסמות' ואדמס הפך לעוזרו של המאמן המנוסה. אחרי שרדנאפ עזב ללונדון לאמן את טוטנהאם אדמס הפך להיות המאמן הראשי של פומפי. הוא פוטר אחרי 3 שנים בקבוצה ונסע לאמן באזרבייג'ן.

בחודש מאי האחרון החליטה הנהלת הקבוצה לוותר על אדמס כעוזר מאמן והחליטה לקדם את סטיב בולד – מאמן הנוער של הקבוצה. החלטה ששברה לענק הגדול  את הלב.

אז נכון, לאדמס עבר לא נקי במיוחד, אבל הוא השתנה והפך להיות אדם טוב יותר. הוא נגמל והתבגר, התחיל ללמוד והפך להיות מקור הערצה באנגליה. "הוא שינה את חייו כי הוא חכם ויש לו אישיות חיובית", אמר עליו ארסן ונגר. פר מרטסקר בלמה של ארסנל אמר עליו: "טוני אדמס הוא ההשראה שלי. להערכה שלי כלפיו אין גבולות".

אדמס למד כדורגל מהטובים ביותר – כשחקן מונגר ועוזר מאמן מהארי רדנאפ, ולכן ארסנל עשתה טעות כשויתרה על אישיות כזאת בקבוצה. הוא מודל לחיקוי, מנהיג מלידה ואחת מאגדות המועדון שתרם רבות לקבוצה. אין ראוי ממנו להיות עוזרו של ונגר ואולי להחליפו בעתיד. חבל שהנהלת ארסנל לא חשבה כך. מי יודע אולי בעתיד אדמס ימצא את עצמו חוזר לקבוצת נעוריו.

קליק על הלייק ותקבלו את כל העדכונים היישר לפייסבוק שלכם

שתי דעות עיקריות רווחות בימים אלו בקרב חובבי הספורט בישראל:

האחת טוענת שמגיע כל הכבוד שבעולם לספורטאים האולימפיים שייצגו את ישראל בכבוד, על אף שאיש מהם לא הביא לנו הביתה מדליה.
הדעה השניה ביקורתית הרבה יותר: עבור ספורטאי צמרת בענפים השונים בהם הם משתתפים, כל הישג פחות ממדליה אולימפית משמעו כישלון טוטאלי.
כשאני אומר "דעות רווחות", אני מתבסס על טורי דעה המופצים באמצעי התקשורת השונים, וגם על אלפי טוקבקיסטים שמביעים את דעתם באינטרנט.
כשאני אומר "חובבי ספורט", אני מתכוון גם לחובבי הצלחות, כבוד ומדליות, או לחלופין לחובבי ביקורת ושיפוטיות מוגזמת וחסרת שחר.

פרופורציות

ניגע קודם כל בדעה השניה שציינתי, ולשם כך ניגש לרגע לספורט הפופולארי ביותר בארץ ובעולם.
פסגת השאיפות של נבחרת ישראל בכדורגל היא העפלה לטורניר גדול, גביע אירופה או גביע העולם.
העפלה לטורניר גדול משולה, לצורך העניין, להשגת הקריטריון האולימפי (המקנה את הזכות להשתתף בתחרויות) בענפים השונים. אף אחד בכלל לא מדבר על לזכות בגביע העולם, או לסיים במקום השני. תנו לנו להשתתף, ועשינו את שלנו.
הביקורת שמופנית כלפי לי קורזיץ, אלכס שטילוב או אריק זאבי, נובעת מהעובדה שהם מספיק טובים כדי להיות מועמדים למדליה. מספיק טובים כדי שנשאל למה הם לא מספיק טובים.
הרי אם קורזיץ לא הייתה זוכה בשתי אליפויות העולם האחרונות, אף אחד לא היה מצפה ממנה למדליה אולמיפית. באותה מידה, אם יעקב טומרקין היה זוכה במדליה באליפות אירופה בשחיה, המקום השביעי אותו השיג באולימפיאדה היה מוגדר בארץ ככישלון מוחלט.
כל הספורטאים הנ"ל, ועוד רבים אחרים, הגיעו למעמדם בזכות ולא בחסד. הסבסוד שהם מקבלים הוא מזערי, ובענפים רבים תנאי האימון שלהם נחותים בהרבה מאלו של יריביהם בעולם.
עצם הגעתם למעמד כה מכובד מהווה הישג עצום, בין אם סיימו במקום השלישי, השישי, או השניים-עשר, בתחרות זו או אחרת.

 של מי התחרות בכלל?

ניתן להבין את היצר הרכושני של אוהד כדורגל ממוצע כלפי קבוצתו. אוהד שמשקיע מדי שנה מאות שקלים (אם לא יותר) מכיסו על-מנת לצפות בקבוצתו האהודה משחקת, יכול לדרוש מהשחקנים שעבורם הוא משלם, שיתנו לו את התמורה למחיר. בכלל, ניתן להבין למה אוהד שנאמן לאותה קבוצה במשך עשרות שנים יכול להרגיש שהקבוצה שייכת לו הרבה יותר מאשר לאיזה שכיר חרב שמקבל סכומי עתק כדי ללבוש את החולצה, אותה הוא לובש מאז שהוא זוכר את עצמו. על אף שרמת הקללות שנשמעות ביציעי הכדורגל בארץ היא חריגה ובוטה (הן בכמות והן באיכות), הרעיון מתקבל על הדעת, וכך גם בכל העולם. מותר לאוהדי כדורגל לחוש בעלות מסויימת על קבוצתם, ולהביע את מחאתם כשמשהו לא מתנהל כשורה.

מכאן אני מגיע לשאלה הבאה: על בסיס מה יש למישהו בארץ (עיתונאי/ספורטאי/מאמן וכו') זכות כלשהי להביע ביקורת על ביצועי הספורטאים הישראלים? האם הם שייכים לנו? האם מישהו מאיתנו תמך בהם כלכלית, נפשית או פיזית?
העובדה שהם נושאים את דגל ישראל על חולצתם (או מפרשם), מעניקה לנו כבוד ותו לא. כל אחד ואחת מהספורטאים הישראלים שיצאו ללונדון 2012, נשלחו כנציגי המשלחת הישראלית, אבל בפועל, במשך ארבע השנים שקדמו למשחקים האולימפיים, הם התאמנו והתחרו כנציגי עצמם בלבד.
כשיש מדליה, עם ישראל ניצח (תעיד על כך לימור לבנת)! כשאין מדליה, הספורטאי השפל נכשל.
המשחקים האולימפיים, לטוב ולרע, הם של הספורטאים כיחידים, ולא של המשלחת או של המדינה כולה. ב-2008 מדינת ישראל לא הצליחה יותר מאשר ב-2012. רק שחר צוברי הצליח יותר. המדליה שבה הוא זכה שייכת לו, ולא לנו, וכך גם הכישלון בלונדון, הוא שלו והוא עניינו בלבד.

כל ספורטאי שנכשל בתחומו, כואב את הכישלון לא בגלל התקשורת או העם המאוכזב, אלא קודם כל בגלל השאיפה האישית להשיג את המיטב.
הכאב שלי, כצופה, הוא על לי קורזיץ עצמה, ועל אלכס שטילוב, שהיו כל-כך קרובים לזכות במדליה שכל-כך מגיעה להם, ולא הצליחו לעשות זאת. הכאב שלי הוא על אריק זאבי, שמסיים קריירה כל-כך מפוארת בקרב כל-כך קצר ועצוב.
הכאב שלי הוא עליהם, הספורטאים שהשקיעו מאמצים גופניים בלתי נתפסים ולא זכו לתמורה, ורק עליהם, באופן אישי.
לגבי מספר המדליות ה"ישראליות" – למי אכפת?

בנות הקשיבו ! זה בשבילכן. הספורטאי שנחשב להכי סקסי באולימפיאדה מנה את הקריטריונים שלו למה שהוא מחפש בבחורה. כן כן, אנחנו כמובן מדברים על ראיין לוכטה, השחיין האמריקאי.

ראיין לוכטה יחזור בקרוב לארצות הברית יחד עם 5 המדליות האולימפיות שלו מלונדון 2012, והרבה מאוד כסף מחסויות, ובמסיבת עיתונאים שהוא קיים לאחרונה הוא דיבר על הדברים שהוא מחפש בבת זוג עתידית.

"אם להיות כנה, אני מחפש מישהי שאני יוכל לבטוח בה, אני חושב שאמון זה משהו חשוב מאוד, והיא צריכה לגרום לי לחייך" אמר השחיין המסוקס "אני רוצה שהיא תהיה החברה הכי טובה שלי וגם הנאהבת שלי בו זמנית" סיים ראיין לוכטה את רשימת המכולת.

אז הנה יש לכן את זה, מה שלוכטה מחפש בבחורה. אבל בלי רודפות בצע. ראיין לוכטה לא סובל כאלו. כשחיין אולימפי לוכטה הוא אדם עסוק מאוד מן הסתם. את רוב היום שלו הוא מבלה באימונים, וזו הסיבה שאמא שלו אמרה לאחרונה שיש לו רק סטוצים ולא מערכות יחסים רציניות.

ראיין לוכטה מתכנן להתחרות גם באולימפיאדת ריו 2016, אז לוח הזמנים שלו יהיה עמוס ותפוס ב – 4 השנים הקרובות, אז הבחורה שתרצה להיות איתו תצטרך להיות גם סבלנית.

ובכל זאת, ראיין לוכטה אמר שהוא מתכנן להוריד מעומס האימונים, ולא לעבוד קשה כמו ב – 4 השנים האחרונות. בגיל 28 הוא כבר לא הספורטאי האולימפי הצעיר היה, והוא יצטרך לדעת לשמור על עצמו על מנת להגיע בכושר טוב לריו 2016. אז אולי אחרי הכל יהיה ללוכטה קצת יותר זמן לבלות עם הבנות שירצו להיות איתו.

לא חסרים סיפורים מרגשים, מרתקים, ועוצרי נשימה באולימפיאדת לונדון 2012. אבל לצערנו גם סיפורים עצובים הם חלק מהעניין, ואין סיפור עצוב יותר מזה. אוהד שרוף של המשחקים האולימפיים נפטר המהלך תחרות האופניים אחר שלקה בליבו.

קונראד רידמן, מקולצ'סטר, לקח חופשה של שבועיים מהעבודה, וקנה כרטיסים לכל יום של המשחקים האולימפיים.

לאחר שצפה בטקס הפתיחה המרשים, ותחרויות רבות של הספורטאים הבריטים, רידמן, בן ה – 49, הלך לצפות ביום שישי האחרון בויקטוריה פנדלטון, ורוכבי האופניים הבריטיים באולם הולודרום. בשעה 18:15 הוא נמצא במצב קשה בשירותים של האולם, נלקח לבית החולים, ושם נקבע מותו. רידמן טיפל וגר עם אימו ג'ואן שאמרה לקולצ'סטר גאזט:

"קונראד חיכה וציפה למשחקים האולימפיים מהרגע שידע שהם יהיו בלונדון. לא עבר יום מבלי שיתרגש מהאירוע. הוא חזר הביתה בכל ערב מאירועי הספורט השונים וסיפר לי בהתרגשות על מה שעבר עליו" אמרה אימו. "מעולם לא הייתה לו בעיה עם הלב, הוא לא ראה רופא כבר 15 שנה. הוא נפטר כשהוא עשה את מה שהוא אהב, אז אני שמחה שהוא היה היכן שהיה, אבל אני לא מסוגלת לצפות יותר במשחקים האולימפיים" הוסיפה ג'ואן רידמן.

יום לפני מותו, צייץ קונראד רידמן, אוהד טוטנהאם:

"כל כך אהבתי את הצילומים של קייט ו-וויל (הנסיך וויליאם ואישתו קייט מידלטון) חוגגים את הזהב של בריטניה – השמחה שכל האומה הרגישה".